במשנה נאמר שאם שמעו אדם קורא מראש ההר ומעיד על מות אדם, מתירים על ידו את האלמנה, אף על פי שלא מצאוהו אח"כ לברר מי הוא.

בגמרא שאלו מדוע אין חוששים שמא הוא שד, ותירצו שמדובר שיש לו בבואה דבבואה (צל של צל), שזה דבר שאין לשדים.

אח"כ שאלו מדוע אין חוששים שזו צרתה שרוצה לקלקלה, ותירצו שבשעת הדחק מקבלים גם במקרה כזה.

רוב הפוסקים הבינו שאי אפשר להתיר על סמך "בת קול" כזו, אלא אם ראו בבואה דבבואה. ולפי זה כבר כתבו הגאונים שבימינו לא סומכים על זה, כיוון שאיננו בקיאים בזיהוי אותה "בבואה דבבואה".

אולם הרמב"ם העתיק דברי המשנה ולא הוסיף את עניין בבואה דבבואה.

הכסף משנה (רבי יוסף קארו) תירץ שהרמב"ם מבין שהכלל בסוף הסוגיה שבשעת הסכנה אין מדקדקים, אינה רק לגבי חשש צרתה, אלא אף על חשש שד.

אבל באופן פשוט זה מצטרף למגמה של הרמב"ם שהשמיט כל הלכה שקשורה לשדים, כי לא האמין בזה.

וכבר כתב הגר"א (יו"ד קעט, יג):

הרמב"ם... נמשך אחר הפילוסופיה *ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר*. אבל כבר הכו אותו על קדקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' על פי שמות וכשפים ... והפילוסופיה היטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן, וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא *כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות*, לא פנימיות של בעלי הפילוסופיה שהם חיצוניות אלא של בעלי האמת.

בשיחות הרצי"ה (עמ' 310-311) מסביר:

הרמב"ם לא היה כופר בגמרא, חס ושלום...ובהרבה מקומות בגמרא מוזכרים שדים ...ולמה הרמב"ם דילג על הלכות אלו?
...זה שייך למלחמת הרמב"ם בהגשמת האלוקות, *הרמב"ם שהיה מחנך גדול ראה צורך להזהר בהבאת דברים אלו בפני הרבים, שכן הם עלולים לגרום לעם להגשים את האלוקות*.
יש להזהר מלומר להמון דברים של נסתר... בעל התניא (בספר השיחות) כותב שהרמב"ם היה מקובל גדול. אבל הוא הסתיר דברים שבנסתר מפני חינוך העם.

בעיניי הסבר זה עדיין צ"ע כאן, כי כאן מדובר בנפקא-מינא הלכתית. לפי דברי הרמב"ם יתירו אישה שלפי הגמרא היא אסורה! אי אפשר בגלל סברה חינוכית לשנות את ההלכה!

מה גם שבמו"נ הרמב"ם מתייחס לאמונת כת הצאב"ה בשדים, ומשמע ממנו שכל זה הוא טעות ודימיון (כך הוכיח הרב שילת).

גם רבי אברהם בן הרמב"ם במאמר על התלמוד כותב שיש חלק מהמעשיות בגמרא שהוא תיאורי חלומות: "וכמו מעשיות שזכרו בהם שדים".

הסבר חריף אמר הרבי מקוצק:

גם תירץ הרמב"ם שכתב שאין מצויים שדים, והלא בגמרא נמצא הרבה. ואמר כי מקודם היה, *ואחרי שפסק הרמב"ם שאין מצויים, גם בשמים פסקו הכי, ולכן עכשיו אין בנמצא*.

אוסיף מדעתי, שהרמב"ן מסביר על הפסוק "יזבחו לשדים", שמאכל השדים שהם יצורים יותר מופשטים, ולכן ניזונים ממאכל יותר דק, הוא הדם.

והנה, בעקבות מלחמת החורמה של הרמב"ם באמונה בשדים, לא נמצא עוד שזובחים להם, ואפשר שמתו ברעב ואינם קיימים עוד...