"אמר ליה רבי יצחק: יבואו פלוני ופלוני ויעידו!".
ושם בעמוד ב':
"א"ל: אנא נמי לברר קאמינא".
לרשב"ם ורש"י אם לא בירר הפסיד.
אך הרמב"ם והשו"ע פסקו שרק לכתחילה אומרים לו לברר.

לשיטתם קשה, הכיצד הורה לו בלשון פסקנית "יבואו פלוני ופלוני ויעידו!", עד שהבין שבלאו הכי יפסיד?

אלא שכתב הרמב"ם הלכות טוען ונטען ו, ח (ובשו"ע חו"מ פא, כא)
"...כשיבאו לבית דין אומרין לנתבע למה לא תתן מה שיש לו אצלך,
אמר אין לו אצלי כלום, אומרים לו והלא אתה אמרת בפני אלו כך וכך או הודית מעצמך!
אם עמד ושלם מוטב, ואם לא טען אין טוענין לו,
אבל אם טען ואמר משטה הייתי בו או לא היו דברים מעולם או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי, פטור".

הרי שאין לדיין להיות מעורכי הדיינים ולגלות לנתבע באיזו טענה יפטר,
אלא טוען כנגדו, שמא יודה, ואם השיב טענה נכונה, נפטר.