"ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה - לנו מורשה ולא להם. - וליחשבה גבי שבע מצות! מאן דאמר מורשה - מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה - דינו כנערה המאורסה, דבסקילה.
מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול - שנאמר (ויקרא י"ח) אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול! - התם בשבע מצות דידהו".

פירש רש"י: "בשבע מצות דידהו - עוסקין בהלכות אותן שבע מצות להיות בקיאין בהן".
קצת משמע מדבריו שכל ההיתר הוא רק כדי שיוכלו לדעת את הדין. ולפי זה כיון שיודע את ההלכה אינו רשאי ללמוד 'לשמה', כי לא 'הותר' ללמוד בשבע מצות, אלא רק 'נדחה' איסור הלימוד. אלא שמלשון "עוסק בתורה" משתמע שרשאי לעסוק בצורה נרחבת בלא הגבלה. ואפשר שרש"י אורחא דמילתא נקט, ורק בא לשלול שלא נפרש 'ועוסק בתורה' - מקיים שבע מצות דידהו.

ובבית הבחירה למאירי כתב
"אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו. ומ"מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אף על פי שרוב גופי תורה נכללים בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אף בשלו הוא עוסק וכל שכן אם חקירתן על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצות".
מלשונו "שהרי אף בשלו הוא עוסק" משמע שהאיסור קיים רק במצוות שאינם שלו. והטעם, שהרי נדרש שהפסוק שנחשב כגזל או כבא אל נערה המאורסה שאינה שלו.
וכן בדרשה במסכת חגיגה דף יג.
"אמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לנכרי, שנאמר (תהלים קמ"ז) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".
הרי מדובר רק במשפטים שאינם עבורם - 'בל ידעום'.
לכן זהו היתר גמור ולא דחיית האיסור בלבד.
ולשיטתו מבואר גם ההמשך, כי לכאורה מנין לו ההיתר אם "עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה"?
אלא שמהדרשה נלמד שאין איסור אלא דרך גזילה, כאשר מנסה לנכס את התורה לעצמו, או לעוות אותה (סימן לדבר, גזילה נקנית בשינוי).

וזהו שלא כדברי המהרש"א בחידושי אגדות מסכת חגיגה דף יג. לדבריו הפסוק 'ומשפטים בל ידעום' עוסק במצוות שלהם, אלא שסודם לא נמסר להם. והאיסור מפסוק זה הוא על מסירת טעמי מצוות. ודעת התוספות שם ותוספות הרא"ש בסנהדרין ועוד, שגם הגמרא בחגיגה עוסקת בהלכות.

כדעת המאירי כן דעת שו"ת הרמב"ם סימן קמט
"ומותר ללמד המצות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, ואינו מותר דבר מזה לישמעאלים, לפי מה שידוע לכם על אמונתם, שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדום דבר מן כתוביה (וימצאוהו) מתנגד למה שבדו הם מלבם לפי ערבוב הסיפורים ובלבול העניינים אשר באו להם, (הרי) לא תהיה זו ראיה אצלם, שטעות בידיהם, אלא יפרשוה לפי הקדמותיהם המופסדות ויוכלו להשיב עלינו בזה בטענתם ויטעו כל גר וישראל, שאין לו דעת, ויהיה זה מכשול לישראל האסורין ביניהם בעונותם. אבל הערלים מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, ורק מגלים בה פנים בפרושם המופסד ומפרשים זאת בפירושים, שהם ידועים בהם, ואם יעמידום על הפרוש הנכון, אפשר שיחזרו למוטב, ואפילו לא יחזרו, כשרוצים שיחזרו, לא יבוא לנו מזה מכשול ולא ימצאו בכתוביהם דבר שונה מכתובינו".