א. יש לעיין מאי הקשר של דיני סמיכה למכילתין. בפשוטו נראה שזה אגב גררא דשנינו לגבי נסכים (ששייכים למנחות) דכל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים חוץ וכו', שנינו השתא דכל קרבנות הציבור כך לענין סמיכה וכל קרבנות היחיד אחרת. אבל אולי יש קשר יותר מהותי אשר לא ידעתיו.

ב. סמיכת יורש. ר' חנניה הביא ברייתא דיורש אינו סומך ואמר ליה רבא דרבי יהודה היא. לכאורא צריך לומר "מתניתא" ולא מתניתין ולא ראיתי שהגיהו.

ג. ורבנן האי קרבנו מאי עבדי ליה. לכאורה התשובה כתובה לפני חצי עמוד. ונראה דכאן הוא המקור והתם אגב גררא נסבה, שחשבו שם לדרוש ג' קרבנו למעט בכור מעשר ופסח, ודחו שאין צריך קרא למעט, ושאלו א"כ קראי למה לי, והתשובה קרבנו וכו' ר"ל כדלהלן אצלינו.

ד. קרבן גוי. לכאורה המיעוט הוא שאפילו הגוי עצמו לא יסמוך. (דסד"א דאם סומך יותר לו להיכנס, או יכנס עד הסורג ונשחוט הכי סמוך שאפשר), דאי הכוונה שישראל לא יסמוך עבורו תיפוק ליה דלא עדיף מסמיכה בעד ישראל חבירו. אמנם להלן לשיטת ר' יהודה אמרנו דיליף מחד קרבנו גם חבירו וגם עכו"ם, ורש"י מפרש שם דסגי חד מיעוטא לשליח מה לי שליח של ישראל ומה לי שליח של עכו"ם. משמע מזה דזה שעכו"ם לא סומך לבד לא צריך קרא, או דילפינן ליה מבני ישראל ולא עכו"ם עי' תוד"ה קרבנו ומה שציינו לדבריהם במק"א, וקרבנו ממעט לא לסמוך עבור עכו"ם. וצ"ל דלרבנן ר"ל אי הוי חד קרבנו הוי ממעטינן רק עבור עכו"ם ומקרא יתירא ממעטינן אף עבור ישראל.

ה. סמיכת חש"ו. משום דלאו בני דעה ולא צריך קרא למעוטינהו. זה חידוש שהרי הסמיכה לכאורה מעשה קוף שאין צריך לו דעת. אין בזה חלות כלשהוא. וחזינן דיש איזו משמעות לסמיכה, איך שנפרש, (בחלק מהסמיכות יש וידוי דברים), ומי שאינו בר דעת ואינו מבין מהות סמיכתו, אין משמעות לסמיכה.
ואגב יל"ע אי אינו בר דעת איך הקדיש בכלל, וגם אין לומר שהקדיש אחר עבור חיובו, דהא אינו מחוייב. ואולי מיירי שהקדיש בעודו בר דעת ונשתטה, ולגבי קטן הקדיש בזמן מופלאותו. ועוד י"ל שירש מאביו קרבן. ומתני' לשיטתה דיורש סומך אילו הוי בר דעת.

ו. סמיכת סומא. לכ' זה ג"כ רק למ"ד דסומא חייב במצוות. או דכיון דהוי בר דעת שפיר יש לדון בסמיכתו אף אם אינו מחוייב במצוות וצריך מיעוט.
וטעמא דמאן דיליף מעולת ראיה צ"ב, מלבד מה שהק' התוס' (הנדפס בעמ' ב' משום אילוצים טכניים), איזה מין לימוד זה, הרי לא כתוב המילה סמיכה שם ואין בזה, גז"ש אמיתית, ומה נאמר, מה מצינו עולת ראיה דל"ש סומא בסמיכתה כיון דפטור ממנה לגמרי, הוא הדין כל קרבן אף דשייך בו. ואולי הכוונה דלאחר דילפינן עולת חובה לסמיכה הוי כמאן דכתוב בו תיבת סמיכה, ושייך בזה גז"ש ונמסר מסיני לדורשה. וצ"ב. (אולי כל זה כלול במה שאמרו בטעמא דמאן דיליף מזקני עדה דלא בעי למילף מראיה "דלא כתיב בה סמיכה בגופיה").

ז. סמיכת עבד שליח ואשה. רש"י ישן כתב דמחד ידו ילפינן. צ"ב הרי כתוב ידו טובא ולמה לו לדחוק. וגם באמת איך אפשר ללמוד מחד ידו, הרי להדיא אמרי' דאילו כתיב חד הוי מוקמינן לה רק בעבד וכו'. ואפ' דט"ס נפל בו.
אגב נראה ברש"י כת"י דגרס במקום ידו ולא יד "שלוחו", "חבירו". והיא היא.
ובצריכותא צ"ב. אחר דילפי' עבד משום דאינו במצוות, הרי ישנו במצוות כאשה, והכוונה בהכרח אינו בכל המצוות, ומאי ס"ד באשתו טפי. ואמנם י"ל דרק אשתו שלו ס"ד משום כגופו עדיפא מעבד. והתוס' כ' סברא זו ליישב מדוע לא תיסגי בני ולא בנות. ויש עוד לפלפל וקיצרתי.