כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.
( לעתים הדברים הפשוטים ביותר הינם הבלתי מובנים ביותר ).
משמעות המילה הפותחת את הפסוק נלמדה מהמלים בְּעִירֹה וּבִעֵר בהמשך הפסוק, בעירה היינו בהמותיו וצאנו, בער כמו יבער, כלומר שני הפעלים זהים במשמעותם.
ישנם בעברית שמות עצם רבים שאיננו משתמשים בשפה המדוברת בפעלים הנגזרים מהם כמו במקרה דנן והסיבה ברורה - כי אין פעולה הנובעת מצאן ובקר. גם בתורה עצמה זהו שימוש חד פעמי ויוצא דופן שלא ברור מה טעם נעשה בו שימוש.
ברם כמו שהאש 'אוכלת' בעת שהיא שורפת ובוערת, כך ביעור בפסוקנו משמעו שהצאן והבקר אוכלים או דורסים בהליכתם את הגדל בשדה או בכרם. וכל זה נראה כפשט הכתוב.
אך לא ברור מדוע נזקק (האמורא שמואל בעקבות) עורך המשנה לקרא לפעולה זו 'הבעה' ולחפש מקבילה תנכי"ת רחוקה שמתרגומה משמע שמשמעות הפעולה היא גילוי, ולטעון לכן שלאב נזיקין זה הוא קורא 'שן'. כשכל אלו הן אסוציאציות רחוקות זו מזו.
מה הרווחנו מ'סיבוך' זה, הרי לא בימינו ולא בימיהם איש לא השתמש בשפת יום יום במילה 'הבעה' ?
הרי כל ה'סיבוך' הזה לא נעשה אלא כדי ליצור חרוז (! ) של 'המבעה וההבער' !
מישהו מוכן להסביר, מדוע זה היה כ"כ חשוב ( כלומר מדוע לא נכתב השן, הרגל והאש , וכדו' במלים פשוטות וברורות )?