"אמר רב הונא: האומר הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה. מאי טעמא? מידע ידע האי גברא דלחם בלא תודה לא איקריב והאי תודה ולחמה קאמר והאי דקאמר לחמי תודה סוף מילתא נקט.
תנן תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמה שנדר ואמאי כיון דאמר לחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין?
שאני התם דכיון דאמר תודה מן המעשר נעשה כאומר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני".

הקושי מתעורר מאליו, מה קשה לגמרא על רב הונא ממשנתינו, הרי במשנה מדובר שהקדים ואמר שהתודה עצמה תבוא מן המעשר וכיצד יעלה על הדעת לגרור את התודה בתר הלחם כאשר כבר למדנו הרבה פעמים שהקרבן עיקר והלחם טפל.

במקרה של רב הונא האיש כלל לא הזכיר את התודה ודיבר רק על הלחם, שם ניתן לומר סברא שהתכוון בודאי גם לתודה כי אין מציאות של לחם בלבד.

מעט קל יותר ללמוד לפי רש"י כתב יד:
"כיון דאמר לחמה מן החולין. נימא נמי סוף מילתא נקט ויביא הכל מן החולין".
כלומר יש כאן רק השוואה כשם שרב הונא הדגיש סוף מילתא נקט, אולי היינו חושבים שגם כאן נלך לפי סוף מילתא שאמר להביא מן החולין. ועדיין זה קשה.

גם התירוץ משונה מאד. הגמרא כאילו מסכימה בעיקרון לקושיא שהיינו צריכים ללכת בתר האמירה האחרונה, שהלחם מן החולין וכך גם התודה עצמה תיגרר, אבל, בגלל שאמר שהתודה תהיה מן המעשר, זה כעין תודה של מישהו אחר וכאשר התודה של מישהו אחר, בודאי שזה שמתנדב להביא עבורו את החלות, לא יכול לקבוע לו ממה יביא את התודה.

הדמיון הזה קשה. הרי גם אם נסבור שמעשר שני ממון גבוה וזה לא שלו ממש, עדיין אנחנו כאן מדברים שבפועל המעשר שני הוא שלו לאוכלו בירושלים או לפדותו או להביא מהכסף שלמים וכו'. והשאלה היא בנדרו, למה הוא התכוון כשפיצל ואמר את התודה ממעשר והלחם מחולין. הרי זה אותו אדם שאמר משפט אחד.