הקמח שנשאר לאחר הוצאת עישרון עומר לצורך הקרבת מנחת העומר.
במוצאי יום טוב ראשון של פסח היו קוצרים שעורים כדי שלוש סאים קמח - והואיל והן נקנו במעות של הקדש הרי כולם נעשו הקדש - ולאחר שטחנו אותם היו מנפים את הקמח בשלוש עשרה נפה עד שהוציאו ממנו עשרון אחד מובחר, שאותו היו מקריבים ביום ששה עשר בניסן ככל קרבן מנחה; והקמח שנשאר לאחר שהוציאו את העישרון נקרא: "מותר העומר", ופודים אותו במעות כדי להוציאו לחולין, ואחר כך מותר לכל אדם לאוכלו.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)