שנינו:
הָאוֹמֵר יְבָרְכוּךָ טוֹבִים, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת.
עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.
הַמְכַנֶּה בָעֲרָיוֹת, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ
הָאוֹמֵר, וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ (ויקרא יח), וּמִזַרְעָךְ לֹא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִנְזִיפָה:
שטיינזלץ: לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא - לעבר את הארמית, הגויה.
נעסוק רק בסיפא - התרגום לפסוק וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ
אומרת הגמרא
הָאוֹמֵר: ״וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר וְכוּ׳״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּיִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
גם בירושלמי נמצאת ברייתא זו, פרק ד הלכה י
מִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּוֹלֶךְ. מִן זַרְעָךְ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. זֶה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֲרָמִית וּמַעֲמִיד מִמֶּנָּה בָנִים מַעֲמִיד אוֹיְבִים לַמָּקוֹם.
ברייתא זו מובאת בירושלמי גם בסנהדרין פרק ט הלכה ז, משנת "... וְהַבּוֹעֵל אֲרַמִּית פּוֹגְעִין בָּהֶן." -
הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. זֶה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא גוֹיָה וּמוֹלִד בָּנִים וּמַעֲמִיד אוֹיְבִים מִמֶּנָּה לַמָּקוֹם.

השאלות שלפנינו הן:
א. מה פירוש המשנה והגמרא,
ב. מדוע משתקין אותו בנזיפה, לעומת כל שאר המשנה שרק "משתקין אותו"?
ג. תרגום יונתן על הפסוק הוא בדיוק מה שהמשנה אסרה - מה עומד מאחורי זה,
ד. הרי"ף והרא"ש הביאו את המשנה אך לא את דברי ר' ישמעאל. גם הרמב"ם שפסק את משנת "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך", בפ"ט מהלכות תפילה, ואת המשנה הבאה על הפסוקים שאין לתרגמם, בפי"ב מהלכות תפילה - לא הביא את דין משתנתו על וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ (גם על הַמְכַנֶּה בָעֲרָיוֹת לא הביא, אך לא נוכל לעסוק גם בזה). מדוע?

נפתח בפירוש רש"י:
במשנה
האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך. לא תבא על הכותית ותוליד בן לע''ז: משתקין אותו בנזיפה. שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהן לאש ונותן כרת לבא על הכותית ומחייב חטאת על השוגג ומיתת ב''ד על המזיד בהתראה:
ובגמרא
תנא דבי רבי ישמעאל. לפרש מתני' בישראל הבא על הכותית הכתוב מדבר:
לדעת רש"י, הפסוק בתורה עוסק בעבודת המולך, ואילו המפרשו שעוסק במי שבא על הגויה - גורם שאנשים יחשבו שהבא על הגויה הוא בכרת, והינו במזיד, ובשוגג - חטאת, ואם למזיד יש גם התראה - יחייבוהו מיתה. ולכן משתקים אותו בנזיפה, שכן שנינו ש"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" אך אם לא פגעו בו הקנאים - אין בו מיתת בית דין, ולא כרת, ולא קרבן על השוגג.
ותנא דבי ר' ישמעאל, לדעת רש"י, בא לפרש את המשנה, מהי הטעות שהמשנה מזהירה מפניה.
רציתי להציע שבדברי רש"י יתכן שרמוזה תשובה מדוע נמצאת אזהרת המולך יחד עם איסורי העריות: שכן הפרשה מסיימת כִּ֚י כָּל-אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם: מכאן למדו ביבמות (נד ע"ב) "היקשא דרבי יונה" שכל העריות כאן הן בכרת, (וגם הלכות נוספות הכתובות רק בחלק מהעריות או אפילו רק באחת - לתת אותן בכל העריות), וגם זה שהמולך בכרת - נלמד מכאן.
הבעיה עם ההצעה הזו שכרת בעבודת המולך כתוב בפרוטרוט בקדושים, בפרק כ.

פירוש הערוך ערך אמר
האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך - ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא, פירוש לא תתן מזרעך באומה ידועה שמעבירין זרעם למולך כגון ארמיים, שאתה גורם להעביר זרעך למולך, ומכלל דבריו משמע ששאר האומות שאין מעבירין מזרעם למולך מותר. לפיכך משתקין אותו בנזיפה. אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי רבי ישמעאל הבא על הכותית והוליד לע"ז הכתוב מדבר דלא שנא מולך משאר בתי ע"ז
לדעת הערוך, הפסוק עוסק בביאת גויה, כפי שפירש תנא דבי רבי ישמעאל, והטעות האפשרית היא לחשוב שרק גויות עובדות המולך אסורות. ולא היא, כולן אסורות, ולכן משתקים אותו בנזיפה.
כינה הכתוב ביאת גויה בעבודת המולך - אולי בגלל שבניהן כולם הינם גויים, ואבדו מהעם היהודי, כאילו הוקרבו למולך. אולי אף יהפכו לאויבים למקום כפי הלשון בירושלמי.
כתב התוי"ט שגם לדעת הערוך מסתבר שאין כרת בביאת גויה, (ואם יש כאן כרת - הוא על המולך, כמו שכתוב בקדושים - איתן), אלא ששבעים פנים לתורה וניתן לפרש את הפסוק גם על ביאת גויה, והמשנה מזהירה מלפרשו באופן שישמע שרק חלק מהאומות אסורות. ע"ש. ולדעתו פירוש הערוך עדיף. וכ"כ המהרש"א ע"ש.

ראינו שני פירושים:
לדעת רש"י הפסוק עוסק בעבודת המולך, והטעות שהמשנה ותנא דבי רבי ישמעאל מזהירים מפניה היא לפרשו על ביאת נכרית, והנזיפה - בגלל הטעות בענישה על ביאת נכרית,
ולדעת הערוך הפסוק עוסק בביאת נכרית, כפי שפרשו תנא דבי רבי ישמעאל, (וגם תרגום יונתן, אגב), והטעות שהמשנה מזהירה היא שמא יחשבו שרק חלק מהאומות אסורות. ולכן גם הנזיפה.

כתב הרמבם בפירוש המשנה
ואם תרגם מזרעך לא תתן להעביר למולך ומזרעך לא תתן לארמיותא הנה הפך הלשון ממשמעותן בכל. וכוונת הפסוק לשם איסור עבודת המולך:
דעת הרמב"ם משמע כרש"י, הפסוק עוסק בעבודת המולך, והטעות היא לפרשו על ביאת נכרית, והנזיפה - בגלל "הפך הלשון ממשמעותו".

אבל ניתן להציע פירוש אחר:
המשנה סבורה שהפסור עוסק בעבודת המולך, כרש"י, אבל תנא דבי ר' ישמעאל - וכמוהו תרגום יונתן - חולק, וסובר שהפסוק מדבר בביאת גויה. ולכן הפסוק נמצא בפרשת העריות.
מי שהציע את הפירוש הזה הוא הרב יששכר תמר בפירושו על הירושלמי "עלי תמר". הוא מצביע על כך שהפסוק בשלמותו הוא וּמִזַּרְעֲךָ֥ לֹֽא-תִתֵּ֖ן לְהַֽעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת-שֵׁ֥ם אֱ-לֹקיךָ אֲנִ֥י ה: וחילול השם הוא זה, שמוליד בנים שיהיו אויבים למקום. ראו לשון הרמבם בהלכות איסורי ביאה פרק יב
ו לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִים וְלֹא הִלְקוּהוּ בַּיִת דִּין הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה שֶׁהוּא בְּכָרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב-יא) 'כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר' (מלאכי ב-יב) 'יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה'. אִם יִשְׂרָאֵל הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים וְאִם כֹּהֵן הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ מַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהַבּוֹעֵל גויה כְּאִלּוּ נִתְחַתֵּן לְעַ"ז שֶׁנֶּאֱמַר 'בָעַל בַּת אֵל נֵכָר' וְנִקְרָא מְחַלֵּל קֹדֶשׁ ה':
ז עָוֹן זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אַל יְהִי קַל בְּעֵינֶיךָ. אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכָל הָעֲרָיוֹת כְּמוֹתוֹ. שֶׁהַבֵּן מִן הָעֶרְוָה בְּנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר וּבִכְלַל יִשְׂרָאֵל נֶחְשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַמְזֵר וְהַבֵּן מִן הַגויה אֵינוֹ בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז-ד) 'כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי' מֵסִיר אוֹתוֹ מִלִּהְיוֹת אַחֲרֵי ה':
ח וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִדָּבֵק בְּגויים שֶׁהִבְדִּילָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם וְלָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְלִמְעל בּוֹ:
אנו רואים ברמב"ם שהבא על הגויה יש בו חילול השם, וכפי שנאמר בעזרא, ויש בו כרת אבל לא כמו הכרת הרגיל שבתורה אלא זה המפורש במלאכי.
נקודה חשובה להסבר הדברים, מוסיף הרב תמר, ש"מולך" בפסוק זה, לדעת תנא דבי רבי ישמעאל, היא כל ע"ז שהיא. ולכן פירוש הפסוק הוא שכל המוליד בן לע"ז – הרי זה מוליד בן לאויבי המקום ומחלל את השם. ואילו לדעת משנתנו גם המולך שכאן אינו אלא המעביר בנו באש, ולכן מי שמתרגם באופן שמשתמע שמדובר על כל ע"ז שהיא – משתקין אותו בנזיפה.

מצ"ב קובץ מתוך פירושו של הרב תמר למגילה . עמוד ר-רא על המשנה, עמ' רז-רח על הגמרא.