בסוגיה שלנו מובא מבנה לימודי מוכר של "היכא איתמר... אהא..."
אלא שבמקרה שלנו המבנה חריג לחלוטין מכל שאר המקומות בש"ס.

אמר רב הונא אמר רב אסי: בכור שמיחה - מיחה.
אמר רבה: מסתבר טעמיה דרב אסי - בענבים ובצרום, זיתים ומסקום, אבל דרכום לא;
ורב יוסף אמר: אפילו דרכום.
דרכום, מעיקרא עינבי השתא חמרא!
כדאמר רב עוקבא בר חמא: ליתן לו דמי היזק ענביו, ה"נ נותן לו דמי היזק ענביו.

היכא איתמר דרב עוקבא בר חמא?
אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל:
בכור ופשוט שהניח להן אביהן ענבים ובצרום, זיתים ומסקום - בכור נוטל פי שנים אפילו דרכום.
דרכום, מעיקרא עינבי השתא חמרא!
אמר מר עוקבא בר חמא: ליתן לו דמי היזק ענביו.

התמיהה כאן ברורה:
בדרך כלל כשהגמרא "משתמשת" בתירוץ של אמורא שנאמר במקום אחר ומביאה אותו גם לסוגיין ("כדאמר... ה"נ..."), הרי שאין דמיון מוחלט בין שני המקרים, אלא מדובר במקרים שונים, אלא שהגמרא אומרת שתירוץ אמורא פלוני שתירץ על סוגיה אחרת שייך ומתאים גם כאן (ואז ראשונים ואחרונים שואלים לעיתים מדוע האמורא תירץ כך בסוגיה שם ולא בסוגיה כאן [כאשר הסוגיה כאן קדומה והיתה מוכרת לו]).
אלא שבמקרה שלנו הזהות מוחלטת לחלוטין!! לא שייך לומר שכמו שהוא תירץ שם כך גם יש לתרץ כאן - כי הרי המקרים הם היינו אך!!!

חיפשתי מי שיתייחס לקושיה זו ולעת עתה מצאתי התייחסות רק בכוס ישועות (ד"ה בגמרא) שתירץ קושיה זו ואמר שמדובר בשני מקרים שונים.
את הסוגיה הראשונה יש לפרש כרשב"ם שמדובר לענין נטילת הבכור בשבח הבצירה והדריכה, ואת הסוגיה השניה יש לפרש כפירוש רבינו חננאל שמדובר לענין ויתור בשאר נכסים, ולאור זאת הכל כמובן אתי שפיר.