דף קכא - א
ומבארת הגמרא: לא נחלקו רב הונא ורב חסדא ביניהם בעצם דין הטומאה. אלא כל אחד מדבר על נושא אחר שבמשנתנו.
חד, תני אפיגול, מפרש את טעם הטומאה שבפיגול.
וחד תני אנותר, מפרש את טעם הטומאה שגזרו בנותר.
מאן דתני אפיגול, מפרש שהטעם הוא משום חשדי כהונה. שהכהנים חשודים לפגל את הקרבן במזיד כדי להפסיד לבעלים, ולומר שוגגים היינו. ולכן גזרו על הפיגול שיטמא את הידים כדי שיהא הכהן צריך לטרוח ולהטביל ידיו קודם שיגע בקודש [רש"י לעיל פה א]
מאן דתני אנותר מפרש שהטעם הוא משום עצלי כהונה, כדי שהכהנים לא יתעצלו באכילת הקדשים ויבוא לידי נותר. וכך גזרו טומאה על הנותר, כדי להטריח את הכהנים בו.
אולם ביחס לשיעור טומאתו אכן נחלקו רב הונא ורב חסדא.
חד אמר שבין הפיגול ובין הנותר שיעורם בכזית.
וחד אמר ששיעור שניהם בכביצה.
וטעם פלוגתתם: מאן דאמר בכזית, כאיסורו. כשיעור איסור אכילתו של הפיגול והנותר, שעל כזית מהם הוא חייב כרת ומלקות, כך הוא גם שיעור טומאתו.
ומאן דאמר בכביצה, כטומאתו. כשיעור טומאתו מן התורה, שרק כביצה אוכלים מיטמא או מטמא אוכלים אחרים, כך הוא שיעור טומאתו מדרבנן לטמא את הידים.
מתניתין:
כפי שנתבאר במסכתין לעיל היו מביאים עם הקרבן פסח קרבן חגיגה שנקרא "חגיגת ארבעה עשר", כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע. ועל אכילת הפסח היו מברכים "אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת פסחים", ועל החגיגה היו מברכים "על אכילת שלמים".
בירך על הפסח ברכת הפסח, פטר בברכה זו את של זבח, [60] את חגיגת ארבעה עשר, שאינו צריך לברך עליה, כי ברכת הפסח פוטרת אף את הזבח.
אבל אם קדם ובירך תחילה את של זבח, לא פטר את של פסח בברכתו, אלא צריך לחזור ולברך על הפסח, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: לא זו פוטרת את זו. ולא זו פוטרת את זו.
גמרא:
במסכת זבחים [לז א] מבואר שקרבן פסח שונה משאר הקרבנות, בכך שבשאר הקרבנות נתינת דמם על המזבח נעשית על ידי זריקה, שהכהן עומד מרחוק וזורק את הדם מהמזרק על קיר המזבח, ואילו בקרבן פסח נתינת הדם היא על ידי שפיכה, שהכהן עומד קרוב למזבח ושופך את הדם בנחת על קיר המזבח [במקום שיש תחתיו יסוד].
ועכשיו, שלמדנו במשנתנו מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בנוגע לברכות הפסח והזבח, הרי כשתמצא לומר [אמור מעתה], שבכך הם חולקים: לדברי רבי ישמעאל, זריקה בכלל שפיכה. הקרבנות שנאמר בהן דין זריקה מרחוק, לכתחילה, אם לא זרק אלא שפך את הדם מקרוב, יצא ידי חובה, בדיעבד. ולכן מתן דם החגיגה, שהיא קרבן שלמים, שדמו בזריקה, הינו בכלל מתן דם הפסח שדינו בשפיכה.
ומשום כך כשבירך על הפסח, פטר את של זבח, לפי שהזבח בכלל פסח, וכמו שמצינו בדין נתינת הדם.
ולא שפיכה בכלל זריקה. שאם זרק מרחוק את דם הפסח, לא יצא אפילו בדיעבד.
ולכן אם בירך על הזבח, לא פטר את הפסח, שהרי אין הפסח בכלל שלמים.
ואילו לדברי רבי עקיבא, לא שפיכה בכלל זריקה, ולא זריקה בכלל שפיכה. [61] שאף שלמים שעשה בהם שפיכה במקום זריקה לא יצא ידי חובתו, ולכן אין ברכה על אחד מהם פוטרת את ברכת השני, שהרי חלוקים הם לגמרי במתן דמם.
הערות
[60] במשנת רבי אהרן [זבחים סימן ט אות ה] דן האם קרבן פסח בערב פסח יש בו גם דין קרבן שלמים, כפי שאנו רואים שקרבן פסח שלא הקריבוהו בזמנו משתנה מפסח לשלמים, או שבערב פסח יש לו רק דין קרבן פסח. ובזה רוצה לפרש המחלוקת במשנתנו, ומבאר שלפי הצד שזריקה בכלל שפיכה, אם כן, כל הקרבנות שדינם בזריקה, אם שפך את דמם על קיר המזבח, יצא. וממילא, כל קרבן שלמים כשר בשפיכה כמו קרבן פסח. ולכן, כיון שיש אפשרות לשפוך דם קרבן שלמים כמו קרבן פסח, יתכן לומר שבקדושת קרבן פסח מעורבת גם קדושת שלמים. ולכן, אם בירך על הפסח פוטר את הזבח. אבל אם נאמר שזריקה איננה בכלל שפיכה, וקרבן שלמים דינו רק בזריקה, ואם שפך דמו לא יצא, אם כן בהכרח שבקרבן פסח אין קדושת שלמים, שאם היה בו קדושת שלמים, איך יוצא בשפיכה, הלא בשלמים צריך דוקא זריקה, וכיון שאין לקרבן פסח שום שייכות עם שלמים, לכן אם בירך על הפסח לא פטר את הזבח.
[61] הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכה ז' פוסק שאין ברכת הפסח פוטרת את הזבח, ואילו בהלכות פסולי המוקדשים בפרק ב' פסק הרמב"ם שכל הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא. ומקשה הלחם משנה שפסקיו סותרים. שהגמרא תולה את זה בזה, ואם פוסקים שזריקה בכלל שפיכה, אם כן ברכת הפסח פוטרת את הזבח. ומתרץ האבי עזרי שלכאורה צריך הסבר דברי הגמרא שאם זריקה בכלל שפיכה, פטר הפסח את הזבח, וצריך עיון מה הקשר בין זה שאפשר לעשותם בצורה שוה, הלא על כל פנים, פסח זו מצוה בפני עצמה וחגיגה מצוה בפני עצמה, ואיך נפטר הזבח בברכת הפסח? וכתב האבי עזרי, שההסבר הוא מפני שפסח הוא העיקר וקרבן חגיגה טפל לו בחשיבותו, לכן אם יש ביניהם קצת דמיון בצורת ההקרבה, ששניהם בשפיכה, פוטר קרבן פסח שהוא העיקר את קרבן חגיגה שהוא הטפל, כדין כל הברכות שהעיקר פוטר את הטפל. אולם סובר הרמב"ם, שכל זה שייך אם קרבן חגיגת י"ד הוא חובה, אז יתכן לומר שהוא טפל לקרבן פסח. אבל אם הוא רשות ואין חיוב להביא בערב פסח קרבן חגיגה, אין קשר בינו לבין קרבן פסח, כמו שאם אכל בשר קרבן חטאת ואשם בליל הסדר, לא יפטור הפסח את החטאת, היות שאין שום קשר ביניהם, כמו-כן אם קרבן חגיגה רשות, הרי זה מקרה מה שהוא נאכל עכשיו ואי-אפשר להחשיבו כדבר שקשור לפסח וטפל אליו, ואין ברכת הפסח פוטרת אותו, אפילו אם אפשר לשפוך את דמו. ולכן הסוגיא כאן הולכת לפי הדעה שקרבן חגיגה בערב פסח הוא חובה ונטפל לפסח, מה שאין כן הרמב"ם שפוסק שזה רשות, אם כן אין כאן עיקר וטפל ואין ברכת הפסח פוטרת את הזבח.
219ימים לסיום הש״ס