חיוב קנס על ביוש בדברים
המשנה (בדף צ.) ציינה את חיוב הרק בחברו ופגע בו, שמשלם ד' מאות זוז. ומדייקת הגמרא (צא.) - הא בבגדו פטור, ומכאן שהמבייש את חברו בדברים - פטור.

אומנם, כבר הגאונים, ובהמשך להם ראשונים רבים כתבו שיש לבית דין לגזור לנדות להלקות או לקנוס ממון כפי ראות עיניהם. הרא"ש (פרק ח סימן טו) אף הדגיש את חומרת המבייש בדברים, וז"ל: "ומסתברא דיותר בושת דברים מבושת של חבלה, דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו".

וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סימן תכ סעיף לח):
"רקק בחבירו, חייב. אבל רקק בבגדיו, או שביישו בדברים, פטור; ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו (ע"פ הרמב"ם חובל ומזיק ג,ה). ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש (טור בשם רב שרירא גאון, והרא"ש). הגה: וי"א דמכין אותו מכת מרדות (ב"י ס"ס א' בשם מרדכי פרק הזהב). והמוציא שם רע על חבירו, הוי בכלל המבייש בדברים. (פסקי מהרא"י סי' רי"ב ות"ה סימן ש"ז)... ונראה דהכל לפי ראות עיני בית דין."

גם בימינו מגיעים לבתי הדין תביעות ממון על ביוש. ואף על פי שעל עוגמת נפש אין בית דין מחייבים, על ביוש, במקרים חמורים, בית הדין עשוי לחייב גם בימינו על פי הדברים שנפסקו להלכה בשולחן ערוך וברמ"א.

בפסק דין - "הפצת לשון הרע כנגד בעל דין" חייבו הדיינים את הנתבע סכום של אלפי ש"ח, על שהפיץ פשקווילים וכרזות כנגד התובע, ובהם קללות, ביזויים וכינויים שונים. הנתבע טען לחפותו משום שלטענתו הדברים אמת, ואף טרח להסביר ומדוע, אך בית הדין לא קיבל את הדברים, הן משום שהוא לא הוכיח את דבריו, והן משום דברי הפתחי תשובה (שם ז) בשם השבות יעקב, שכאשר כוונת המדבר גם כדי לבייש, יש לחייבו אף על דברי אמת.

את הפסק המלא ניתן לקרוא באתר פסקים (בקישור).

חיוב התנצלות וקנס על תנאי
פסק דין אחר - "בושת דברים על מעשים חמורים", עוסק באמירה חריפה שאמר הנתבע כלפי התובע באסיפה קהילתית, שניתן להבין ממנה שהוא עוסק בדברים אסורים.

בפסק דין זה הרחיבו הדיינים בביאור הסוגיא, הגדרים עליהם יש לחייב על ביוש בדברים, ועל מה אין לחייב. הם דייקו שמדברי הרא"ש (לעיל) משמע, שהחיוב העיקרי הוא על ביוש שיש בו לשון הרע, בגלל חומרת הביזוי שבו שקשה מבושת בגופו. ואילו מדברי הרמב"ם שהביא השו"ע משמע, שבסיס החיוב הוא לגדור גדר, ובכל בושת שנראה לגדור בה יש כח לבית דין לחייב ממון. על פי זה יש מקום לחייב גם כאשר מדובר בדברים שהם אמת, או שיש לתרצם באופן שאין בדיבור לשון הרע. וכך כתב למעשה החוות יאיר (סימן סה) שעל לשון הרע יש לחייב מכל מקום (בלשונו- 'ע"פ הדין'), ובביוש שאין בו לשון הרע, תלוי בראות עיני הדיין אם יש צורך בגדר וסייג.

במקרה המדובר, הביוש נעשה בפני חברי קהילה מצומצמת, ובית הדין הסתפק בחיוב לפרסם מכתב התנצלות והבהרה, ועל הנתבע לדאוג שיעמוד במקומו לתקופה מסויימת, ובמידה ולא יעשה כך, יחוייב בקנס כספי.

להרחבת הדברים, ניתן לקרוא את פסק המלא באתר פסקים (בקישור).