טבל עמהם אלא בציר, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת — מצטרף. ולהוציא את הרבים ידי חובתם — אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. אמר רב חנא בר יהודה משמיה [משמו] של רבא, הלכתא [הלכה] היא: אם אכל עלה של ירק וכן אם שתה כוס של יין — מצטרף לזימון. ואולם להוציא אחרים ידי חובה — אינו מוציא, עד שיאכל כזית דגן.

א על ארבע הברכות בברכת המזון אמר רב נחמן: משה תקן לישראל את הברכה הראשונה ברכת "הזן" בשעה שירד להם מן, והיו צריכים להודות עליו. יהושע תקן להם את ברכת הארץ כיון (כאשר) שנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו את הברכה השלישית "בונה ירושלים", ובאופן זה: דוד תקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", ושלמה תקן "על הבית הגדול והקדוש" שכן הוא שבנה את הבית. ואת ברכת "הטוב והמטיב" ביבנה תקנוה החכמים שתיאמר כנגד הרוגי העיר ביתר שמזמן בר כוכבא שהובאו לקבורה לאחר שלא נתן אדריינוס לקוברם. שכן אמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה שתיאמר בברכת המזון אף ברכת "הטוב והמטיב", ובפירוש הדברים: "הטוב" — שלא הסריחו גופות המתים במשך כל אותו זמן, "והמטיב" — שניתנו לקבורה.

לאחר שמדובר על סדר הברכות מוסיפים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא, סדר ברכת המזון כך היא: ברכה ראשונה — ברכת "הזן", שניה — ברכת הארץ, שלישית — "בונה ירושלים", רביעית — "הטוב והמטיב", ובשבת — מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום, היא הזכרת השבת באמצע כתוספת. ר' אליעזר אומר: את התוספת על קדושת השבת אם רצה לאומרה בנחמה — אומרה, בברכת הארץ — אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה "הטוב והמטיב" — אומרה. וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד.

ושואלים: דעת חכמים היינו תנא קמא [זוהי דעת התנא הראשון], שלכאורה החכמים החולקים על ר' אליעזר אומרים כאותה דעה שנזכרה בראש המשנה שעליה חלק ר' אליעזר. ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל זה, ביחס לדיעבד שמסתם משנה למדים שראוי להזכיר את קדושת השבת בברכת הנחמה, אבל אם הזכיר בברכה אחרת, כנראה יצא, ואילו החכמים מדגישים שאין הזכרה זו אלא בברכת הנחמה בלבד.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מנין לברכת המזון שהיא מן התורה? — שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י), ומפרשים: "ואכלת ושבעת וברכת" — זו ברכת "הזן", "את ה' אלהיך" — זו ברכת הזמון (שמוזכר בה ה'), "על הארץ" — הרי זו ברכת הארץ, "הטובה" — הרי זו ברכת "בונה ירושלים", וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון" (שם ג, כה), שלפי המדרש פירושו ירושלים ובית המקדש. "אשר נתן לך" — זו ברכת "הטוב והמטיב". ואולם אין לי לימוד מהכתוב אלא על הברכה שלאחריו, שמכאן למדנו לברכה שאחר המזון, ואולם מקור בכתוב לחובת ברכה שלפניו, לפני האכילה, מנין? — אמרת שדבר זה יש ללמוד מקל וחומר: ומה כשהוא שבע כבר — מברך ומודה לה' על המזון, כשהוא רעב — לא כל שכן, ודאי שראוי לו להודות על האוכל.

רבי אומר: [אינו צריך] לדרוש כך את הפסוק, אלא יש להבינו בדרך אחרת במקצת, ובאופן זה: מה שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת" — זו ברכת "הזן", אבל ברכת הזמון מן הכתוב "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו" (תהלים לד, ג) נפקא [יוצאת, נלמדת], והוא מפרש "על הארץ" — זו ברכת הארץ, "הטובה" — זו "בונה ירושלים", וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון", וברכת "הטוב והמטיב" אינה רמוזה בתורה, שכן ביבנה תקנוה. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? תלמוד לומר מקרא יתר: "אשר נתן לך" שממנו למדים שיש לברך על המזון משנתן לך, משעה שנתן ה' אותו, ולא רק אחרי האוכל.

ר' יצחק אומר: אינו צריך לראיה זו לברכה ראשונה, שהרי הוא אומר "וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג, כה) אל תקרי (תקרא) "ובירך" אלא "וברך" בלשון ציווי, ואימתי קרוי "לחם" — קודם שיאכלנו.

ר' נתן אומר: אינו צריך, בראיה זו, שהרי הוא אומר בכתוב במפורש שהנערות אומרות לשאול "כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקראים ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון אותו" (שמואל א' ט, יג) וכאן מפורשת הברכה שלפני האוכל.

דרך אגב שואלים: וכל כך למה האריכו הנערות בסיפור הדברים? לפי שהנשים דברניות הן. ושמואל אמר טעם אחר: שבכוונה האריכו כדי להסתכל ביפיו של שאול, דכתיב [שנאמר] בו שהיה "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם" (שם, שם א). ור' יוחנן אמר שאריכות הדברים היתה כן מלפני ה', לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא (שערה), והיה צורך לעכב את שאול כדי שיגיע זמן מלכותו בלי שיחסר דבר מתקופת נשיאותו של שמואל.

ג בהמשך הברייתא הדנה בברכת המזון, מבררים עוד, ואין לי מפורש בתורה אלא החובה לברך ברכת המזון, ואולם ברכת התורה מנין? ולכך הביאו ראיות אחדות. אמר ר' ישמעאל: קל וחומר מברכת המזון, מה אם על המזון שהוא חיי שעה מברך, על התורה שהיא חיי עולם לא כל שכן שמברך. ר' חייא בר נחמני תלמידו של ר' ישמעאל אומר משום [בשם] ר' ישמעאל: אינו צריך לקל וחומר זה, ואפשר ללמוד את ההלכה מאותו כתוב, שבברכת המזון הרי הוא אומר "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ולהלן (והלאה) ביחס לתורה הוא אומר: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד, יב) והוא לומד שנתינה זו שמברכים עליה היא נתינת התורה.

מפסוק זה ר' מאיר אומר: ומנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: "אשר נתן לך ה' אלהיך", ו"אלהיך" משמעו: דיינך, שיש לברך בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדת פורענות.

ר' יהודה בן בתירא אומר: אינו צריך להביא ראיה מפסוק אחר לברכת התורה, שהרי הוא אומר: "על הארץ הטובה", ויש בכלל זה "טובה", "הטובה", "טובה" — זו תורה, וכן הוא אומר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב) ואילו "הטובה" — זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר "ההר הטוב הזה והלבנון".

ד ועוד בנוסח ברכת המזון. תניא ר' אליעזר אומר: כל שלא אמר "ארץ חמדה טובה ורחבה" בברכת הארץ, ומלכות בית דוד ב"בונה ירושלים" — לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכיר בה ברית המילה. ר' יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה. ופלימו שהוא אחד מאחרוני התנאים אומר: צריך שיקדים ברית לתורה, שזו התורה ניתנה בשלש בריתות,