ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים,
הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים,
אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה;
אתא לקמיה דר' ינאי,
א"ל: זיל האידנא ותא למחר.
בליליא שדר קצייה לההוא דידיה.
למחר אתא לקמיה, א"ל: זיל קוץ.
א"ל: הא מר נמי אית ליה!
א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את.
מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר?
מעיקרא סבר: ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה, כיון דחזא דקא מעכבי, שדר קצייה.
ולימא ליה: זיל קוץ דידך והדר אקוץ דידי!
משום דריש לקיש, דאמר: התקוששו וקושו - קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.

למרות תשובת הגמרא בסיום הסוגיה עדיין משהו כאן לא מצלצל טוב לכאורה:
מדוע הגמרא לא מקשה על רבי ינאי מדוע נהג כפי שנהג והרי טוב יותר היה אם היה שם את הדברים על השולחן באופן גלוי ואף מקדים ואומר שהוא עצמו יילך ויקצוץ את שלו וכך הוא גם מבקש שיעשה ההוא גברא.
[היינו: כדי שיהיה "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" - רבי ינאי היה יכול לוותר על התרגיל שעשה, שנראה תרגיל בעורמה, והיה יכול לומר לההוא גברא שהוא - רבי ינאי עצמו - יילך ויקצוץ את שלו (בגלל שמה שסבר מעיקרא כבר לא רלוונטי והתברר כלא נכון) וכן מבקש מההוא גברא שכך ינהג. במילים אחרות - חלילה: נוצר כאן רושם שרבי ינאי עשה כאן איזה תרגיל (מאוד לא יפה!) ואילו הגמרא לאחר מכן מנסה ללמד עליו זכות אך לא מצליחה לעשות זאת באופן מושלם]