א. אמר רב פפא האי אריתא דדלאי וכו'. עי מסוה"ש שהביא ערוך רי"ף ורא"ש דגרסי רבא. יש לציין דבזה אתי שפיר בסמוך הגירסא ואמר רבא, שמשתמע ממנה דכבר הובאה לפני כן מימרא של רבא.

ב. רש"י פי' דטבילה ליתא משום דליכא שיעור מקוה, ובתוס' בתוה"ד הזכירו משום דהוו שאובין, ואכמ"ל.

ג. נטלא בת רביעתא. עי' רש"י. והוא כעין אמות שהיו בשושן הבירה. (ולהבדיל כמו המטר הצרפתי). ואגב מנין לרש"י דנטלא הוא זכוכית, האם רק להבדיל מכוזא.

ד. מגופת חבית. רש"י פי' שתיקונה הוא חקיקתה לרביעית. ותוס' ע"פ המשנה בידים דתיקונה הוא שתשב שלא מסומכת. וכמדומה דיש כאן מקום עיון מבבא קמא דכלים דשם מבואר (לעניות זכרוני) דמגופת חבית אף אי יושבת שלא מסומכת אינה מקבלת טומאה כיון דלאו לתוכה עשויה אלא אם כן תיקנה (כלומר ייחדה ואולי בעי מעשה כלשהוא) לקבל משקין. ולהדיא מוכח שם דרק על כלים אחרים נאמר שחסרונן משום שלא מסומכין. יש מקום לחלק בין גדרי קבלת טומאה לגדר כלי לנטילה, ואכ"מ.

ה. חמת וכפישה. יל"ע מאי תיקונא דידהו. האם גם בזה לרש"י היינו שטלה עליהן תוספת כדי שיכילו רביעית ולתוס' שיישבו שלא מסומכין. ויל"ע.

ו. שק וקופה. נראה דזו גזירה שלא יאמרו דכשר אף בכונס משקה. ואם כן לכ' הוי ליה לסייע מכאן לרבא לעיל דאמר מדעתו דין זה. ואפשר דלא סייעו ליה מכאן משום דלא נזכר כאן שיעור הנקב.

ז. מהו לאכול במפה. לכאורה נפשט דלא מהני, משאלת שמואל והסכמת רב. וכן ר' זירא להלן ופשיטא להש"ס דר"א ור"א מודו. ויל"ע כעת מנין הוציאו הפוסקים להקל כשאין מים או שעת הדחק אחרת.

ח. לפינת התחביב. ואוכלו חוץ לסוכה. דף של יומיים קודם סוכות. ואגב עי"ש בר"ן דקמ"ל דאף חסיד כר' צדוק אין מחוייב להחמיר בפחות מכביצה.
בדרך אגב שמעתי מהגאון ר' נסים דבמציצת סוכריה אין מקום כלל להידור בזה, דרק בקביעות צריך סוכה והחומרא דמים וכדומה הוא משום דיש בזה סרך קביעות משא"כ סוכריה וכדומה. (באותה הזדמנות שאלתיו על שיירי קפה בוץ אי הוי כלי אכילה או כלי שתיה לגבי הוצאת הכוס מהסוכה עם גמר שתייתה, ואיני זוכר מה השיב לי).

ט. (קז:) לאוכלי תרומה. יל"ע אי דוקא בשעת אכילת תרומה ולפ"ז נצטרך לומר דבהאי עובדא אכלו תרומה, או דלאוכלי תרומה התירו מפה גם באכילתן חולין.

י. אוכל מחמת מאכיל. לכ' לא נפשט . ובכל זאת בסוף הסוגיא פסקו הלכתא ליטול. ויל"ע אי משום חומרא דספיקא אע"פ דהוי ספק דרבנן, או דזו הכרעה ללא הוכחה.

יא.ר' הונא בר סחורה הוי קאי קמיה דר' המנונא. בדרך כלל זה לשון תלמיד לפני רבו, אבל כאן, אומר לו דרב המנונא את, משמע דהיה חבירו.

יב. זהיר וזריז. פירשי זהיר בשעת המצוה וזריז לתקן מקודם, והיינו זהירות מביאה לידי זריזות. משמע דפירש על ידי שזהיר בעת קיום המצוה הוא משים ליבו אל הצורך להתכונן אל המצוה כראוי. (כגון הזהיר לנענע לולב כהלכתו, ישים לבו דבעי טפח פנוי מאגד, ודוקא טפח מהשדרה, ויביט אל כשרות ההדסים, וממילא יזדרז ויתכונן בעוד מועד (שזה היום) כראוי.

יג. אמר רב פפא בשלמא דרב ור' יוחנן לא קשיא וכו'. נראה מכאן דכל כך דרכו של ר' פפא להשוות בין הנראין כחולקין עד כדי שזה דומה עליו כקושיא כל זמן שלא מצא את החילוק.

יד. לא יתן פרוסה לשמש כשהכוס ביד. והיינו מפני כעסו של בעל הבית כדפירש"י. וא"כ צ"ב מדוע מותר ליתן כשאין בידיהם כוס, הא בעה"ב אין מסכים שיתנו והוי גזל. ויתכן דיש לתלות שבעה"ב אינו מקפיד או דאין לו זכות להקפיד על מה שהניח לפני האורחים, אלא דחמירא סכנתא מאיסורא, וחוששין לאפשרות רחוקה שמקפיד לגבי הסכנה והקלקלה גם בדבר שמפני חשש גזל אין חוששין. (אמנם זה א"ש רק על ההסבר של סכנה ולא על הטעם של שפיכת הכוס, עי' רש"י).

טו. אשה מדיחה את ידה. הרי לנו הדחה ביד, ומכאן (בין השאר) אסמכתא למפרשים לעיל (קה ריש עמ' א') הדחה ביד ואין לקבוע בפסקנות שהדחה משמעותה בפה.

- המשך בהודעה הבאה -