ומסופר כי אבא שאול (שהיה קברן והיה עוסק כרגיל בכלים אלו למלאכתו) היה קורא אותן את המריצות הללו "ציפורין". ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר, מכנה אותם] "ציפורין" הרי זה משום שהיה כלי זה דומה לציפורין (ציפורן אצבעות יד אדם), שראשו חד. ואילו מאן דאמר [מי שאמר, מכנה אותם] "מריצה" — שמריצה (מוליכה) את האבן המיועדת לשמש כגולל על הקבר לבית הקברות.

עוד שנינו במשנה שאם נמצא קופיץ קשור לסכין, דינו כדין הסכין עצמה לענין טומאה. ומביאים: תני [שנויה ברייתא] החלוקה בדין זה על שיטת משנתנו, ולדעתה אם היתה הסכין קשורה לה, לקופיץ — הרי זו כמותה, שאם הקופיץ טמא אף הסכין דינה כן.

ד הלכה ב משנה פרוכת (של המקדש) שנטמאת בולד הטומאה, שנגעה במשקים הטמאים בדרגת ראשון לטומאה, ונעשתה שני לטומאה מדברי חכמים (שגזרו חכמים שיטמאו המשקים אף את הכלים להיות שני לטומאה), כיון שטומאתה רק מדברי חכמים, אין צורך להוציאה אל מחוץ למקדש, אלא מטבילין אותה בפנים בתוך המקדש. ואם הוציאוה אל מחוץ לעזרה כדי להטבילה, מכניסין אותה בחזרה לעזרה אף מיד, לפי שעיקר טומאתה רק מדברי חכמים אין צורך בהערב שמש קודם הכנסתה לעזרה. ושנטמאת באב הטומאה, כגון שנגעה באחד משמונת השרצים המטמאים במותם, שטומאתה מן התורה — מטבילין אותה בחוץ, מחוץ לעזרה, ושוטחין אותה לייבוש בחיל (מקום המוקף חומה קטנה בתוך הר הבית, ואינו קדוש בקדושת העזרה), מפני שהיא צריכה הערב שמש, שכיון שטומאתה מן התורה, אינה נטהרת לגמרי בטבילה אלא לאחר שתעריב שמש יום השביעי. ואם היתה פרוכת זו חדשה — שוטחין אותה לייבוש על גג האיצטבא (מקום גבוה בהר הבית), כדי שיראה העם אגב כך גם את מלאכתה שהיא נאה. וכיון שהוזכרה הפרוכת, מביאים עוד בעניינה. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן: פרוכת היה עוביה טפח, ועל שבעים ושתים נימים (חוטי שתי) היתה נארגת, על כל נימה ונימה מאותן שבעים ושתים נדרשו עשרים וארבעה חוטין כדי לעשותה. שכן היתה הפרוכת עשויה מארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל אחד מארבעת אלה היה כפול ששה חוטים. ומידותיה של הפרוכת: ארכה היה ארבעים אמה כגובה פתח האולם שהיה ארבעים אמה, ורחבה היה עשרים אמה כרוחב הפתח, ומשמונים ושתים רבוא (שמונה מאות ועשרים אלף) דינרי זהב היתה הפרוכת נעשית. ושתים, שתי פרוכות חדשות, היו עושין בכל שנה. וכה כבדה היתה הפרוכת עד שהוצרכו לשלש מאות כהנים לשאתה כשהיו מטבילין אותה.

ה גמרא שנינו במשנה שכל אחת מן הנימים מהן היתה ארוגה הפרוכת היתה עשויה מעשרים וארבעה חוטים. ומביאים את המקור לדברים: אילו אמר הכתוב ביחס לפרוכת "חוט" — הייתי אומר שהכוונה היא לחוט אחד. אם היה אומר "כפול" — הייתי אומר שהכוונה לשנים. ואילו היה אומר "שזור" — הייתי אומר שהכוונה לשלשה. אבל כיון שנאמר (שמות כו, לא) "משזר" שמשמעותה רחבה יותר מזו של "שזור" — ודאי הכוונה לכפול את מניינם לששה, ומכיון שהפרוכת היתה ארוגה מארבע מיני חוטים, תכלת וארגמן, תולעת שני (צמר צבוע אדום) ושש (פשתן), מכאן אם כן הא [הרי] שכל חוט מחוטי הפרוכת היה שזור מעשרים וארבעה חוטים, שש פעמים ארבע. לעומת זאת תני [שנויה ברייתא] דעה אחרת: משלשים ושתים חוטים היה שזור כל חוט מחוטי הפרוכת. וכך דורש תנא זה את הכתוב: אילו אמר "חוט" — הייתי אומר שהכוונה לאחד. ואילו היה אומר "כפול" — הייתי אומר שהכוונה לשנים. ואילו היה אומר "שזור" — הייתי אומר שהכוונה לארבע. אבל כיון שנאמר "משזר" — ודאי הכוונה לשמונה, ומכיון שהפרוכת היתה ארוגה מארבע מיני חוטים, מכאן הא [הרי] שכל חוט מחוטי הפרוכת היה שזור מתלתין ותרין [הרי שלושים ושנים] חוטים, שמונה כפול ארבע. דעה נוספת תנא [שנויה בברייתא אחרת]: מארבעים ושמונה חוטים היה שזור כל חוט מחוטי הפרוכת. וכך דורש תנא זה את הכתוב: אילו אמר הכתוב ביחס לפרוכת "חוט" — הייתי אומר שהכוונה לאחד. ואילו היה אומר "כפול" — הייתי אומר שהכוונה לשנים. ואילו היה אומר "קליעה" — הייתי אומר שהכוונה לשלשה. ואילו היה אומר "שזור" — הייתי אומר שהכוונה לששה. אבל מכיון שנאמר "משזר" — ודאי הכוונה לשנים עשר, ומכיון שהפרוכת היתה ארוגה מארבעה מיני חוטים, מכאן הא [הרי] שכל חוט מחוטי הפרוכת היה שזור מארבעים ותמניא [ארבעים ושמונה] חוטים.

כיון שעוסקים בפרוכת, מביאים עוד בעניינה. שנינו בברייתא: כתוב אחד אומר על הפרוכת שהיא "מעשה רוקם" (שם פסוק לו), וכתוב אחד אומר עליה "מעשה חושב" (שם לא). ומסבירים: "מעשה רוקם" — פרצוף (דמות) אחד היה על הפרוכת משני צידיה. "מעשה חושב" — שני פרצופות שונים בכל צד. ובהסבר הדברים נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר [אחד מהם אמר] ש"מעשה רוקם" פירושו: שהיתה רקומה על גבי הפרוכת דמות שהיתה נראית משני צידיה, וכגון דמות ארי מכאן, מצידה האחד, ודמות ארי מכאן מצידה השני. "מעשה חושב" פירושו: שהיתה רקומה על הפרוכת דמות כגון ארי שהיתה נראית רק מכאן, מצידה האחד, וחלק ללא כל דמות מכאן, מצידה האחר. וחרנה אמר [והאחר אמר]: "מעשה רוקם" פירושו: שהיתה נראית דמות כגון ארי מכאן, מצידה האחד וחלק ללא כל דמות מכאן. "מעשה חושב" פירושו: שהיו נראים משני צידיה שתי דמויות שונות, וכגון דמות ארי מכאן ודמות נשר מכאן.

שנינו במשנה שבשמונים ושתים רבוא היתה הפרוכת נעשית שלוש מאות כהנים היו מטבילים אותה. ובענין זה שנינו שאמר ר' יצחק בר ביזנא בשם שמואל: מנין זה של שלוש מאות כהנים לשון גוזמא [גוזמה] הוא, ובאמת היה דרוש להטבלת הפרוכת מספר קטן בהרבה של כהנים, אלא שרצו חכמים לומר שהיה מניינם רב, אלא שהפריזו במניינם. ומעירים כי בדומה לכך תמן תנינן [שם במשנה במסכת תמיד (פ"ב מ"ב) שנינו] שפעמים היה צבור עליה על מקום המערכה שעל גבי המזבח כשלש מאות כור מאפר קרבנות שהצטבר במשך הזמן. ועל כך אמר ר' יוסי בי ר' בון בשם שמואל: מנין זה לשון גוזמא [גוזמה] היא, שלא הניחו לכמות כזו של אפר להצטבר על גבי מקום המערכה.

ו הלכה ג משנה בשר קדשי הקדשים שנטמא, בין שנטמא באב הטומאה, בין בולד הטומאה, בין נטמא בפנים העזרה בין נטמא בחוץ, דינו לשריפה (ראה ויקרא ז, יט). ונחלקו תנאים היכן צריך בשר זה להישרף. בית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים העזרה שבמקדש, חוץ מזה שנטמא באב הטומאה בחוץ, שכיון שטומאתו חמורה וגם נטמאה מחוץ לעזרה, אין ראוי להכניסו למקדש. ואילו בית הלל אומרים: הכל ישרף בחוץ, חוץ מזה שנטמא בולד הטומאה בפנים, שכיון שטומאתו קלה וגם נטמא בפנים — אפשר לשורפו בעזרה. ר' אלעזר אומר: זה שנטמא באב הטומאה, בין שנטמא בפנים בין בחוץ — ישרף בחוץ. שכיון שטומאתו חמורה אין להכניסו לעזרה ולא להשהותו שם לאחר שנכנס. ואילו זה שנטמא בולד הטומאה, בין שנטמא בחוץ, בין בפנים — ישרף בפנים, שכיון שטומאתו קלה אפשר להכניסו לעזרה כדי לשורפו בפנים. ואילו ר' עקיבא אומר: מקום טומאתו שם שריפתו בכל מקרה. שאם נטמא בפנים, בין אם נטמא באב הטומאה, בין אם נטמא בולד הטומאה — הריהו נשרף בפנים, ואם נטמא בחוץ — הריהו נשרף בחוץ. א

גמרא במשנה הוזכרו אב הטומאה וולד הטומאה. ומביאים כי נחלקו אמוראים בפירוש הדברים במשנתנו. בר קפרא אמר: "אב הטומאה" האמור במשנתנו הוא דבר הטמא דבר תורה, וולד הטומאה הוא דבר הטמא מדבריהם, מדברי חכמים. ר' יוחנן אמר: בין זה בין זה, בין "אב הטומאה" ובין "ולד הטומאה" האמורים במשנתנו — הם דברים הטמאים מדבר תורה. ומקשים: וקשיא [ולפי זה קשה] שיטתו של ר' יוחנן על שיטתם דבית [של בית] שמאי, שכן שנינו במשנתנו שבית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים חוץ מבשר שנטמא באב הטומאה בחוץ, ולשיטת ר' יוחנן מה ההבדל בין בשר קדשים שנטמא באב הטומאה בחוץ, מה בין זה שנטמא בולד הטומאה בחוץ, שחילקו בית שמאי במקום שריפתם, הרי זה וזה, הן "אב הטומאה" והן "ולד הטומאה" האמורים במשנתנו, לא דבר תורה הוא? ומוסיפים להקשות: ואפילו על שיטתם דבית [של בית] הלל וכי לא מקשייא [אין זה קשה]? שהרי במשנתנו בית הלל אמר: הכל ישרף בחוץ חוץ מה שנטמא בולד הטומאה בפנים, ולשיטת ר' יוחנן מה ההבדל בין בשר קדשים שנטמא בולד הטומאה בפנים, מה בין זה שנטמא באב הטומאה בפנים? ומדוע חילקו בית הלל במקום שריפתם וכי זה וזה לא דבר תורה הוא? ומעירים: לא הוו [היו דנים] בה רבנן [חכמים] בפירוש המשנה לשיטת ר' יוחנן אלא על פי שיטתו של בר קפרא, וקשיא [וכך קשה] לדבריהם אף מדברי בר קפרא על שיטתם דבית [של בית] שמאי. ששנינו במשנתנו שבית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים, חוץ מבשר קדשים שנטמא באב הטומאה בחוץ, ולשיטת בר קפרא מה בין בשר שנטמא באב הטומאה בין אם נטמא בחוץ בין אם נטמא בפנים? וכי לשיטתו זה וזה טומאת הבשר לא מדבר תורה הוא? ומדוע אם כן חילקו בית שמאי במקום שריפתם? ומתרצים: הסיבה שחילקו בית שמאי היא בגין [משום] הדברים שר' עקיבא אמר במשנתנו שבמקום טומאתו שם תהא שריפתו, ובית שמאי קיבלו סברה זו. אכן אין בית שמאי סבורים לגמרי כר' עקיבא, שלדעתם הנטמא באב הטומאה שטומאתו מן התורה אם נטמא בחוץ מפני שטומאתו חמורה אין מכניסים אותו לפנים לשורפו, ואולם הנטמא בולד הטומאה שטומאתו רק מדברי חכמים מכניסים אותו לשורפו בפנים אף שנטמא בחוץ. ואילו לדעת ר' עקיבא גם הנטמא בולד הטומאה כיון שנטמא בחוץ אין מכניסים אותו לפנים כדי לשורפו. וממשיכים להקשות לשיטת בר קפרא: ואפילו על שיטתם דבית [של בית] הילל וכי לא מקשייא [אין זה קשה]? שהרי בית הלל אמר במשנתנו: הכל ישרף בחוץ, חוץ מבשר קדשים שנטמא בולד הטומאה בפנים, ולשיטת בר קפרא מה ההבדל בין בשר קדשים שנטמא בולד הטומאה בין אם נטמא בפנים בין אם נטמא בחוץ, וכי זה וזה לא מדבריהם (מדברי חכמים) הוא? ומשיבים: הסיבה שחילקו בית הלל היא בגין [משום] הדברים שר' שמעון אמר: מאכלו ומשקו של מצורע משתלחין חוץ לשלש מחנות, מחנה שכינה (המשכן), מחנה לויה (מקום חניית בני שבט לוי מסביב למשכן), ומחנה ישראל (מקום חניית שאר שבטי ישראל), כדין המצורע עצמו, שאם נטמאו מאכלו או משקהו בחוץ אין יכול להכניסם בפנים. ולסברה זו אפשר שהוא הדין גם בבשר שנטמא, שלדעת בית הלל אף שטומאתו רק מדברי חכמים, כיון שנטמא בחוץ אין יכולים להכניסו בפנים כדי לשורפו (אף שאם נטמא בפנים יכול להשאירו שם כדי לשורפו שם).