*בין יציבות לארעיות, בין ביטחון לאמונה.*

מצד אחד- הרצון ביציבות. בבית. בית משפחתי וגם בית המקדש.

ברור שארעיות הגלות, והלא ידוע, היא דבר קשה:
בדיון ובצידו אגדתא (דף טז-יז), על שנים שהביאו גט ממדינת הים, מהגלות:
"גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו" (כי מה שנלמד יישכח), ועד כמה מצריכים את השליחים להעיד (עכשיו- כשר, אבל מה יהיה בעתיד? אי הוודאות גוברת על ההווה או לא?)
ומיד שם- באופן שלכאורה לא קשור לשום דבר- נלקח הנר על ידי הגוי החברא מהחבורה הלומדת, בגלל יום אידם, והחבורה דנה- האם הרומאים טובים מהפרסים- "הא מקמי דניתו חברי לבבל, הא לבתר..." אפילו בין השלטונות אין לדעת, מי ייטיב, מי ירע, הכל יכול להתחלף כל הזמן....וכל שנותר מכל הסברות הוא ההלכה הפסוקה, המכונה (בסוף הסוגיא)- "יתד היא שלא תמוט".

קשוח בארעיות ובגלות, קשוחים גם החיים כשאתה לא יודע לאן אתה שייך- איפה אגור, איפה אעבוד, אולי לא כדאי להתקבע, ואי אפשר בכלל להתחייב, כי עוד אין לי בית, הכל יכול להשתנות כל רגע.... תחושת חוסר יציבות וארעיות, שמלווה את היעדר הנישואים והבית, ברמה הפרטית שלי- וגם ברמה של הנדודים בגלות.

ומצד שני, כפי שכתבו פה כבר בשתי האגדתות שלהלן, יציבות וביטחון יתר- כאילו הכל מובטח- הם בלשון המעטה- לא טובים.
יש מקום לזכור ששום דבר לא מובטח, בענווה.

כך זה גם בסיפור של המלך שכבש לא כל העולם כולו, ואף את מלך השדים, עד שנזרק ממלכותו (סח, אני עדיין צריכה לעבד את הסיפור הזה)
וגם בסיפור על חורבן טור מלכא (אכלו ושתו ואדליקו שרגי עד שנראה מטבע בריחוק מיל.... קא חדו בי יהודאי)

ובעצם כל מסכת גיטין..... כנראה שיש משהו חשוב לחיים, וחשוב לנישואין, בהכרה ששום דבר לא מובטח. שתמיד צריך להמשיך לעבוד. שדברים חלילה יכולים להתפרק ברגע, ושכנראה רק מתוך ההכרה הזו בגיטין, בלא-טוב - אפשר לבקש להתמיד בקשר, להעריך באמת את הטוב שבזוגיות ובקידושין, שהוא לעולם לעולם לא מובן מאליו.