|
פירוש שטיינזלץדניחא להו דמקבע להו [שנוח להם שיקבע להם] הדבר כחובה מעיקרא [מתחילה], ולא רשות בלבד, כשהם שנים. ומביאים ראיה אחרת לדבר, תא שמע [בא ושמע] מה ששנינו: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, ואולם נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן — אין מזמנין. והא [והרי] מאה נשי [נשים] הריהן כתרי גברי דמיין [כשני גברים הן נחשבות], שאין מספרן מצרפן להיות חלק ממנין בתפילה, ובכל זאת קתני [שנינו] שנשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, ואם כן אפשר להסיק שגם שני גברים יוכלו לזמן לעצמם! ודוחים: שאני התם דאיכא [שונה שם שיש] דעות, כלומר, אף שאין הנשים מצטרפות למנין של תפילה, בכל זאת מאחר שיש כאן שלוש דעות, כלומר, שלוש אישויות נפרדות לכן נחשבות כאן שלוש נשים יותר משני גברים. על כך מקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כן, אמור את הסוף] ששנינו בו: נשים ועבדים אם רצו לזמן — אין מזמנין, ויש לשאול: אמאי [מדוע] לא יזמנו, והא איכא [והרי יש] דעות! שהרי גם שם יש לפחות שלושה אישויות נפרדות. ומשיבים, כי מטעם זה אכן לא היה מקום לאסור זימון נשים ועבדים, ושאני התם [ושונה שם] שנאסר הדבר משום פריצותא [פריצות], שחששו לצרף הנשים ועבדים. א במחלוקת זו לא היה ברור מיהו החכם שאמר כל אחת מן הדעות, ומנסים לברר זאת ולומר: תסתיים [תוברר, יוגדר שם האומר], שרב הוא זה שאמר שאם שנים רצו לזמן — אין הם מזמנין. שכן אמר רב דימי בר יוסף שכך אמר רב: שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק — קוראין לו ומזמנין עליו. טעמא [טעם, הדבר דווקא] שקוראין לו, הא [הרי ] מכאן שאם לא קוראין לו — לא מזמנים! ומכאן ששנים אינם יכולים לזמן. הוכחה זו נדחית: שאני התם דאיקבעו להו [שונה שם שנקבעו להם] כבר בחובה מעיקרא [מתחילה], ולכן אם קראו לו, מזמנים עליו. אבל אם לא קראו לו, אין מזמנים עליו כלל, שכן זימון בשנים אינו אלא רשות. ומעתה מנסים להוכיח להיפך, אלא תסתיים [תוברר, יוגדר שם האומר], שר' יוחנן הוא זה שאמר אם רצו לזמן — אין מזמנין, שכן אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שנים שאכלו כאחת — אחד מהן יוצא בברכת חבירו. ועל כך הווינן [עסקנו] בה, בררנו את ההלכה הזו: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בכך, והרי תנינא [שנינו כבר] הלכה זו במפורש: שמע ברכה ואף שלא ענה — יצא ידי חובה! ואמר ר' זירא בהסבירו את דברי ר' יוחנן שפסקו בא לומר שאין ברכת הזימון ביניהם. ואם כן תסתיים [תוגדר] שר' יוחנן הוא שסבר כי שנים אינם מזמנים. על כך אמר ליה [לו] רבא בר רב הונא לרב הונא אביו בשאלה: והא רבנן דאתו ממערבא אמרי [הרי חכמים שבאו מארץ ישראל אומרים] שבשנים, אם רצו לזמן — מזמנין, מאי לאו דשמיע להו [האם לא ששמעו הם] את ההלכה הזו מר' יוחנן שמארץ ישראל הוא? על כך ענה לו אביו: לא, אין זו ראיה, שיתכן דשמיע להו [ששמעו הם] את ההלכה הזו מרב, מקמי דנחית [לפני שירד] לבבל. ב את דברי רב שהוזכרו קודם מבררים עתה לגופא [גוף] עניינם. אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ויצא אחד מהם לשוק — קוראין לו השנים, ומזמנין עליו אפילו אם אינו לידם. ועל כך הוסיף ואמר אביי: והוא דקרו ליה ועני [שקוראים לו ועונה], אבל אם היה רחוק מדי — אין לצרפו. ואמר מר זוטרא: ולא אמרן [אמרנו] שדי במה שהוא שומע ויכול לענות, אלא כשהם שלשה, אבל כשהם עשרה אין מזמנים עד דנייתי [שיבוא] האיש שהלך וישב עמם. מתקיף [הקשה] לה רב אשי על כך: אדרבא איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר יותר] כי תשעה נראין כעשרה וגם אם חסר אחד — המנין אינו נראה פגום, ואילו שנים אין נראים כשלושה והיה ראוי שדווקא בשנים יצטרכו לחכות שיבוא השלישי וישלים. ומסכמים: והלכתא [והלכה] כמר זוטרא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דבעי לאדכורי [שצריך להזכיר] שם שמים — בציר [פחות] מעשרה לאו אורח ארעא [איננו דרך ארץ], ומאחר שמזמנים בעשרה בהזכרת ה' יש לדאוג לכך שכל העשרה יהיו מצויים במקום. ג בהלכות זימון אמר אביי: נקיטינן [מוחזקים אנו, בכלל זה] שנים שאכלו כאחת — מצוה ליחלק ושכל אחד מהם יברך לעצמו. ואכן תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך בברייתא]: שנים שאכלו כאחת — מצוה ליחלק, ואולם בברייתא מוסיפים: במה דברים אמורים, שדין זה הוא דווקא כששניהם סופרים, כלומר, יודעים לברך ולהתפלל, אבל אם היה אחד מהם סופר ואחד בור — סופר מברך, ובור יוצא ידי חובתו בברכת הסופר. אמר רבא: הא מילתא אמריתא אנא, ואיתמרה משמיה [דבר זה אמרתיו אני ונאמר משמו] של ר' זירא כוותי [כמותי]: שלשה שאכלו כאחת ולא סיימו סעודתם בבת אחת, דרך ארץ היא כי אחד מפסיק מסעודתו כדי לאפשר לשנים לזמן, ואין השנים מפסיקין לאחד. על כך מקשים: ולא, וכי אין השנים מפסיקים לאחד? והא [והרי] רב פפא אפסיק ליה [הפסיק לו] לאבא מר בריה איהו וחד [בנו, הוא ועוד אחד]! ועונים: שאני [שונה] הוא רב פפא, שדבר זה שעשה, לפנים משורת הדין הוא דעבד [שעשה], זאת, ולא כחובה. ד מסופר כי שלושת החכמים, יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדיפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם יחד], לא הוה בהו חד דהוה [היה בהם אחד שהיה] מופלג מחבריה [מחבריו] בחכמה או בזקנה לברוכי להו [לברך להם]. יתבי וקא מיבעיא להו [ישבו לדון בדבר, והיתה קשה להם שאלה זו] : הא דתנן [זה ששנינו במשנתנו] כי שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, האם הני מילי [דברים אלו] אמורים דווקא היכא [היכן, כאשר] דאיכא [שיש] שם אדם גדול ביניהם, אבל היכא דכי הדדי נינהו [היכן ששווים הם] — חלוק ברכות שכל אחד מברך לעצמו עדיף. ואכן כך נהגו, בריך איניש לנפשיה [ברך כל אדם לעצמו]. אחר כך כאשר אתו לקמיה [באו לפני] מרימר לשאול אם יפה עשו. אמר להו [להם]: אמנם ידי ברכה על המזון יצאתם, אך ידי זימון לא יצאתם. וכי תימרו: נהדר ונזמן [ואם תאמרו: נחזור ונזמן], הרי אין זימון למפרע שאין לזמן על סעודה שכבר ברכו עליה. ה דנים בבעיה אחרת מה אומר אדם שבא ומצאן לחבורת אנשים כשהן מברכים, מהו אומר אחריהם? רב זביד אמר: אומר "ברוך ומבורך". רב פפא אמר: עונה "אמן". ומסבירים את השיטות: ולא פליגי [חולקים] הם בדבר, כי, הא [זה] — דאשכחינהו דקא אמרי [שמצאם שהם אומרים] "נברך", והא [וזה] — דאשכחינהו דקא אמרי [שמצאם שהם אומרים] "ברוך". ומפרטים: אשכחינהו דקא אמרי [מצאם שהם אומרים] "נברך" — אומר "ברוך ומבורך", אשכחינהו דקא אמרי [מצאם שהם אומרים] "ברוך" — עונה "אמן". ומעין דרך הסבר זו מביאים בנושא קרוב, תני חדא [שנויה בברייתא אחת]: העונה "אמן" אחר ברכותיו שהוא עצמו אומר — הרי זה משובח. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הרי זה מגונה. ומתרצים: לא קשיא [קשה], הא [זה] — ב"בונה ירושלים" שנאה לו לומר "אמן" אחר ברכה זו. והא [זה] שאמרו שמגונה הדבר — בשאר ברכות. מסופר כי אביי עני ליה בקלא, כי היכי דלישמעו [היה עונה אותו, את ה"אמן" אחר "בונה ירושלים", בקול, כדי שישמעו] הפועלים וליקומו [ויעמדו] לעבודתם, שכן ברכת "הטוב והמטיב" שבאה אחר כך לאו דאורייתא [אינה מן התורה], והפועלים העובדים אצל בעל הבית יכולים לוותר עליה. ואילו רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי [היה עונה אותו בלחישה, כדי] שלא נזלזלו [יזלזלו] בברכת "הטוב והמטיב". Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
|