שיחות חולין שאין בהם כל צורך ותועלת, בניגוד לדברי תורה, דברי חכמה, דיבורים שיש בהם צורך ותועלת ודיבורים אסורים.
הראשונים חילקו את הדיבור לחמשה חלקים: א. "דיבור של מצוה", כלימוד התורה; ב. "דיבור של איסור", כשקר ולשון הרע; ג. "דיבור האהוב", כמוסר ומידות; ד. "דיבור המותר", כלומר: דיבורים שיש בהם צורך ותועלת, כענייני פרנסה ושאר צרכיו של אדם; ה. "דיבור הנמאס", כלומר: דברים בטלים, שאין בהם כל צורך ותועלת, כגון: ממה מת פלוני ואיך התעשר אלמוני וכיוצא בזה.
על הפסוק בדברים (ו, ו - ז) "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך... ודברת בם", דרשו חכמים: "בם" - בדברי תורה, ולא בדברים בטלים. ואמרו חכמים: "כל מי שעוסק בדברי תורה ופוסק על דברי שיחה בטלה, מאכילים אותו גחלי רתמים".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)