סיכום פרק 4 (שור שנגח ד וה)

הפרק הזה היה לא קל. לא בתוכן שלו, ולא בעיתוי שבו נלמד.

לעומת הפרקים הקודמים (ב-ג) שעסקו בנזקים ממוניים שיסודם- *תקלות*, התנגשויות, דברים נורמטיביביים ורגילים שהשתבשו, ונזקים בגרמא,
דיונים שמתחילים ונגמרים ברובם בכסף ומקסימום בתשלום על חבלה בת ריפוי,

עברנו בפרק ד לדון בנזקים שיטתיים ונזקים חמורים- בחיי אדם.
זו כבר לא תקלה, זו מציאות בעייתית.

***

הפרק דן בכמה יסודות של חומרה, כשהחצי הראשון מתייחס למניעת חזרת הנזק וסגירת "פרצות בחוק ותירוצים":

1 לו לז. *שיטתיות* . "מועד". דבר מה שחוזר על עצמו, שור שנוגח 4-5 פעמים, סוגי מועדות, הרגלים של נזק. זה לא אירוע בודד, מפגע יחיד אקראי, אלא שיטה שחוזרת על עצמה.



2. לו. *עיוות תפיסת תשלומי הנזיקין: מפיצוי למחירון* . קורה שאנשים רבים ויש נזק. אבל כשהפושע עושה את החשבון של 'כמה מותר לי להזיק במחיר אחד' (חנן בישא)- מידתיות התשלום, שנועדה לתקלות, כבר לא עונה לצרכי המניעה. (אדם נורמטיבי עובר בירוק כי הוא מכבד את החיים, לא בגלל הקנס של האדום.... או בגירסא ביטחונית: כשמחבל עושה חישוב כמה ומה אפשר לזרוק על מכוניות בכביש תמורת איזו "תמורה" "מידתית")



3 לח. *החברה ותרבותה* נזיקין לא רק כאדם בודד אלא כמוסכמה חברתית. ההבדל ביו שור ישראל לכנעני.

כל המושג "תקלה" אפשרי רק בתוך חברה שנורמות האחריות שלה גבוהות, ערך החיים יקר, והכבוד לממון חברו מושתת על ערכים ולא על אכיפה.
"ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נוח- כיוון שלא קיימו- *עמד והתיר ממונן לישראל* .
אי אפשר לשחק בהגינות כנגד מי שלא מכבד את הכללים. זה לא מוסרי.

ועוד יותר מזה, אין לחברה כזו מקום לצד חברה מוסרית-
"ראה שבע מצוות שנצטוו עליהן בני נוח ולא קיימום- *עמד והגלה אותם מעל אדמתם*

"ראה 7 מצוות 'קיבלו עליהם בני נוח ולא קיימום, עמד והתירן להם", והרי הם כמי שאינו מצווה ועושה- כבר לא מצפים מהם. לא חיים באשליה שזה אקראי, אלא מבינים שיש כאן תפיסה שיטתית מקולקלת, ומתנהלים בהתאם.

בהקשר זה של חברה, יש מקום ליוצאי דופן שהוכיחו עצמם לטוב: רות, נעמה והדיון על הכותים.



4 לט-מ. נזק הוא נזק, בלי פטורים על רקע אישי- דיני אחריות חברתית גם לבלתי כשירים: "אי שפיות זמנית" (חרש שוטה וקטן) איננה תירוץ לסבל ציבורי מנזק שמתרוצץ ברחוב. מעמידים אפוטרופוס, ואם יש לאותו 'בלתי כשיר' ממון שמזיק, יש לו גם ממון לשלם. גם "זה לא הרכב/ הבית שלי, אל תחרימו" אינו תירוץ, השוכר והמשכיר יצטרכו לפתור את הבעיה ביניהם, לא הניזק ולא הציבור.


5. בהקשר הזה שור האיצטדין- ושור שנעשתה בו עבירה- מעורר שאלות. זהו שור שרצונו ניטל, והוא הורגל בשיטתיות על ידי אדם- לנגוח. מדוע הוא פטור ממיתה וכשר למזבח? מה מייחד אותו? מה דין המעושה שייך לפה? למי הוא בכלל שייך? מה הסיטואציה שמביאה אותו לכדי דין שונה?