"וְאָמַר אַבָּיֵי הַכֹּל מוֹדִים בִּתְרוּמָה שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו שֶׁבָּהּ הַכֹּל מוֹדִים מַאן רַבִּי יוֹחָנָן פְּשִׁיטָא כִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֵיכָא דְּאִיכָּא כָּרֵת הֵיכָא דְּלֵיכָּא כָּרֵת לָא מַהוּ דְּתֵימָא מִיתָה בִּמְקוֹם כָּרֵת עוֹמֶדֶת וְכִי שָׁגַג בְּמִיתָה נָמֵי לִיחַיַּיב קָא מַשְׁמַע לַן רָבָא אָמַר מִיתָה בִּמְקוֹם כָּרֵת עוֹמֶדֶת וְחוֹמֶשׁ בִּמְקוֹם קׇרְבָּן קָאֵי".

רבי יוחנן סובר שאם אדם עבר על לאו מהתורה במזיד, אך לא יודע שיש בעבירה זו כרת - הוא מוגדר כשוגג.
החת"ס מסביר שהסברא היא, שאם היה יודע שיש כאן כרת - מסתבר שהיה נמנע.
א"כ הוא מוגדר כשוגג, כי לא היה מודע לחומרת מעשיו.

הגמרא כעת מביאה דוגמא למקרה שבו ר' יוחנן יסכים שמספיק שהאדם מזיד בלאו בלבד, והוא מוגדר כמזיד, אפילו שהוא לא היה מודע שבעבירה זו יש מיתה בידי שמיים - הוא עדיין מוגדר מזיד.

השאלה שלי היא:
הרי לכאורה זה דבר שכנראה היה מרתיע אותו - והיה נמנע מעשיית העבירה אם היה מודע לעונש הכבד הזה, לפי סברת החתם סופר - הוא צריך להיות מוגדר כשוגג?

וביתר חידוד: מה ההבדל המהותי בין כרת למיתה בידי שמיים?