שקלים ג ע"א

ואילו אדר שני כותבים אותו "אדר תניין" [שני].

א שנינו במשנה שבחמישה עשר באדר מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים ועושין כל צרכי הרבים. ומפרשים, אלו הן צרכי הרבים: דנין דיני ממונות ודיני נפשות, ודיני מכות. ועוסקים בעניינם של הפודין ערכין וחרמים והקדישות. ומשקין את הסוטה, ושורפין את הפרה אדומה כדי להשתמש באפרה לטהרת טמא מת, ועורפין עגלה ערופה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומפרקין את המנעל (המנעולים) שהיו עושים מעל גבי בורות המים בחורף, שמהם יהיו לוקחים מים לכל בקיץ, ואין מחזירים אותן שוב עד תחילת החורף.

תמן תנינן [שם במשנה במועד קטן שנינו] אף שאסורה עשיית מלאכה שאינה בגדר 'דבר האבד' בחול המועד, משקין את בית השלחין (שדה המושקית על ידי אדם ואינה מסתפקת במי גשמים), ומציינין (עושים ציון, סימן) באמצעות סיד על הקברות אף בחול המועד. ושואלים: וכי לא כבר ציינו את הקברות מאדר, כפי ששנינו במשנתנו, ולמה צריך לציינם שנית? תיפתר [תיתרץ] לך שאלה זו שמדובר באופן שירד שטף של גשמים לאחר ציונם באדר ושטפו את הציונים מעל הקבר.

עוד שנינו במשנה במועד קטן שיוצאין בחול המועד אף על הכלאים ושואלים: וכי לא כבר יצאו מאדר על הכלאים, וכפי ששנינו במשנתנו? ומשיבים: תיפתר [תיתרץ] לך שאלה זו באופן שהיתה השנה אפילה (מאוחרת), שאחרו הצמחים לצמוח בה, ואין הצמחין נכרים עד חול המועד.

ב ובענין ציון הקברים שעסקנו בו, שואלים: מניין, מהו המקור לצורך בציון הקברים? ומשיבים: אמר ר' ברכיה בשם ר' יעקב בר בת יעקב בשם ר' חונייא מהמקום הקרוי ברת חוורין, ור' יוסה אמרי לה [אמר אותה] בשם ר' יעקב בר אחא בשם ר' חונייא דברת חוורין, ואילו ר' חזקיה ור' עוזיאל בריה דרב חונייא דבית חוורן אמרו זאת בשם ר' חונייא דבית חוורן, כולם אומרים שהראיה היא ממה שנאמר במצורע "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) — כדי שתהא הטומאה (הדבר הטמא, המצורע) כאילו קוראה לך בפיה ואומרת לך פרוש. וכשם שהמצורע מודיע לכולם שהוא טמא, כך יש לציין את הקבר, שהריהו כמודיע בכך על טומאתו. רמז נוסף מן הכתוב מביא ר' אילא בשם ר' שמואל בר נחמן, נאמר: "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון" (יחזקאל לט, טו), הרי מפורשת בכתוב החובה להקים ציון על הטומאה. אכן מכתוב זה אפשר ללמוד פרטים נוספים בדרך מדרש ההלכה. ומה למדים מכאן? נאמר "עצם" ובהמשך נאמר "ובנה אצלו ציון" — מיכן [מכאן] שמציינין על העצמות שמצאו. מה שנאמר "אדם" — מיכן [מכאן] שמציינין על השדרה והגלגולת שנמצאו, אף שהם עצם אחת בלבד, ומשום שהם רובו של אדם. "ובנה" — מיכן [מכאן] שמציינין על גבי אבן קבועה את הסימנים הללו לטומאה. שאם אומר את [אתה] שמציינים אף על גבי אבן תלושה — אף היא יכול שתהא אותה אבן הולכת, כלומר, תזוז ממקומה או שיזיזו אותה, ותהא מטמא שלא כדין במקום אחר, והמקום ההוא אינו מקום טומאה. לכן צריך שיהיה הציון דווקא על גבי אבן קבועה, שלא תזוז ממקומה. עוד נאמר שם "אצלו", וכוונתו למקום טהרה. שלא יהיה הציון על גבי המקום הטמא, אלא סמוך לו, במקום טהור. "ציון" — מיכן [מכאן] לחובת הציון עצמו.

ובאותו ענין שנינו עוד: ומצא אבן אחת מצויינת, אף על פי שאין מקיימין כן, כלומר, לכתחילה אין מציינים את מקום הטומאה על גבי אבן אחת, אלא בסימון שתי אבנים, מצידי מקום הטומאה, אבל בכל זאת המאהיל עליה טמא. שאני אומר (מניח) שהיה מת מצויין והיה נתון תחתיה תחת האבן הזו. ואולם אם היו שתים, שתי אבנים שיש עליהם ציון, המאהיל עליהן על גבי האבנים עצמן — טהור, שכרגיל הטומאה אינה מצויה תחת האבנים, אלא ביניהן. ולכן אם האהיל על המקום שביניהן — טמא. ו אם היה חורש (סימני חרישה) בינתיים, בין שתי האבנים הללו — הרי הן נידונות לענין זה כאבנים יחידיות (בודדות), ולכן אם האהיל על השטח שביניהן — טהור, וסביבותיהן — טמא, שמסתבר שמתחת לכל אחת מהן היתה טומאה.

תני [שנויה ברייתא] אחרת: אין מציינין על הבשר של מת שנמצא אלא רק על העצמות וכיוצא בהם. ומדוע? שמא נתעכל (ירקב) מאוחר יותר הבשר ולא יהיה בו שיעור המטמא באהל (כזית), ואם ישאר שם הציון יתייחסו למקום כמקום המטמא ויבואו בטעות לשרוף טהרות שהאהילו עליו. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי [שאל זאת לפני] ר' מנא: וכי לא נמצא מטמא טהרות למפרע? הרי אם אין מציינים את הבשר גם בשעה שיש בו עדיין שיעור המטמא, לא יזהר אדם מלהביא לשם טהרות וייטמאו הללו בלא ידיעתו! אמר ליה: מוטב שיתקלקלו בו לשעה, בזמן שעדיין הבשר מטמא, ואל יתקלקלו בו לעולם, שייחשבו טהרות שנגעו במקום זה טמאות בכל זמן למרות שכבר נתעכל הבשר ולא נטמאו בו, וישרפום שלא כדין.

ג הלכה ב משנה במשנה הקודמת שנינו שבחמישה עשר באדר היו יוצאים שלוחי בית דין לבדוק אם עקרו בעלי השדות את הכלאים. אמר ר' יהודה: בראשונה היו אותם שלוחים עוקרין את הכלאים ומשליכין לפניהן, לפני בעלי השדות. ומש ראו חכמים שלא הועילו בדבר ורבו עוברי עבירה מקיימי כלאים בשדותיהם, היו משליכין את הכלאים שעקרו לדרכים. ולבסוף התקינו שיהו מפקירין את כל השדה שיש בו כלאים ולא עקרום בעליו.

ד גמרא שנינו במשנתנו מה שאמר ר' יהודה לגבי שלוש תקנות חכמים בענין כלאי השדות שלא עקרום בעליהן. ומביאה הגמרא כי תני [שנויה ברייתא] המביאה בהרחבה את השתלשלות התקנות בענין זה: אמר ר' יהודה: בראשונה היו שלוחי בית דין עוקרין את צמחי הכלאים מן השדות ומשליכין לפניהן, לפני בעלי השדות, והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, האחת, שהיו אחרים (שלוחי בית דין) מנכשין את שדותיהן, ואחת אחרת, שהיו נהנין מן צמחי הכלאים האלה, שהיו מאכילים אותם לבהמותיהם. משרבו עוברי עבירה מקיימי הכלאים בשדותיהם, היו משליכין את צמחי הכלאים שעקרו על הדרכים, כדי שיידרסו ברגלי העוברים ושבים ולא יהיו ראויים לשימוש. ואף על פי כן היו עדיין שמחים על שהיו מנכשין את שדותיהן, ולכן התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה, ואז בוודאי לא יקיימו אנשים כלאים בשדותיהם.

ושואלים: מניין שהפקר בית דין הפקר? שהרי נאמר שבית הדין מפקירים את השדה ומשמע שהועילו במעשיהם, והשדות מופקרים, ומנין נלמד דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] שקראו עזרא ובית דינו לכל העם להתאסף בירושלים כדי להזהיר את אלה שנשאו נשים נכריות לגרשן, והודיעו כי "וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא י, ח). הרי שיש כח בידי בית דין להפקיר את רכוש העובר על דבריהם. ומניין שהיא השדה הזו שהפקיעו פטורה מן המעשרות, כדין שדה שהפקירוה בעליה? ר' יונתן בריה [בנו] של רב יצחק בר אחא שמע לה מן הדא [שמע, למד דבר זה מן הברייתא הזו], ששנינו בברייתא: אין מעברין את השנה, להוסיף לה חודש נוסף (אדר שני) לא בשביעית (בשנת השמיטה) ולא במוצאי שביעית (בשנה השמינית), ואם עברו ועיברוה — הרי זו מעוברת. ויש לשאול: ואותו חודש אחד שהוא מוסיף, כלומר, חודש אלול שלולא עיבור השנה היה צריך להיות חודש תשרי של השנה השמינית, האם לא, אין יבול השדות, פטור ממעשרות הוא? והרי שעל ידי תקנת בית דין מופקעת זכות הלויים במעשרות של יבול חודש זה, והפקר בית דין הפקר. ומוסיפה הגמרא לבאר את דברי ברייתא זו: עד כדון [עד כאן] אמרנו שהטעם שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא להרבות בפטור מן המעשרות, ואולם מוצאי שביעית מאי [מה טעם] לא יעברו? אמר ר' בון: שלא לרבות באיסור חדש. שמאחר ועד חודש ניסן של השנה השמינית מסתפקים ביבול התבואה של השנה השישית, וכרגיל אין בו כמות המספיקה ברווח לשנה השמינית, יש למהר ולהתיר את אכילת התבואה שנזרעה בשמינית על ידי הקרבת העומר בששה עשר בניסן, ובודאי שלא לאחרו בהוספת חודש נוסף לפני ניסן. ר' זעירא בשם ר' אלעזר אומר כך: הדא דאת אמר [דברים אלה שאתה אומר] שאין מעברים את השנה בשביעית, נכונים עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ והסתפקו בתבואת הארץ, ומכיון שהיתה זו מצומצמת לא האריכו את שנת השמיטה על ידי עיבורה. אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ והיה להם די מזון, ולא היה צורך בתבואת הארץ, היא שביעית היא של שאר שני שבוע, שדין כל השנים זהה, ויכולים לעבר אף את השביעית.

תני אין מעברין וכו'. אמר ר' מנא: הדא דאת אמר [דברים אלה שאתה אומר] שאין מעברים את השנה השמינית אמורים בראשונה, שהיו השנים כתקנן, והיתה התבואה מבשילה כבר בחודש ניסן וראויה לאכילה ביום הקרבת העומר, אבל עכשיו שאין השנים כתקנן שאין התבואה מבשילה עד לאחר חודש ניסן, ודחיית הקרבת העומר בחודש אינה גורמת לעיכוב השימוש בתבואה החדשה — היא שביעית היא שאר שני שבוע ואין אנו מחלקים ביניהן. תני [שנויה ברייתא]: בית דינו של בית רבן גמליאל עיברוה במוצאי שביעית מיד. שכבר בתשרי של השנה שמינית קבעו שתהא שנה זו מעוברת. שנינו שר' יונתן מוכיח מדברי הברייתא שהפקר בית דין הפקר. ועל כך אמר ר' אבון: אין מן הדא, לית את שמע מינה כלום [אם מכאן אתה מביא ראיה, אין אתה יכול ללמוד ממנה דבר]. שכן עיבור השנה אינו תקנת חכמים, אלא מן התורה. שנאמר "שמור את חדש האביב" (דברים טז, א), לומר: שומריהו שחודש (עונת) האביב יביאו בחידושו בזמן חידוש חודש ניסן של שנת הלבנה (שהיא קצרה בכאחד עשר יום משנת החמה). ואם מתברר שחג הפסח יהיה מוקדם מידי בגלל ההבדל שבין שנת החמה לשנת הלבנה, מעברים אותה שנה בכל זמן שיהיה. וכיון שעיבור השנה מן התורה הוא, אם יעברו את שנת השמיטה יהא החודש הנוסף פטור ממעשרות מן התורה. ואולם אין מכך ראיה למקרה שהפקירו חכמים תבואתו של אדם כדי לעונשו ולקונסו, שבכגון זה יתכן שאין התבואה נפטרת ממעשר.

והיידא אמרה דא [וברייתא זו אומרת אותו דבר] ששדה שהופקרה על ידי בית דין מכוח הפקר בית דין פטורה מן המעשרות. ששנינו: גדיש שלא לוקט תחתיו, שעשו את הגדיש על מקום שעדיין לא ליקטו העניים את שבלי הלקט ממנו, ושיבולים אלה שייכות לעניים, כל השיבולים הנוגעות בארץ — הרי הן של עניים ופטורות מן המעשר. ומשמע שאפשר לתקן תקנה כזו שלא יפרישו מעשר על פי תקנת חכמים. ואמר ר' אמי

one writes simply: Adar, whereas in Second Adar one writes: Second Adar.

§ The mishna taught that on the fifteenth of Adar they repaired the roads that were damaged in the winter, and the streets, and the cisterns. And they did all that was necessary for public welfare. The Gemara explains: These are the matters necessary for public welfare: They judge monetary cases, capital cases, and cases that involve the punishment of lashes. And the court also redeems valuations, consecrations of articles for Temple or priestly use, and consecrations for Temple maintenance or as offerings. And they give the sota to drink, and they burn the red heifer, to use its ashes for the ritual purification of those rendered impure by contact with the dead, and they break the neck of the heifer whose neck is broken, and they pierce the ear of a Hebrew slave, and they render the leper ritually pure. And they remove the locks that were placed over the water cisterns during the winter, as this water was for public use in the summer, and they do not replace them until the winter.

We learned in a baraita there that although it is prohibited to perform unnecessary work on the intermediate days of a Festival, during these days one may water an irrigated field, and one may mark the graves by painting lime on them. The Gemara asks: But didn't the court already mark the graves in Adar, as stated in the mishna here? Why was it necessary to mark them again during the Festival? The Gemara answers: It can be explained as referring to a situation where a downpour rained down after the graves were initially marked in Adar, and washed away the previous markings.

The mishna further taught that on the fifteenth of Adar, agents of the court would also go out to inspect the fields for diverse kinds of food crops. The Gemara asks: But didn't they already go out in the beginning of Adar to examine the fields for diverse kinds, as the mishna previously stated? The Gemara answers: It can be explained that the year was late [afila], i.e., the crops had not yet sprouted by the beginning of Adar, and the plants are not perceptible until later.

§ The Gemara asks: From where is the obligation of marking graves derived? Rabbi Berekhya said in the name of Rabbi Ya'akov bar bat Ya'akov in the name of Rabbi Ḥunya of Berat Ḥavrin, Rabbi Yosei said it was Rabbi Ya'akov bar Aḥa, in the name of Rabbi Ḥunya of Berat Ḥavrin, while Rabbi Ḥizkiya and Rabbi Uziel, son of Rabbi Ḥunya of Berat Ḥavrin, said it in the name of Rabbi Ḥunya of Berat Ḥavrin. These Sages said that the proof is from a verse: "And the leper in whom the plague is, his clothes shall be rent, and the hair of his head shall go loose, and he shall cover his upper lip, and shall cry: Unclean, unclean" (Leviticus 13:45). The Gemara explains: This teaches that one must take measures in order that the ritually impure object, in this case the leper, calls to you verbally, as it were, and tells you: Separate yourself from it. Just as the leper warns everyone that he is ritually impure, one must likewise mark graves to warn passersby of their impure status. Rabbi Ila in the name of Rabbi Shmuel bar Naḥman cited a different verse in this regard: "And when they that pass through shall pass through the land, and anyone sees a man's bone, then shall he set up a sign by it, till the buriers have buried it in the valley of Hamon-gog" (Ezekiel 39:15). This verse explicitly states that there is a need to mark graves. The Gemara adds that further halakhot can be derived from this verse. "Bone": from here it is derived that one marks bones. "A man": From here it is derived that one marks a spine and skull that were found. "Then shall he set up": From here it is derived that one marks the sign of ritual impurity on a fixed stone, for if you say that one may mark on a detached stone, that very stone is likely to move from that spot, and it will incorrectly mark another place as ritually impure. It is therefore necessary to use a stone that will not be moved. The verse further states: "By it": This is referring to a place of ritual purity. In other words, the marking should not be placed on the spot of ritual impurity itself, but in a nearby, ritually pure location. "A sign": From here we learn of the obligation to mark.

It was further taught with regard to the same issue: And if one found one marked stone, even though one should not establish it in this manner, i.e., one should not mark a place of ritual impurity with a single stone ab initio, but with two stones in order to delineate the extent of the impurity, nevertheless, one who covers it, i.e., places some part of his body in the space above it, is rendered ritually impure. In such a case I say, i.e., one ought to assume: There was a dead body marked here, and it was located underneath this stone. However, if there were two marked stones, the one who covers them with part of his body remains ritually pure, as the source of impurity is typically located between, not underneath, the two markers. And consequently, if he covered the space between the stones, he is ritually impure. And if there were plow marks between these two stones, they are considered like isolated stones with regard to this halakha. Therefore, if he covered the area between the stones with part of his body he is ritually pure, and if he covered the space surrounding the area where they are set he is impure, as it can be assumed there was a source of impurity under each stone.

It was taught in a different baraita that one does not mark on the location of the flesh of a corpse without any bones. Why not? Perhaps the flesh has decomposed, leaving less than the minimum size that confers ritual impurity by covering, which is an olive-bulk. If the mark is left there, the spot will permanently be treated as ritually impure. Rabbi Yusta bar Shunem wondered in the presence of Rabbi Mana: And doesn't he thereby render pure items ritually impure retroactively? If the flesh is not marked at all, pure items might pass over the spot before the flesh has decayed, rendering them ritually impure. He said to him: It is preferable that people are harmed by it temporarily, while the flesh is still there, and are not harmed by it permanently, by wrongly thinking that their pure foods contracted ritual impurity from this source.

Halakha 2 · MISHNA At the end of the last mishna it was stated that the court sends out agents on the fifteenth of Adar to inspect whether the owners of fields had indeed uprooted any diverse kinds of crops as instructed. Rabbi Yehuda said: At first those agents would uproot the diverse kinds of crops and cast them in front of the owners of the fields. When the number of transgressors who would not uproot diverse kinds in their fields increased, and the Sages saw that this tactic was ineffective, they would cast the uprooted crops onto the roads. Ultimately, they instituted that the entire field should be declared ownerless.

GEMARA: With regard to what Rabbi Yehuda said in the mishna, i.e., that there were three stages of the Sages' decree, the Gemara elaborates as it was taught in a baraita. Rabbi Yehuda said: At first the agents of the court would uproot the diverse kinds of crops and cast them in front of the owners, and those owners would doubly rejoice. One reason for their happiness was that others were weeding their fields for them, and the other reason was that they would derive benefit from these diverse kinds, which they would feed to their animals. The baraita continues: When the number of transgressors who maintained diverse kinds in their fields increased, they would cast the uprooted crops onto the roads, so that passersby should trample on them and render them unfit for any use. Even so, the owners still rejoiced that those agents were weeding their fields. Therefore, the Sages instituted that the entire field should be declared ownerless, which would deter people from maintaining diverse kinds in their fields.

The Gemara asks: From where is it derived that property declared ownerless by the court is in fact ownerless? As the mishna states that the court rendered the fields ownerless, clearly they had the power to do so. What is the source for their having this power? The Gemara answers: As it is written, with regard to the proclamation of Ezra and his court to all the people to gather in Jerusalem, where he instructed those who had married foreign women to divorce them: "And that whosoever came not within three days, according to the counsel of the princes and the elders, all his substance should be forfeited, and himself separated from the congregation of the captivity" (Ezra 10:8). This shows that the court has the power to render ownerless the property of anyone who violates its commands. The Gemara further asks: From where is it derived that this ownerless field is exempt from tithes, like a field rendered ownerless by its owner? Rabbi Yonatan, son of Rabbi Yitzḥak bar Aḥa, learned the halakha of this case from this baraita: One may not intercalate the year, by adding the month of Second Adar, neither in the Sabbatical Year nor in the year after the Sabbatical Year. And if they transgressed and intercalated it, the year is intercalated. Rabbi Yonatan explains how exemption from tithes of a field that was declared ownerless by the court can be derived from this baraita: And yet with regard to that one month that he adds, i.e., the month to intercalate the year, which is added to the Sabbatical Year, aren't the crops harvested in that additional month exempt from tithes? These crops are Sabbatical produce and as such exempt from tithes, but that status is only a result of the decree of the court to extend the year. This proves that the court has the power to render a field exempt from tithes. The Gemara continues to analyze the baraita. Until here it is clear why the Sabbatical Year should not be intercalated, as it extends the prohibitions of the Sabbatical year. However, what is the reason that the year after the Sabbatical Year should not be intercalated? Rabbi Bun said: The reason is so as not to increase the period of the prohibition of new grain. In the year after the seventh year people are still relying on the produce of the sixth year until the new crop sprouts in the spring of the eighth year. Since the food supply is liable to run out, the sooner the new grain can be eaten, the better. It is only permitted after the bringing of the omer offering on the sixteenth of Nisan, and therefore it is preferable not to extend the year, which would delay the beginning of Nisan. Rabbi Ze'eira says in the name of Rabbi Elazar: That which you say, that one may not intercalate the Sabbatical Year or the following year, applied until the time that Rabbi Yehuda HaNasi permitted one to import vegetables from outside Eretz Yisrael to Eretz Yisrael. Beforehand there was a danger of insufficient food, and the court needed to refrain from lengthening either year. However, from the time when Rabbi Yehuda HaNasi permitted one to import vegetables from outside Eretz Yisrael to Eretz Yisrael, and there was enough food for all, the Sabbatical Year is like other years of the Sabbatical cycle, i.e., it is permitted to intercalate any year.

It was taught in the baraita that one may not intercalate the year following the Sabbatical Year. Rabbi Mana said: This matter which you say: It applied at first, when the seasons of the years proceeded in their proper manner, i.e., the new grain was ripe in time and could be eaten immediately after the sixteenth of Nisan. However, now, when the seasons of the years do not proceed in their proper manner, and the grain is not ready until later anyway, there is no problem delaying Nisan, so the Sabbatical Year is like other years of the Sabbatical cycle. The Gemara adds: It was taught in a baraita that the court of the house of Rabban Gamliel intercalated the year immediately after the Sabbatical Year, in the first month of that year. Rabbi Yonatan previously proved from the court's ability to extend the Sabbatical year that the court has the power to declare property ownerless, to the extent that its produce is exempt from tithes. With regard to this, Rabbi Avun said: If your proof is from this, you cannot learn anything from it. Rabbi Avun explains: The Torah says: "Observe [guard] the month of the spring, and keep the Passover unto the Lord your God; for in the month of the spring the Lord your God brought you forth out of Egypt by night" (Deuteronomy 16:1). This means that one should guard it so that the month of Nisan arrives in the spring of the new year, i.e., in Nisan of the lunar year, which is roughly eleven days shorter than the solar year. If the festival of Passover is scheduled to arrive too early, due to the difference between the solar and lunar years, that year must be intercalated. Since the intercalation of the year is a Torah requirement, the extra month added to a Sabbatical Year is exempt from tithes by Torah law. Therefore, the extension of the year by intercalation is not merely a power of the court, and therefore cannot function as a source for the court's power to declare property ownerless and exempt it from tithes.

But this other mishna (Pe'a 5:1) does state this halakha, that a field declared ownerless by the court is exempt from tithes. With regard to a pile of grain under which gleanings have not been gathered by the poor, who are entitled to the lone stalks that fall during a harvest, all the kernels that are touching the ground belong to the poor. And about this mishna Rabbi Ami said