"אמר ליה: טעמיה דרבי יוסי לא ידענא, הלכה איבעי מיניה?".

גמרא זו נמצאת גם במסכת גיטין דף עב.

וכן מצינו לעיל ב"ב דף קז:
"אמר רב אשי: טעמא דאחרים לא ידעינן הלכתא עבדינן כוותייהו?".

גמרות אלו תואמות את הגמרא לעיל בדף קל:
"כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו... לאחר מיתה... מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

שאין לפסוק הלכה נגד הבנתו והגיונו של הפוסק.

וכן פסק בש"ך ביורה דעה (בסוף סימן רמב פלפול בהנהגת הוראות באיסור והיתר, סעיף ד) :
"אם תמצא לפעמים... או שקול הדעת וכיוצא בזה יש לעשות כפי מה שיראה בעיניו ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם הוא בר הכי שיודע להכריע ולהבין ולהורות".

ומה שאמרו במסכת יבמות דף מז.
"פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים! מהו דתימא מסתבר טעמא דרבי יהודה, דקמסייעי ליה קראי, קמ"ל".
ובמסכת נדה דף ל:
"ויחיד ורבים הלכה כרבים, פשיטא! מהו דתימא: מסתברא טעמא דרבי ישמעאל, דקמסייע ליה קראי, קמ"ל".
ובמסכת נדה דף מט.
"יחיד ורבים הלכה כרבים! מהו דתימא: מסתברא טעמא דר"מ, דקא מסייע ליה קראי - קמ"ל".

אמרו רק שמסתבר כיחיד, אך גם דעת הרבים היתה מובנת, אם כי יותר בדוחק.
ואילו לא היו מבינים כלל את סברת הרבים לא היו פוסקים כמותם.