עוד אמר ר' קריספא בשם ר' יוסי בר' חנינה בענין איברים שנמצאו: אם היו האיברים הללו חרוזים על חוט כמחרוזות, מן הסתם לא נבילות הם אלא בשר מותר, ולכן מחרוזות הבשר הללו מותרות. ועוד בענין בשר שאין ידוע מה מקורו, שנינו בברייתא: היו בעיר עשר חנויות בשר, תשע חנויות מוכרות בשר נבילה, ואחת מוכרת בשר שחוטה (כשר), וקנה בשר באחת מהן ונתחלפו לו, שאינו זוכר מאיזו חנות קנה — חושש שמא בשר נבילה הוא. ולכן אסור לו לאוכלו. ואולם מאחר שאינו אסור אלא מחמת הספק (שכן כלל הוא שבכל ספק איסור תורה נוהגים להחמיר), אם אכלו אינו לוקה עליו. ולנמצאת, אם נמצאה חתיכת בשר בשוק ואין ידוע מאיזו חנות באה — הולכין אחר הרוב (רוב חנויות הבשר), ומאחר שרובן מוכרות בשר נבילה — הרי זו נבילה. ולהיפך, אם היו בעיר תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבילה, ונתחלפו לו, שאינו זוכר מאיזו חנות קנה — חושש שמא בשר נבילה הוא. ולנמצאת, אם נמצאה חתיכת בשר בשוק ואין ידוע מאיזו חנות באה — הולכין אחר הרוב, ומאחר שרובן מוכרות בשר שחוטה — הריהי כשרה.

ומביאים בענין זה דין נוסף שאמר ר' יוחנן: בשר הנמצא ביד גוי — כנמצא בפלטיא (כיכר ציבורית גדולה), והולכים בו אחר רוב החנויות, כדין בשר הנמצא בשוק. ובענין זה מסופר כי ר' לעזר בי [בנו] של ר' חגיי הוה מסמך [היה סומך] לר' מנא לסייע לו בהליכתו. חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק לברא [ראה רומאי אחד חותך חתיכה מסוסו ומוציא אותה לחוץ] למכירה. אמר ליה [לו] ר' לעזר לר' מנא: האם הדא היא [זה הוא] שאמר ר' יוחנן: בשר הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא, והולכים בו אחר הרוב? והלא לשיטתו אם רוב החנויות בעיר זו הן של ישראל היה בשר זה הנמצא ביד הגוי כשר, והלא רואה אתה שאין לסמוך על כך, שהרי רואים אנו שהוציא בשר אסור! אמר ליה [לו]: ר' מנא לר' לעזר: כן אמר ר' יוסי רבי על שיטת ר' יוחנן: והן (וזהו דווקא) שראו אותו, את אותו גוי, יוצא ממקולין (איטליז) של ישראל ובידו בשר, אבל בסתם — הולכים אחר רוב החנויות. ועוד מסופר: חד בר נש בציפורין אזיל [אדם אחד בציפורי הלך], בעי מיזבון קופד מן טבחא [ורצה לקנות בשר מהטבח], ולא יהב ליה [ולא נתן לו] הטבח מן הבשר, שהיו מסוכסכים ביניהם. אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה [אמר לו לרומאי אחד שיקנה עבורו, והביא לו] את הבשר. אחר כך אמר ליה [לו] אותו אדם לטבח: וכי לא נסבית על כרחיה [לא לקחתי ממך בסופו של דבר את הבשר על כרחך]? אמר ליה [לו] הטבח: ולאו בשר דנבילה יהבית ליה [והאם לא בשר נבילה נתתי לו]? והבשר שלקחת מן הגוי היה איפוא בשר נבילה. אמר ר' ירמיה בשם ר' חנינה: מעשה כגון זה בא לפני רבי (רבי יהודה הנשיא), ואמר על כך רבי: לא כולא מיניה [לא הכל ממנו], כלומר, אין זה בכוחו מיסר מקולין דציפורין [לאסור את האיטליזים של ציפורי] באותו יום, וכיון שרוב האיטליזים באותה עיר של ישראלים, מסתבר שבשר זה כשר.

ועוד בענין בשר שנמצא, מסופר כי רב נחת לתמן [ירד לשם, לבבל] חמתון מקילין [ראה אותם מקילים] בבשר שאין ידוע מה מקורו ("בשר שנתעלם מן העין"), וחמר עליהן [והחמיר עליהם]. ומספרים מה ראה רב שהחמיר עליהם: חד בר נש אזיל [אדם אחד הלך] בעי משיזגה אסקופתיה בגו נהרא [רצה לרחוץ את הבשר שבידו בתוך הנהר], ואינשתה ואזיל ליה [ונפלה ממנו חתיכת הבשר והלכה לה] לתוך הנהר. והלך לו אותו אדם משם. לאחר מכן חזר לאותו מקום ומצא שם חתיכת בשר זהה לשלו, ובעי מיסבינה [ורצה לקחת אותה]. אמר ליה [אמר לו] רב: בשר זה אסור לך באכילה, דנא אמר [שאני יכול לומר] ההיא שטף נהרא [אותה החתיכה שרחצת שטפה הנהר], ואייתי חורי דנבילה תחתוי [והביא הנהר חתיכה אחרת של נבילה שנפלה לתוכו במקום אחר תחתיה]. ומסופר מעשה נוסף בו החמיר רב בבשר שלא היה ידוע מקורו: חד בר נש הוה [אדם אחד היה] מהלך בשוקא טעין קופד [וטעון בבשר]. אתא דייתא וחטפתיה מיניה וטלקתיה [באה דיה, עוף טורף, וחטפה אותו, את הבשר ממנו, והשליכה אותו] לאחר מכן במקום אחר. חזר אותו אדם בעי מיסבינא [ורצה לקחת אותה] מהמקום בו ראה שהשליכתו הדיה. אמר ליה [לו] רב: בשר זה אסור לך, דנא אמר [שאני יכול לומר] בשר דנבילה הוות טעינא [בשר של נבילה היתה הדיה מחזיקה בפיה] וטלקתיה [וזרקה אותו] במקום זה ונסבה ההוא אוחרנא [ולקחה את זו האחרת שמידך] ואכלתו, ויתכן איפוא שהבשר שמצאת בשר נבילה הוא.

ומסופר עוד בענין זה: הנהר גינאי שטף זיקין (נאדות) יין של ישראל ומצאו אותם לאחר מכן על שפת הנהר. אתא עובדא קומי [בא המעשה לפני] ר' יצחק ברבי אלעזר, ואמר: יחכמון שפייא קיטרהון [יבדקו שופכי היין, הישראל שמילא את נאדו ביין את הקשרים] בנאדות, ואם הם מכירים שאלו קשריהם, הרי הנאדות אלו שלהם, ושל יין כשר הם, והיין (והנאדות. ראה עיונים) מותר. ואם אינם מכירים את הקשרים כשלהם, יש לחשוש שמא יין זה של גויים הוא ואסור משום חשש יין נסך.

ומסופר עוד: נקוניקה (קנקן) של יין אשתכח בכנישתא דבולי [נמצא בבית הכנסת של המועצה]. אתא עובדא קומי [בא המעשה לפני] ר' ירמיה, אמר: יתחכמון סקורייא עבידתהון [יבדקו מסמני הכדים בצבע אדום, את עבודתם], כלומר, את הסימון שעל גבי קנקן זה, ואם יכירוהו הרי היין מותר. ואם אינם מכירים אותו יש לחשוש שמא של גויים הוא, והריהו ספק יין נסך.

ומסופר עוד: גדי צלי [צלוי] אשתכח באסרטי [נמצא ברחוב] של המקום גופתא, והתירוהו חכמים באכילה משום שני דברים: משום מציאה שקבעו שגדי זה שייך למוצא, ואינו צריך להכריז עליו משום השבת אבידה, והתירוהו באכילה משום דין "רוב מהלכי דרכים". ומסבירים: התירוהו למוצא משום מציאה, דתני [ששנויה ברייתא]: המציל מיד הארי, או מיד הגייס (צבא של אויבים), או משונת (מסלע) הים, ומשונת הנהר, ומאיסרטיא (דרך הרבים) גדולה, ומפלטיא (ככר) גדולה — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן, ולכן קבעו שהגדי שלו, שהרי מצאו ברחוב. והתירו את הגדי באכילה משום דין "רוב מהלכי דרכים" — שרוב המהלכים באותה דרך היו ישראלים, ומסתבר שמהם נפל, ולכן לא חששו בו משום שחיטת גוי לאוסרו באכילה. ומסופר כי בסופו של דבר אישתכח מן דבית [נמצא שאותו גדי היה של בית] רבי, ואכן כשר היה.

ובדומה לכך מסופר עוד: עיגול דגובנא אישתכח בפונדקא [עיגול, כיכר גדולה של גבינה נמצא בפונדק] של לוי, והתירוהו משום שני דברים: משום מציאה, ומשום רוב מהלכי דרכים. משום מציאה, דתני [ששנויה ברייתא]: המציל מיד הגייס, מיד הארי, משונת הים, ומשונת הנהר, מאיסרטיא גדולה, ומפלטיא גדולה — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן, ואף ממה שנמצא בפונדק שהוא מקום של רבים, מתייאשים הבעלים. ומשום דין "רוב מהלכי דרכים" לא חששו משום גבינת גוי, כיון שרוב אורחי אותו פונדק היו ישראלים. וומסופר כי בסופו של דבר אישתכח מן [נמצא שאותו עיגול גבינה היה] של בית ר' אלעזר בר' יוסי, וכשר היה.

אמר ר' מנא קומי [לפני] ר' יוסי: ומדוע לא הורו חכמים שיכריז מוצא הגדי או עיגול הגבינה משום השבת אבידה, ואנן חמיין רבנן [והלא אני רואה חכמים] שמכריזין אף על אבידה שנמצאה במקום שמצויים בו רבים! אמר ליה [לו] ר' יוסי לר' מנא: את אין הוויתה משכח לא נסבת [אתה אם היית מוצא אבידה במקום שרבים מצויים בו האם לא היית לוקח] אותה לעצמך?! ר' יונה אבוך [אביך] לא אמר כן, אלא אמר: הלואי כד נשכח, נשכח [הלוואי שכאשר נמצא דבר, נמצא] אותו במקום שלא נצטרך להכריז עליו, וכגון מן פיוסא ולגוא [מן השער ולחוץ], שהוא מקום שהרבים מצויים בו. ומעירים כי אפילו כן [אפילו כך, למרות דבריו], אשכח [מצא] אבידה במקום שהרבים מצויים בו ולא נסיב [ולא לקח] אותה לעצמו, אלא הכריז עליה.