מיתיבי [מקשים]: נאמר: "והיה בבואם אל החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה" ופסוק זה מדבר בודאי בענין עבודת יום הכיפורים, שהרי בשאר ימות השנה היה הכהן הגדול עובד בשמונה בגדים שהיו עשויים בין השאר גם מצמר. ונאמר לאחר מכן: "ובצאתם אל החצר החיצונה אל החצר החיצונה אל העם יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בם והניחו אותם בלשכות הקודש ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם",

ומדייקים: מאי לאו [האם לא] "אחרים" פירושו: חשובין מהם, לומר שבגדי לבן השניים צריכים להיות חשובים מן הראשונים! ודוחים: לא, "אחרים" פירושו אמנם בגדים שונים, אבל פחותים מהן, שאין הכהן לובשם לצורך כפרה, אלא לצורך פינוי הכף והמחתה שאינם אלא לכבוד המקום.

תני [שנה] רב הונא בר יהודה, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה רב שמואל בר יהודה: אחר שכלתה עבודת ציבור, כהן שעשתה לו אמו כתונת של כהונה — לובשה, ועובד בה עבודת יחיד, כגון הוצאת הכף והמחתה שאינן עבודה לעצמן ובלבד שימסרנה לציבור. שהרי צריך ללבוש בגדי קודש, ובגדי הקודש חייבים להיות משל ציבור, כשאר כלי המקדש. ושואלים: פשיטא [פשוט], כיון שמסרה לציבור הריהי מעתה כשאר נדבות היחיד הנמסרות למקדש, ומה החידוש בכך?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] נחשוש שמא לא ימסרנה יפה יפה בכל לבו, שהרי סוף סוף הוא שילבש כתונת זו, ושמא יכוין שתישאר בכל זאת שלו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאם מסרה לציבור, אין לחשוש לכך. אגב הלכה זו מסופר: אמרו עליו על ר' ישמעאל בן פאבי שהיה כהן גדול שעשתה לו אמו כתונת שהיה שוויה מאה מנה, ולובשה ועובד בה עבודת יחיד, ומסרה לציבור.

וכן אמרו עליו על הכהן הגדול ר' אלעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתונת משתי ריבוא (עשרים אלף דינרים) ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללובשה מפני שהיתה שקופה והיה נראה בה כערום. ושואלים: ומי מתחזי [והאם נראה]? האפשר שכתונת העשויה כדין בגדי כהונה תהא שקופה כל כך? והאמר מר [והרי אמר החכם] שבגדי כהונה חוטן כפול ששה וכיון שנארגו מחוטים עבים כל כך כיצד יתכן שיראה בשרו מתוכם? אמר אביי: כחמרא דמזגא [כמו יין בתוך כוס מזוגה], שלא היו רואים ממש את בשרו, אלא כיון שהיה הפשתן מובחר ביותר היה בכל זאת שקוף מעט והיה נראה צבע בשרו מבפנים.

א כיון שהוזכר ר' אלעזר בן חרסום ועושרו, מביאים מאמר הקשור בכך. תנו רבנן [שנו חכמים]: עני ועשיר ורשע באין לדין בפני בית דין של מעלה על מעשיהם בעולם הזה, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר כהתנצלות: עני הייתי, וטרוד במזונותי ולכך לא הספקתי ללמוד, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל שהיה עני מרוד ובכל זאת לא נמנע בשל כך מהשתדלות?

שכן אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה מלאכה ומשתכר בטרפעיק (חצי דינר), ומכיון שבאותם דורות לא הניחו להכנס לבית המדרש ללמוד, אלא למי שהיה משלם שכר, לכך חציו של שכר עבודתו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו האחר היה מוציא לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה על הגג ונתלה וישב על פי ארובה (מעל לחלון) כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון גדולי הדור באותם ימים.

אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום בשעה זו הבית כבר מאיר מפני החמה הנכנסת בחלון והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה (בחלון). עלו ומצאו עליו רום (גובה) שלש אמות של שלג. פרקוהו מן השלג, והרחיצוהו וסיכוהו בשמן, והושיבוהו כנגד המדורה לחממו. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. שבודאי פיקוח נפש דוחה שבת בכל מקרה, אבל אדם גדול כזה ראוי הוא לכך במיוחד. הרי למדנו שעניות אינה יכולה להוות סיבה להימנע מהשתדלות בתורה.

ואם בא לפני בית דין של מעלה אדם עשיר, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי. אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מר' אלעזר שהיה עשיר גדול ובכל זאת עסק בתורה? שכן אמרו עליו על ר' אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו בירושה אלף עיירות (כפרים) באחוזותיו ביבשה, וכנגדן אלף ספינות בים. ובכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה מהחכמים המצויים באותם מקומות. וכל כך היה שקוע בלימודו עד שלא הכירוהו אפילו האנשים שעבדו עבורו.

פעם אחת מצאוהו עבדיו שהוא עובר בתוך העיירות באחוזתו ולא הכירוהו, ועשו בו אנגריא (עבודת כפיה), שחשבו שהוא תושב אחת העיירות האלה וחייב לעבוד עבור בעל האחוזה. אמר להן: בבקשה מכם, הניחוני ואלך ללמוד תורה. אמרו לו: חיי ר' אלעזר בן חרסום שאין אנו מניחין אותך. ומעירים: ומימיו לא הלך וראה אותן את כל נכסיו ורכושו, אלא היה יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

ואם היה בא רשע לדין, אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי, וטרוד ביצרי שהיו לי פיתויים מרובים, אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף שעל אף יופיו, לא גררו הדבר להבטל מן התורה? שכן אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו (מפתה אותו) בדברים. בגדים שלבשה לו (בשבילו) שחרית לא לבשה לו ערבית אלא החליפה בגדיה לעורר בו ענין. בגדים שלבשה לו ערבית ביום זה לא לבשה לו למחרתו לשחרית.

אמרה לו: השמע לי לתשמיש! אמר לה: לאו [לא]. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין! אמר לה: איני מתיירא, שכן נאמר: "ה' מתיר אסורים" (תהלים קמו, ז). אמרה לו: הריני כופפת קומתך מיסורים! אמר לה: "ה' זקף כפופים" (תהלים קמו, ח). אמרה לו: הריני מסמא את עיניך! ענה לה: "ה' פקח עורים" (תהלים קמו, ח). נתנה לו אלף ככרי כסף לשמע אליה "לשכב אצלה להיות עמה" (בראשית לט, י) ולא רצה.

ומסבירים את לשון הכתובים המיוחדת: שאם ייעתר לה "לשכב אצלה" בעולם הזה, הרי נגזר עליו "להיות עמה" לעולם הבא, ומשום כך לא רצה. נמצא: הלל מחייב את העניים, ר' אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים. שהרי יש דוגמה לכל אלה שיכול אדם לגבור על פיתוייו וטרדותיו וללמוד תורה.

ב משנה בא לו הכהן הגדול אצל פרו, ופרו היה עומד בשטח בין האולם ולמזבח, ראשו של הפר לצד דרום ופניו פונים למערב. והכהן עומד בצד מזרחי לפר ופניו פונים למערב. וסומך הכהן שתי ידיו עליו, ומתודה.

וכך היה אומר בוידויו: "אנא השם! עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם! כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל) והן הכהנים והעם שהיו בעזרה עונין אחריו כשהוא מזכיר את השם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".