דינא דמלכותא, ולא חמסנותא דמלכותא
המשנה בדף קיג. אומרת, שאסור לפרוט כסף מתיבת המוכסים, משום שהכסף הזה גזול. ושואלת הגמרא, הרי אמר שמואל שדינא דמלכותא דינא! ומעמידה הגמרא, שבמס קבוע שהמלכות מטילה על כולם, אומרים דינא דמלכותא, אבל המשנה דיברה במוכס הלוקח כפי רצונו, שאין אומרים בזה דינא דמלכותא, או במוכס העומד מעצמו, ומה שאלו לוקחים הוא גזל, ואסור להנות או לקבל מהם. באותו אופן, מעמידה הגמרא בגיטין (כח,א) את המשנה שאומרת שנודרים לחרמים ולמוכסים שהפירות הן תרומה כדי שלא יקחו.

מעשה היה אחרי השואה הארורה, באדם שהלך למוזיאון, וראה שם את הכתר תורה הפרטי שלו שנגזל ע"י הנאצים ימ"ש. האדם נכנס למשרד וביקש שישובו לו את הכתר, ומסר עליו סימנים. הנהלת המוזיאון סירבה, בטענה שעל הרכוש הזה היה יאוש בעלים ונחשב למציל מזוטו של ים.
האדם תבע את המוזיאון בבית הדין הרבני. בית הדין דן תחילה האם שייכת כאן חובת השבת הגזילה מכח דינא דמלכותא, כפי שפסק הרמ"א (חו"מ סימן שנו,ז וחזר על כך שנית בסימן שסח,א): "דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו אחר יאוש ושינוי רשות, מכח דינא דמלכותא", ורצו הדיינים לתלות את זה במחלוקת הש"ך והקצות בתוקף החיוב להחזיר, האם הוא מכח מנהג שהנהיגו בני הדור, או משום ועשית הישר והטוב, ונפקא מינה אם חייב להחזיר שהרי גם כעת הציבור נהנה ממנו.

בהמשך הפסק, ביררו הדיינים אם ניתן לומר שהכתר אינו של התובע, משום שהיה כאן קניין בכיבוש מלחמה (ע' גיטין לח,א). אומנם, סברא זו נדחתה משום שיש לומר שכיבוש מלחמה קונה כמו בדינא דמלכותא, והיינו שקונה רק בדבר השווה לכל בני המדינה ובאופן שהמלך מורה לכבוש את מדינת האוייב, אבל מעשה הנאצים ימ"ש שרצו להרוג את היהודים במדינתם, דומה למלך שאמר לגבות שלא באופן שווה ולמוכס שאין לו קצבה, ובזה לא אומרים דינא דמלכותא. וטעם נוסף, משום שיש מבארים את הטעם שך דינא דמלכותא, משום שהמלך נותן רשות לבני המדינה לגור על דעת החוקים שמחוקק, וזה לא שייך במי שרוצים לפגוע ולחסל חלקים מבני המדינה.
סוף דבר, בית הדין הורה שהכתר לא נקנה למוזיאון ויש להשיב אותו לבעליו.

לפסק המלא באתר פסקים: 'כתר תורה שנגנב ע"י הנאצים'.


לרשימה של פסקים נוספים בענייני דינא דמלכותא דינא.