אדם שאמר במשפט אחד שני דברים הנוגדים זה את זה, אנו אומרים שלא התכוון אלא למה שאמר לבסוף.
כנגד זה יש שסוברים: "תפוס לשון ראשון", ויש שסוברים כי הדבר מוטל בספק אם תופסים לשון ראשון או לשון אחרון.
לכן, למשל, אדם שהשכיר לחברו בית לשנה, ואמר לו שהתשלום יהיה: "זהוב לחודש; שנים עשר זהובים לשנה", ונתעברה השנה. לדעת הסוברים: "תפוס לשון ראשון", על השוכר לשלם שלושה עשר זהובים ("זהוב לחודש"), ולדעת הסוברים: "תפוס לשון אחרון", על השוכר לשלם רק שנים עשר זהובים ("שנים עשר זהובים לשנה"), ולדעת הסוברים כי הדבר מוטל בספק, על השוכר לשלם שנים עשר וחצי זהובים.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)