רַבִּי אֶבְיָתָר הוּא דְּאַסְכֵּים מָרֵיהּ עַל יְדֵיהּ דִּכְתִיב וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר זְבוּב מָצָא לָהּ רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר נִימָא מָצָא לָהּ וְאַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי אֶבְיָתָר לְאֵלִיָּהוּ אֲמַר לֵיהּ מַאי קָא עָבֵיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲמַר לֵיהּ עָסֵיק בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה וּמַאי קָאָמַר אֲמַר לֵיהּ אֶבְיָתָר בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר יוֹנָתָן בְּנִי כָּךְ הוּא אוֹמֵר אֲמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם וּמִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא אֲמַר לֵיהּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן זְבוּב מָצָא וְלֹא הִקְפִּיד נִימָא מָצָא וְהִקְפִּיד אָמַר רַב יְהוּדָה זְבוּב בַּקְּעָרָה וְנִימָא בְּאוֹתוֹ מָקוֹם זְבוּב מְאִיסוּתָא וְנִימָא סַכַּנְתָּא אִיכָּא דְּאָמְרִי אִידֵּי וְאִידֵּי בַּקְּעָרָה זְבוּב אוּנְסָא וְנִימָא פְּשִׁיעוּתָא
רואים שהגמרא מעדיפה את רבי אביתר וקובעת שהקב"ה הסכים עמו ( אף שלא נשללה דעת רבי יונתן ) למרות שבהמשך אליהו הנביא עצמו מודיע לו שאין לאחד מהם עדיפות על רעהו ודעות שניהם נאמרות בשווה ושתיהן דברי א-לקים חיים הן, ובעצם המשבר הסופי ביחסים התרחש כשנימא מצא כלומר דווקא כדעת רבי יונתן.
יוצא שרבי אביתר סבר שהגורם שהתחיל את המשבר היה הזבוב שמצא ואעפ"י שהאיש הלוי העביר עדיין על מידותיו ולא הקפיד אך כבר היה בליבו עליה ולכן כשמצא גם נימא, היתה זו הנימא ששימשה כקש השובר את גב הגמל וכבר לא יכול להעביר עוד על מידותיו.
(כמו בהסברים על שר המשקים ושר האופים של פרעה), זבוב אינו מופיע לפי הזמנה אבל בד"כ כשמאפשרים לו באי שמירת ניקיון כללי הוא מריח את הפסולת ובא. לא בהכרח באשמת הפילגש נמצא הזבוב. נימא מבטאת חוסר אכפתיות ללכלוך הנובעת מהרגלים רעים של אי אכפתיות לגבי ניקיון. אילו דאגה הפילגש לניקיון מדי פעם לא היתה הנימא נמצאת.
הפילגש היתה נערה שלא זכתה לחינוך בילדותה, ולא היתה רגילה לשמור על ניקיון. תחושת האיש הלוי היתה כאילו שהפילגש זנתה עליו ( לא שזנתה באמת ח"ו שאילו כך היה לא רק שלא היה מחזירה אלא היה מגרשה והיו מענישים אותה ככל מנאפת ) והמחלוקת היתה מה גרם לתחושתו, האם כבר כשמצא את הזבוב או רק כשמצא את הנימא, ושניהם קרו ושניהם נכונים אך הקב"ה הסכים עם רבי אביתר שכבר בזבוב חש הלוי כאילו שזנתה עליו. בשל הרגליו - שבמשכן אין זבובים מצויים בשל דרגת שמירת הניקיון הטהרה והקדושה. מזכיר מאד את המצב בשלהי ימי בית שני.
מדוע הסכים הקב"ה עם רבי אביתר ? כי רבי יונתן סבר שהאיש הלוי הקפיד כראוי ועל דבר אמיתי ואילו רבי אביתר הבין שהוא הקפיד על דבר דמיוני ומוגזם, ועיקר עניינו היה בטעות איומה :
אם זבוב מקרי מאיים כמו ויותר מפיל, ואילו האדם אינו נחשב כלל, מה הפלא שאפשר היה אח"כ גם למוסרה להורגים ולמתעללים ? 'ועשו לי מקדש - ושכנתי בתוכם', בתוכם ולא בתוכו. לכך צריכים לדאוג הלוים והאיש הלוי דאג לשכינת הקב"ה במשכן אך לא בקרב העם. בעיני האיש הלוי לא חינוך הפילגש לניקיון וטהרה היה העיקר אלא שמירת עצמו והמקדש בטהרה.
כנלענ"ד