פסחים קיט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיט - ב

תנן התם: מקום שנהגו לכפול בהלל כל פסוק ופסוק, יכפול. ^[47] ומקום שנהגו לפשוט, שלא לכפול, יפשוט.

מקום שנהגו לברך אחריו, אחרי ההלל, יברך.

הכל, כמנהג המדינה.

אמר אביי: לא שנו שברכת ההלל תלויה במנהג אלא בברכה שלאחריו. אבל ברכה שלפניו, [מצוה] לברך.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר קודם לעשייתן.

והוינן בה: מאי משמע, מהיכן למדנו דהאי "עובר" לישנא דאקדומי הוא?

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: דכתיב "וירץ אחימעץ דרך הככר, ויעבור את הכושי", שהקדימו לרוץ לפניו.

אביי אמר: מהכא: שנאמר אצל יעקב כשהלך לקראת עשיו "והוא עבר לפניהם".

איכא דאמרי: מהכא: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם".

תניא: רבי כופל בה דברים, שלא היה כופל את כל ההלל אלא מעט, כגון מ"ברוך הבא" ואילך.

רבי אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים.

מאי מוסיף?

אמר אביי: מוסיף על כפילתו של רבי, לכפוך מ"אודך" ולמטה.

דרש רב עוירא: זימנין אמר לה משמיה דרב, וזימנין אמר לה משמיה דרב אשי: מאי דכתיב "ויגדל הילד ויגמל", עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים, ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. דהיינו לעתיד לבא.

לאחר שאוכלין ושותין יהיו נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך. והוא אומר להן: איני מברך! מפני שיצא ממני ישמעא ל.

אומר לו ליצחק: טול וברך! והוא אומר להן: איני מברך! לפי שיצא ממני עשיו.

אומר לו ליעקב: טול וברך! והוא אומר להם: איני מברך! לפי שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי.

אומר לו למשה: טול וברך! והוא אומר להם: איני מברך! לפי שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל, לא בחיי ולא במותי. שאפילו עצמותי לא זכו ליקבר בארץ ישראל כעצמות יוסף.

אומר לו ליהושע: טול וברך! והוא אומר להן: איני מברך! לפי שלא זכיתי לבן. דכתיב אצל יהושע בן נון בספר דברי הימים שמונה היחוס של משפחת אפרים עד "נון בנו, יהושע בנו" [של נון]. וליהושע עצמו לא מנה הכתוב בנים.

אומר לו לדוד: טול וברך! והוא אומר להן: אני אברך! ^[48] ולי נאה לברך! שנאמר "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".

מתניתין:

אין מפטירין [מלשון "הנפטר מחבירו"] אין מסיימים את הסעודה, אחר אכילת קרבן הפסח [שהוא נאכל בסוף על השובע] באכילת אפיקומן. ובגמרא מפרש לה.

גמרא:

והוינן בה: מאי אפיקומן?

ומשנינן: אמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה, לאחר שיסיימו בני החבורה לאכול קרבן פסח שלהם לא ילכו לחבורה אחרת לאכול שם לא פת ולא שום דבר, גזירה שמא יבואו לאכול את קרבן הפסח עצמו בשני מקומות, שזה אסור. אבל במקומם הראשון מותר להם לאכול כל דבר. ו"אפיקומן" פירושו "אפיקו מנייכו" דהיינו שאסור לומר הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר.

ושמואל אמר: לא רק שאסור לעקור לחבורה אחרת, אלא אפילו בחבורה שלו אסור לאכול כלום ואפילו לא מיני מתיקה אחר הפסח כדי שישאר טעם הבשר של קרבן הפסח בפיו, [שהוא נאכל בסוף על השובע]. ו"אפיקומן" פירושו "אפיקו - מן", דהיינו הוציאו והביאו מיני מתיקה לקינוח סעודה, כגון אורדילאי כמהין ופטריות לי, שאני רגיל לאוכלם לקינוח סעודתי. וגוזלייא גוזלות לאבא, לרב, שהיה רגיל לאכול גוזלות לקינוח סעודתו.

ורב חנינא בר שילא ורבי יוחנן אמרו: כגון תמרים קליות ואגוזים. שהם היו רגילים באלו לקנח סעודתם.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: אין מפטירין אחר הפסח כגון תמרים קליות ואגוזים. אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. שבזמן הזה צריך לאכול כזית מצה ^[49] בגמר הסעודה זכר למצה שהיתה נאכלת בזמן המקדש ביחד עם הפסח [המצה שאנו קוראים לה "אפיקומן" אך כמובן שאיננה אפיקומן] ואחר אותה מצה אסור ^[50] לאכול שום דבר [אפיקומן], כדי שישאר טעם המצה בפה.

ומקשינן: תנן במתניתין: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

ודייקינן: אחר הפסח הוא דלא, רק לאחריו אסור לאכול כלום. אבל לאחר מצה בזמן הזה שאוכלין בסוף רק מצה, מפטירין! וקשה מזה לרב יהודה אמר שמואל שאוסר לאכול אף לאחר מצה בזמן הזה?

ומתרצינן: לעולם אף אחר המצה אין מפטירין. ומתניתין, "לא מיבעיא" קאמר! לא מיבעיא אחר מצה דלא נפיש טעמייהו, שאין טעמה חזק, ודאי שאסור לאכול אחריה, כדי שלא ישכח טעמה. אבל לאחר הפסח, דנפיש טעמיה, ולא מצי עבוריה האכילה שאחריו אין בכחה להעביר את טעמו של הפסח ולכן הייתי אומר שלית לן בה, ויהיה מותר לאכול אחר הפסח.

קמשמע לן שאסור.

נימא מסייע לה לרב יהודה אמר שמואל שאין מפטירין אחר המצה אפיקומן.

דתניא: הסופגנין רקיקים, שעשויים כספוג, ומתוך שעיסתן רכה אין עליהם שם "לחם" ואי אפשר לצאת בהם ידי חובת מצה שהרי כתוב בה "לחם עוני". והדובשנין עיסה מטוגנת בשמן ודבש שפסולה למצת מצוה לפי שאינה "לחם עוני" אלא לחם עשיר, והאיסקריטין שעיסתן רכה מאוד ואין עליה שם "לחם", אדם ממלא כריסו מהן בליל פסח, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה.

הערות

^[47] סיבת הדבר שאת הפסוקים מאודך ואילך אומרים פעמיים, מבאר הרשב"ם שזה משום כבוד ישי ודוד ואחיו שאמרוהו, ובמרדכי על מסכת סוכה [סימן תשנ"ה] מוסיף, כיון שלא אמר דוד בעצמו פסוקים אלו, לכן כופלים אותם לעשות סימן שהם שונים מהפסוקים האחרים. והאבודרהם בסדר ראש חודש מבאר, כיון שאמרו פסוקים אלו ישי ובניו, לכן אנו כופלים אותם כדי להראות שכל אחד מהם חשוב בפני עצמו. אולם רש"י במסכת סוכה ל"ט עמוד א' מפרש שכל הפסוקים שבהלל הינם כפולים בתוכן שלהם, שהפסוקים בעצמם חוזרים על כל דבר פעמיים, ומאודך ואילך אינם חוזרים, ולכן נהגו לכופלם.

^[48] המהר"ל מקשה, הלא גם לדוד המלך היה חטא, וכמו כן יצא ממנו בן רשע, אבשלום, ובמה עדיף דוד מאחרים? ומסביר המהר"ל שהסעודה שהקב"ה עושה ביום שיגמול חסד עם זרעו של יצחק, הכוונה שיצחק זה מידת הדין, וכשיגמרו כל הגלויות שהם מצד מדת הדין ויגיע זמן החסד של הקב"ה עם עם ישראל, שישלם להם שכרם זה נקרא סעודה, וכשרוצים לברך בסוף הסעודה, אומר אברהם אבינו שהוא איננו יכול לברך את הקב"ה, מפני שמאברהם אבינו יצא ישמעאל שעשה צרות לעם ישראל, ואילו הסעודה הזאת היא על גאולתם ואין מתאים לו לברך, ומאותה סיבה גם יצחק אינו מברך שיצא ממנו עשו, וכן יעקב שנשא שתי אחיות, שזה מראה שמלכות ישראל תחלק לשתים, ליהודה שבא מלאה ולאפרים שבא מרחל, וזה ביטול חלקי של טובת עם ישראל ולא מתאים שיברך בסעודה זו שהיא טובתם של ישראל, וכן משה שלא זכה להכניסם לארץ ישראל, ואם היו נכנסים לא היו גולים יותר והיו מגיעים מיד לטוב המושלם, וכן יהושע בן נון שהנחיל את הארץ לבני ישראל ולא זכה לבן שירשנו, שזה סימן שכפי שנחלתו לא המשיכה לזרעו, כך גם ירושת ארץ ישראל לא תשאר לדורות ותפסק בגלות. אבל דוד המלך המהות שלו הוא המשיח שיצא ממנו ויגאל את עם ישראל, ואף אבשלום שיצא ממנו, דורשת הגמרא בברכות י' עמוד א' שבא לרמז על מלחמת גוג ומגוג ולכן כיון שדוד המלך כל מהותו היא כנגד זמן הגאולה, משום כך הוא המתאים לברך בסעודה זו של הגאולה.

^[49] לגבי שיעור אכילת אפיקומן כתב הט"ז בסימן תע"ז סעיף קטן א' בשם המהרי"ל שיאכל אפיקומן שיעור שני זיתים, והיינו כביצה, מפני שמצוה זו חביבה היא משאר המצוות. וכתב על זה הב"ח שהסבר זה אין לו מקור, אלא הסיבה לאכול שני כזיתים היא, זית אחד זכר לקרבן פסח, וזית אחד זכר למצה שנאכלת עם הקרבן פסח. וכתב הגרי"פ פערלא שיסוד דברי המהרי"ל הם ברמב"ם בהלכות קרבן פסח [ח ג] שכתב: מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד, אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, ואם לא אכל אלא כזית, יצא ידי חובה. ומקור דברי הרמב"ם במכילתא בפרשת בא, שדורש את המילה "יאכלהו", שפסח נאכל אכילת שובע, ואילו מצה ומרור אינם נאכלים אכילת שובע, וזה מקורו של המהרי"ל, כיון שפסח צריך להאכל אכילת שובע ואפיקומן בא זכר לקרבן פסח, לכן צריך לאכול ממנו כביצה, שזהו שיעור אכילה כדי שביעה כמבואר במסכת יומא.

^[50] כתב האבני נזר בסימן שפ"א, שאם התאחר באמירת ההגדה ואכל את המצות והמרור סמוך לחצות, וחייב לאכול מיד האפיקומן לפני שעובר חצות, ולא יוכל אחר כך לאכול סעודת יום טוב מחמת האיסור לאכול אחר אפיקומן, יש לו עצה לכך, שיעשה תנאי, שאם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה שזמן פסח עד חצות, ואני חייב לאכול אפיקומן עכשיו, הריני מכוין באכילת מצה זו לשם אפיקומן, ומיד אחר חצות יהיה מותר לאכול כל מה שחפץ [מפני שלדיעה זו שזמן המצוה מסתיים בחצות, מותר מחצות ואילך לאכול, ורק בזמן שראוי לקיום המצוה, אסור לאכול אם כבר אכל אפיקומן]. ואם ההלכה כרבנן, שמצות פסח כל הלילה, אם כן אני לא מכוין לצאת במצה זו ידי אפיקומן. וימתין עד חצות, ויוכל לאכול סעודתו, ובסוף הסעודה יאכל עוד פעם מצה לאפיקומן, ויתנה שאם ההלכה כרבנן, הרי מצה זו אני אוכל לשם אפיקומן, ואם הלכה כרבי אליעזר בן עזריה, וכבר אכלתי אפיקומן, אם כן מצה זו אינה לשם אפיקומן. והקשה הגר"ש שקאפ איך יכול לעשות תנאי כזה, הלא הגמרא בכתובות ע"ד אומרת שדבר אשר אי אפשר לעשות על ידי שליח, אי אפשר לעשות עליו תנאים, ואם כן, מה שייך תנאי באכילת מצה? אולם מצאנו כעין זה בשלחן ערוך סימן ל"ד שאדם המניח תפילין של רש"י ורבינו תם, יכוין שאם ההלכה כרש"י, אזי אני מניח את התפילין של רבינו תם לא לשם מצוה. וכמו כן נפסק בסימן מ"ו שטוב לומר בבוקר בבית קריאת שמע. וכתבו הפוסקים, שיכוין בתנאי, שאם הציבור יעברו זמן קריאת שמע, אז אני יוצא בקריאה זו. אולם אם יקראו בזמן, אז אני יוצא בקריאת שמע ההיא, ובזו אני מכוין שלא לשם מצוה. ותירץ על כך המשכנות יעקב, כי במצוה שהיא חובה על האדם, אז אף אם אין בידו לעשות שליחות, בכל זאת יכול לעשות תנאי. וההסבר לכך הוא לפי דברי התוספות בכתובות, המבארים את הכלל "כל שאינו יכול לעשות שליחות אינו יכול להתנות", שיסוד הכלל הזה הוא משום שאין הדבר לגמרי בשליטתו, וכפי שרואים שאינו יכול לעשות שליחות, לכן גם אינו יכול להתנות בו. אבל מעשה מצוה, שהוא חובה על האדם לעשותו דוקא בגופו כמו אכילת מצה, הרי שם הסברא היא להיפך, כי זה שהיא אפשר לעשות שליח על אכילת מצה הוא משום שכל מעשה המצוה מוטל על גוף האדם, ואין לו אפשרות לנתקה ממנו ולהעבירו לאחר, ולכן גם יכול להתנות במצוה על קיומה. ובמקראי קודש [פסח ח"ב סימן נ"ו] תירץ על פי הרמב"ן [בבא בתרא קכו ב ד"ה הרי] שבתנאי אשר עושה האדם בינו לבין עצמו לא נאמר הכלל הזה, שכל שאינו בשליחות אינו יכול להתנות.

לכפול פסוקים שונים בהלל — יכפול ויאמרם פעמיים, לפשוט כלומר שלא לכפול — יפשוט, במקום שנהגו לברך אחריו — יברך, הכל כפי מנהג המדינה. בענין זה אמר אביי: לא שנו שהדבר תלוי במנהג אלא בברכה שלאחריו, אבל לפניו — מצוה לברך והכל חייבים בה. שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר (קודם) לעשייתן.

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות] ומהיכן נובע דהאי [שזה] "עובר" לישנא דאקדומי הוא [לשון הקדמה הוא]? אמר רב נחמן בר יצחק: דכתיב [שנאמר]: "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי" (שמואל ב' יח, כג) כלומר הקדים אותו. אביי אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה: "והוא עבר לפניהם" (בראשית לג, ג). איכא דאמרי מהכא [יש אומרים מכאן] הראיה: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג).

תניא [שנינו בברייתא]: רבי כופל בה דברים באמירת ההלל, ר' אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים. ושואלים: מאי [מה] הוא מוסיף? שודאי אין הכוונה שמוסיף מילים משלו בתוך ההלל! אמר אביי: מוסיף לכפול דברים נוספים, מ"אודך" ולמטה, שכל הכתוב לאחר הפסוק "אודך" אומרים אותו פעמיים.

א אגב מדרשי פסוקי ההלל מביאים מה ש דרש רב עוירא, זימנין [פעמים] אמר ליה [אותו] את הדרש הזה משמיה [משמו] של רב אמי וזימנין [ופעמים] אמר ליה משמיה [אותו משמו] של רב אסי: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא, ח) — עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, שהוא גדול שבאבות,

ואומר להן: איני מברך שהרי יש בי פגם, לפי שיצא ממני ישמעאל הרשע. אומר לו אברהם ליצחק: טול וברך. אומר להן: איני מברך לפי שיצא ממני עשו הרשע, אומר לו ליעקב: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי נשים אחיות בחייהן את רחל ולאה והרי עתידה תורה לאוסרן עלי שאמנם לא היה הדבר אסור באותה שעה, מכל מקום לדורות נחשב הדבר לעבירה חמורה.

אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל, לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע: טול וברך, אומר להן: איני מברך שכן לא זכיתי לבן, וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: יהושע בן נון ובסדרי היוחסין נאמר ביחוס שבט אפרים: "נון בנו יהושע בנו" (דברי הימים א' ז, כז) ולא הוזכרו בנים ליהושע, משמע שלא היו לו בנים.

אומר לו לדוד: טול וברך, אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז, יג).

ב משנה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

ג גמרא שואלים: מאי [מה משמעו] של אפיקומן? אמר רב: שלא יעקרו מחבורה לחבורה כלומר לאחר אכילת הפסח אין יוצאים החוצה, ואין מוציאים דברים החוצה, שהוא דורש לשון אפיקומן אפיקו מני (הוציאו דברים). ודבר זה משום גזירה שמא יבואו להוציא את הפסח למקום אחר לאחר שכבר אכלוהו במקום אחד והפסח אינו נאכל אלא במקום אחד ובחבורה אחת.

ושמואל אמר: כגון אורדילאי [פטריות] לי וגוזלייא [וגוזלות] לאבא, לרב, שאלה מעדנים שהיו נוהגים לאכול אחר הסעודה, ואפיקומן משמעו מיני מעדנים שאוכלים לקינוח סעודה. ורב חנינא בר שילא ור' יוחנן אומרים: כגון תמרים, קליות ואגוזים שאוכלים בסעודה. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: אין מפטירין אחר הפסח, כגון תמרים קליות ואגוזים.

אמר רב יהודה אמר שמואל דין נוסף: בזמן הזה שאין פסח — אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. ומקשים, תנן [שנינו במשנה]: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ונדייק: אחר הפסח הוא שלא מפטירים, אבל לאחר מצה — מפטירין!

ודוחים: אין לדייק כך, אלא: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], לא מיבעיא [נצרכה] לומר אחר מצה שאין אוכלים אחריה דבר — שלא נפיש טעמייהו [מרובה טעמה] ואם אוכל דבר מה אחריה — מתבטל טעמה, אבל לאחר הפסח דנפיש טעמיה [שמרובה טעמו] ולא מצי עבוריה [יכול להעבירו בקלות] — לית לן [אין לנו] בה איסור, קמשמע לן [השמיע לנו] שאפילו אחר הפסח אין מפטירים.

ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] מן התוספתא. ששנינו: הסופגנין (עוגות רכות העשויות כספוג) והדובשנין (עוגות המטוגנות בשמן ודבש) והאיסקריטין (עוגות ממותקות בדבש), אדם ממלא כריסו מהן בליל הפסח אם לא היו חמץ, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ולכאורה אפשר לדייק מכאן: באחרונה — אין [כן] שהמצה תהא אחרונה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to double certain verses in hallel, one doubles them and reads them twice. In a place where the custom is to recite them simply, i.e., only once, one recites them simply. In a place where it is customary to recite a blessing after hallel, one should recite a blessing. Everything is in accordance with the regional custom. Abaye said: They taught that it depends on the local custom only with regard to the blessing after hallel; however, in all places it is a mitzva to recite a blessing before hallel. As Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to all the mitzvot, one recites a blessing over them prior to their performance.

The Gemara asks: From where may it be inferred that the word over is a formulation that means before an action is performed? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this is as it is written: “And Ahimaaz ran by way of the square and he passed [vaya’avor] the Kushite” (II Samuel 18:23), i.e., Ahimaaz overtook the Kushite. Abaye said that it is derived from here: “And he passed [avar] before them” (Genesis 33:3). Some say that the proof is from here: “And their king shall pass on [vaya’avor] before them, and God at their head” (Micah 2:13).

It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi doubles certain matters in hallel. Rabbi Elazar ben Perata added matters to hallel. The Gemara asks: What did he add? Certainly this cannot mean that Rabbi Elazar ben Perata added statements of his own to hallel. Abaye said: He added repetitions, i.e., he repeated other verses, from “I will give thanks to You” and onward. From that point on, he repeated each verse.

In connection to its discussion of hallel, the Gemara cites a statement that Rav Avira taught. Sometimes he said this exposition citing Rav Ami, and sometimes he said it citing Rav Asi: What is the meaning of that which is written: “And the child grew and was weaned [vayiggamal], and Abraham made a great feast on the day that Isaac was weaned” (Genesis 21:8)? In the future, the Holy One, Blessed be He, will prepare a feast for the righteous on the day that He extends [sheyigmol] His mercy to the descendants of Isaac. After they eat and drink, the celebrants will give Abraham our father a cup of blessing to recite the blessing, as he is the first of our forefathers.

And Abraham will say to them: I will not recite the blessing, as I am blemished, for the wicked Ishmael came from me. Abraham will say to Isaac: Take the cup and recite the blessing. Isaac will say to them: I will not recite the blessing, as the wicked Esau came from me. Isaac will say to Jacob: Take the cup and recite the blessing. Jacob will say to them: I will not recite the blessing, as I married two sisters, Rachel and Leah, in their lifetimes, and in the future the Torah forbade them to me. Although at the time it was not prohibited to wed two sisters, this practice would eventually be considered a serious transgression.

Jacob will say to Moses: Take the cup and recite the blessing. Moses will say to them: I will not recite the blessing, as I did not merit to enter Eretz Yisrael, neither in my life nor in my death. Moses will say to Joshua: Take the cup and recite the blessing. Joshua will say to them: I will not recite the blessing, as I did not merit to have a son. The proof for this is that it is written: “Joshua the son of Nun” (Numbers 14:6), and in the genealogical list of Ephraim it states: “Nun his son, Joshua his son” (I Chronicles 7:27). Since the verse does not mention any children of Joshua, evidently he had no sons.

Joshua will say to David: Take the cup and recite the blessing. David will say to them: I will recite the blessing, and it is fitting for me to recite the blessing, as it is stated: “I will lift up the cup of salvation, and I will call upon the name of the Lord” (Psalms 116:13).

MISHNA: One does not conclude after the Paschal lamb with an afikoman.

GEMARA: The Gemara asks: What is the meaning of afikoman? Rav said: It means that a member of a group that ate the Paschal lamb together should not leave that group to join another group. One who joined one group for the Paschal lamb may not leave and take food with him. According to this interpretation, afikoman is derived from the phrase afiku mani, take out the vessels. The reason for this prohibition is that people might remove the Paschal lamb to another location after they had begun to eat it elsewhere. This is prohibited, as the Paschal lamb must be eaten in a single location by one group.

And Shmuel said: It means that one may not eat dessert after the meal, like mushrooms [urdila’ei] for me, and chicks for Abba, Rav. It was customary for them to eat delicacies after the meal. And Rav Ḥanina bar Sheila and Rabbi Yoḥanan say: Afikoman refers to foods such as dates, roasted grains, and nuts, which are eaten during the meal. It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: One does not conclude by eating after the Paschal lamb foods such as dates, roasted grains, and nuts.

Rav Yehuda said that Shmuel said an additional halakha: Nowadays, when we have no Paschal lamb, one does not conclude after matza with an afikoman. The Gemara asks: We learned in the mishna that one does not conclude after the Paschal lamb with an afikoman. The Gemara infers from the mishna: It is after the Paschal lamb that one may not conclude with an afikoman; however, after matza one may conclude with an afikoman. This statement of the mishna apparently contradicts Shmuel’s ruling.

The Gemara rejects this contention: That is an incorrect inference, as the mishna is stated in the style of: Needless to say. The mishna should be understood as follows: Needless to say that one may not conclude with an afikoman after eating matza, as the taste of matza is slight. If one eats anything else afterward, the taste of the matza will dissipate. However, after the Paschal lamb, which has a strong taste that is not easily removed, one might think that we have no problem with it. Therefore, the mishna teaches us that it is prohibited to conclude with an afikoman after the Paschal lamb as well.

The Gemara proposes: Let us say that the Tosefta supports Shmuel’s ruling: With regard to unleavened sponge cakes, cakes fried in oil and honey, and honey cakes, a person may fill his stomach with them on Passover night, provided that he eats an olive-bulk of matza after all that food. The Gemara infers from here that if he eats the matza after those cakes, yes, this is acceptable, as the matza is eaten last.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנן התם מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך.

תניא ר' כופל בה דברים מאי היא מוסיף לכפול מאודך ולמטה:
ענין שגומל הקב"ה חסד לזרע יצחק אחר שאוכלין ושותין אומר [לו] לאברהם טול ברך אומר איני מברך שיצא ממני ישמעאל וכו' עד נותנין לדוד ואומר אני אברך ולי נאה לברך שנא' כוס ישועות אשא וגו':

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מאי אפיקומן רב אמר שלא יעקרו מחבורה זו ויאכלו פסח בחבורה אחרת ושמואל אמר שלא יאכלו אחר הפסח אפילו באותה חבורה כגון קליות ואגוזים וכיוצא בהם וכל שכן בשר וכיוצא בו שמפיגין מתוך פיהם ומפכחין טעמו של פסח.

תניא כותיה דרבי יוחנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון קליות ואגוזין:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ואקשי' עליה והא אנן לא תנן אלא אין מפטירין אחר הפסח הא אחר מצה מפטירין ופרקי' לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא מצה דלא נפיש טעמה ואתי טעמא דהני לפכוחי דמצה אלא פסח דנפיש טעמיה ולא אתו הני מפכחי טעמיה אימא מפטירין אחר הפסח קמ"ל דאין מפטרין.

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו ר' יוסי אומר אם נתנמנמו יאכלו ואם נרדמו לא יאכלו אמר הר"ם נתנמנמו והוא שיתחילו לישון ולא ישתקעו בשינה אבל שומעין כשידברו להם ואם קראם אדם עונין מיד ונרדמו הוא שישתקעו בשינה אפיקומן הוא אכילת הפרפראות שאדם אוכל אחר סעודתו וכגון מיני קטניות והזרעים הקלויין והגרוגרות והצמוקים והשקדים וכיוצא בהן והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ונחלקו בגמ' על ענין זה שלדעת רב פירושו שלא יעקרו מחבורה לחבורה ומלת אפיקומן אפיקו מאני ר"ל הוצאת כלים ואמר שאחר שאכל בסוף סעודתו מבשר הפסח אסור לו לילך לחבורה אחרת לאכול שם אפי' שאר מינין ולא מחשש שמא יבא לאכול עמהם מן הפסח שלהם שזה אף במקומו אסור שאין פסח נאכל אלא למנוייו אלא מחשש שמא יביא מן הפסח שלו באותה חבורה ויאכל שם ואין הפסח נאכל בשתי חבורות שנאמר ולא יוציא מן הבית מן הבשר חוצה הא במקומו רשאי הוא לאכול אחר הפסח כמה שירצה עד שלא יברך ברכת המזון ושמואל אמר שאף במקומו הוא אסור בדברים המשביעים והוא שאמר כגון ארדיראי לי וגוזליא לאבא שהם ממינים המשביעים הא פירות מותר ומלת אפיקומן פירושו הוצאת מינין ור"ל מינין המשביעים ור' יוחנן אמר כגון תמרים וקליות ואגוזים ר"ל שאף במיני פירות אסור ואין לו לאכול אחר הפסח כלל וכן הלכה וטעם הדברים אם מפני שלא ישכח מלגמור את הסדר אם מפני שלא לפכח טעם הפסח ואע"פ ששותה שני כוסות אחריו אין השתיה מפכחת טעם הבשר:

ובגמ' נחלקו בזמן הזה אחר מצה אם מפטירין אחריה אם לאו שלדעת מר זוטרא מפטירין ואין מחמירין בה כפסח ונראה טעמו מפני שהפסח צריך לאכול על השובע להיות כל אכילה שאחריה אכילה גסה ואם יאכל אחריו נראה כאילו לא אכלו על השובע ומצה אינה צריכה ליאכל על השובע ורב יוסף אמרה אף במצה עצמה ונראה טעמו שהטעם אינו אלא שלא ישכח סדרו ואף במצה ראוי לחוש או שמא מצה באחרונה זכר לפסח היא ונגררת בחקות הפסח:

ולענין פסק מיהא גדולי הפוסקים כתבוה לאיסור וכן נהגו הכל שאחר אכילתם אוכלים כזית מצה ואין טועמין אחריה כלום חוץ משתיית שני כוסות או שלש בהלל הגדול ומשם ואילך אף שתייה ביין נאסרה לו שלא התירוה אלא בחמישי ולצמא וי"א שלא מצינו שתיה נאסרת אף מחמישי ואילך ולא אסרו אלא בין שלישי לרביעי ושלא ישתכר הא משנגמר סדרו ישתכר ואנו אין לנו ולא נאסרה בו אלא אכילה והדברים נראין כדעת ראשון ואף לדבריהם מנהג קבוע לאיסור:

אמר אבי' מוסיף לכפול מאודך ולמטה פי' המורה בפ' לולב הגזול מפני שכל הפרשה זו מן המיצר קראתי יה דברים כפולים עד אודך כי מניתני וכדי להשוותה כולה כופלין מאודך ולמטה:

בד"ה אבל לפניו מצוה לברך כו' אינו בנוסחא שלפנינו כאן בגמרא אלא בפרק לולב וערבה איתא כל הסוגיא ע"ש:

בד"ה אמר רב שלא כו' והשמש באמצע פי' משום היכרא כו' עכ"ל בנוסחת המשנה שלפנינו אינו כן אלא והמיחס באמצע ולרבותא נקט לה הכי כפרש"י ע"ש:

בא"ד דאלת"ה לפרוך ממתני' לרב דאין מפטירין אחר הפסח כו' הא אחר מצה כו' עכ"ל לשונו קצת מגומגם דהא ודאי לרב ליכא למפרך דאיהו לא נקט במלתיה מצה אלא שהוא מפרש מלתי' דמתני' דאין מפטירין כו' ושמואל ור"י מפרשי לה בע"א ולענין פסח ולא תקשי ליה הך דיוקא דהא אחר מצה מפטירין לשמואל גופיה דמפרשי לה כגון אורדילא כו' אלא לרב יודא אמר שמואל דקאמר בהדיא אין מפטירין נמי אחר מצה כו' אבל הכי הל"ל בפשיטות דע"כ לא אתקש לפסח לפירוש דרב לענין ב' מקומות מדיוקא דמתניתין אחר פסח הוא דלא אבל לאחר מצה מפטירין ודו"ק:

בא"ד דהא דקאמרי' לקמן כו' הא אתקש מצה לפסח ולא נהירא ובירושלמי מפרש כו' פ"ק דתענית ישן אסור לאכול כו' ורבה הוה מתנמנם ובעי למיסר כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלא נהירא לומר שעובדא דאביי ורבה בפסח היה לענין מצה דהא לא אתקש לפסח אלא בירושלמי מפרש דהאי עובדא בליל תענית הוה דאמרי כו' ורבה היה מתנמנם ובעי אביי למיסר לו ולאכול בתר הכי וקא אייתי ליה רבה ראייה מפסח דכי היכי כו' וכה"ג כתב בעל המאור דלא בפסח הוה אלא בבי מדרשא ע"ש ובר"ן ודו"ק:

עתיד הקב"ה כו' נ"ל לפרש כן דמלת הילד מיותר דביצחק משתעי קרא גם ויגמל מיותר דכתיב ‏בסיפא דקרא ביום הגמל את גו' וע"כ דרשו בו שנרמז כאן גדולת ישראל לעתיד שיגמול להם ‏הקב"ה חסד ויעשה להם משתה גדול ולכך כתיב גדול בלשון זכר דמשתה לשון נקבה היא ‏אלא דרמז לעתיד הוא ע"כ נאמר לשון זכר כמו שיר חדש והם נקראים ילד שעשועים ואמר ‏לאחר שאוכלין ושותים באותה סעודה כשבאין לברך ברכת המזון נותנין לאברהם כוס של ‏ברכה כו' הוא מבואר לפי הדין שהגדול מברך והאבות וגם משה שנתנה תורה על ידו גם ‏יהושע כשעל ידו נכנסו לארץ ישראל הם כולם גדולים מדוד אלא שכ"א מהם נתן סיבה ‏המניעה ממנו מלברך וכלפי מ"ש בפ"ג שאכלו שצריך להזכיר בברכת המזון ברית ותורה וארץ ‏ומלכות בית דוד בב"י והטעם מפורש שם ועוד אמרו שם משה תיקן להם ברכת הזן בשעה ‏שירד להם המן יהושע תיקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ דוד תיקן להם על ישראל עמך ‏ועל ירושלים ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש ולזה אמר אברהם שאמר איני מברך שיצא ‏ממני ישמעאל וכן יצחק שיצא ממנו עשו ולא יכול לומר ברית שהוא בריתך שחתמת בבשרנו ‏שהיא המילה שאין זוכים במילה דכתיב בפרשת מילה ואת בריתי אקים את יצחק ואמרינן כי ‏ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק למעט את זרע עשו ואמר שיעקב אמר שנשאתי ב' אחיות ‏שהוא דבר שעתידה תורה לאסור ואיני יכול לומר תורה דהיינו על תורתך שלמדתנו ומשה ‏שאמר שלא זכיתי ליכנס לארץ ואיני יכול לומר על ארץ חמדה גו' דמ"ה קאמר שלא תיקן אלא ‏ברכת הזן ולא ברכת הארץ ויהושע שתקן ברכת הארץ שזכה ליכנס בה אך כיון שלא זכה לבן ‏כמו שזכה דוד לבנות ירושלים ושלמה בנו בנה בית המקדש וע"כ אמר שלא יכול יהושע לומר ‏על ירושלים כו' ועל הבית הגדול כו' אבל דוד שזכה שהוא בנה ירושלים ובנו בנה בית המקדש ‏שע"ז חקנו ברכת ב"י וע"כ אמר לי שזכיתי לכל הני מילי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא ‏גו' לעיל מיניה כתיב מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי ר"ל דבכל אחד מן הראשונים חסר בו מכל ‏תגמוליו שהם ברית ותורה וארץ ומלכות בית דוד בב"י אבל עלי כל תגמוליו שיש לי ברית ‏ותורה וארץ ומלכות בב"י וע"כ נאה לי כוס ישועות גו' שהוא כוס של ברכה שאשא אותו ובשם ‏ה' אקרא בברכת הזימון כמ"ש בר"פ שלשה שאכלו ברכת הזימון מנלן דכתיב כי שם ה' אקרא ‏הבו גודל לאלהינו וברמז כו"ס הוא רמז על מדת הדין גי' אלהי"ם אשא בבהמ"ז ובשם ה' ‏אקרא להפוך מדת הדין לרחמים להיות כוס ישועות ובכן בב"י אמן סלה:

גמרא דרש ר"ע זימנין א"ל כו'. כה"ג (וכפי הגהת הגרי"פ) בגיטין ז' ב"פ [ובברכות (כ ב) סוטה (ד ב) (ה א) חולין (פד ב)] :

גמ' והאיסקריטין. פירושו עיין (לעיל לז) בפירש"י ומה שפירש הרשב"ם בדובשנין דהוי לחם עשיר לכאורה צ"ע דהא שם משמע דלא הוה לחם כלל מדפטורין מן החלה:

תד"ה אבל. לפי מה שפירש לעיל כו'. הוא (בדף קד ב):

גמ' "אומר" לו. צ"ל אומרים. וכן בכל הענין:

שם ולי נאה לברך. נ"ב אתיא כמ"ד (שבת נ"ו) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה:

מַאי דִּכְתִיב: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל". נראה לי בס"ד דקשיא ליה דכתיב (בראשית כא, ח) 'וַיִּגְדַּל וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ', כולהו לשון עבר וסיים 'בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק' להבא כי המ"ם בציר"י והוה ליה למימר ביום שנגמל יצחק לכן דרש זה על העתיד לבוא ואמר הכתוב שאברהם עשה משתה שהוא זכר ורמז על סעודה של העתיד לבוא ביום שיגמול הקב"ה חסד עם זרעו של יצחק ונרמז זרעו בתיבת את שהוא יתר ונרמז שמו של הקב"ה באות ה' של הִגָּמֵל, כי ידוע שהשם נרמז באות ה' לבדה, וכתוב הטעם במקובלים ז"ל, וכך הוא המשך הכתוב ביום ה' גמל את יצחק רוצה לומר זרע יצחק. וגם נרמז באות ה' החסד שהוא חלוק לחמשה.
והא דיחס את ישראל ליצחק ולא לאברהם ויעקב? יובן על פי הגמרא דשבת (שבת פט:) כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וכו', ושניהם ישיבו 'יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ' ורק יצחק אבינו ע"ה יגיש טענות להצלתם, ולכן אומרים לו כי אתה אבינו יעיין שם, וכיון דהוא מצילם לכך קראם על שמו זרעו של יצחק.
או יובן אמר 'זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק' כי לעתיד תהיה הגאולה במידת הגבורה שהיא מדת יצחק, וכמו שאמרו רבינו ז"ל על פסוק (ישעיה נב, ג) 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' אלא מסטרא דזהב סטרא דיצחק.
והנה מה שאמר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לַצַּדִּיקִים מאמר זה אינו כפשוטו אלא מיוסד על דרך החידה והמשל בסוד כמוס, והוא מורה על ענין תכלית שלימות המיתוק שיהיה לגבורות שהם בסוד שם אלקים. ולזה אמר בַּיּוֹם שֶׁיִּגְמֹל חֶסֶד עִם זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק רמז לגבורות, כי יִצְחָק הוא סוד מדת הגבורה ואותו היום נעשה תכלית שלימות המיתוק שאין למעלה ממנו. ונרמז ב'כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה' כי 'כּוֹס' מספר 'אֱלֹקִים' [86] שהוא הגבורות והברכה רמז למיתוק.
וענין הסעודה יש בו סוד עמוק דאיתא ברעיא מהימנא פרשת פינחס דף רכ"ו מסטרא דשכינתא עלאה סעודתא רברבא ומסטרא דמלכותא סעודתא זעירא עיין שם. וזהו שאמרו עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לַצַּדִּיקִים היא סעודה גדולה מסטרא דשכינתא עלאה שהיא בינה עילאה לצדיקים הם צדיק עליון וצדיק תחתון בַּיּוֹם שֶׁיִּגְמֹל חֶסֶד עִם זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק כלומר שיתמתקו הגבורות שהם זרעו של יצחק בחסדים.
ולכן אברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו שעבדו אלהים אחרים נמנעים מלהיות על ידם גמר זה של תיקון הגבורות דשם אלקים שבקדושה. וכן יעקב אבינו ע"ה שנשא שתי אחיות שהם לאה ורחל אשר בניינם הוא על ידי גבורות אלו דשם אלקים וגם שלא טרח בתיקונם כמו שטרח דוד המלך ע"ה נמנע מלהיות על ידי גמר התיקון הזה של מיתוק גבורות שם אלקים, וכן משה רבינו ע"ה שלא נכנס לארץ ישראל שהיא סוד לאה ורחל אשר בניינם הוא על ידי הגבורות האלה נמנע מלהיות על ידו גמר התיקון והמיתוק הזה שלהם, וכן יהושע שלא זכה להוליד בן זכר שהוא בסוד החסדים, אלא רק הוליד נקבה שהיא סוד הגבורה נמנע מלהיות על ידי גמר התיקון והמיתוק גבורות אלו אשר יהיה על ידי החסדים. ורק דוד המלך ע"ה שטרח בחייו מאד מאד במלחמות ה' אשר נלחם למטה ובזמירות ושירות ותשבחות אשר נלחם למעלה השלים תיקון רחל בהיותו בחברון אשר מלך שבעה שנים והשלים תיקון לאה כשמלך בירושלם והשלים בניינם בתיקון ומיתוק הגבורות השייכים להם ביגיעה רבה לכן ראוי שיהיה על ידי גמר ותכלית מיתוק ותיקון הגבורות השייכים להם.
לכך כשנותנים לו 'כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה' לברך שהוא לשון מליצה על גמר התיקון ומיתוק הגבורות שהם בסוד 'כּוֹס' בחסדים הרמוזים בברכה כי 'הברכה' [232] מספר רל"ב כמנין ד' הויות במילואם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם סוד חסדים שבהם יתמתקו גבורות שם 'אֱלֹקִים' שהוא מספר 'כּוֹס' אז יאמר דוד המלך ע"ה אֲנִי אֲבָרֵךְ מצד שטרחתי בחיי לתקן את רחל ולמתק הגבורות השייכים לה וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ מצד שטרחתי בחיי לתקן את לאה ולמתק הגבורות השייכים לה!
ועיין בשער הפסוקים לרבינו האר"י ז"ל בפסוק (שמואל ב' יא, ב) 'וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ' דדוד המלך ע"ה היה מבחינת עלמא דנוקבא לכן הוצרך לתקן מציאות כל הנוקבא בשלימותא וכו' ונודע כי הם שנים ונקראים לאה ורחל והיה צריך לתקן את שניהם ובתחלה תיקן את רחל. וזה סיבה למה נתעכב דוד המלך ע"ה בחברון שבע שנים כשמלך ואחר כך הלך לירושלם לפי שחברון היא קרית ארבע שהיא רחל כנודע ולאה היא ירושלם וכנודע בענין ציון וירושלם, וכשגמר בשבע שנים שישב בחברון לתקן את רחל הלך לירושלם לתקן את לאה וכו' עד כאן לשונו. הרי נמצא מפורש בדברי רבותינו ז"ל דעיקר התיקון שנעשה ללאה ורחל שהם בחינת ארץ ישראל היה על ידי דוד המלך ע"ה והוא הדבר אשר כתבנו לעיל בס"ד.
עוד מצינו מה שפירש רבינו ז"ל בפסוק (שמואל ב' כג, ח) 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד' וז"ל אמרו רבותינו ז"ל כי דוד המלך ע"ה היה מצטער להשלים האלף והענין הוא כי שם 'אֱלֹקִים' הוא כח כל הדינין והגבורות ובכח שם זה היה דוד מתגבר על הקליפות שהם אויביו והנה אם תמלא שם זה בההי"ן יעלה אלף [1000] בסוד ריבועו הנקרא אחוריים מלאים [כזה: אל"ף, אל"ף למ"ד, אל"ף למ"ד ה"ה, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם], והנה אחוריים אלה בהיותם פשוטים הנקראים שורש השם הזה יעלו בגימטריא מאתים [כזה: א',א"ל,אל"ה,אלה"י,אלהי"ם] אבל המלוי שהוא החלל והאויר שבתוך הפשוט הוא שמונה מאות ובכוחו היה הורג שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מצטער שיוכל להשלים השורש השם שהוא הפשוט שהוא מספר מאתים כדי להשלים האלף ולא עלה בידו זה סוד (דברים לב, ל) 'אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף' עד כאן לשונו יעיין שם.
ובודאי מה שלא עלה בידו מפני שעדיין לא הגיע זמן גמר שלימות התיקון המיתוק הראוי להיות אך לעתיד יעלה בידו ויעלה וכאשר ביארנו ענין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה ולכן הוא נוטל את ה'כּוֹס' שהוא שם 'אֱלֹקִים' דקדושה המזומן לברכה לברכו ולמתקו ולתקנו כשהגיע זמן גמר התיקון שלו ואומר כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא שאעשהו ישועות דהיינו חסדים הנקראים ישועות יען כי בְשֵׁם הֳ' שהוא סוד החסדים אֶקְרָא. ובזה מובן בס"ד (שיר השירים ח, יב) 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ' ודוק.

נוֹתְנִין לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְאַבְרָהָם לְבָרֵךְ. הגירסא בעין יעקב כתיב נוֹתְנִין בשלשה אבות ובשאר כתוב אוֹמְרִים ולא אמר נוֹתְנִים ורק בתלמוד הדפוס אין אומר נותנים אלא באברהם בלבד, ובספר דקדוקי סופרים הביא גרסת תלמוד כתב יד כמו גרסת בעל עין יעקב, וצריך להבין למה גבי ג' אבות דוקא נקיט נוֹתְנִין? ונראה לי בס"ד לפי פשוטו דחלקו כבוד לאבות יותר להיותם אבות וגם היו גדולים בזקנה.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה הוא בסוד המלכות והוא תיקון שלה וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בש"ה דגדלות המלכות באורות המוחין נעשה על ידי האבות דאברהם תיקן מוח חכמה ויצחק מוח בינה ויעקב מוח דעת עיין שם ולכן בכוס של ברכה שהוא במלכות ותיקון שלה חולקים כבוד לאבות בנתינה.
או יובן בס"ד האבות בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] שהוא מדרגה בפני עצמו ומשה רבינו ע"ה בנצח ויהושע ביסוד ודוד במלכות וידוע כי המלכות עומדת אחר הנה"י [נצח, הוד, יסוד] ונמצא האבות רחוקים ממנה לכן הכוס שהוא במלכות נותנים להם, אך משה רבינו ע"ה וכו' הם קרובים לה יותר לא אמר נותנים אלא אומרים טול וברך ולכן אמר דוד המלך ע"ה אֲנִי אֲבָרֵךְ מצד עצמי וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ מצד שאני קרוב יותר לסוד הכוס שהוא במלכות. ובזה יובן מ"ש דוד וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ ע"ה (תהלים עג, כח) 'וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב' כי אֱלֹקִים גימטריא כּוֹס [86].

אֲנִי לֹא אֲבָרֵךְ לְפִי שֶׁכְּבָר יָצָא מִמֶּנִּי יִשְׁמָעֵאל. יש להקשות תיבת 'אֲנִי' לשון יתר וסגי לומר לֹא אֲבָרֵךְ? ונראה לי לומר אף על פי שסיבה זו קלה היא ואינה כדאי למנוע אותי מצד הדין עם כל זה אני הוא המחמיר על עצמי בזה, וכן הענין בכולהו דנקיט אני כך הוא הכוונה.
ברם יש לדקדק בכולהו כתיב 'אֲנִי לֹא אֲבָרֵךְ' ורק ביצחק אמר 'אֵינִי רָאוּי לְבָרֵךְ', וכן היא הגרסא בעין יעקב וגם בתלמוד שהביא דברי סופרים, וצריכין להבין לגרסא זו למה יצחק דוקא אמר אֵינִי רָאוּי?
ונראה לי בס"ד מפני דסיבה של יצחק שהיא מצד עשו לאו יצחק אבינו ע"ה חידש אותה, אלא היא אתיא מקל וחומר מתשובת אברהם אבינו ע"ה כי ישמעאל עשה תשובה ועשו לא עשה תשובה! ולכן יצחק שהוא אחר אברהם השיב אֵינִי רָאוּי כלומר כבר הורה זקן הוא אברהם שאיני ראוי ואיך תתנו לי לברך?!

אוֹמְרִין לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: טֹל אַתָּה וּבָרֵךְ. קשה למה לא אומרים לאהרן וליוסף שהם בכלל ז' כורתי ברית שאוחזים בשבעה ספירות הבנין?
ונראה לי בס"ד כיון דמשה רבינו ע"ה נמנע בשביל כניסת הארץ וטעם זה ישנו גבי אהרן לכך לא אמרו לאהרן. והא דלא אמרו ליוסף מאחר דיעקב אבינו ע"ה עשה טעם למניעה מכח שתי אחיות אם כן כל שכן הוא אצל יוסף הצדיק ע"ה שבא מן רחל אחר שנשא את לאה והא דאמרו ליצחק אף על גב דכבר אברהם אבינו ע"ה אמר טעם למניעתו מכח ישמעאל, ואם כן כל שכן הוא גבי עשו נראה לי בס"ד מפני שיש טעם יותר ביצחק בדבר זה מצד בחינתו שהוא היה בסוד הגבורה ושייך הוא לתיקון הכוס הנזכר יותר, ועם כל זה אמר שלא יברך.

א"ר שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ערשב"ם הך מילתא דרב אוקמא התם (לעיל פ"ה ב' ופ"ו א') בשעת אכילה אבל לאחר אכילה יכול לומר הלל בחבורה אחרת עכ"ל כן פסק גם הרמב"ם בהל' חו"מ והראב"ד תמה עליו דד' כוסות בעינן במקום א' וצ"ע דכן איתא להדיא לעיל שם דשלא בשעת אכילה מותר ועי' כן בהרב המגיד ולח"מ ז"ל ונלע"ד ליישב דצ"ע מה עלה על דעת המקשן להקשות מדרב שלא יעקרו מחבורה לחבורה מה ענין זה לאמירת הלל וצ"ל דהיה קשה לו כנ"ל דד' כוסות בעי' במקום א' ועכצ"ל דגם קודם אכילה ב' כוסות הראשונים שתה באיגרא רק האכילה היתה בארעא וקשה מבה"מ בעי' במקום אכילה דוקא ואי דחוזר ואוכל באיגרא כמ"ש בש"ע א"ח סי' קפ"ד הא אין עוקרין מחבורה לחבורה וגם אין לומר שאוכל קודם אכילת הפסח באיגרא כחצי זית פת (דאלו כזית פשיטא דאסור דה"ל ב' סעודות דאוסר מר כהן צדק) גם זה אסור לאסור מצה בב' מקומות כמו פסח לדעת הרשב"ם וכן פסק הרי"ף ז"ל וצריכים לחלק דאין לאסור מצה בב' מקומות אלא מצה דבשעת סעודה שיוצאין בה י"ח אבל אם אוכל חצי זית לפני סעודה לית לן בה והיינו דמשני הש"ס דשני לן בין בשעת אכיל' לשלא בשעת אכיל' ואם כן שפיר הק' הראב"ד אהרמב"ם ז"ל אכן יש להק' עוד אהש"ס דמ"מ קשה הא קי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה וע"כ אוכל כזית מצה באיגרא וה"ל ב' סעודות וצ"ל דהש"ס קאי לרב לשיטתו לעיל ק"א א' דיש קידוש שלא במקום סעודה וא"ש מיהו לדידן דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה דכמה אמוראי ס"ל הכי שם וקי"ל נמי גגין ועליות לא נתקדשו כדפ' הרמב"ם בה' בית הבחירה ועי' בכ"מ שם אם כן הדק"ל ע"כ מוכח דלא קפדי' שיהיו הד' כוסות במקום א' דוקא ודוק:

אומר לו לדוד טול וברך אמר אני אברך ולי נאה לברך. צריך להבין דמאחר שראה דאבות העולם ומשה רבינו ע"ה ויהושע לא רצו לברך איך אמר הוא אני אברך ועוד מהו הכפל אני אברך ולי נאה לברך:
ושמעתי דיש מי שפירש דדוד הע"ה טעמו ונימוקו עמו דמה שנמנעו האבות ומשה ויהושע לברך כולי עלמא ידעי דהסיבה דאמרו שלא לברך אינו שום פגם להם ח"ו אלא דמרוב ענותנותם נמנעו. אבל אם הוא נמנע יאמרו העולם דלפי האמת אינו ראוי לברך שחטא בבת שבע ובאוריה ולכן הוכרח לברך להורות דלא חטא בב"ש ואוריה ע"כ שמעתי. וכפ"ז א"ש הכפל אני אברך שלא חטאתי באוריה ולי נאה לברך שלא חטאתי בבת שבע כי היא חוה ואני אדם ולז"א כוס ישועות תרתי בין מאוריה בין מב"ש. אשא ובשם ר"ת אני שהרגתי אוריה ונשאתי בת שבע מגורשת. ואמר ובשם ה' אקרא הכונה דאני מכוין ליחד הדודים והיינו דקאמר ובשם ה' ובשם רומז לשכינה שנקראת שם ה' קב"ה אקרא אזווג על דרך שפירש הרמ"ע ז"ל ויקרא ה' אלהים. ואתיא תוך תוך רמז הרומז לענינו כמדובר:
וע"פ זה יש לרמוז מה שאמר דוד הע"ה במזמור פ"ו חנני אדני כי אליך אקרא כל היום מילין לצד השכינה ימלל חנני אדני שהיא מ'. כי אליך אקרא כלומר שאני תדיר מכוין אליך אקרא אזווג כל שהוא יסוד היום ת"ת ולכן אני שואל חנני אדני תחון עלי כי תדיר אכוין ליחד היסוד והתפארת וז"ש אקרא כל היום אזווג אליך יסוד ות"ת וזהו שאמר אקרא כל היום. ובמקום אחר כתבתי בענין זה ה' ברחמיו יזכנו לעסוק בתורתו הקדושה תורת חיים :

נותנין לאברהם אבינו כוס של ברכה וכו' אפשר לומר דאברהם אע"ה כלו חסד גמור רובו ככלו שישמעאל סיגי הדין ונתברר. וכוס של ברכה לשכינה למתק הדינין וז"ש אברהם אע"ה לא אברך כי אין הדינין מתמתקים אלא בשרשם ואני חסד שיצא ממני ישמעאל ונתבררו הדינין שבישמעאל היו קצת דינין קדושים ולכן עשה תשובה. אמרו לו ליצחק טול וברך דיצחק גבורה בחינת דין שאין הדינין מתמתקים אלא בשרשם. ואמר איני מברך שיצא עשו גי' שלום והוא החריב המקדש הנקרא שלום כמ"ש הרמב"ן הובא ב"י א"ח סי' תק"ן והבית המקדש רומז למ' ולכן לא אברך. אמרו ליעקב טול וברך ואמר איני מברך שנשא שתי אחיות מטעם שנקרא אל כמ"ש המקובלים ורמזו הרדב"ז בתשובה ואל הוא חסד. ומשה רבינו ע"ה טען שלא נכנס לא"י שאם היה נכנס היה מוליך ישראל לג"ע ומסיר הכרובים כמ"ש הרמ"ע ולא זכה ומזה נמשך החרבן. ויהושע בן נון אומר שלא הי"ל בן דלא בעא רחמי על יצרא דע"ז וגרם לבנים שיגלו ולכך לא זכה לבן. ודוד הע"ה אומר אני אברך שאני בחי' מ'. ולי נאה לברך למתק הדינים ותקנתי הירך שפגם שר עשו על ידי שירות ותשבחות כי טוב זמרה אלהינו אלהים חיים :

לכפול. כל ההלל: כופל דברים. מעט היה כופל כגון מברוך הבא ולמטה: נון בנו וגו'. ממשפחת אפרים בן יוסף חשיב ואזיל עד יהושע ולא . משכח ברא ליהושע: מתני' מפטירין. לשון הנפטר מחבירו כשנפטרין מן הסעודה מביאין מיני המתיקה: גמ' ארדילאי לי כגון אני שרגיל לאכול כמהין ופטריות לאחר סעודתי: וגוזליא לאבא. לרב שהיה רגיל לאכול גוזלים לאחר סעודתו ולשון אפיקומן הוציאו והביאו מיני מתיקה: אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה (הואיל ו) [אע''פ שאינה] באה לשם חובה כדאמר רב חסדא לעיל (דף קטו.) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו הכי נמי גבי מצה הלכך תרוייהו מברך ברישא והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה אבל לא מרור דלאו חובה הוא:

רשב"ם
לכפול. את ההלל: כופל בה דברים. מעט היה כופל מברוך הבא ולמטה: מאודך ולמטה ולי נראה משום כבוד ישי ושמואל ודוד ואחיו שאמרוהו מאודך ולמטה כדאמרן לעיל כופלין אותו ויש לשונות אחרות ולא נהירא: ולא במותי. שנקבר מול בית פעור ולא זכו עצמותיו ליכנס בארץ כעצמות יוסף שנקברו בארץ כדכתיב (יהושע כד) ואת עצמות יוסף קברו בשכם והיינו דכתיב (דברים ד) כי אנכי מת בארץ הזאת בחוצה לארץ אינני עובר את הירדן אפילו לאחר מיתה לא יעברו עצמותי את הירדן: נון בנו יהושע בנו. ממשפחת אפרים חשיב בדברי הימים עד יהושע ולא משכח קרא ברא ליהושע: מתני' מפטירין. לשון הנפטר מחבירו כלומר כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן ובגמרא מפרש: גמ' אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. אחר שאכלו הפסח בחבורה לא ילכו בחבורה אחרת לאכול לא פת ולא שום דבר גזירה דילמא אתי למיכל את הפסח בשני מקומות ואנן תנן סתמא כר''י בכיצד צולין (לעיל דף פו.) דפסח נאכל בשתי חבורות ואין האוכל אוכל הפסח בשני מקומות והך מילתא דרב אוקמיה התם בשעת אכילה אבל לאחר אכילה יכול ליעקר לומר הלל בחבורה אחרת ולא קפיד אלא לאכול בב' מקומות אבל לאכול דברים אחרים במקומן הראשון שרי רב ובלבד שלא יעקור לאוכלן עם חבורה אחרת והיינו דפליג עליה שמואל ורבי יוחנן ואמרי כל דבר אסור לאכול אפילו בחבורתו ראשונה וליכא לפרושי שלא יעקרו מחבורה לחבורה דלאחר שאכלו קצת מן הפסח לא יאכלו ממנו בחבורה אחרת דהא סתם לן תנא בכיצד צולין (שם) וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו עד שמגיע אצל חבורתו ותרי סתמי למה ולרב הכי משמע ליה אפיקומן אפיקו מנייכו הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר: כגון ארדילאי לי וגוזליא לאבא. לרב דשמואל הוה רגיל לאכול בקינוח סעודה כמהין ופטריות ורב רגיל לאכול אחר סעודתו גוזלות ולשון אפיקומן הוציאו והביאו מיני מתיקה ואתא שמואל למימר דלא מיבעיא שלא יעקור מחבורתו לחבורה אחרת אלא אפילו בחבורתו אסור לאכול כלום אחר הפסח שלא יאבד ממנו טעם הפסח ולפי שדינו ליאכל בסוף על השבע וכן כל קרבנות כדכתיב (במדבר יח) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין: אבא. כך שמו של רב אלא בכבוד קורין אותו רב בבבל הכי כמו שקורין לרבי יהודה הנשיא בארץ ישראל רבינו וכן מוכיח בשחיטת חולין (דף קלז:) דאמרי' מאן ריש סידרא בבבל אבא אריכא וברב מיירי שהיה רב ארוך בדורו כדאמרינן במסכת נדה (דף כד:) ורבי יוחנן כשמואל סבירא ליה אלא שהיה רגיל באלו בקינוח סעודה: אין מפטירין אחר המצה אפירומן. שצריך לאכול מצה בגמר סעודתו זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע''פ שאינה לשם חובה כדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו הלכך מברך אתרוייהו ברישא והדר אכיל מצה באחרונה ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח טעמה ובמצה בזמן הזה מיירי דליכא פסח בהדה דאי בזמן דאיכא פסח הא בהדיא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והיינו אחר פסח ומצה הנאכלת עמו: אחר הפסח הוא דלא. אכיל בזמן דאיכא פסח דאין אוכלין אפיקומן אחר הפסח והמצה שעמו: אחר מצה. בלא פסח מפטירין: סופגנין. רקיקין העשויין כספוג מתוך שעיסתן רכה אין תורת לחם עליהן ואנן בעינן לחם דכתיב (דברים טז) לחם עוני: דובשנין. מטוגנין בשמן ודבש ואינו לחם עוני אלא לחם עשיר:

אבל לפניו מצוה לברך. לפי מה שפירש לעיל דהפסוקים לא הוו הפסק וברכה אחרונה היא חתימת הראשונה לא יתכן כאן דאיך יברך לפניו ולא יחתום אחריו מהר''י: אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. רב מוקי למתניתין כדר' יהודה דסבר דאין הפסח נאכל בשני מקומות והכי אוקימנא סתמא פרק כיצד צולין (לעיל ד' פו.) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם ואוכלין ואלו הופכין פניהם ואוכלין והשמש באמצע פירוש משום היכרא וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו עד שמגיע אצל חבורתו ומוקי לה בגמרא כרבי יהודה והיינו דוקא בפסח אבל מצה לא אשכחן בשום דוכתא דליתסר בשתי מקומות ואי משום דאתקש לפסח להא על כרחיך לא איתקש דאי לא תימא הכי ליפרך ממתני' לרב דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הא אחר מצה מפטירין ולא מצי לשנויי כדמשני לשמואל דלגבי שני מקומות לא הוי רבותא פסח טפי ממצה אלא ודאי רב לא איירי אלא בפסח והא דקאמרינן לקמן אביי הוה יתיב קמיה דרבה והוה קא מנמנם פי' הקונטרס לקמן אע''ג דלא הוי בזמן הפסח הא איתקש מצה לפסח ולא נהירא ובירושלמי מפרש לה גבי תענית דאמרינן פ''ק דתענית ישן אסור לאכול ולא שנו . אלא ישן ממש אבל מתנמנם לא ורבה הוה מתנמנם ובעי למיסר בתר הכי וקמייתי ראיה מפסח דכי היכי דפסח לא חשיב נמנום בעלמא כשינה מעליא לענין שני מקומות ה''נ לא חשיב נמנום לענין תענית דלמחר לאיתסורי באכילה בתר הכי:

דף קיט - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד