יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא נגה להו ולא אייתי להו ריפתא אמרו ליה לבריה כפינן הוו יתבי תותי תאינתא אמר תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא אפיקו ואכלו אדהכי והכי אתא אבוה אמר להו לא תינקטו בדעתייכו דהאי דנגהנא אמצוה טרחנא ועד השתא הוא דסגאי אמרו ליה רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך אמר להו מהיכא . אמרו הכי והכי הוה מעשה אמר לו בני אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה יאסף שלא בזמנו ברתיה מאי היא הויא ליה ברתא בעלת יופי יומא חד חזיא לההוא גברא דהויא כריא בהוצא וקא חזי לה אמר לו מאי האי אמר ליה רבי אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה אמר לה בתי קא מצערת להו לברייתא שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם

האם למשהו יש איזהו שהוא הסבר לסיפור המזעזע על ר' יוסי דמן יוקרת שהרג את בנו וביתו לכאורה על לא עוול בכפם
וכי כל התלמוד לא מלא באנשים שהטריחו את קונם במאות רבות של ניסים הפזורים בתלמוד וכי לשיטתו ראוי שימותו?
ועוד וכי לגרום לבנו וביתו למות קודם זמנם אין זה נקרא להטריח את קונו?
וכן ביחס לביתו שהייתה צנועה במקומה היא צריכה לשלם את המחיר של אלו שמציצים וניכשלים בה ? ועוד וכי אין פתרונות אחרים חוץ מלהתפלל שתמות וכי אי אפשר להתפלל שתהיה פחות יפה וכ' (ואומנם ראיתי שכך העיר המהרש"א)

כל הסיפור קשה מאוד להולמו ולא ירדתי לסוף דעתו של ת"ח עצום זה.