פסחים קיח ע"א

דף קיח - א

והוינן בה: מאי ברכת השיר?

ומשנינן: רב יהודה אמר: "יהללוך ה' אלהינו" שאומרים תמיד אחר הלל, וחותם ב"מלך מהולל בתשבחות", וברכת השיר היינו ברכת השבח.

ורבי יוחנן אמר: "נשמת כל חי" זו היא ברכת השיר המוזכרת במשנה. ולא "יהללוך", שהרי אומרים את "יהללוך" בכל פעם שאומרים הלל, ומה באה המשנה להשמיענו. אלא ודאי שצריך להוסיף עוד ברכה, מלבד "יהללוך".

תנו רבנן: כוס רביעי, גומר עליו את ההלל, ואומר ^[42] הלל הגדול [ולקמן מפרש לה], דברי רבי טרפון.

ויש אומרים: שאומר "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", להודות על המזון שאכלו.

והוינן בה: מהיכן הלל הגדול?

ומשנינן: רבי יהודה אומר: מ"הודו לה' כי טוב" עד "נהרות בבל" [תהלים קלו].

ורבי יוחנן אומר: מ"שיר המעלות" עד "נהרות בבל".

רב אחא בר יעקב אמר, מ"כי יעקב בחר לו יה" [שם קל"ה] עד "נהרות בבל".

ולמה נקרא שמו הלל הגדול?

אמר רבי יוחנן: מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה, והיינו דבר גדול. ולכן נקרא הלל הגדול לפי שכתוב שם "נותן לחם לכל בשר".

אמר רבי יהושע בן לוי: הני עשרים וששה "הודו" שבהלל הגדול [שיש שם עשרים וששה פסוקים ומשמעות כל פסוק ופסוק היא כאילו כתוב בו "הודו" בתחילתו], כנגד מי? כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה, שהתורה ניתנה רק אחר עשרים וששה דורות מאדם הראשון, וזן אותם בחסדו אף שלא היו ראויים לכך בלי תורה.

אמר רב חסדא: מאי מהו הביאור בהאי דכתיב "הודו לה' כי טוב"? ביאורו: הודו לה', שגובה חובתו של אדם אם חטא, בטובתו, בטובה שהשפיע עליו. עשיר, בשורו, ואת עני, בשיו, יתום, בביצתו, ואלמנה בתרנגולתה! שמפסידים ממון ומכפר בכך על גופם.

והכי קאמר: "כי טוב, כי לעולם חסדו", שחסד הוא עושה לעולם ב"כי טוב", בטוב שנתן לו לאדם, בכך שלוקחו ממנו תמורת גופו.

אמר רבי יוחנן: קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה, שצער הטירחה אחר מזונות כפולה מצער הלידה.

דאילו ביולדה כתיב "בעצב תלדי בנים", ובמזונות כתיב "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך", ו"בעצבון" משמע לשון רבים [מהרש"א].

ואמר רבי יוחנן: קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה.

דאילו בגאולה כתיב "המלאך הגואל אותי מכל רע", מלאך בעלמא. ואילו במזונות כתיב "האלהים הרועה אותי", דהיינו הקב"ה בעצמו.

אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקב"ה לאדם "וקוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: רבונו של עולם! וכי אני וחמורי נאכל באבוס אחד? שחשב אדם הראשון כי גם הוא יאכל קוצים ודרדרים.

כיון שאמר לו הקב"ה "בזיעת אפך תאכל לחם", נתקררה דעתו.

אמר רבי שמעון בן לקיש: אשרינו אם עמדנו בראשונה, שבכל זאת לא שוה לנו מה שאמר "בזיעת אפך". שיותר טוב אילו היינו כקודם החטא של אדם הראשון, שהיתה פרנסתנו מצוייה בלא טורח [מהרש"א]. אמר אביי: [גירסת מהרש"א] ועדיין לא פלטינן מינה, איננו מופקעים לגמרי מכך. דקא אכלינן עיסבי דדברא, עשבי השדה בלי טורח כלל, כלומר, נשאר לנו קצת מהמצב של אדם הראשון לפני החטא. אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. כלומר, שנס גדול עושה הקב"ה למי שהוא נותן לו מזונות כאשר עשה לישראל שקרע להם ים סוף [והנפקא מינה מזה כדי שיבקש אדם רחמים על מזונותיו, רשב"ם]. דכתיב "נותן לחם לכל בשר", וסמיך ליה "לגוזר ים סוף לגזרים".

אמר רבי אלעזר בן עזריה: קשין נקביו של אדם כשהוא עצור, כיום המיתה, וכקריעת ים סוף.

שנאמר "מהר צועה [לשון עצור] להפתח, ולא ימות", וכתיב בתריה "רוגע הים ויהמו גליו".

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדות, ^[43] שעושה מלאכה בחול המועד, כאילו עובד עבודה זרה.

שנאמר "אלהי מסכה לא תעשה לך", וכתיב בתריה "את חג המצות תשמור". [ומפסוק זה אנו לומדים איסור מלאכה בחול המועד. רשב"ם].

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע, ^[44] וכל המקבל לשון הרע שמאמין לדברים [ומכל מקום לחשוש צריך, רשב"ם]. וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים.

שנאמר "לכלב תשליכון אותו", וכתיב בתריה "לא תשא שמע שוא", שלא תקבל לשון הרע וקרי ביה "לא תשיא", שלא תגרום לאחרים לקבל לשון הרע.

והוינן בה: וכי מאחר דאיכא הלל הגדול שהוא משובח יותר. כפי שהתבאר לעיל שכתוב בו "נותן לחם לכל בשר", אנן, מאי טעמא אמרינן במועדים ועל כל צרה שלא תבא האי, את ההלל שלנו?

ומשנינן: משום שיש בו חמשה דברים הללו של גאולה,

א. יציאת מצרים.

ב. וקריעת ים סוף.

ג. ומתן תורה.

ד. ותחיית המתים.

ה. וחבלו של משיח.

ומבארת הגמרא: א. יציאת מצרים, דכתיב "בצאת ישראל ממצרים".

ב. וקריעת ים סוף, דכתיב "הים ראה וינוס".

ג. מתן תורה, דכתיב "ההרים רקדו כאלים", בשעת מתן תורה.

ד. תחיית המתים, דכתיב "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".

ה. חבלו של משיח, דכתיב "לא לנו ה', לא לנו". ואמר רבי יוחנן: "לא לנו ה', לא לנו", זו שעבוד מלכויות. [שדבר זה אין אנו מבקשים בזכותנו. מהרש"א].

איכא דאמרי: אמר רבי יוחנן: "לא לנו ה' לא לנו", זו מלחמת גוג ומגוג.

רב נחמן בר יצחק אמר: הטעם שאנו אומרים את ההלל שלנו, מפני שיש בו מילוט נפשות של צדיקים מגיהנם.

שנאמר "אנה ה', מלטה נפשי".

חזקיה אמר: הטעם הוא מפני שיש בו ירידתן של צדיקים [חנניה מישאל ועזריה] לכבשן האש, ועלייתן ממנו.

ירידתן: דכתיב "לא לנו ה' לא לנו", אמר חנניה בירידתו לכבשן האש.

"כי לשמך תן כבוד", אמר מישאל.

"על חסדך ועל אמיתך", אמר עזריה.

"למה יאמרו הגויים", אמרו כולן.

עלייתן מכבשן האש: דכתיב "הללו את ה' כל גויים", אמר חנניה.

"שבחוהו כל האומים", אמר מישאל.

"כי גבר עלינו חסדו", אמר עזריה.

"ואמת ה' לעולם הללויה", אמרו כולן.

ויש אומרים: ואמת ה' לעולם", גבריאל אמרו.

שבשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש. אמר גבריאל לפני הקב"ה: רבונו של עולם! אני ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיק מכבשן האש.

אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי, והוא אברהם, יחיד בעולמו! ונאה ליחיד להציל את היחיד! כלומר, שהקב"ה בעצמו הצילו.

ולפי שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אמר לגבריאל: תזכה ותציל שלשה מבני בניו של אברהם אבינו מכבשן האש. דהיינו, חנניה מישאל ועזריה.

וכשקיים הקב"ה את הבטחתו לגבריאל והציל גבריאל אותם מכבשן האש, אמר "ואמת ה' לעולם", שהוא מקיים הבטחתו.

דרש ר"ש השילוני: בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמו, שר הברד, לפני הקב"ה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש.

אמר לו גבריאל ליורקמו: אין גבורתו של הקב"ה בכך! שהרי אתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש!

רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר מאי ברכת השיר ר' יהודה אומר יהללוך ר' יוחנן אומר נשמת כל חי:
ת"ר (חמישי) [רביעי] אומר עליו הלל הגדול דברי ר"ט וי"א ה' רועי לא אחסר מהיכן הוא אומר הלל הגדול רב אמר מהודו עד על נהרות בבל רבי יוחנן אומר משיר המעלות עד על נהרות בבל רב אחא בר יעקב אמר מכי יעקב בחר לו יה ועד על נהרות בבל:

למה נקרא הלל הגדול אמר רבי יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה:

אמר רבי יהושע בן לוי כ"ו הודו כנגד כ"ו דור שלא היתה להם תורה וזנם הקב"ה בחסדו.

מאי דכתיב הודו לה' כי טוב הודו למי שגובה חובו של אדם בטובתו פי' מכל אדם כפי השג ידו עשיר בשורו עני בשיו אלמנה בתרנגולתה יתום בביצתו:

א"ר יוחנן קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה [דאילו] ביולדה כתיב בעצב תלדי בנים ובמזונות כתיב בעצבון תאכלנה. ר' אלעזר אומר כקריעת ים סוף שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים וסמיך ליה נותן לחם לכל בשר. רבי לוי אמר יתר מן הגאולה שנאמר המלאך הגואל אותי מכל רע על ידי מלאך ובמזונות כתיב האלהים הרועה אותי.

רבי אלעזר בן עזריה אומר קריעת ים סוף שנאמר מהר צועה להפתח וכתיב בתריה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו רבי חמא ברבי חנינא אמר כיום המיתה שנאמר לא ימות לשחת ולא יחסר לחמו:

אמר רב ששת קשין נקביו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר מהר צועה להפתח וכתיב בתריה רוגע הים וגו' אמר רב ששת המבזה את המועדות כאלו עובד ע"ז שנא' אלהי מסכה וגו' וכתיב בתריה את חג המצות תשמור ועוד אמר [רב ששת משום ראב"ע] המספר לה"ר והמקבלו והמעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים שנא' לא תשא שמע שוא וסמיך ליה לכלב תשליכון אותו ואקשי' וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעמא שבקי' ליה וקרינן להאי ופריק ר' יוחנן מפני שיש בו ה' דברים יציאת מצרים שנא' בצאת ישראל ממצרים קריעת ים סוף שנאמר הים ראה וינוס מתן תורה שנאמר ההרים רקדו כאילים תחיית המתים שנאמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים חבלו של משיח שנאמר לא לנו ה' לא לנו.

רב נחמן אמר מפני שיש בו מלוט הצדיקים מגיהנם שנאמר אנא ה' מלטה נפשי:

ענין אברהם אבינו שהפילו נמרוד.

רצה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול והוא מהודו עד על נהרות בבל ומשם ואילך אינו שותה יין אלא מים:

מאי ברכת השיר ר' יהודא אומר יהללוך ר' יוחנן אמר נשמת כל חי פי' רבינו שמואל זצוק"ל אף נשמת כל חי יאמר והיינו ברכת השיר דמתני' דאלו יהללוך אנו אומרים בכל ימים שאומרים הלל ומ"ש ליל פסח דנקט אם לא להוסיף עוד ברכה אחרת והיינו דאמרי' לתרווייהו דהילכתא כר' יוחנן וקבענוהו לאחר הכלל הגדול שצריך לאומרו כדלקמן דהשתא איכא ברכה לכל חד וחד והכי הויא מילתא שפיר:

פרשב"ם בד"ה ור"י אמר נשמת כו' והיינו דאמר הלכה כר' יהודה בתרוייהו כו' עכ"ל בשמעתין לא הוזכר דהלכה כר"י בתרוייהו אלא דר"ל דהיינו מה דאמר בסדר הגדה לומר יהללוך ונשמת משום דקי"ל כר"י לומר תרוייהו דר"י ברכת אחרת בא להוסיף וקבעוה לחלק הברכות דהיינו ברכת יהללוך אחר הלל וברכת נשמת אחר הלל הגדול זהו דעת הרשב"ם דר"י בא להוסיף ברכה אבל מנהגינו אינו כן דאנן אין חותמים בברכה רק אחר נשמת וכמ"ש התוספות בשם הר"ח כהן ודו"ק:

תוספות בד"ה מאי ברכת השיר כו' ה"א דוקא בימים אבל בלילה כו' עכ"ל ומשום דבלילה אין צריך לברך לפניו ועיין ברא"ש גם במרדכי וק"ל:

בד"ה מהודו עד כו' ורננו צדיקים בה' אינו מן המזמור עכ"ל ודאי דזה המקרא אינו מן המזמור זה בספר תהילים אלא שהוא תחילת מזמור ל"ג בספר תהילים ואולי משום דבברכות שאומרים בשבת נסדר זה המזמור רננו צדיקים בה' וגו' אחר הלל הגדול וטועה האומר שזה הפסוק רננו צדיקים וגו' שייך אדלעיל להלל הגדול ויסברו שתחילת המזמור שנסדר אחר הלל הגדול מתחיל הודו לה' בכנור ע"כ אמרו אל תטעה בכך לומר כן בסדר של פסח דלא קאמרי הכא אלא עד על נהרות בבל וק"ל:

:

שהקב"ה יושב ברומו כו' וזהו דבר גדול הוא שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומשגיח למטה בשפלים ליתן לכל בריה מזונו וכדאמרי' פ"ק דע"ז שהקב"ה זן מקרני ראמים עד ביצי כינים והיינו נותן לחם לכל בשר ומ"ד ה' רועי לא אחסר הוא הלל הגדול ה"נ הכי קאמר כיון שה' רועי שהוא משגיח וזן את כל העולם גם אני לא אחסר ויש לדקדק אההיא דפ"ק דברכות דאומרים תהלה לדוד ג"פ בכל יום משום דכתיב ביה פותח את ידך גו' ופריך ונימא הלל הגדול ומשני דאית ביה תרתי דאתי נמי בא"ב ה"נ מה"ט נימא דהלל הגדול היינו תהלה לדוד דעדיפא טפי דאית ביה תרתי וי"ל דודאי לגבי הך מלתא דהקב"ה זן ומפרנס כל העולם מפורש טפי בקרא דנותן לחם לכל בשר דמה"ט פריך התם ונימא הלל הגדול כו' כמפורש שם ועוד דכל הכ"ו הודו מכונין אדבר זה שהקב"ה זן כל עולם בחסדו שהתחיל הודו לאלהי האלהים גו' והודו לאדוני האדונים גו' לומר שלא ניתן הארץ ביד שרי מעלה אבל הוא בעצמו משגיח וזן כל בריה וזה שסיים הודו לאל השמים גו' גם שהוא יושב למעלה הוא משגיח בארץ ליתן לכל בריה שפלה פרנסתה ולכך נקרא הלל הגדול ואומרים אותו בפסח במקום סעודה על הכוס אבל התם לגבי תפלה טפי אית לן למימר תהלה לדוד דאית ביה תרתי דהיינו דאית ביה נמי א"ב אותיות התורה ואמרי' אין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה ודו"ק:

ולא נתן להם התורה וזן כו' שלא היו ראוים למזונות כדאמרי' פ"ק דב"ב אסור לתת פתו לע"ה ואעפ"כ הקב"ה זן אותו בחסד ומספר שם של ד' הוא כ"ו כנגד כ"ו דורות כי נח היה בדור י' הוא התחיל להשלים י' שבשם ובדור פלג שהוא דור ה' אחר נח נעשה פירוד בין שם י"ה ובין ו"ה של השם ובא אברהם בדור ה' אח"כ להשלים ה' אחרונה שבשם כמ"ש אברהם יקרא שמך ובבא בדור ו' אח"כ היה נתינת התורה ונשלמה ו' שכל השם וז"ש הודו לה' גו' שמספרו כ"ו כי טרם שנשלם בזמן מתן תורה לא היה העולם קיים כ"א בחסדו וטובו הגדול:

מ"ד הודו לה' כי טוב גו' דלפי פשטיה דקאי כי טוב אה' ה"ל למכתב הודו כי טוב ה' גו' דומיא דכתיב בכה"ג הללויה כי טוב ה' וע"כ דרשו דכי טוב לא קאי אה' אלא אטובתו של אדם ולכך כתיב לה' בל' ר"ל הודו לה' על שגבה חובו בכי טובתו של אדם עשיר בשורו כו' וק"ל:

קשין מזונותיו כו' כתיב בעצבון הנו"ן בסוף מורה על הרבים בנקבה וה"ק דקללה הנאמרה באדם כפול כקללה הנאמרה בנקבה שנאמר בה בעצב תלדי שהזכר הטורח במזונות צער כפול כנקבה היולדת:

וסמיך ליה לגוזר ים סוף גו' לא ידענו מאי סמיך ליה דהא כמה קראי אפסיקו בינייהו ואי קרי ליה סמיך משום דבחד מזמורא נינהו א"כ הל"ל נמי דקשין מזונותיו כבריאת שמים וארץ וכמכת בכורות וככל הני נסים דכתיב נמי בההוא מזמורא:

האלהים הרועה גו' וכמ"ש במסכת תענית דד' מפתחות ביד הקב"ה וחשיב מפתח של פרנסה בהדייהו אבל בגאולה כתיב המלאך הגואל גו' וכן כתיב בגאולת ישראל בעולם הזה ומלאך פניו הושיעם אבל בגאולה דלעתיד קאמר בחמלתו הוא גאלם גו':

זלגו עיניו דמעות כו' כי היה סבור כיון שמאכלו שוה כחמור ישתוה גם בדעתו כחמור כי מזונות החמור יולידו טבע חמורי ולא נתקררה דעתו עד שאמר לו שיאכל לחם כי טעם הדגן מביא לאדם דעת שע"ז אמרו בסוכה בקטן יוסיף דעת יוסיף גו' כדמפורש שם:

אשרינו שלא עמדנו בראשונה כו' כ"ה הגירסא בנוסחות חדשות אבל בספרים ישנים אשרינו אם עמדנו בראשונה כו' ור"ל דכל זאת לא שוה לן שא"ל בזעת אפך גו' ואשרינו יותר אם עמדנו בראשונה כמו קודם החטא שהיתה פרנסתן מצויה בלא טורח כלל וע"ז אמר אביי דעדיין לא פלטינן מינה דקאכלינן עשבא דדברא בלא טורח כלל:

קשין נקביו כו' דריש צועה מלשון צואה בא' שהם מתחלפים בכתב כדאמרי' פרק הבונה שלא יכתוב אלפין עיינין כו' גם בלשון באותיות אחה"ע וכה"ג דרשוהו בפ' הרואה ורשב"ם פי' בע"א:

שיש בו ה' דברים כו' אלו החמשה הם כוללים העיקרים השלשה יצ"מ וקריעת ים סוף מורים על מציאותו וחידוש עולם ומתן תורה דכתיב ההרים רקדו גו' מורה על תורה מן השמים ותחיית המתים מייתי ליה מדכתיב בארצות החיים בלשון רבים ולא כתיב בארץ החיים וע"פ מ"ש פ' י"נ דלעתיד יהיה לכ"א מישראל בהר ובעמק ובשפלה כענין האמנתי כי אדבר גו' ר"ל שהאמנתי כי אדבר לזכות לעתיד בת"ה כי הנה עניתי מאד בעולם הזה כדי לקבל שכרי הטוב לעולם הבא ושוב אמרתי בחפזי שכל אדם יזכה לכך והוא דבר כוזבי כי לא יזכה אדם לב' שלחנות והרשע שכבר קיבל שכרו בעולם הזה לא יזכה לעה"ב:

וחבלו של משיח מורה על שכר ועונש ומייתי חבלו של משיח מלא לנו גו' כמפורש לעיל לא למענינו ולא בזכותינו אנו מבקשים להצילנו מחבלו של משיח או מצרת מלחמת גוג ומגוג וחזקיה אמר דבירידתן לכבשן אש אמרוהו דמשום דבהאי קרא מפורש למה יאמרו הגוים דמשמע שהיה זה בפני האומות וכן בעלייתן משמע ליה מקרא שהיה זה בפני האומות וכן מצינו מפורש במעשה דחנניה מישאל ועזריה דכתיב ומתכנשין אחשדרפניא סגניא גו' ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון די שדרך גו' די לא איתי אלהא אחרן גו' היינו דבעלייתן הללו את ה' כל גוים גו' ומהלשונות הכפולות בין בירידתן ובין בעלייתן משמע להו דכל חד מינייהו אמר מלתא חדא וסיפא דענינא בירידה למה יאמרו הגוים גו' אמרו כלם דמפורש ביה עצבי הגוים כסף גו' שעל כך הושלכו לכבשן אש וכן בסיפא דענינא בעלייתן ואמת ה' לעולם אמרו כלם דהיינו שע"י הצלתם נתאמת שה' אמת הוא:

אמר גבריאל כו' בהך מעשה דאברהם לא קאמר דעמד יורקמי שר הברד להצילו ואפשר ששר הברד יורקמי הוא ידע דאין הצלתו תהיה אלא ע"י הקב"ה מטעם שאמר אני יחיד כו' והוא יחיד כו' כמ"ש א' היה אברהם:

אני שר של אש כו' מצד הבטחה שא"ל הקב"ה תזכה להציל ג' מבני בניו המ"ל ליה וע"כ צ"ל מה שעמד שר הברד להציל לא ידע מהבטחת הקב"ה לגבריאל:

גמרא מהיכן הלל הגדול רב יהודה כו'. כצ"ל:

גמ' קשין מזונותיו ש"א כפלים כו' ובמזונות כתיב בעצבון. וכה"ג דרשו (בחלק קה) בלעם חגר ברגלו א' כו' שפי שמשון בשתי רגליו שנאמר שפיפון (ובב"ב פח ב) קשה עונשן כו' שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה מכל אלו נראה לכאורה סתירה למש"כ המדקדקים דאותיות האמנתי"ו ניתוספות לפעמים להקטין הענין עי' צה"ת ביו"ד לאותיות:

גמ' שנאמר מהר צועה להפתח. וכתיב בתריה ולא ימות לשחת:

גמ' לא לנו כו' אמר חנניה כו'. עיין (לעיל קיז) רע"א חנניה כו' הם אמרו כו':

ברשב"ם ד"ה ורי"א נשמת. וקבעוהו לאחר הלל הגדול שצריך לאומרו כו'. כצ"ל:

רשב"ם ד"ה המקבל לה"ר. ומאמינו על חבירו ומיהו אע"ג כו'. כצ"ל וכ"ה בע"י:

קשין מזונותיו של ארם יותר מן הגאולה. נ"ב של יחיד מצרה:

מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמְחַלֵּק מְזוֹנוֹת לְכָל בְּרִיָּה. נראה לי בס"ד רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם מדת החסד שהוא ראש שבעה ספירות הבנין. או יובן בס"ד רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם קאי על האצילות שהיא עליונה בכל עולם מן אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] כי ידוע בכל עולם מן אבי"ע יש בו ד' עולמות אבי"ע וכל השפעה תשתלשל מן האצילות. או יובן בס"ד דהשפע בא על ידי התחברות יסוד ומלכות, ולכן 'יסוד מלכות' עולה מספר 'עושר' [יסוד 80 + מלכות 496 = עושר 576] ואות ה' כצורת ד"ו רומזת לחיבור יסוד ומלכות, ולכך אמר (בראשית מז, כג) 'הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה'. וידוע דהמלכות נקראת 'היכל' [65] שהוא מספר ס"ה בסוד (חבקוק ב, כ) 'וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ 'הַס' [65] מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ' ולכן שם 'אדני' [65] שמספרו ס"ה הוא במלכות, והיסוד נקרא 'כל' ולכן יוסף הצדיק ע"ה שהוא ביסוד נקרא כלכל בדברי הימים. ונמצא יסוד ומלכות הם ס"ה וכ"ל, והם נרמזים קודם אותיות 'עוֹלָם' כי קודם עולם יש 'סהכל'.
ולזה אמר יוֹשֵׁב בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, רוצה לומר בהתחברות יסוד ומלכות הרמוזים באותיות רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם כלומר קודמין לאותיות עולם ומחלק שפע מזונות לכל בריה. ובזה ניחא מה שקורין אותו 'הַלֵּל הַגָּדוֹל' כי הַלֵּל מספר [65] ס"ה רמז למלכות וגדול רמז ליסוד הנקרא גדול כנודע.

שֶׁגּוֹבֶה חוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּטוֹבָתוֹ. נמצא גביית החוב כיון שהיא נעשית בהשגחתו יתברך, הנה היא טוב ולא רע, ואם תניח אחד על מספר חוֹב [16] יהיה מספר טוֹב [17] כלומר תצייר בדעתך כי גביית החוב היא בהשגחת אֵל אחד, ובזה יהיה לך טוב!
וזהו שנאמר (תהלים יד, ג) 'אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד', ורוצה לומר אין מי שעושה בדעתו את החוב מספר טוב בשביל שאינו מודה בהשגחת אֵל אחד שהוא יתברך יחידו של עולם דהכל נעשה בהשגחתו וְכָּל מַה דְּעָבִיד רַחְמָנָא לְטַב עָבִיד. ולכן אמר התנא (משנה אבות ג, טו) 'וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן' כלומר שגובה חוב של אדם בטוב שלו.

עָשִׁיר בְּשׁוֹרוֹ, עָנִי בְּשֵׂיוֹ. יש להקשות אין גבייה זו עולה במשקל אחד דהעני שווה אצלו השה כנגד מה ששווים מאה שוורים אצל העשיר?
ונראה לי בס"ד דהעשיר צריך להקל בעונשו באיזה עוונות אשר העושר שלו מסבב אותם לו, דהיצר הרע עושה מצודה גדולה בעושר לאדם לבטלו מעבודת הקודש ולהעבירו בכמה מיני איסורין. ולזה אמר התנא (משנה אבות ג, א) 'וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן' כי לכל דִּין צריך חֶשְׁבּוֹן כפי ערכו של אדם.
ועוד נראה לי כי גבייה זו אינה בסוג גבייה ממש אלא היא בסוג פדיון, שהאדם ראוי לפדות עצמו בעולם הזה בנפש בעל חי ולכן העשיר יפדה בנפש בהמה גסה והעני בנפש בהמה דקה והאלמנה בנפש עוף כי שלושה מיני נפשות בעלי חיים נמצאים בעולם ולא יותר.
ומה שאמר 'יָתוֹם בְּבֵיצָתוֹ' יש להקשות והלא דמי ביצה קלים מדמי תרנגולת והוה ליה להזכיר זה באחרונה? ונראה לי בס"ד רצה למנקט כארחה דקרא להקדים היתום לאלמנה וגם כדי להזכירו אחר הזכרים שהם עשיר ועני דבזכרים איירי כי הנשים אין להם משלהם כלום דאפילו שיש להם נכסי מלוג צאן ושוורים הם משועבדים לבעל שהפירות שלו.

קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּפְלַיִם כְּיוֹלֵדָה. קשה אם הכפליים הוא על כמות הצער איך יהיו שקולים כפילים במאזנים והלא אין כל העניינים שוים?
ונראה לי בס"ד הכפליים לא קאי על כמות הצער אלא קאי על הגוף דכאן הצער בגוף אחד וכאן תרי גופי דבלידה רק האשה מצטערת אבל הבעל אינו מרגיש בגופו קושי וצער כלום אבל בקושי המזונות הצער יגיע לגוף האיש ולגוף אשתו שהיא מצפה למזונות שיביא לה ושניהם מרגישים בצער הרעבון והחסרון.

קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף. כתב הגאון עיון יעקב ז"ל במדרש רבה אמרו (בראשית רבה כ, כב) 'גדולה [פרנסה] מקריעת ים סוף' ובזווג איש ואשה אמרו (סוטה ב.) 'קשה לזווגם כקריעת ים סוף' והקשה דאיתא במדרש (בראשית רבה סה , יט) על פסוק (בראשית כז, כ) 'מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי' אמר לו אם לזיווגך המציא לך דכתיב (בראשית כד, יב) 'הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם' למאכלך – על אחת כמה וכמה! משמע דמאכל שהוא מזונות הוא קל יעוין שם.
ונראה לי בס"ד הא דאמרו מזונות קשים כקריעת ים סוף היינו מזונות תדירין של כל יום ויום אבל דרך מקרה סעודה אחת לשעתה אפשר למצוא בנקל ואין זה בכלל הקושי, ויעקב אבינו ע"ה דבר על סעודה ומאכל ליום אחד שהוא דרך מקרה ובודאי זה קל מן הזווג למצוא לו אשה שהיא הנאה תמידית לכל הימים.
ועוד נראה לי בס"ד דלא אמרו קשים מזונות כקריעת ים סוף אלא לאותם בני אדם שהם עניים שאין להם קרקעות וקרן קיים שיתפרנסו ממנו אלא הוא יוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב כדי למצוא ריוח שיפרנס ממנו הוא ובני ביתו, אבל אדם שהוא עשיר שכבר יש לו קרקעות וצאן ובקר ונכסים רבים הן שבאו לו מן כח מזלו הן שבאו לו בירושה אין לזה שום קושי במזונות, כי זה יש לו ריוח גדול מצד הטבע שהוא די והותר לפרנסתו. ואצל יצחק אבינו ע"ה הכי הוה שכבר היה מבורך בעושר הן שהנחילו אביו דכתיב באברהם (בראשית כד, לה) וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים וכו' וַיִּתֵּן לְיִצְחָק אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, והן שגם לו בירך השם יתברך דכתיב (בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' לכן אצלו לא הוה קושי מזונות כלל ולא הוצרך אותו היום לציד בשביל שאין לו מה לאכול דהא אמרה אותו היום רבקה אמנו ע"ה (בראשית כז, ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים ורק רצה שיביאו לו ציד כדי שיהיה בזה הכנה לברכה, ולכן אמר לו 'לזווגך המציא לך' רצונך וכל שכן דלאכילתך ימציא לך כרצונך שרצית היום בציד.
ועוד נראה לי דמה שאמר קשים המזונות היינו בבני אדם בעלי עונות שעונותם מעכבים הפרנסה שלהם אבל בצדיקים גמורים שאין להם שום חטא מעכב לא אתמר האי, ולכן ליכא קושיא מהך דיצחק אבינו ע"ה וכן מפורש בהרי"ף ז"ל דהקושי הוא מצד הקטרוג, ועוד בלאו הכי ליכא קושיא מהך דקשה לזווגם כקריעת ים סוף דהתם (סוטה ב.) איירי בזווג שני, וגבי יצחק אבינו ע"ה הוה זווג ראשון.

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קלו, כה) "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר", וְסָמִיךְ לֵיהּ: (תהלים קלו, יג) "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים". הקשה מהרש"א ז"ל והלא כמה קראי אפסיקו בנייהו ואי משום דבחד מזמורא נינהו אם כן הוה ליה למימר קשין מזונות כבריאת שמים וארץ וכמכת בכורות וככל אותם נסים הכתובים באותו מזמור? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דבבריאת שמים וארץ ליכא שום קושי לפניו יתברך הממציא יש מאין ואין מעצור אליו הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה?! וכן נסים של כבוש סיחון ועוג לא היה בהם קושי כיון דישראל היו ראויים לנסים אלו באותו זמן, וכן מכת בכורות לא היה בהם קושי שהיו לצורך היציאה אחר שהבטיח להוציאם ופרעה מסרב היה אבל קריעת ים סוף היה בה קושי מצד ישראל שאמרו המבלי אין קברים ונמצא דלא היה בהם אמנה כאשר היה להם במצרים דכתיב (שמות ד, לא) 'וַיַּאֲמֵן הָעָם' וכיון דהיה עליהם קטרוג גדול נחשב קריעת ים סוף לקושי גדול ולכך דימה זה לקריעת ים סוף ודרש וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים.
ועוד נראה לי בס"ד מה דסמך פסוק 'נֹתֵן לֶחֶם' לפסוק 'לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים' מפני שאלו כ"ו פסוקים של המזמור הנזכר כל פסוק אמרו מלאך אחד שהם על סוד אבג"ד, ופסוק 'לְגֹזֵר יַם סוּף' אמרו מלאך ששמו מהגביאל ופסוק 'נֹתֵן לֶחֶם' אמרו מלאך ששמו תומכיאל וכנזכר בספר חסידים, נמצא זה באות מ"ם וזה באות תי"ו שהם סמוכים זה לזה בחותם אֱמֶת דאלפא ביתא, דידוע כי אותיות אמת הם ראש ותוך וסוף דאלפא ביתא כאשר תכניס מנצפ"ך בפנים ועליהם נאמר (תהלים פה, יב) 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' ונמצא לפי זה פסוק 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר' שהוא באות תי"ו הוא סמוך בחותם אֱמֶת לפסוק 'לְגֹזֵר' שהוא באות מ"ם ולכך דריש וסמיך ליה בהאי קרא.
אי נמי כ"ו פסוקים הנזכרים הם כנגד י"ג מכילן דרחמי של 'מִי אֵל כָּמוֹךָ' וי"ג מידות של 'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן' שהם הצינורות וכלים של י"ג מכילן דרחמי, ונמצא פסוק 'לְגֹזֵר' הוא כנגד מזל הי"ג שהוא הנקרא 'מִימֵי קֶדֶם', ופסוק 'נֹתֵן לֶחֶם' כנגד מדה י"ב של 'וְחַטָּאָה' ונמצא שהם סמוכים זה לזה מחמת התלבשות הנזכר אשר (איוב מא, ח) 'אֶחָ"ד בְּאֶחָ"ד יִגַּשׁוּ' כי הי"ב הוא סמוך לי"ג.
ובזה יתורץ דקדוק דהוה ליה למימר 'לְגֹזֵר יַם סוּף' וסמיך ליה 'נֹתֵן לֶחֶם' שיתלה התחתון בעליון? ובזה ניחא שאמר להפך מפני כי פסוק 'נֹתֵן לֶחֶם' הוא י"ב במדרגה שלו ופסוק 'לְגֹזֵר' הוא י"ג במדרגה שלו.

כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: (בראשית ג, יט) "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ. נראה לי בס"ד דכונתו יתברך מעיקרא אינו לאכול עשבים ממש אלא רוצה לומר שלא תוציא לו הארץ גלוסקאות שיאכל בלי טורח אלא תוציא שבלים שדומין לעשב השדה ויהיו לחם אחר טורח הרבה, והוא הבין 'עשב ממש' ואחר כך פירש לו הכוונה שֶׁבְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ולא תוציא לך לחם גמור ושלם. ואמר אביי: אַכַּתִּי לָא פַּלְטִינָן מן פשט דברי הגזרה דאוכלים עשב ממש.
ומה שאמר ריש לקיש 'אַשְׁרֵינוּ אִם עָמַדְנוּ בָּרִאשׁוֹנָה' רוצה לומר קודם חטא אדם הראשון, רוצה לומר אף על גב דאחר החטא הרווחנו שכר הרבה מן הבירור והתיקון אשר אנחנו עושים, עם כל זה אשרינו אם לא היינו צריכים לזה מפני שאין אנחנו בטוחים בעצמינו לצאת ידי חובתנו כתיקון ובירור כראוי.
ולגרסת 'שֶׁלֹּא עָמַדְנוּ בָּרִאשׁוֹנָה' נראה לי הכוונה כי אדם הראשון שטעם טעם המנוחה והשלוה באכילה ושתיה שהיה לו קודם החטא, הנה בודאי אחר החטא שהוצרך ליגיעה רבה והלכה ממנו אותה המנוחה והשלוה היה קשה עליו הדבר כמוות מפני שטעם טעמה של מנוחה, מה שאין כן אנחנו שלא טעמנו טעמה של אותה המנוחה לא אכפת לנו כל כך ביגיעה שיש לנו עתה ולכן אשרינו מצד זה.

וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: (שמות כג, א) "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא". נראה לי ראשי תיבות שְׁלֹשֶׁת [לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא] רמז על שלשת דברים הנזכרים הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל וְהַמֵּעִיד שֶׁקֶר והטעם דמבזה המועדות כאילו עובד עבודה זרה משום דאמרו רבותינו ז"ל המועדות נתנו בשביל תקון העגל.

וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא "הַלֵּל הַגָּדוֹל", אַנָן, מַאי טַעְמָא אַמְרִינָן הַאי? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים. פירש רש"י דמיירי נמי בענין גאולה. ונראה לי במתן תורה איכא ענין גאולה דנעשו חירות ממלאך המוות, חירות משעבוד מלכיות.
ומה שאמר תְחִיַּת הַמֵּתִים דִּכְתִיב (תהלים קטז, ט) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ', נראה לי בס"ד אותיות לפני שם הוי"ה הם 'כוזו' ובשם זה נפתחים הקברות בתחיית המתים כמו שאמרו המקובלים ז"ל.

וּלְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה. אף על גב דבמלאכים ליכא שכר מפני שאין להם מעכב מצידם, נראה לי דדבר זה שצריך לירד לעולם התחתון ולהתלבש בגוף חמרי קשה למלאך מצד טבעו ומזגו, ולכן בכהאי גוונא יש מעכב למלאך מצד מזגו ולכך כיון דקבל לעשות כן יש לו שכר שרצה בדבר הקשה לו בעבור אהבתו בצדיק.

תִּזְכֶּה וְתַצִּיל שְׁלֹשָׁה מִבְּנֵי בָּנָיו. קשה ראוי שיציל אחד דוקא בשכר דבר זה שבקש להציל כי אחד היה אברהם, ואם כי אברהם אבינו ע"ה היה גדול מאד במעלה ולא יספיק אחד כנגדו הנה ודאי גם שלושה צדיקים שהם חנניה מישאל ועזריה אין שקולים כנגד אברהם אבינו ע"ה שהוא מכריע את כולם הכרעה גדולה?
ונראה לי בס"ד הטעם שנתן לו הצלה של שלשה צדיקים בעבור שביקש להציל את אברהם אבינו ע"ה לאו משום דבעינן אנשים שיהיו שקולים במעלה כנגדו אלא מפני דכל אדם כוחו ימשך בזרעו עד בן בנו לכך אמרו רבותינו ז"ל (קידושין ד.) 'בני בנים הרי הם כבנים', ולכך ביקש אבימלך (בראשית כא, כג) 'אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי' ולא בקש יותר, וכן הוא בענין גידולי תרומה כי גדולי גידולין דוקא הם בתרומה ולא יותר ולכן כשביקש להציל את אברהם אבינו ע"ה נחשב לו בזה שביקש להציל שלושה צדיקים שהם אברהם אבינו ובנו ובן בנו שהם יצחק ויעקב שעדיין לא נולדו, ולכך אמר לו לפרוע שכרו כשלושה צדיקים.
ואם תאמר אכתי סגי בצדיק אחד כי בהצלת הצדיק הזה גם כן נחשב שהציל שלושה שהם הצדיק ובנו ובן בנו? ונראה לי בס"ד כי מתחלה כונתו יתברך היתה על חנניה מישאל ועזריה והם היו סריסים בעת שנפלו לכבשן ואם כן ליכא בהו הצלת בנים ובני בנים דכל אחד היה סריס שאינו מוליד ולכך תלתא גופי דילהון השלימו שכר הצלה של אברהם אבינו שנחשבת כשלושה, ואף על גב דאברהם אבינו ע"ה היה עקר בשעה שהפילו אותו לכבשן לא היה סריס ורק היה המזל שלו מחייב שלא יוליד ואין זה מעכב שסוף נשתנה המזל והוליד אבל סריס זה חסרון בעין בגופו שאי אפשר להוליד.

בְּשָׁעָה שֶׁהִפִּיל נְבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, אָמַר יוֹרְקְמִי, שַׂר הַבָּרָד. הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא נתעורר שר הברד בעובדא דאברהם אבינו ע"ה? ותירץ דידע שהצלתו תהיה על ידי הקב"ה מטעם יחיד עיין שם. וזה דוחק לומר שר הברד ידע וגבריאל לא ידע!
ונראה לי בס"ד דודאי גם גבריאל ידע זה הטעם שראוי להיות הצלת אברהם אבינו על ידי הקב"ה שהוא יחיד אלא שהוא מצא אצלו מענה דמסתברא שראוי להיות דבר זה על ידו להגדיל הנס שהוא שר האש, ועם כל זה יצנן הכבשן, והרי זה פלאי פלאות ויש בו קדוש שם שמים יותר, לכן אמר ודאי תכריע טענה זו לאותו טעם של יחיד, אבל שר של ברד לא מצא אצלו טענה כזאת שתכריע לאותו טעם של יחיד, לכך לא נתעורר לבקש מעשה הנס על ידו. והנה הקב"ה אף על פי שראה שיש לגבריאל טענה חשובה בדבר זה, עם כל זה לאהבתו באברהם אבינו ע"ה לא רצה שתהיה הצלתו על ידי מלאך, והואיל ודבר גבריאל נכונה בדבר זה לפאר שמו יתברך לכך נתן לו בקשתו אחר כך בנס חנניה מישאל ועזריה זיע"א.
ועוד נראה לי בס"ד דשר הברד חשב כיון דאברהם בא לתקן עון אדם הראשון בעבודה זרה אין התיקון נשלם אלא רק על ידי שישרף בפועל, וכמו שאמרו רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש נפילת אפיים גבי עשרה הרוגי מלוכה, שלא היה אפשר שיעשה להם נס הקב"ה להצילם אחר מסירת נפשם כי לא נשלם התיקון אלא עד שיהיו נהרגים ממש בפועל עיין שם. וכן עלה בדעת שר הברד גבי אברהם אבינו וחשב שצריך שישרף בפועל כדי להשלים התיקון ולכך לא ביקש להציל. אך אחר שראה מעשה גבי אברהם אבינו שנעשה לו נס וניצול שנמצא נשלם התיקון על ידי מסירת נפשו בכבשן ולא הוצרך להשרף בפועל אמר גם חנניה מישאל ועזריה ודאי סגי להו בהכי ויצילם השם יתברך בנס לכך ביקש שיעשה הנס על ידו.
ברם עדיין יש להקשות מאחר שהבטיח הקב"ה לגבריאל במעשה אברהם אבינו ע"ה שהוא יציל את בניו מכבשן האש למה בא שר הברד לבקש זאת על ידו? ועוד יש להקשות למה לא השיב גבריאל לשר הברד טענה זו לומר, כבר הבטחני הקב"ה בכך? והנה מהרש"א ז"ל על קושיא א' תירץ דלא ידע שר הברד מן הבטחה שהבטיח הקב"ה לגבריאל, וזה דוחק, ועל קושיא הב' לא תירץ כלום.
ונראה לי בס"ד דטענה זו אינה מספקת להשיב גבריאל לשר הברד כי יאמר לו וכי אמר לך הקב"ה על חנניה מישאל ועזריה בפירוש והלא שלושה צדיקים אמר לך המתן ויקיים השם יתברך הבטחתו לך בשלושה צדיקים אחרים.
ועוד נראה לי בס"ד דשר הברד אמר אני אצנן מבפנים ואין הכי נמי יבא גבריאל גם כן וישתתף עמי בנס זה שיקדיח מבחוץ וכל אחד ישמש במשמרתו אני בקרירי וגבריאל בחמימי ומיני ומיניה יתקלס עלאה! ולכן השיב לו גבריאל כי פעולת הקירור אם תהיה על ידך אין בזה פלא ולכן טוב שאני לבדי אעשה פעולת הקירור שהיא נגדית למלאכתי ובה יהיה עיקר הנס שהם יהיו ניצולים על ידי הקירור ויש קידוש השם ביותר אם תהיה הצלתם בדרך פלא ועצום ששר האש יקרר האש.

וַאֲקָרֵר מִבִּפְנִים וְאַקְדִּיחַ מִבַּחוּץ. קשה למאי אצטריך להקדיח סגי שישאר חום שבחוץ כאשר היה שלא יצנן?
ונראה לי בס"ד כדי לעשות מלאך אחד ב' הפכים ברגע אחד. ועוד בזה יהיה ניכר הנס יותר לעיני הרואין כי בתחלה היה מתפשט חום הכבשן לחוץ אלפים אמה ועתה שמקדיחו יותר מתפשט ארבעה אלפים אמה והרואין יראו שהאש נוסף ורב, ועם כל זה חנניה מישאל ועזריה שהם בתוך הכבשן לא נשרפו.
וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בפני עצמו שהביא מה שכתב בקיצור מזרחי דמלאך שהיה הופך את סדום אברהם אבינו לבשר שרה או לרפאות את אברהם אבינו, והקשו עליו מהכא דמצינו שהציל גבריאל את חנניה מישאל ועזריה וגם את אברהם אבינו רצה שהוא יצילו. ומה שכתב תירוץ מפי השמועה נראה דוחק כי לשון אֲקָרֵר מִבִּפְנִים משמע שהוא יעשה פעולת הקירור ולאו דאתי ממילא מכח דחיית החום.
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותינו ז"ל בסוד (ברכות ד:) 'מיכאל באחת גבריאל בשתים' כי מיכאל כשירד לעולם הזה נגלם ביסוד המים דוקא כי הוא שר החסד וסדר היסודות למעלה הוא מים אש רוח עפר, אבל גבריאל נגלם ביסוד האש וביסוד המים דשמאלא אצטריך לימינא עיין שם.
ובזה נתרצה הקושיא היטב דלעולם גבריאל עשה שני פעולות אלו כפי התלבשות שלו אשר מתלבש ברדתו לעולם הזה שהוא מתלבש במים ובאש, ולכן קרר מבפנים מצד חלק המים שבו והקדיח מבחוץ מצד האש שבו, וגם זה יבא על נכון כי ודאי התלבשות המים היא מבפנים והתלבשות האש מבחוץ יען כי באמת הוא עיקרו מצד האש, ועם כל זה שפיר טען שיש שבח בנס זה שיהיה על ידו בקירור שעושה מבפנים שבו עיקר ההצלה לחנניה מישאל ועזריה יען דאף על גב שיש בו חלק מצד המים הוא בהעלם, אך ודאי הגבורה והאש גוברים בו יותר ורובו אש הוא, כי באמת הוא שר האש אלא שכלול בו חלק מן המים גם כן, וזה ברור ונכון בעזה"י.
וראיתי להגאון עין יעקב ז"ל שדקדק למה לא נתן הקב"ה שכר ליורקמי על בקשתו שבקש הנס על ידו? יעיין שם.
ונראה לי בס"ד כי גבריאל כשביקש במעשה אברהם אבינו לא סלקא דעתיה שיקבל שכר על זה דהוא יודע שאין שכר למלאכים על פועל שעושים דאין שכר אלא רק לאדם שיש לו חומר דמנגד לפעולתו, אך עם כל זה הקב"ה נתן לו שכר מטעם שכתבתי לעיל, אבל יורקמי שהוא לא ביקש לעשות פועל הנס על ידו במעשה אברהם אבינו אלא ביקש אחר כך במעשה חנניה מישאל ועזריה יש לתלות ולומר שבקש כן בשביל לקבל שכר אחר שראה שנתן הקב"ה שכר לגבריאל במעשה אברהם אבינו, וכיון דאיכא רגלים לדבר לחשוב כן לא נתן לו שכר אף על פי שבאמת כונתו לא היתה בעבור שכר.
והנה תירוץ הרב עיון יעקב ז"ל הוא נכון אך יש בו דוחק מאד כי באמת השכר הוא לאו בשביל גוף הפעולה אלא בשביל מה שהתעורר מעצמו לעשות ההצלה לצדיק והרי כאן במעשה חנניה מישאל ועזריה גם כן התעורר מעצמו לבקש לעשות ההצלה לצדיקים.
מיהו יש לקיים התירוץ בסגנון זה דגבריאל נתעורר מעצמו לעשות פועל ההצלה בנס פלאי שיש בו קידוש שם שמים ביותר שהאש מצנן האש אבל יורקמי אף על פי שנתעורר מעצמו לבקש הצלה לצדיקים לא נתעורר לעשות ההצלה בנס פלאי שיש בו קדוש שם שמים יותר יען כי הוא שר הברד ואמר ארד ואצנן את הכבשן ואין זה פלא וכאשר נצחו גבריאל בטענה זו באומרו אין גדולתו של הקב"ה בכך דנמצא לפי בקשת יורקמי מגרע גרע הנס מצד קדוש השם ואיך יקבל שכר על זאת.
ומה שאמר גבריאל גבי חנניה מישאל ועזריה 'אֵרֵד אֲקָרֵר מִבִּפְנִים' וגבי עובדא דאברהם אבינו ע"ה אמר 'אֵרֵד וַאֲצַנֵּן'? נראה לי בס"ד כי לשון אֲצַנֵּן היינו רוצה לומר שלא יסתלק כח החום לגמרי אלא יהיה כחום מים פושרין. והטעם כי ידע ברוח הקודש שצריך לבא אחריו הָרָן אחיו אשר מוכן ועומד שם וידע ברוח הקודש דהרן גם כן לא ישרף אלא מפני שלא היה לבו שלם יכנס החום במיעיו וישרפם ויצא חי מן הכבשן וְיָמוּת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, ולכן מוכרח שלא יסתלק אצל אברהם החום של האש לגמרי אלא ישאר קצת ממנו בכבשן כדי שבעת שיפילו את הרן יחזור ויתגבר החום המועט לעשות פועל שריפה במיעיו של הרן, אבל אם יאמר אֲקָרֵר משמע שיסתלק החום לגמרי ויהיו הגחלים כמו ברד ואם יבא הרן אחר כך איך ישרף והיה צריך לעשות פועל חדש להפוך הצונן לחום ואין ראוי להרבות בנסים בשני הפכיים ברגע, לכך גבי אברהם אמר אֲצַנֵּן אבל גבי חנניה מישאל ועזריה אמר אֲקָרֵר שיסתלק החום לגמרי ויתהפך טבע האש לטבע הברד.

הוֹדוּ לְמִי שֶׁגּוֹבֶה חוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּטוֹבָתוֹ. פירוש אינו גובה מגוף האדם או מנפשו אלא גובה מן הממון שהוא שלו יתברך דכתיב (חגי ב, ח) 'לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם הֳ' צְבָאוֹת' ונמצא הקב"ה גובה משלו ולא משל האדם!
והחסד הזה שעושה הקב"ה עם האדם לגבות החוב מן הטוב שביד האדם שהוא שלו יתברך רמוז באותיות הַחוֹב עצמו, כי כל תיבה יש לה מספר אחד יתר שהוא הכולל שלה, ואם תוסיף מספר האחד הזה על אות ח' של חוב תהיה ט' ואז תיבת חוֹב תהיה טוֹב, רמז שהקב"ה גובה החוב שלו מן הטוב שהוא שלו יתברך.
והנה ידוע שהקב"ה מדותיו מדה כנגד מדה, על כן החסד הזה שפורע החוב מן הטוב ולא מגוף האדם, לא יעשה השי"ת כן אלא עם אדם שעושה טוב עם הבריות, אז הקב"ה ייטיב חסדו עמו לעשות לו טובה זו מדה כנגד מדה אבל אדם שאינו עושה טוב עם הבריות לא יעשה עמו טובה זו הרמוזה בתוספת אחד על אותיות חוֹב, שהוא שיגבה הַחוֹב מן הַטוֹב, ובזה יובן בס"ד (תהלים נג, ד) 'אֵין עֹשֵׂה טוֹב' עם הבריות, אז 'אֵין גַּם אֶחָד' להוסיף על חוֹב לעשותו טוֹב המורה על חסד זה.

קְרִי בֵּיהּ: "לֹא תִשָּׂא", וּקְרִי בֵּיהּ: "לֹא תַשִּׂיא". נראה העיקר הוא כפירוש מהרש"א ז"ל בגמרא דמכות (מכות סג.) שפירש 'תשיא' אינו לשון נושא כפיו, אלא לשון קבלה כי תרגום תִשָּׂא 'תְקַבֵּל' (שמות כג, א) ואם כן לא שמעינן מהאי קרא אלא רק על המקבל לשון הרע, ולכן דרש קְרִי בֵּיהּ 'לֹא תַשִּׂיא' כדי למדרש על הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן־הָרָע, ועל הַמֵּעִיד עֵדוּת־שֶׁקֶר הגורם שיקבלו אחרים ממנו לשון הרע ועדות שקר עיין שם.

"תְּחִיַּת הַמֵּתִים" דִּכְתִיב: "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים". פירוש השם שהוא לפני אותיות שם הוי"ה ב"ה הוא שם כוזו [39], וידוע בשם זה נפתחים הקברות בתחיית המתים והוא מספר 'טל' דכתיב (ישעיה כו, יט) כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וזהו שנאמר לִפְנֵי הֳ' דייקא!

וְ'חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ' דִּכְתִיב: 'לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ' וְגוֹ', וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת. פירוש במצרים היו צריכין לישב ת"ל שנה בקושי השעבוד למתק חמשה שמות אֱלֹקִים דכל שם עולה מספר 'לָנוּ' [אֱלֹקִים 86×5=430], ועשה עמהם חסד ולא היה להם קושי השעבוד אלא פ"ו שנה כמנין 'לָנוּ' [86] שהוא מספר שם אחד של אֱלֹקִים, והשאר הונח מיתוקם ל'שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת' שבהם יהיה חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שבזה נמתקים שמות אֱלֹקִים שהוא מספר 'לָנוּ', ועל זה אמרו לֹא לָנוּ הֳ', דיתמתק שם אֱלֹקִים שהוא עולה לָנוּ על ידי שם אֵל שהוא בחסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' וגם על ידי שם הוי"ה.
וזהו שנאמר (תהלים קיח, כז) 'אֵל הֳ' וַיָּאֶר לָנוּ' דהיינו שם אֵל ושם הֳ' יאירו בשם אֱלֹקִים שהוא גימטריא לָנוּ, ולכן אמרו (תהלים קטו, א) לֹא לָנוּ הֳ', ופסוק זה אמרו חֲנַנְיָה ששמו מורה על 'חנינה' שהוא סוד המיתוק שיתמתק שם אֱלֹקִים, וַעֲזַרְיָה שהוא 'עזר יה' אמר כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן 'כָּבוֹד' [32] ל"ב נתיבות חכמה בהתלבשות בינה, וחו"ב [חכמה ובינה] הוא סוד י"ה.

גמרא אמר חנניה כי לשמך תן כבוד. עי' ירושלמי פ"ט דסוטה הל' ו וביפ"מ שם:

שם יורקמו שר הברד. עי' ריש תענית תוד"ה וישמע:

אני וחמורי נאכל באבוס א'. לע"ד נ"ל עפ"י מה דאחז"ל רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות פי' שלפעמים אדם עושה עבירות מרוב תאות לבו והיינו שאור שבעיסה יצר הרע נוהם מתוך קופה של בשר על דרך וכסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל ולפעמים חוטא מרוב ענוות וצרות והיינו שעבוד מלכיות ועניות מעבירים את האדם ע"ד קונו ועי"ז יש לנו תי' נגד יצה"ר כשעולה ומסטין ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע כי הבהמה מאכלה בא לה בלי טורח ויגיעה וגם אין לה תאות לבות יותר מדאי כי כל מאכלה עיסבי דדברא אבל בשעה שנתקלל קוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות אני וחמורי נאכל באבוס ולא יהיה לאדם שום אמתלא כשיחטא ומה"ד יטעון עליו וחמור אבוס בעליו וכשאמר לו הקב"ה בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו שנרמזים שניהם בזעת אפך הוא עניות ושעבוד ותאכל לחם הוא תאות לבו כי כל סעודה קרוי' על שם לחם. ולכן ריש לקיש שהיה צדיק גמור לו נאה לומר אשרינו אם עמדנו בראשונה ולא היה מתירא שיטענו עליו ידע שור קנהו כו' ודוק:

יורקמו שר הברד יל"ד מ"ט לא עמד גם בשעה שהשליכו לאברהם אבינו לכבשן האש ולע"ד דהתם ידע שטפי עדיף בגבריאל להודיע אש מכבה אש אבל בחנני' משאל ועזרי' שנשרפו אותן שבחוץ אם כן הכי נמי היה נס גדול על ידי שר הברד שדרכו לכבות ועכשיו ישרוף העומדים מחוץ ואפ"ה השיב לו אין גבורתו של הקב"ה בכך פי' כי אז לא יהיה עיקר הנס הצלת חמו"ע כי ברד מכבה אש רק עיקר הנס יהיה משריפת הגוי' ואין גבורתו של הקב"ה להזכיר שמו על הרעה כי אם על הטובה הצלת הצדיקים כנלע"ד ודוק:

אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וכו'. והכי נמי אמרינן בסוטה וקשה לזווגם כקריעת ים סוף והקשה הרב עיון יעקב ז"ל דאמרו במדרש פרשת תולדות מה זה מהרת למצוא בני א"ל אם לזיווגך המציא לך דכתיב הקרה נא לפני היום ק"ו למאכלך משמע דמאכל קל יש לומר אם כבר נבראו המזונות רק למהר שלא יצטער ברעב הוא נעשה יותר ממהירות הזווג עכ"ל ותירוצו נכון ופשוט. אמנם הראשונים פירשו דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים וכמ"ש פ"ק דחולין וכתבו התוספות שם דה"ד במידי דאכילה אבל בשאר דברים לא נאמר אין הקב"ה מביא תקלה ע"ש ונמצא דלענין אין הקב"ה מביא תקלה יותר חמור המאכל ומצד וסוג זה עשה ק"ו אם לזיווגך דשם לא נאמר אין הקב"ה מביא תקלה המציא לך זיווג נאה ויאה בכ"ל ומראה ק"ו במאכלך דבמאכל נאמר אין הקב"ה מביא תקלה והוא אמר לו מה זה מהרת כלומר שלא נזהרת יפה בשחיטה מחמת המהירות והשיבו כהוגן אם לזיווגך דלא נאמר אין הקב"ה מביא תקלה הזמין זיווג ישר והגון ק"ו שלא חטאתי בשחיטה כי אין הקב"ה מביא תקלה במאכל ומיהו אני הדל כתבתי קצת בזה בקונטריס פני דוד פרשת תולדות אות כ' בס"ד:

כל המבזה את המועדות. פירש"י שעושה מלאכה בחול המועד אמנם רש"י ז"ל בפי' אבות פ"ג פירש שנוהג מנהג חול באכילה ושתיה וכן פירש רבינו עובדיא שם וכן הביא בשם רש"י ז"ל הרב שבלי הלקט סימן ר"ך ועמ"ש אני הד"ל בקונטריס שמחת הרגל רות דף מ"ט בסייעתא דשמיא:

כנגד עשרים וששה דורות וכו' הרב החסיד מהר"ר אליעזר נחמן פואה זלה"ה הפליא עצה לפרש כל פסוק איך מתיחס לדור א' מהכ"ו דורות בספר מדרש בחידוש פי' ההגדה ע"ש ויאורו עיניך:

הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו וכו' הפשט נראה שגובה מהיתר לצרכו כל א' לפי בחינתו וגם היתום לגבי דידיה שהוא מחוסר כל גם ביצתו יותרת היא דסגי ליה בלחם וירק כי היתומים אוכלי לחם העשבי"ם. ולפ"ז אפשר לומר במה שפירש הרב החסיד מהר"ר יעקב אשכנזי משנת פ"ג דאבות ר"א איש ברתותא אומר תן לו משלו וכו' דמה שצריך למזונותיו הוא שלו דכתיב נותן לחם לכל בשר. ואת כל העודף על צרכו הוא של הקב"ה וע"ז אמר תן לו משלו פי' מדבר שהוא יותר על צרכך דלפי האמת אתה ושלך הנצרך לך שלו וכו' עכ"ד א"כ זו טובה גדולה שהקב"ה גובה חובתו במה שהוא יתר על צרכו שנקרא של הקב"ה דאין שור נצרך לעשיר ושה לעני וביצה ליתום ותרנגולת לאלמנה דכל חד מהני ברב הימים מתפרנס בלתו וא"כ אינו מוכרח ונקרא של הקב"ה ומזה גובה חובתו מחלקו של הקב"ה וז"ש גובה חובתו בטובתו ר"ל מהיתר על צרכו שהוא טובה לו ואינו צריך למזונותיו והוא חלק ה' שהטיב לו:

כל המבזה את המועדות וכו' עמ"ש בקונטריס שמחת הרגל רות דף מ"ט ועתה ראיתי בלקוטי רב בצלאל כ"י משם הרב המאירי שכתב וז"ל כלומר המבזה את המועדות ודאי כופר בסיבתם ונמצא שכופר במופתים ובנמשך אחריהם וזהו עיקר עכ"ל וע"ש בשמחת הרגל:

להשליכו לכלבים אפשר במ"ש המקובלים דהמספר לשון הרע מגביר קליפת הכלבים שנקרא חצי"ר ואח"ך יתגלגל בכלב. וכיון שכן הן בעודנו חי ראוי להשליכו לכלבים דשולטת עליו קליפת הכלבים ומתגלגל בכלב ועוד הארכתי בזה בעניותי במקומו:

אמר גבריאל וכו' ארד ואצטנן וכו' כך היא נסחת הש"ס דקמן. ויש להרגיש מה הלשון ואצטנן ואצנן הו"ל למימר ותו דכך אמר שר הברד כדלקמן. ותו למה גבריאל שינה דבריו דהכא קאמר ארד ואצטנן ואציל הצדיק. וגבי חמ"ו אמר ארד ואקרר וכו'. ותו שר ברד למה לא אמר כלום גבי אברהם אע"ה ואלו גבי חמ"ו הוא פתח בהצלה תחילה:
ואפשר במה שכתבו המפרשים גבי שלשה מלאכים שבאו לאברהם אע"ה דאחד הציל לוט ואף דאין מלאך עושה שתי שליחיות היינו במקום אחד אבל בשתי מקומות לית לן בה והקשה הרא"ם דא"כ בתרי סגי ותירץ בקצור מזרחי דאין מלאך רחמים משתלח לעשות דין ואיך מלאך רחמים יהפוך סדום. ומלאך ההופך סדום גבריאל אי אפשר לבשר שרה או לרפא אברהם אע"ה שהוא דין והקשו עליו שהרי גבריאל הציל חמ"ו ורצה להציל אברהם אע"ה אלא דהקב"ה רצה להצילו דנאה ליחיד וכו' כמו שכתוב באורך בס' חי' מהרש"א על התורה. ושמעתי מתרצים דהא דגבריאל שאני דהוא עשה כמדתו דהוא שר של אש ונתעסק באש שלקח האש מבפנים והוציאו לחוץ ועי"ז נתקרר התנור ממילא אבל הוא לא עסק אלא במלאכתו שדחף האש בחוץ ועי"ז ממילא נצולו וא"כ ל"ק על תירוץ קצור מזרחי ושפיר מתוקמא דמלאך רחמים אינו עושה דין ומלאך דין לא עביד מילתא דרחמים ושאני הא דחמ"ו כדבר האמור ע"כ שמעתי:
ודרך דרש אפשר לומר דכשהושלך אברהם אבינו ע"ה שר הברד עלה ונסתפ"ק אם הקב"ה רוצה להגדיל הנס לעשותו ע"י שר האש להגדיל את הנ"ס למינהו כי אין קפידא אם מלאך דין יעשה רחמים. או דילמא איכא קפידא בדבר ומספק לא אמר כלום. וגבריאל סבר דודאי להגדיל הנס עדיף ובשג' הוא גבורה דין הנה ברצונו יתברך יתהפך לחסד ורחמים ויציל אברהם אע"ה ולז"א ארד ואצטנן דייקא כלומר אני אצטנן מגבורתי ויפה שעת קור"ת רוח להציל הצדיק כי אז אהפוך למדת רחמים. והקב"ה אמר נאה ליחיד וכו' ומזה סברו המלאכים כי אין רצונו יתברך להפוך סדרן ומהותן של מלאכי רום. ואמטו להכי כי אתא מילתא דחמ"ו בא שר הברד וא"ל ארד ואצנן דייקא כמדתי שאני מצד החסד. ואז נתחכם גבריאל בטענה חדשה ארד ואקרר מבפנים כלומר אני אעשה כמדתי להתעסק באש ולדוחפו לחוץ וממילא ינצלו וקיים דברו הקב"ה ובהכי נחו שקטו כל ההערות הנז' דמלאכי עליון ממ"ש גבריאל אלך ואצטנן והקב"ה לא רצה ואמר נאה ליחיד וכו' הבינו כי אינו חפץ הוא יתברך לשנות סדר ותכונת המלאכים [ואפשר לומר דמה ששר של ברד בענין אברהם אע"ה לא אמר כלום היינו משום דסבר דשלא כדין עשה אברהם אע"ה דב"נ אינו מצוה על ק"ה. ועוד דמצוה זו אינה שהוא ישתדל בידים לבזות ולהתריס נגד הרשעים שיהרגוהו כמ"ש הרב של"ה, ומשו"ה נתרשל שר הברד, אך גבריאל סבר דכדין עשה ושאני אברהם אע"ה שהוא פרסם אלהותו יתב' וז"ש ומציל את הצדיק מכבשן האש כלומר שהוא צדיק ויפה עשה, ואסכים מאריה על ידיה ואמר נאה ליחיד וכו' כדי להודיע לכל צבא השמים דיפה עשה אברהם אע"ה כי הוא יחיד ופרסם אלהותו ית'. ואינו ענין למצות ק"ה אחר שקבלנו התורה ודוק הטב :] ואם נפשך לומר הרי מהג' מלאכים אשר הלכו לאברהם ע"ה הדבר מוכרע. ומן האמור ניחא מ"ש ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה וכו' דפשיטא דהקב"ה קובע שכר אמנם היינו רבותא דאם אחד רצה לעשות מצוה דלא שייכא ביה בגבריאל דהוא שר של אש ולא שייך להציל מהאש אפ"ה אינו מקפח שכרו וז"ש שכר כל בריה הכל לאתויי הגם דלא שייך בההיא מלתא. ונמצא דההיא דחמ"ו שאניא. ונתקיים התירוץ הנז':
ועוד יראה לחלק דאפילו תימא כדמשמע מפשטן של דברים דגם מלאך דין יכול לעשות דבר של רחמים היינו דוקא כשהוא מלאך אחד אבל הכא דהיו שני מלאכים אצל אברהם אע"ה א' לרפאתו וא' לבשר שרה אין לומר שא' מהם יציל לוט והאחד יהפוך סדום כיון דהוא בשני מקומות ותסגי בתרי די"ל דכיון דהם שנים ושניהם רחמים וא' מהם צריך שיתהפך לדין או איפכא יש ח"ו קנאה הי מינייהו מפקת ממדתו ולהכי הוצרכו ג' אבל כשהוא אחד כענין גבריאל וכ"ש כשהוא מתנדב בזה ברצונו ית' יכול להתהפך ממדתו למדה אחרת. משא"כ התם דהוו תרי והקב"ה שלחם ולהכי הוצרכו תלתא כחדא:

(קיח א) אשרינו אם עמדנו בראשונה.—נ"ב ס"א "שלא עמדנו בראשונה"^*[כנוסח הגדות התלמוד ועין-יעקב הראשון (ד"ס).], אבל העיקר כנוסח שלפנינו כמבואר בב"ר פ"כ.

ה''ג רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו הלל הגדול: שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם כו'. דכתיב הודו לאל השמים נותן לחם לכל בשר והיינו דבר גדול: עשיר בשורו. מפסידו ממון [ומכפר] על גופו: קשין נקביו של אדם. כשהוא עצור כיום המיתה:

רשב"ם
יהללוך. (נשמת כל חי) וגומרין בו בא''י מלך מהולל בתשבחות וזו היא ברכת השיר דמתניתין כלומר ברכת השבח: ור' יוחנן אמר נשמת כל חי. אף נשמת דהיינו ברכת השיר דמתני' דאילו יהללוך אנו אומרים בכל יום שאומרים בו את ההלל ומאי שנא ליל פסח דנקט אם לא להוסיף עוד ברכה אחרת והיינו דאמר הלכה כרבי יוחנן בתרוייהו וקבעוהו לאחר הלל הגדול שצריך לאומרן כדלקמן דהשתא איכא ברכה בכל חדא וחדא והכי הויא מילתא שפיר כך נראה בעיני: ה''ג ת''ר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו הלל הגדול: ה' רועי. על שם המזון שאכלו צריך לומר: שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם כו'. דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר והיינו דבר גדול: בטובתו. בטובה שהשפיע לו והכי משמע כי טוב כי לעולם חסדו חסד הוא עושה לעולם בכי טוב כלומר בטוב שנתן לו: עשיר בשורו עני בשיו. מפסידו ממון ומכפר על גופו: בעצבון. תרי משמע: כקריעת ים סוף. כלומר נס גדול עושה לו הקדוש ברוך הוא למי שנותן לו מזונות כאשר עשה לישראל שקרע להם ים סוף ונפקא מיניה למבעי רחמי: קשין נקביו של אדם. כשהוא עצור: צועה. לשון עצור וחגור כמו צועה ברב כוחו (ישעיה סג) כל המבזה את המועדות. שעושה מלאכה בחולו של מועד דכתיב את חג המצות תשמור ונפקא לן במסכת חגיגה (דף ית.) איסור מלאכה בחולו של מועד: המקבל לשון הרע. שמקבלו ומאמינו על חבירו אע''ג דלקבוליה לא מיבעי ליה למיחש ליה מיבעי כדמפרש במסכת נדה (דף סא.): וקרי ביה לא תשיא. נראה בעיני דלא גרסינן ליה דכולהו משתמע מלא תשא שכשמספר או מעיד הרי נושא בפיו שמע שוא: וכי מאחר דאיכא הלל הגדול. שמשובח יותר כמו שפירש רבי יוחנן למעלה משום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר אנן מאי טעמא אמרינן האי הלילא על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על הציבור לכשנגאלין: חמשה דברים. דמיירי נמי בגאולה: ההרים רקדו כאילים. בשעת מתן תורה דכתיב (תהלים סח) למה תרצדון הרים וגו': גבריאל אמרו. כשניצולו חנניה מישאל ועזריה והוא היה שם דכתיב (דניאל ג) ורויה די רביעאה דמי לבר אלהין לפי שהקדוש ברוך הוא הבטיחו על כך כשנשלך אברהם באור כשדים וכשקיים לו אמר ואמת ה' לעולם שקיים הבטחתו: בשעה שהפיל נמרוד. שעל שם כן נקרא אמרפל על שם שאמר והפיל את אברהם בכבשן:

מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך. וקמ''ל דאפילו במקום שלא נהגו לברך אחריו בלילי פסח צריך לברך דאי נהגו פשיטא א''נ דאפילו במקום שנהגו ה''א דוקא בימים אבל בלילה אין צריך לברך קא משמע לן: רבי יוחנן אמר נשמת כל חי. נראה ה''פ אף נשמת כל חי אחר יהללוך דאי לא תימא הכי אנן כמאן עבדינן וקורא נשמת כל חי ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה ורבינו חיים כהן לא היה חותם ביהללוך כי אם בנשמת לבדו משום דלישנא דברכת השיר משמע חדא ברכה: מהודו עד על נהרות בבל. וכן אנו עושים ורננו צדיקים בה' אינו מן המזמור: