"משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו".

האם ברכיו בפנים או בחוץ?

במסכת פסחים דף סה: ובמסכת זבחים דף לה. אמרו
"שבח הוא לבני אהרן שי(ה)לכו עד ארכובותיהם בדם".
ובגמרא שם ביארו שאסור שיתלכלכו בגדיהם לכן היו מרימים אז את הכתונת. ואם תמצי לומר שגם ברכיהם שקועים בדם הרי יתלכלכו מכנסיהם שהם ארוכים עד לשם, כדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש ח, טו {יח} "המכנסיים, בין של כוהן גדול בין של כוהן הדיוט--הם ממותניים עד ירכיים: שהוא למעלה מן הטבור קרוב מן הלב, עד סוף הירך שהיא הארכובה".
משמע שלשון עד ארכובותיו, הוא עד ולא עד בכלל, כמו במקומות אחרים בלשון חכמים.

---

כתב בבית הבחירה למאירי בעמוד ב
"אף על פי שמדת הרבנות {השררה והגדוּלה} שנואה, ראוי לתלמיד חכם ולבן מעלה להסתלסל במדותיו וּלְיַקֵּר את רוחו שלא יתהדיט {יתנהג כהדיוט=פשוט} בין עמי הארצות ובישיבת קרנותיהם. שהחכמים שנואי נפשם של אלו הם, וכשהוא מתבזה מעט הם משקעין אותו בבזיונו עד ארכובותיו, ושורפין את נשמתו בהבל פיהם, ומחתכין בגופו כחתוך בדלועים או בנבילה. דרך הערה אמרו למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב, סיפר הימנו דומה לו לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס כיון שנשבר אין לו תקנה".

בדימוי "משקעין אותו בבזיונו עד ארכובותיו", תירץ המאירי תירוץ נוסף לקושיית רש"י, מה עניין סוגיית שמירת הדיסטנס לעניינינו.