א. בתחילת הסוגיא שואלים סתירה. בסתם משנתינו מפורש דקצירה ביום כשרה, ומסתם מתני' דמגילה עולה דפסולה. אע"פ שהדיוק קצת רחוק הגמרא מקבלת אותו.
והגמ' משיבה דלרבי כשר והוא סתמא דמתניתין ולראבר"ש פסול והוא סתמא דמגילה. שני חבירים בדור חתימת המשנה.

ב. בפלוגתא דנטמאת. פירש"י טעמא דרבי לכתחילה להביא אחר שלא יטעו דמנחת יחיד כשרה בטומאה. היה יכול לפרש דס"ל דחויה, ומחזרין לטהרה, אבל פי' כדקי"ל הותרה. אמנם הש"מ הוסיף ברש"י שתוק, ולפ"ז לא בא רש"י לפרש מדוע יהדר אחר טהורה אלא מדוע ישתוק כשמקריב טמאה.
ובדברי ראבר"ש קצת סתום מה יעשה למעשה. אבל כוונתו דטומאה בודאי כשרה (הותרה או דחויה) וקציר ביום פסול, ועל כן בכל מקרה, אף אם יש שהות לקצור, לא יקצור, שהרי תהא פסולה, אלא יקריב את הטמאה הכשרה. וממילא אומרים לו שתוק שלא לפרסם הדבר (ביזיון הציבור והמקדש, או שלא ילמדו למנחת יחיד).
רש"י לפנינו כתוב והא דתניא פסול, וצ"ל דתנן, שהרי משנה היא במגילה.

ג. ועכשיו למהלך הסוגיא.
רבה בב"ח בשם ריו"ח (בדומה לעמ' הקודם) דראבר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו דאביו. (מאביו שמיע ליה). כלומר לרבי יש מקרא, תקריב, ומדוע נטה ראבר"ש אף דיש לאוקים המקרא בשאר הריבויים. התשובה מכיון דס"ל כללא דר"ע דכל שאפשר בע"ש לא דחי שבת, וס"ל כרי"ש דקציר העומר דוחה שבת, בהכרח דביום פסולה. דאי כשירה הרי זה בבחינת אפשר בע"ש (דאי לאו בזמנו, אין נפ"מ בין יום למחרת לבין יומיים קודם), ואע"פ דאין זה לכתחילה (עי' תוס' האחרון). ואם כן בטל כללא דר"ע דלדידיה בכה"ג אין דוחה שבת.

ד. שואלת הגמרא הרי החשבון נכון, ומדוע רבי חולק.
מענין שהיה ברור לגמרא דאם רבי תלמיד קבוע דר"ש (הלך למקומו ושימשו), ודאי שמע ממנו כל תורתו משם רבו, ובודאי לא היה חלוק עליו. לא מעלים אפשרות שהיה דבר שלא יצא לו לשמוע.

ה. עונה הגמרא רבי סבר כאידך דר"ש חביבה מצוה בשעתה. כלומר דברי ר' שמעון הרי בודאי אינם סותרים זה לזה, ולכן בהכרח כל כללא דר"ע הוא רק בדבר שאפשר לעשותו בע"ש ללא הפסד זמן המצוה לכתחילה (כגון איזמל למילה. רש"י), וא"כ שפיר שלא כמצותו כשר כדרשא דתקריב, וגם קציר העומר דוחה שבת (בשלב זה רבי מודה לרי"ש בזה), ואין זה בבחינת אפשר בע"ש, כיון דחביבות הבשעתה דוחה שבת.

ו. שואלת הגמרא, כעת החשבון של רבי נכון, מה יענה ראבר"ש, הרי ודאי שמע וקיבל מאביו יציאה זו מהכלל של מצוה בשעתה. ועונה הגמ' שבהכרח סבר רארבר"ש דההיתר דחלבים בשבת אינו רק בגלל חביבות, אלא בצירוף שכבר התמיד דחה את השבת ואחרי שדחה בשחיטה מוסיף לדחות בהקטרה משום חביבות בשעתה. משא"כ עומר, אם כשר שלא כמצותו, הרי כשיבוא לקצור בערב שבת, עדיין לא דחה שבת ולא סגי בחביבות לבד כדי לדחות.

ז. שואלת שוב הגמרא. הסברא חזקה. לא נראה שרבי יחלוק עליה. א"כ חזר החשבון של ראבר"ש, אם כשר שלא בזמנו, הרי זה אפשר ולר"ע אין דוחה שבת, ואין להשיב משום חביבות דומיא דאיברים הרי שם כבר נתנה לידחות.

ח. מסקנת הסוגיא לרבי קצירת העומר בהכרח לא דוחה שבת! מקשים מארבעה מקומות במשנה ודוחקים בשלשה דלא כרבי והאחרון דאי אפשר משום דרבי הוא דאמר ביום, דוחקים שלהקרבה קאמר). אגב הפיסקא היא טעות! זה בתוך הסוגיא קושיא רביעית מנקצר ביום ודוחה שבת, לא פיסקא.

כעת החשבון הסופי של הסוגיא. לכולי עלמא איתיה לכללא דר' עקיבא דאפשר בע"ש לא דוחה שבת. והא דאיברים לכו"ע אינו ענין לזה דחביבות לבדה לא דוחה שבת אלא אם כן כבר דחה מקודם. כעת עומדים לפנינו שני מקורות. הא' דנקצר ביום מקרא תדקריב (שאפשר להסתדר אתו. יש בו עוד דרשות). ולעומת זה דרשת ר' ישמעאל שקציר עומר דוחה שבת. ואי אפשר לקיים שלשתן. כי אם כשר שלא כמצותו הרי זה אפשר בע"ש, ואז אינו דוחה שבת. (לאור זה שכללא דר"ע מוסכם. ועל כן או שמחליטים שקציר דוחה שבת כרי"ש ודוחים דרשא דתקריב (זו שיטת ראבר"ש), או שמעדיפים דרשא דתקריב ודוחים מכח זה את דרשת רי"ש ואכן אוסרים לקצור בשבת (זו שיטת רבי).

בריך רחמנא דסייען