חומרת השבועה חוזרת על עצמה במסכת-

בתקנת מדירין אלמנה ליתומין לכתובתה (ולא משביעין) (לה)
בסיפור הקשה על האלמנה, העני ודינר הזהב (לו)
בסיפור על שלמה, כשתרנגול הבר חונק עצמו בשבועתו, אף על פי שהיה אנוס לגמרי באי החזרת השמיר (סח)

ובמקומות נוספים (המוצא- לא ישבע מפני תיקון העולם (נ), בשבועה לגבעונים- שקוימה משום קדושת השם (מו) באפוטרופוס יתומים- אִי רָמֵית עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי (נב) ועוד)

מה עניין שבועה לגיטין? (מסכת שבועות, בשונה מנדרים, נמצאת בכלל בסדר אחר...)

ואולי התשובה טמונה בעומק של החורבן, של הגט לכאורה הגדול ביותר, במקום שבו דווקא השבועה חזקה מכל ריב, ועונש וכל גט כריתות, כדבריו של הבן השביעי (נז)

אַתְיוּהּ לְאִידַּךְ, אֲמַרוּ לֵיהּ: פְּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אֲמַר לְהוּ:

*כְּבָר נִשְׁבַּעְנוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין אָנוּ מַעֲבִירִין אוֹתוֹ בְּאֵל אַחֵר,*
*וְאַף הוּא נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִיר אוֹתָנוּ בְּאוּמָּה אַחֶרֶת.*