שזה הכהן הגדול הפורש לפני יום הכיפורים פרישתו לקדושה כדי שלא יקל ראשו וליבו ותבוא עליו אימה ויכין עצמו לפני כניסתו אל הקודש ולכן אחיו הכהנים נוגעין בו שהרי לא מחשש טומאה מפרישים אותו, וזה השורף את הפרה פרישתו לטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו. כמאן [כשיטת מי] היא הברייתא הזאת — או כשיטת ר' מאיר או כשיטת ר' יוסי. דאי [שאם] תאמר שהיא כדעת ר' חנינא סגן הכהנים — הא איכא נמי הא [הרי יש גם כן זה] שהכהן השורף את הפרה מזים עליו כל שבעה, וכהן ביום הכיפורים רק בשלישי ושביעי.

א על השיטה שמזים על הכהן כל שבעת הימים, שמא יום זה יום שלישי או יום שביעי לטומאה מתקיף לה [מקשה עליה] ר' יוסי ברבי חנינא: בשלמא [נניח] שמזים עליו ביום ראשון — שמא שלישי הוא לטומאתו, ביום שני מזים עליו — שמא שלישי הוא לטומאתו שנטמא יום לפני פרישתו. וכן ביום השלישי — שמא שלישי הוא לטומאה. יום חמישי — שמא שביעי הוא, שנטמא יומיים לפני פרישתו. יום ששי — שמא שביעי לטומאה הוא, אם נטמא יום לפני פרישתו, וכן ביום השביעי מזים עליו — שמא שביעי לטומאה הוא,

אלא ביום הרביעי לפרישתו למה לי הזאה כלל? לא בחשש שהוא היום השלישי איכא לספוקי [יש להסתפק], שהרי לפני שלושה ימים כבר פרש לטהרה ולא שמא זהו היום השביעי איכא לספוקי [יש להסתפק], שגם אם יום זה הוא השביעי לטומאתו אין בדבר תועלת שהרי לא היזו עליו ביום השלישי לטומאה זו, ואם כן אין טעם להזות בשביעי, שאין הזאת שביעי בלא הזאת שלישי, ואם כן מה טעם ההזאה ביום הרביעי?

ותוהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סבור שממש בכל יום מזים עליו, הזאה כל שבעה מי איכא [האם ישנה], האפשר שיזו עליו כל שבעה ימים? והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שהזאה שבות היא, שתיקנו חכמים שמירה יתירה לשבת, ואסרו כמה דברים, והזאה בכלל זה ואינה דוחה את השבת, ואם כן, בשבת על כרחך הרי אין מזים! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] שכאשר אמרו שמזים שבעה ימים אינו מדוייק, ולמעשה הריהו לבר [חוץ מיום] השבת, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש שמזים עליו שבעה ימים — לבר [חוץ] מן היום הרביעי לפרישה, שאז אין צורך להזות עליו.

אמר רבא: הלכך [משום כך] כהן גדול ביום הכפורים, דלא בדידן תליא מילתא אלא בקביעא דירחא תליא מילתא [שלא בנו תלוי הדבר אלא בקביעות החודש תלוי הדבר] באיזה יום מימי השבוע יחל בפרישתו שהרי בתלתא [בשלושה] בתשרי בעי לאפרושי [צריך להפריש אותו] וכל אימת בימי השבוע דמתרמי תלתא [שמזדמן שלושה] בתשרי מפרשינן ליה [מפרישים אנו אותו], אף שיתכן שתתבטל בשל כך הזאתו פעמיים, ביום השבת וכן ביום הרביעי להפרשתו כאמור. אבל כהן השורף את הפרה, דבדידן תליא מילתא [שבנו תלוי הדבר] באיזה יום נפריש אותו מפרשינן ליה [מפרישים אנו אותו] ביום רביעי בשבת כי היכי דניתרמי [כדי שיזדמן] רביעי שלו בשבת, כי ביום הרביעי לפרישה אין צורך להזות, ובשבת אסור להזות, ונמצא שבשאר הימים שבהם יש טעם להזות יוכלו להזות בכולם.

ב אחרי הדיון בגמרא בענין מצות הפרישה, שבים לביאור המשנה. שנינו שם שמביאין את הכהן הגדול ללשכת פרהדרין. תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה וכי לשכת פרהדרין (לשכת פקידי המלך הממונים לשנה) היתה? והלא לשכת בלווטי לשכת השרים וראשי המועצה היתה קרויה!

אלא, בתחלה בזמן כהונת שמעון הצדיק וחביריו שבשל צידקותם האריכו ימים בכהונתם היו קורין אותה לשכת בלווטי (הגדולים), לפי שהיתה מקומו הקבוע של הכהן הגדול. ומתוך שבמשך הדורות היו זמנים שהיו אנשים שאינם ראויים נותנין למחזיק בשלטון עליו על הרצון לזכות בכהונה הגדולה אף שלא לפי מעלתם ממון רב כדי לקבל מינוי זה של כהונה גדולה וכך היו אכן מתמנים, ומתוך שהיו רשעים ולא הוציאו שנתם לכך היו מחליפין אותה את הכהונה הגדולה כל שנים עשר חודש וממנים לתפקיד זה בכל שנה איש אחר כפרהדרין הללו (כמו פקידים אלה) שמחליפין אותם כל שנים עשר חודש, לפיכך היו קורין אותה בזלזול לשכת פרהדרין שאף היא בשל חילופי הכהנים היתה מתחלפת בכל שנה לפי שכל אחד היה הורס את לישכת קודמו ובונה לו מפוארת ממנה.

כיון שהוזכר ענין הפרהדרין, מביאים הלכה אחרת שבה נזכרו פקידים אלה. תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת דמאי: הנחתומין אופי הלחם לרבים — לא חייבו אותן חכמים להפריש מן הדמאי (תבואה שנקנתה מעם הארץ וספק אם הופרשו ממנה כל מתנות הלוים והכהנים) אלא תרומת מעשר אחד ממאה מן התבואה, שהיה ניתן לכהנים וכן חלה שמפרישים תמיד מן העיסה.

ושאלו: בשלמא [נניח] תרומה גדולה הניתנת לכהן, (ששיעורה אחד מחמישים בערך) לא חייבו אותם להפריש, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: