"אמר רב יהודה אמר רב:
מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא, ונכנס אחריה לחורבה לבודקה".

פירש רשב"ם:
"שאמרו לו אשתו תותרנית היא - חולי הוא שאינה יכולה להריח ומום שבסתר הוא ותנן בהמדיר בכתובות (דף עב: ) המקדש את האשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כו' עד וחכ"א במה דברים אמורים במומין שבסתר כו' וזה האיש לא קבל עליו את המומין ואם קדשה סתם וכנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא בלא כתובה ומיהו גט בעיא כדמפרש בגמרא בפרק המדיר".

משמע מדבריו שאשה שאינה מריחה נחשב הדבר למום.
למרות שאמרו במשנה (כתובות ז משנה ז, וקידושין ב משנה ה)
"כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים",
ומום זה אינו פוסל בכהנים.
וכך כתב בפתחי תשובה אה"ע סימן לט סוף ס"ק ב'.
אך המשיך שלפירוש ר"ת אין ראיה,
כדברי התוספות בעמוד ב
"נכנס אחריה לחורבה לבודקה - פי' רבינו יעקב דבארוסה מיירי ובא לראות אם היא תותרנית אם לאו ואם אינה תותרנית ישאנה".
וכן כתב הבית שמואל סימן צ ס"ק כב
"ובאמת לא מצינו דתותרנית הוא מום, ואפשר דאיירי בהתנה כן בפירוש".

ומה דין אשה שאינה שומעת אך מדברת?
בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא אבן העזר סימן נג) הביא כמה סברות לומר שזהו מום. למרות שסתם חרש, הוא זה שאינו שומע וגם אינו מדבר.
ואילו בדין שומעת שאינה מדברת הוא לא עסק, כי לא זה היה המעשה אצלו.

ושמא יש להביא ראיה ממסכת כתובות דף עה.
"א"ר חסדא: קול עבה באשה - ה"ז מום, שנאמר: (שיר השירים ב, יד) כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".
קל וחומר בחסר הקול לגמרי, דלא קרינן הכא כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב.

ומנין לומר כן? ממסכת נדה דף לא:
"מפני מה אשה קולה ערב ואין איש קולו ערב? זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, שנאמר : (שיר השירים ב, יד) כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".
ופירש רש"י:
"עצם - כשמכין בו קולו, נשמע אבל קרקע כשמכין בו אין קולו נשמע".
והערוך לנר כתב:
"רש"י פי' עצם כשמכין בו קולו נשמע.
ולענ"ד יש לפרש ג"כ דעצם נעשה ממנו כלי נגון שקולו ערב כדאמרינן (קנין פ"ג מ"ו) שני שוקיו שני חלילין. אבל מאדמה לא נעשה כלי נגון".

מדברי שני הפירושים למדנו שהקול גרוע, נוצר מהעדר קול, ונחשב כמותו.