השוחט את הבכור ומראה את המום אחר שחיטה;
בדוקין שבעין – אסור מדינא, לפי שהן משתנין.
בשאר מומין שבגוף – ר' יהודה מתיר ור"מ אוסר (גזירה או קנס).

מי שאינו מומחה וראה בכור ונשחט על פיו – יקבר וישלם מביתו. (לכ' רק למאן דמחייב גרמי. תוס' להלן).
ומבואר להלן דהיינו בדוקין שבעין שא"א להראותן עכשיו, או לר"מ אף בשאר מומי הגוף.
ומשלם חצי מדמיו בגסה ורביע בדקה. (להלן עמ' ב'. ועי' תוס' דמחצה היינו אף למאן דלית ליה יחולוקו בספיקות. ויל"ע לפ"ב ברש"י אולי בחו"ל מחצה גם בגסה).

כח:
אם באו עדים על דוקין והעידו שלא נשתנו – מותר לר"י דלא גזר. (דיש שאין משתנין).

דן את הדין וטעה;
בדבר משנה – חוזר הדין. ואף אי בעה"ב האכיל לכלבים, הדיין פטור.
בשיקול הדעת, במומחה פטור. בשאינו מומחה, כדלהלן.
למאן דדאין דינא דגרמי חייב אף בלא עשה מעשה. למאן דלא דאין, חייב רק בעשה מעשה.
והיינו; חייב זכאי, שנטל ממנו ונתן לתובע. זיכה חייב, שנטל המשכון מהמלוה והחזירו ללוה.
טימא טהור, שהגיע בו שרץ. טיהר טמא, שעירבו עם פירותיו.

ניטלה האם – הבהמה אינה טריפה.
חכם שהטריף בניטלה האם – פטור משום טועה בדבר משנה.
ובמומחה, הוא סיבה נוספת לפטור. ופטור אף בטעה בשיקול הדעת.
שיקול הדעת – היינו מחלוקת שלא הוכרעה להדיא, וסוגיא דעלמא כחד מינייהו.