ראשי גבעולין ויזה משמע שיש שיעור מסויים כדי הזאה. אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כשיטת ר' עקיבא היא, אפשר ליישבה באופן זה: דעביד [שעושה] הכהן הגדול עבודה כוליה יומא [כל היום] בשבעת הימים הללו, ולפניא מדו עליה [ולפנות ערב מזים עליו] את מי החטאת, ואף אם היה אכן טהור ובהזאה זו הוא נטמא, עדיין יכול הוא לטבול מיד ועביד [ועושה] הערב השמש, וכשמגיע הלילה הרי הוא שוב טהור גמור, וראוי לעבודה למחר.

א שנינו במשנה כי באותם שבעה ימים היה הכהן הגדול מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. ומעירים: אלמא [מכאן] שקטורת מקטירים ברישא [בראש, תחילה] והדר [ורק אחר כך] מטיבים את הנרות. ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממקור אחר: ששנינו במסכת תמיד בסדר הזוכים בפייס לעבודות הבוקר במקדש, שבראשונה עסק במי שזכה בדישון מזבח הפנימי לנקותו מן האפר, ולאחריו במי שזכה במנורה להיטיב את נרותיה, ורק לאחר מכן עסק במי שזכה בהקטרת הקטורת. ולפי סדר זה משמע שהטבת נרות המנורה קודמת להקטרת הקטורת!

אמר רב הונא: מאן תנא [מיהו ששנה] את מסכת תמיד — ר' שמעון איש המצפה הוא ודעתו שונה מדעת החכם ששנה את משנתנו. על דברי רב הונא שמסכת תמיד היא לשיטת ר' שמעון איש המצפה מקשים: והא איפכא שמעינן ליה [והרי היפך הדברים שמענו אותו] אומר, דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת תמיד: שהכהן הזורק את דם התמיד בא לו לקרן (פינה) מזרחית צפונית של המזבח ונותן הזאה אחת מזרחה צפונה, ומשם הולך לקרן מערבית דרומית ונותן ומזה בשנית מערבה דרומה.

ותני עלה [ושנויה תוספתא עליה] על משנה זו, האומרת: כי ר' שמעון איש המצפה משנה בתמיד, שלדעתו בקרבן התמיד אין מזים כמו בשאר קרבן עולה אלא מתחילה בא לקרן מזרחית צפונית ונותן הזאה אחת מזרחה צפונה, ואילו בקרן מערבית דרומית איננו מזה על הקרן הזאה אחת. אלא נותן הזאה אחת של דם מערבה, ואחר כך נותן הזאה אחרת דרומה. ומתוך שר' שמעון איש המצפה חלוק בענין זה דווקא, ברור הדבר כי מסכת תמיד עצמה אינה כשיטתו!

אלא את הסתירה בין משנתנו ומסכת תמיד יש ליישב אחרת; אמר ר' יוחנן: מאן [מיהו] התנא ששנה סדר יומא [יום הכיפורים], כלומר: את מסכת יומא — ר' שמעון איש המצפה הוא. וחכמים החולקים עליו מפורשת דעתם במסכת תמיד.

ומעירים עוד: ורמי [ומשליכים, ומראים סתירה] מסדר יומא [יום הכיפורים] במקום אחד ממקום אחר בסדר יומא [יום הכיפורים]. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת יומא: פייס השני מבין הארבעה שהיו עושים הכהנים בבית המקדש בכל יום, היה כך: מי שוחט את קרבן התמיד, מי זורק את דמו, מי מדשן את המזבח הפנימי, ומי מדשן את המנורה, ומי מעלה את האברים של הקרבנות לכבש (השיפוע שבו עולים למזבח). לאחר שסיימו את תהליך הפייס השני נפרדו ולאחר מכן התכנסו בחזרה והפיסו פייס השלישי של הכהנים, שבו היו מכריזים: חדשים לקטורת כלומר כהנים שמימיהם לא הקטירו קטורת בואו והפיסו (השתתפו בפייס) מי מכם יזכה במצות הקטרת הקטורת. ומכאן ברור כי דישון והטבת המנורה קודמים להקטרת הקטורת, ובניגוד לסדר האמור במשנתנו!

אמר אביי: לא קשיא וכך יש ליישב; כאן במשנתנו מדובר בהטבת שתי נרות שאותה עושים אחר הקטורת, וכאן בענין סדר הפייס מדובר בהטבת חמש נרות, שאותה עושים קודם הקטרת הקטורת. שכאשר יבואר להלן, יש להפסיק בין הטבת חמש הנרות הראשונות להטבת השתים האחרונות.

ומקשים: למימרא [האם לומר] שבקטורת מפסיק להו [מפסיק ביניהן], בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות? והא [והרי] אביי היה מסדר מונה, את סדר עבודות קרבנות המערכה משמיה דגמרא [בשם המסורת], ובאותה רשימה בדם התמיד מפסיק להו [מפסיק ביניהם] בין הטבת חמש הנרות להטבת שתי הנרות זריקת דם התמיד ולא הקטרת הקטורת! אמרי [אומרים] ומתרצים: לא קשיא [קשה]; ההיא, אותה דרך של סידור העבודה שאמר אביי בשם המסורת היא כשיטת אבא שאול, ואילו הא [זו] שבסדר שלנו הוא לרבנן [לשיטת חכמים]. דתניא [כפי שאכן שנינו בברייתא] במפורש מחלוקת זו: לא ייטיב את הנרות תחילה ואחר כך יקטיר את הקטורת, אלא יקטיר ואחר כך ייטיב. אבא שאול אומר: מטיב את הנרות בתחילה ואחר כך מקטיר קטורת. ועל פי מחלוקת זו נתבררו השינויים בין המקורות השונים.

לגופו של אותו ענין שואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של אבא שאול? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה" (שמות ל, ח) משמע: קודם מטיבים את הנרות והדר [ואחר כך] "יקטירנה" את הקטורת. ורבנן [וחכמים] כיצד מפרשים הם פסוק זה? לדעתם מאי קאמר רחמנא [מה אמרה התורה]