פסחים קיז ע"ב

דף קיז - ב

מאי לאו, בהא קמיפלגי התנאים שבשתי הברייתות: למאן דאמר בדברי בית שמאי "עד אם הבנים שמחה", סבר,: "הללויה" שאחר "אם הבנים שמחה" ריש פירקא של "בצאת ישראל" הוא. ולכן לא נקט "עד בצאת ישראל" [שהרי היה צריך לומר עד "הללויה", ולא היינו יודעים עד איזה הללויה. ועיין לקמן קושית הגמרא].

ומאן דאמר בדברי בית שמאי "עד בצאת ישראל", סבר, "הללויה" סוף פירקא של הפרק הקודם, ולכן לא נקט "עד אם הבנים שמחה" [שהרי היה צריך לומר "עד הללויה"].

ודחינן: רב חסדא מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא סברי "הללויה" סוף פירקא.

מאן דאמר "עד בצאת ישראל" שפיר כדאמרן.

ומאן דאמר "עד אם הבנים שמחה" סבר "עד ועד בכלל". ולכן לא נקט "עד בצאת ישראל", שאז היה משתמע שגם "בצאת ישראל" צריך לומר, ונקט "עד אם הבנים שמחה" שגם הוא בכלל האמירה.

ומקשינן: ונימא "עד הללויה" שהרי גם "הללויה" צריך לומר שהוא סוף פרק ושייך לפרק הקודם?

וכי תימא שלכך לא אמר כן, דלא היינו ידעינן הי "הללויה", לאיזה "הללויה" הכונה?

אכתי תקשי: ונימא "עד הללויה של אם הבנים שמחה"?

קשיא!

ואילו רבה בר רב הונא מתרץ לטעמיה: דכולי עלמא "הללויה" ריש פירקא.

מאן דאמר "עד אם הבנים שמחה", שפיר.

ומאן דאמר "עד בצאת ישראל" סבר "עד, ולא עד בכלל", ולא היה יכול לנקוט "עד אם הבנים שמחה" שאז היה משתמע שאין צריך לומר "אם הבנים שמחה".

ומקשינן: ונימא "עד הללויה", שהרי עתה משתמע שעד "בצאת ישראל" צריך לומר ובכלל זה גם "הללויה" והרי "הללויה" הוא ראש פרק ואין צריך לאומרו?

וכי תימא שלכן לא נקט כן משום דלא היינו ידעינן הי "הללויה"?

אכתי תיקשי: ונימא "עד הללויה שבצאת ישראל"?

קשיא!

שנינו במשנה: וחותם בגאולה.

אמר רבא: ברכת גאולה שאחר קריאת שמע, והלל ברכת הגאולה של ליל פסח שאומרה אחר חלקו הראשון של ההלל [לשיטת רבי עקיבא שחותם "גאל ישראל"] נוסחה הוא "גאל ישראל" לשעבר, שמספר ומשבח על גאולת ישראל שעברה.

דצלותא חתימת ברכת הגאולה שבשמונה עשרה, נוסחה "גואל ישראל" לשון הווה.

מאי טעמא? משום דרחמי נינהו שאנו מתפללים על העתיד.

אמר רבי זירא: דקידושא בקידוש בשבתות וימים טובים אומר "אשר קדשנו במצותיו" [וצונו, הגר"א מוחק שאין אומרים אותו בקידוש] לפי שהיא הודאה על שעבר.

דצלותא בתפלה של שבת ויום טוב אומר "קדשנו במצותיך".

מאי טעמא? משום דרחמי נינהו, כיון שאומרים אותה באמצע התפלה ראוי לאומרה בלשון בקשה.

אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, ^[41] בין בקידוש שעל הכוס בשבת ויום טוב, בין בברכת קדושת היום שבתפלת שבת יום טוב.

כתיב הכא "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", וכתיב התם "זכור את יום השבת לקדשו".

וילפינן גזירה שוה "זכירה", "זכירה" שבת מפסח. שגם בשבת צריך להזכיר יציאת מצרים. וכל המועדים לומדים "במה מצינו" מפסח [רשב"ם].

אמר רבה בר שילא: דצלותא בברכת "את צמח דוד" שבשמונה עשרה חותם "מצמיח קרן ישועה", שאנו מבקשים שיצמיח קרן ישועה לישראל.

דאפטרתא בהפטרה בברכת "שמחנו במלכות בית דוד משיחך", חותם "מגן דוד".

ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים" [שמואל ב ז ט] שאמר נתן הנביא לדוד מפי הקב"ה:

תני רב יוסף: זהו שאומרים "מגן דוד" כשם שאומרים "מגן אברהם".

אמר רבי שמעון בן לקיש: "ואעשך לגוי גדול" שאמר הקב"ה לאברהם זהו שאומרים "אלהי אברהם" בברכה ראשונה של שמונה עשרה.

"ואברכך", זהו שאומרים "אלהי יצחק".

ואגדלה שמך", זהו שאומרים "אלהי יעקב".

יכול יהו חותמין את הברכה "בכולן?

תלמוד לומר "והיה ברכה", בך חותמין!

שאומרים "מגן אברהם" ואין חותמין בכולן!

אמר רבא: אשכחתינא לסבי דפומבדיתא, רב יהודה ורב עינא, דיתבי וקאמרי: בשבתא, בין בצלותא, בתפלה בברכת קדושת היום, בין בקידושא, חותם "מקדש השבת".

ביומא טבא, בין בצלותא ובין בקידושא חותם "מקדש ישראל והזמנים".

ואמינא להו אנא: אדרבה!

דצלותא, בין בשבתא בין ביומא טבא חותם "מקדש ישראל".

בקידושא, דשבתא חותם "מקדש השבת". ביומא טבא חותם "מקדש ישראל והזמנים".

ואנא אמינא טעמא דידי, וטעמא דידכו. ואני אפרש הטעם שלי והטעם שלכם.

טעמא דידכו, שבת דקביעא וקיימא, שקבועה ועומדת היא מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעת החדש שבית דין קובעים מתי ראש חדש, לכן בין בצלותא ובין בקידושא חותם "מקדש השבת", ולא מזכיר את קדושת ישראל.

יומא טבא, דישראל הוא דקבעי ליה מתי יחול יום טוב על ידי דקמעברי ירחי מעברים את החדש, וקבעי לשני, קובעים באיזה שנה יהיו שני אדרים. לכך חותם "מקדש ישראל והזמנים", לפי שקדושת החגים תלויה בקדושת ישראל.

טעמא דידי, צלותא, דברבים איתא, שמתפללים ברבים, חותם "מקדש ישראל" משום כבוד הרבים.

קידוש, דביחיד איתא, שהיחיד אומר בביתו, בשבת חותם "מקדש השבת". ביום טוב חותם "מקדש ישראל והזמנים", כטעם שהתבאר לעיל.

ומקשינן על רבא: ולא היא! שהרי צלותא ביחיד מי ליתיה? וקידושא ברבים מי ליתיה? בבית הכנסת ובסעודת חתן.

ורבא סבר: זיל בתר עיקר, ועיקר תפלה היא ברבים ועיקר קידוש הוא ביחיד.

עולא בר רב נחית קמיה דרבא, התפלל לפני התיבה בשבת או ביום טוב בפני רבא.

אמר כסבי דפומבדיתא, ולא אמר ליה רבא ולא מידי.

אלמא, מוכח כי הדר ביה רבא ממחלוקתו עם סבי דפומבדיתא.

רב נתן אבוה דרב הונא בריה דרב נתן, נחית קמיה דרב פפא.

אמר כסבי דפומבדיתא, ושבחיה רב פפא.

אמר רבינא: אנא איקלע לסורא קמיה דמרימר, ונחית קמיה שלוחא דציבורא ואמר כסבי דפומבדיתא, והוו משתקי ליה כולי עלמא, הציבור השתיקו אותו שלא יאמר כסבי דפומבדיתא אלא כרבא.

אמר להו מרימר: שבקוהו! הילכתא כסבי דפומבדיתא!

ולא הוו משתקי להו יותר.

מתניתין:

מזגו לו כוס שלישי ואז מברך על מזונו ברכת המזון, ושותה את הכוס לאחר ברכת המזון.

כוס רביעי, גומר עליו את ההלל שהתחיל בו לפני הסעודה. ואומר עליו ברכת השיר. ובגמרא מפרש מה הוא.

בין הכוסות הללו, בין כוס ראשון לשני, או בין שני לשלישי, אם רוצה לשתות יין ישתה, כי היין שלפני הסעודה או שבתוך הסעודה אינו משכר.

אבל בין כוס שלישי לרביעי, לא ישתה, כדי שלא ישתכר ולא יוכל לגמור את ההלל.

גמרא:

אמר ליה רב חנן לרבא: שמע מינה ממשנתנו כי ברכת המזון טעונה כוס! שהרי הכוס השלישי אינו בא אלא בשביל ברכת המזון.

אמר ליה רבא: לעולם, בשאר ימות השנה אין צריך כוס לברכת המזון. וכאן גם כן אין הכוס בא בשביל ברכת המזון. אלא, ארבע כסי תיקנו רבנן לשתות בליל הסדר משום דרך חירות. וכל חד וחד נעביד ביה מצוה, ראוי שיעשה בו מצוה [הכוס הראשון אומר עליו קידוש, השני אומר עליו את ההגדה, השלישי אומר עליו ברכת המזון, הרביעי גומר עליו את ההלל].

שנינו במשנה: רביעי, גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר.

מתני' עד היכן אומר ב"ה אומר עד חלמיש למעינו מים והלכה כב"ה וחותם בגאולה אמרי ק"ש והלל חותמין גאל ישראל צלותא גואל ישראל מאי טעמא רחמי נינהו אמ' רבי זירא ברכה דקידוש אק"ב אבל של תפלה קדשנו במצותיך מאי טעמא דתפלה רחמי נינהו וצריך שיזכיר יציאת מצרים (בלילות) [בקידוש היום] כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם למען תזכור את יום צאתך וגו'.

אמר רבה בר זירא בצלותא חותמין מצמיח קרן ישועה בהפטרה מגן דוד שנאמר ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ.

תאני רב יוסף שחותמין בהפטרה מגן דוד כדרך שחותמין בתפלה מגן אברהם. אמר ריש לקיש ואעשך לגוי גדול זה שאומר אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכלן ת"ל והיה ברכה אין חותמין אלא בך בלבד.

אמר רבא אשכחתינהו לסבי דפומבדיתא דהוו אמרו בשבתא בין בקידושא בין בצלותא מקדש השבת ביום טוב בין בצלותא בין בקידושא מקדש ישראל והזמנים ואמינא להו אנא אדרבא כו' ואסיקנא כסבי דפומבדיתא מדאמר רבינא אנא אקלעי לסורא לגבי מרימר ונחית שליח צבור לקמיה ואמר כסבי דפומבדיתא והוו כולי עלמא משתקי ליה ואמר להו מרימר שבקוה דהלכתא כסבי דפומבדיתא:

מזגו לו כוס שלישי ברך על מזונו אמר לו רבינא לרבא ש"מ ברכה טעונה כוס אמר ליה ארבע כוסות דתקון רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה.

[ואומר עליו ברכת שיר.] קבלתי מפי מורה רבי יהודה זצ"ל שקבל מרבו רבי יצחק בר אברהם הצרפתי ז"ל שהלל בלילי פסחים טעון ברכה אשר קדשנו לגמור את ההלל והביא ראיה מן הירושלמי כמו שאני עתיד לכתוב כאן, אבל הגאונים ז"ל הזכירו בשם רב צמח ז"ל שאין מברכין עליו מפני שחולקין אותו וקשו לעצמן שהרי אחריו מברכין יהללוך ושנינו כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו והן השיבו אין למדין מן הכללות ואין זה כלום.
ואחרונים אמרו יהללוך אינה ברכה לסוף הלל אלא ברכה היא שתקינו חכמים לכוס רביעי וחובה לכוס היא באה וגם זה אינו נכון שאם היתה ברכה בפני עצמה היו פותחין בה בברוך שזה כלל גדול הוא בכל ברכה שאינה סמוכה שהיא פותחת בברוך ואין אחת בכולן שהיא יוצאת מן הכלל בברכת המצות וברכת הנהנין.
ואל תשיבני מברכות של שבח כגון צרכי עמך ישראל מרובין ופרנסתן מעוטה וכגון מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו דהני לפי שאין בהן עשיית מצוה ולא הנאה ממש תקנו אותן כך אבל בברכות של חובה כגון ברכת המצו' וברכת הפירות אין בהן ברכה בלא פתיחה אלא בסמוכות ועוד שהברכ' בעצמה מורה שהיא ברכה של תשבחות ואין בה ענין לגאולה של מצרים אלא לקריאת הלל וזמרה שקרינו לפניו וכיון שכן למדנו לברכת השיר שהיא סמוכה לברכה שלפני קריאת ההלל ודמיא לברכה אחרונה שבק"ש וברכה של פסוקי דזמרה ושל קריאת ההלל עצמו בימים שהיחיד גומר אותו בהן אלא שבשאר הימים מקום שנהגו מברך לא נהגו לא ובזה קבעוה חובה מפני שהיא עיקר קריאתו של הלל באכילת פסחים יעוד כדי שתהא ברכה לכל כוס וכוס.
עוד מצאתי במס' סופרים ראיה לדברי הרב ר' יצחק ז"ל דתני התם ר"ש בן יהוצדק שמונה עשר ימים ולילה א' יחיד גומר בו את ההלל ואלו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב של עצרת וחג הסוכות ויום שמיני עצרת ויו"ט הראשון של פסח ולילו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליהן ולאמרן בנעימה ולקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו כשהוא קורא אותו בבית אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים.
מכאן נראה שכשהוא קורא אותו בביתו טעון ברכה שהוא בכלל ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל אלא שאם קדם וקרא בבית הכנסת אינו צריך שכבר בירך ברבים, וא"ת והא בגמ' דילן בפרק אין נערכין תני להא. דר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום יחיד גומר בהן את ההלל ולא קתני לילה של פסח זו אינה סברא דהתם הלל דעל עשיית מצות לא קתני תדע דהא לא מני נמי שבשחיעת פסחים דתני להו במתני' התם ועוד דהתם ימים קתני לפרש משנתנו דהחליל מכה לפני המזבח כו'.
ומצאתי עוד שנוי בתוספתא במס' סוכה שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין בהן את ההלל שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויו"ט הראשון של פסח ולילו ויו"ט של עצרת אע"ג דהכא קתני קורין מ"מ משוה קרייתן של ימים הללו ובתחלת הלכות גדולות ז"ל בענין מצות עשה כתוב וימים שמונה עשר ולילה אחד לגמור את ההלל תפס לו הלשון הזה שבמס' סופרים.
והירושלמי שסמך עליו הרב ר' יצחק ז"ל במס' ברכות בפרק ראשון אלו ברכות שפותחין בהן בברוך כל הברכות פותחין בהן בברוך אם היתה ברכה הסמוכה לחברתה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בברוך והתיב ר' ירמיה הרי גאולה של הלל שניא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעו בבית הכנסת יצא התיב ר"א ב"ר יוסי קומי רבי יוסי והא סופה אמר ליה שתים הנה להבא וא' לשעבר התיכון הרי הבדלה כו'.
ופירושו לפי שאמרו בברכה הסמוכה לחברתה שאין פותחין בה והזכירו כגון ברכה אחרונה שבק"ש שהיא סמוכה לאהבת עולם שלפניה הקשה ר' ירמיה הרי אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים שאנו מברכים בלילי פסחים שהיא סמוכה לברכה ראשונה של ק"ה ולמה פותחין בה בברוך שהיה ר' ירמיה סבור בברכה ראשונה של קריאת הלל נגמור את ההלל על שני פרקים הללו מברכין אותה שאין מפסיקין בהן וברכה אחרונה שלהן אשר גאלנו כענין ששנינו בה וחותם בגאולה וכיון שכן דמיא לברכה אחרונה שבק"ש שאין פותחין בה ומתרץ שניא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעו בבית הכנסת יצא וכשהוא קורא אותו בביתו אינו מברך עליו שכבר בירך ברבים כמו שהוזכר במס' סופרים אבל מברך אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותו בבית הכנסת הילכך כיון דפעמים אינה סמוכה פתח בה בברוך כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה וכן כל כיוצא בהן.
והקשה ר"א על פירוק זה והא סופה כלומר ברכה של סוף הלל יהללוך שאינה סמוכה בביתו ואינו פותחת אלמא לאו בסמיכותא תליא מילתא לפי שהיה ר"א ג"כ סבור שברכה ראשונה לגמור את הלל כשמברכין אותה בביתו אינו אלא על ב' פרקים ראשונים ואין להם בסוף אלא ברכת גאולה וברכת השיר על פרקים אחרונים ואין להם ברכה לפניהם ואף על פי כן אין פותחין בה ולא אמרינן כיון דפעמים אינה סמוכה כגון בביתו אעפ"י שהיא סמוכה בביהכנ"ס נפתח בה כמו שתירצנו בגאולה.
ופריק רבי יוסי ברכות של הלל שתים הן לפועל מצותה של קריאה וא' הודאה לשעבר על גאולה של מצרים ראשונה של קריאה לגמור את ההלל ואחרונה ברכת השיר ושתיהן סמוכות לעולם שאין מברכין אחת בלא חברתה אלא שתיהן בבהכ"נ ולא על שלחנו או שתיהן על שלחנו ולא בבהכ"נ אבל גאולה שבאמצע פרקים אינה לקריאת הלל אלא הודאה על יציאת מצרים ואינה נקראת סמוכה לעולם.
עכשיו למדנו מכלל הדברים שהלל זה בלילי פסחים טעון הוא ברכה לגמור את הלל שאין דרך בפירוש הירושלמי אלא כמו שפירשנו וביררנו אותו עם שאר הדברים המתבררים עמו ממסכת סופרים.
ותמה על עצמך היאך לא יהא טעון ברכה שאין לך הלל חובה כאכילח פסחים שהוא שעת גאולה וכן שנינו וזה וזה טעון הלל באכילתם וסמכוהו על המקרא דכתיב השיר יהיה להם כליל התקדש חג ולמה לא יברכו, וההפסקה שנתקשית על הגאונים והלא הם אמרו שכל מצוה אחת אם הפסיק ושח בינתים אינו חוזר ומברך כמו שהלל שמברכים קודם לקריאתו ואעפי"כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך ולכתחלה מתירין לו אף בק"ש מפני הכבוד ומפני היראה ועוד שלדבריהם שם תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד ברכה אחת לכולן ואסור להפסיק בהן ואעפ"כ אומר תפלה ואשרי דסדרו של יום אינו הפסק ואף כאן אינו הפסק שכך התקינו למצוה וסדרו של יום הוא.
וחוץ מאלו מצאתי גדולה ממנה ברכת התורה דמעיקר תקנתא הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה והרי כאן כמה הפסקות שזה בירך וקרא ונסתלק והלך לו ושמא יצא לשוק וזה קורא בברכה שלו עד שבעה ואחרון מברך בסוף ופוטר בברכה שלו שש הראשונים והטעם כיון דקריאת כל השבעה חובה ליום מצוה אחת היא ואין הפסקות שלהם כלום שעיקר מצוה זו בהפסקות הללו הוא וכן קריאת הלל על אכילת פסחים ומצה חובה ואין הפסקה של סעודה גורמת ברכה לא בתחלה ולא בסוף שכך תקנו אותה מתחלה בהפסקה זו הלכך מברך בתחלת מצוה וסופה, והפסקות של קריאת תורה גדולה מזו שהיא באנשים הרבה לפיכך ברכה שבסוף פותחת בברוך שלא עשו ברכתו של זה כסמוכה לברכת של אחר אבל בהלל כיון שאחד מברך לשתיהן עשו אותן כסמוכות והנה אמת ונכון:

סליק מסכת פסחים

חתימת גאולה שבברכה אחרונה של קריאת שמע ושל חתימת הגדה נאמרת בלשון עבר ר"ל גאל ישראל ושל תפלה גואל ישראל מפני שהיא תפלה ובקשת רחמים לזמן שהוא בו ולעתיד וכן בקידוש על הכוס אומר אשר בחר בנו וכו' וקדשנו במצותיו ובתפלה אומר וקדשנו במצותיך דרך תפלה:

קידוש של שבת אף הוא צריך שיזכיר בו יציאה מצרים ואין צריך לומר בקידוש של מועדות שענינם סובב על ענין יציאת מצרים אלא אף של שבת כן שהאמונה היוצאת לנו מענין יציאת מצרים והוא אמונת גמול ועונש ושנוי הטבעים וכן היוצאה מענין שבת והוא חדוש העולם הכל רומז אל ענינים נקשרים זה בזה ושאין מציאות להאמנת האחד מבלתי האחר כמו שהתבאר למבינים:

ברכה האמורה בתפלה על מלכות בית דוד מצמיח קרן ישועה מפני שהוא תפלה ובקשה כללית לכל העם ושל הפטרת נביאים מגן דוד וברכה ראשונה של תפלה צריך להזכיר בה שלשה אבות הראשונים ר"ל אברהם יצחק ויעקב ולחתום באברהם:

חתימת ברכת שבת בין בקידוש בין בתפלה מקדש השבת ושל ימים טובים מקדש ישראל והזמנים מפני שישראל הם המקדשים את הזמנים אבל שבת קדושה ועומדת ואם חל יום טוב בשבת חותם מקדש השבת וישראל והזמנים:

המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בסדר שאחר המזון והוא שאמר מזגו לו כוס שלישי יברך על מזונו רביעי גומר את ההלל ואומר עליו ברכת השיר בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה בין השלישי לרביעי לא ישתה אמר הר"ם מה שחייב שלא נתיר לו לשתות בין שלישי לרביעי הוא כדי שלא ישתכר כי היין בתוך המאכל לא ישכר כמו שישכר בלי מאכל וברכת השיר הוא נשמת כל חי עד סופה וכמו כן יהללוך עד הסוף נקרא ברכת השיר ואם אמרן שתיהן הרי זה משובח:

אמר המאירי מזגו לו כוס שלישי ומברך על מזונו בהזכרת מעין המאורע בברכת ירושלים ואחר כך מוזגין לו כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ר"ל יהללוך שהוא ברכה לאחריו ואע"פ שבשאר מקומות כל לאחריו תלוי במנהג בכאן קבעוה בתקנה ויש שואלין בה היאך מברכין לאחריו ולא ברכנו לפניו והרי אמרו במסכת נדה פרק ששי כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ועוד האיך ברכת יהללוך אינה פותחת בברוך והרי מכיון שאין ברכה לפניו אין זו סמוכה לחברתה עד שמזו כתבו הרבה מפרשים שמברכין לפניו בתחלת הללויה לגמור את ההלל ונמצא ברכת יהללוך סמוכה לחברתה אע"פ שההלל בנתים כדין ברכה אחרונה של קריאת שמע שעשינוה במסכת ברכות סמוכה לחברתה לאהבה עולם אע"פ שקריאת שמע בנתים וכן ברכת ישתבח לפסוקי דזמרה וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בתוספתא סוכה פ"ג שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין את ההלל שמונת ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב ראשון של פסח ולילו ויום טוב של עצרת ומאחר שהוא משוה קריאות אלו בענין אלמא שדינם שוה ואף במסכת סופרים אמרוה בדרך זה אלא שנתחדש בה שאם קדם לאמרו בבית הכנסת אינו צריך לברך על שלחנו ולשון מסכת סופרים בזו הוא שאמרו שם שמונה עשר יום ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל ובגולה עשרים ואחד יום ושתי לילות:

ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליו וכשהוא קורא בביתו אינו צריך לברך הא כל שלא קדם לאמרו בבית הכנסת צריך לברך עליו בביתו וברכה זו עדיין אתה צריך לידע היכן אומרה אם בשעה שרוצה להתחיל הללויה ויקרא באותה ברכה עד למעינו מים ויברך ברכת גאולה ואחר סעודה יתחיל לא לנו בלא ברכה ויסיים בברכת יהללוך או שמא אינו מברך כשמתחיל הללויה אלא אחר סעודה כשרוצה להתחיל לא לנו יברך ויסיים בברכת יהללוך ותדע שקצת חכמים מברכי' לקרוא בשעה שפותחין הללויה ואין מברכין לגמור הואיל ואינו גומרו קודם אכילה אלא לקרוא ויש מברכין לגמור והראיה שבפתיחת ההלל מברכין אותה מה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של ברכות כל הברכות כלן פותחין בהם בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה כגון של קריאת שמע ותפלה אין פותחין בהם בברוך היתיב ר' ירמיה הרי גאולה ר"ל אשר גאלנו שהיא סמוכה לחברתה ופותחת בברוך ותירצוה הואיל ואם שמעה בבית הכנסת יצא והוא שהיה מנהגם לקרוא את ההלל בבית הכנסת מבעוד יום זכר להלל שבעזרה שהיו אומרים בשעת שחיטת פסחים וכל שבירך בבית הכנסת אינו טעון ברכה ראשונה להלל ונמצא שברכת אשר גאלנו אינו מיוחדת כל כך להלל שאף אם הפקיע עצמו מן ההלל הוא מברכה וכענין ברכת אשר ברא שפותחת בברוך אחר שלפעמים נאמרת בלא האחרות הא למדת שכל שלא אמרו בבית הכנסת צריך לברך עליו בתחלת הללויה:

ועדיין אתה צריך לידע אם יחזור ויברך לגמור בתחלת לא לנו אחר סעודה שהרי ברכה ראשונה כבר פסק כחה בברכת גאולה וראוי לומר שיברך לגמור ושתהא ברכת יהללוך חתימה לזו ומ"מ לפי דברי תלמוד המערב שהזכרנו אין ברכה בתחלת הלל שאחר סעודה ואע"פ שהסעודה מפסקת הרי אמרו בקריאת התורה שהפותח מברך לפניה והחותם לאחריה ופוטר כל הראשונים אע"פ שאפשר שיצאו להם ואכלו ושתו וכ"ש שברכות אלו על דרך הפסקה זו נתקנו וסדרו של יום כך הוא אבל ברכה לפני הלל שאחר סעודה ליכא לפי ענין האמור בתלמוד המערב והוא שהקשו שם והרי סיפא ר"ל יהללוך כלומר שאינה סמוכה לחברתה ואינה פותחת בברוך והרי שקורין אותה שאינה סמוכה לחברתה ואלו היתה ברכה בתחלתו היאך הוא קוראה שאינה סמוכה לחברתה אלא שלדעתי אפשר שזו היא שהשיבו שם שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר כלומר שתי ברכות נתקנו להלל זה אחת לשעבר והוא קודם סעודה בתחלת הללויה והיא בנוסח לקרוא את ההלל וברכת גאולה חתימה שלה ואחת להבא והיא בתחילת הלל שאחר סעודה והיא בנוסח לגמור וברכת יהללוך חתימה לה ונמצא שהיא סמוכה לחברתה ולפירוש זה נמצאו בהלל זה שתי ברכות אחת קודם סעודה בנוסח לקרוא וחתימתה ברכת גאולה ואחת לאחר גמר סעודה בנוסח לגמור וחתימתה יהללוך כך נראה לי ומ"מ במסכת ברכות פרשתיה בדרך אחרת לומר שברכת יהללוך סמוכה היא לברכה ראשונה שקודם אכילה וחתימה שלה היא ששתי חתימות נתקנו לה אחת להבא והיא של סוף ההלל ואחת לשעבר והיא הגאולה ואחר ששתיהן נתקנו על ברכה ראשונה שתיהן נקראות סמוכות ונראה לי כדעת ראשון אע"פ שדברים מחודשים הם:

ומ"מ כמה חכמים ראינו שלא היו מברכין לפניו כלל לא בתחלת הללויה קודם סעודה ולא בתחלת לא לנו לאחר סעודה ואומרים שאלו נתקנה בו ברכה לפניה לא היו מחלקין אותו לשני כוסות וברכת גאולה אינה ברכה לאחריו עד שתאמר שמאחר שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו שאם כן אף לדבריהם אם שמעוה בבית הכנסת יצא ואינו מברך לפניו ואעפ"כ מברך לאחריו אלא שזו ברכת הכוס היא ולא ברכת הלל וכן ברכת יהללוך שאינן חתימות כלל לברכות אחרות והראיה שאמר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר אלמא שברכה בפני עצמה היא שאלו ברכת הלל היתה היה אומר גומר עליו את ההלל וחותם בו וכן שאם היא ברכת הלל לא היה צריך לומר מאי ברכת השיר ואע"פ שאינה סמוכה אינה פותחת בברוך שכך הוא דינה של ברכת שבח וכמו שאמרו בגשמים מודים אנו על כל טיפה וכו' עד ברוך אל ההודאות וכן צרכי עמך ישראל מרובים ועל זו שאלו מאי ברכת השיר כלומר איזו ברכת שבח תקנו על כוס זה רב יהודה אמר יהללוך שהיא ברכה אחרונה להלל דעלמא בשיש ברכה לפניו ונתקנה כאן לברכת שבח ור' יוחנן אמר נשמת כל חי ואף זו ראיה לדברינו שאלו לברכת הלל נתקנה מי יאמר שתפלת נשמת כל חי תהא נתקנת לברכת הלל ואם מסמיכות ישתבח וחתימת מלך מהולל בתשבחות מ"מ אין זה נוסח ברכה וזהו שאמרו במסכת סופרים וכשהוא קורא בביתו אינו מברך עליו ואע"פ שהדברים מוכיחים בה שאם לא קראו בבית הכנסת מברך כך פירושו שמן הדין היה לברך עליו אלא שעיקר התקנה כך היא לאמרו בבית הכנסת ושלא לברך על שבביתו ואחר שכך היא התקנה אף מי שלא אמרו בבית הכנסת אינו מברך עליו או שמא דוקא כשבא לקרות את כלו בביתו כדרך שקורין אותו בבית הכנסת ובתוספתא של פרק זה אמרו בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאים וגומרין את ההלל ואם אי אפשר להם כן גומרין את כלו ר"ל קודם סעודה ואפשר שבכוס שלישי אומר ברכת יהללוך:

והילכך אומר אני שאם בא לקרות את כלו בביתו לאחר אכילה שמברך עליו ומה שאמרו גומר עליו את ההלל פירושו שאינו מדלג בו ואף מה שאמרו בתלמוד המערב והרי גאולה והרי סיפא וכו' הם טורחים לפרש בו כך שהמקשה היה סובר שיברכו בו לפניו וא"כ הרי גאולה סמוכה ופותחת בברוך והשיבו שאם שמעה בבית הכנסת יצא כלומר ואין חיובו בשלחן אלא בכל מקום ומתוך כך היתה התקנה לאמרו בבית הכנסת וא"כ זה שבביתו אינו מתורת חובת הלל אלא מתורת חובת הכוס ואין לו לברך בו לפניו והקשו והרי סיפא וכו' כלומר שאינה פותחת ואם לא שברכו לפניו היאך היא בלא פתיחה אחר שאין בה סמיכות לחברתה ותירץ שתים הן כלומר אשר גאלנו ויהללוך והלא יהללוך מיהא סמוכה לאשר גאלנו אבל ברכה לפניו אין בו כלל או שמא שתים הן ששתיהן חתימות לברכה שקודם הלל שברכת אשר גאלנו ברכה על כוס שני ויהללוך על כוס שלישי ואף היא נסמכת לברכת ההלל ואין האכילה מפסקת וכן יש דוחקים לצדד פירושו בדרך אחרת ודברים רחוקים הם ועיקר הדברים נראה לי כמו שפרשנו ולברך שתים אחת לקרוא ואחת לגמור אלא שהדברים מחודשים:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאמר בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה ופירשו בתלמוד המערב שלא ישתכר וישכח מלגמור את ההלל ושאל בה והלא משוכר הוא כלומר אם דעתו לכך כבר נשתכר בתוך המזון ותירץ יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

כבר ביארנו שהברכה טעונה כוס למצוה אבל לא לעכב ומעתה ארבע כוסות אלו לא לברכות נתקנו אלא הברכות נתקנו להם והוא שאמרו ארבע כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה:

צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כבר הוכחתי למעלה מדאורייתא אינו אלא מה שאנו אומרים בתפלה ועל הכוס היא מדרבנן ובכל המועדים אנו מזכירים יציאת מצרים בקידוש היום של תפלה אע"פ שאנו מזכירין בקידוש שעל הכוס אבל בשבת בקידוש על הכוס אנו אומרים זכר ליציאת מצרים ובקידוש התפלה אין אנו אומרים אותו. וקשיא למה לא נתקן לאומרו בשת בתפלה שהאי עיקר הקידוש מן התורה וגזירה שוה בשת גמרינן לה ויו"ט ילפי משבת ואמאי בימים טובים אמרי' ובשבת לא אמרינן:

סם דצלותא מצמיח קרן ישועה עמ"ש לקמן בפ' קמא דתעניות:

בפרשב"ם בד"ה צריך שיזכיר יציאת כו' ובשאר מועדים במה מצינו מפסח עכ"ל ויש לתת טעם אמאי לא נילף נמי שבת במה מצינו אבל הר"ן כתב דנילף שאר י"ט במה מצינו משבת ודו"ק:

בד"ה ה"ג כתיב הכא למען תזכור וגו' וכתיב התם את יום השבת עכ"ל ק"ק דבשבת גופיה בדברות שניות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ואפשר לומר דזכירת יציאת ממצרים קאמר דנילף מג"ש להזכיר בקידוש אבל בדברות שניות לא כתיב רק זכירת עבודת מצרים אבל מדברי התוספות נראה דיציאת מצרים היינו נמי עבודת מצרים ודו"ק:

תוס' בד"ה רביעי אומר כו' קימעא לשתות מים יכנס כו' ובעי למשתי חמרא כו' עכ"ל כצ"ל:

דצלותא מצמיח כו' דאפטרתא מגן דוד כו' כיון דצלותא רחמי נינהו מתפללין אנו בזכות האבות בכל התפלות דהיינו אלהי אברהם כו' עד מגן אברהם אבל מגן דוד אין לומר בתפלה דרחמי היא ולא שייך להתפלל בזכותו שהרי אנו מתפללין על צמיחתו ויש לו לתלות בזכות אחרים אבל תקנו מגן דוד גבי קריאת תורה לקיים המקרא ועשיתי לך שם גדול גו' ולפי שדברי נביא היה תקנוהו לגבי קריאת נביאים בהפטורה וק"ל:

זו שאומרים אלהי אברהם כו' הוא מבואר שזה הכתוב הוא תחלת דבר ה' עם אברהם ‏ולא נאמר אלא בלשון סיפור דברים שזאת אעשה לך שתהיה לגוי גדול וגם ואברך ואגדלה גו' ‏אבל לא בירך עתה בכל זה אלא שבישר לו עתה על כל הטובה וברכה שיתן לו ולבנו ולבן בנו ‏וזאת הראיה שדברים אלו בעצמם נאמרו שוב לאברהם דכתיב ואברהם היו יהיה לגוי גדול ‏וכבר ידוע כי אלהים הוא בעל הכוחות וז"ש אלהי אברהם שזה הכח אלהי שיהיה לגוי גדול ‏ניתן לאברהם אחר שהיו הוא ושרה אשתו עקרים וזהו שאומרים אלהי אברהם כי זה כח אלהי ‏שיהיה לגוי גדול נתקיים באברהם ואמר ואברכך שזה כח אלהי לא נמצא באברהם אלא ‏ביצחק שנא' ויברך אלהים את יצחק וז"ש אלהי יצחק כי זה כח הברכה שאמר ואברכך נתקיים ‏ביצחק ואמר ואגדלה שמך גו' זה כח אלהי לא נגלה לאברהם וליצחק אלא ליעקב כי היה שמו ‏ע"ש עקב ושפלות וגידל שמו הקב"ה כ"א ישראל יהיה שמך וז"ש אלהי יעקב שזה כח אלהי ‏ואגדלה שמך על יעקב נאמר ואמר יכול בכולן חותמין כי החתימה בשם של ד' שם אחדות על ‏כולן נאמר ת"ל והיה ברכה בך חותמין כו' והי"ה הן אותיות של שם ד' וא"ל הקב"ה שהוא יהא ‏נזכר בחתימה כי אברהם הוא הראשון אשר על ידו נתייחד שמו של הקב"ה וכדלקמן אמר ‏הקב"ה אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולם נאה ליחיד כו' ולזה גבי יצחק כתיב ויברך אלהים גו' ‏ולגבי יעקב ויאמר אלהים לא יקרא גו' אבל גבי אברהם זכר שם של ד' בברית בין הבתרים ‏וא"ל אנכי מגן לך שהוא מעין החתימה אנו כוחות אלהים הם נסים נסתרים אבל נסים הנגלים ‏פועל אותן הש"י בשמו המיוחד שם ההויה וז"ש למשה וארא אל אברהם גו' באל שדי גו' ‏שהוא כח אלהי המשדד מערכה בנסים נסתרים לכל אבל שמי ה' הפועל נס נגלה לא נודעתי ‏להם ועוד מפורש בפ' חלה: ‏

גמרא אר"ז דקידושא אשר קדשנו במצותיו וצונו. ברי"ף ורא"ש ליתא תיבת וצונו:

גמ' וצריך שיזכיר יצ"מ בקידוש. ופירש הרשב"ם בין בכוס ובין בתפלה וצ"ע דאין בנוסחתנו בתפלה של שבת זכר ליצ"מ:

ברשב"ם ד"ה מאי לאו. אבל אליבא דב"ה כו' לא פליגי כו'. נראה דמלת כו' שבדבריו צ"ל קודם לא פליגי:

רשב"ם ד"ה והלל שחותם. כר"ע דמתני' הס"ד ואח"כ מה"ד גאל ישראל שמספר כו'. ועיין הלשון ברש"י שברי"ף:

רשב"ם ד"ה דאפטרתא וכו'. ור"ש היה אומר כו' ותרי חתימות כהדדי לא שייך בתפלה. לכאורה סתירה לזה ממס' תענית רפ"ג על החמישית כו' ברוך כו' שומע תפלה ובה חתמינן ג"כ ברכת שמע קולנו:

תד"ה למען. ואולי יל"פ עפ"י הא דאיתא בש"ר פ"א בפסוק וירא בסבלותם שמשה תקן לישראל לנוח ביום השבת וזכר ליצ"מ היינו עבודת מצרים עיין מהרש"א. [וענל"פ דזכר ליצ"מ שב על למקראי קודש דסמיך ליה ור"ל דשבת נאמרה תחלה להם אף שהם זכר ליצ"מ שגדולה מאד שבא זכרונה כפולה ומכופלת בתורה ובנו"כ] :

גמ' אשר קדשנו במצותיו ״וצונו". מלת וצונו נמחק:

תוס' ד"ה למען. וכשנגאלו ממצרים. נ"ב יבאו למרה:

זֶה שֶׁאוֹמְרִים: "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם" וְכוּ'. קשה והלא מצינו שאמר השם יתברך למשה רבינו ע"ה בסנה (שמות ג, ו) אָנֹכִי אֱלֹקֵי אָבִיךָ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב וְכוּ' ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ג, א) שמח משה רבינו ע"ה ואמר שנמנה אבי עם האבות ולא עוד אלא שנזכר תחילה.
ונראה לי בס"ד דעיקר המעלה הוא שיזכיר אֱלֹקֵי על שם הפרטי שלו כמו שנאמר אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב, וכאן לא אמר לו אֱלֹקֵי עַמְרָם אלא 'אֱלֹקֵי אָבִיךָ' בסתם. ועוד נראה לי בס"ד דעיקר המעלה הוא כאשר אומרים כן במטבע ברכות ובתפלה.

יָכוֹל יְהוּ חוֹתְמִין בְּכֻלָּם?. משמע שיש טעם וסברא מבחוץ שראוי לחתום בכולם ולומר 'מָגֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וֵאלֹקֵי וְיַעֲקֹב'. וצריכים להבין מאי היא?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו לעיל בשם רבינו ז"ל כי מָגֵן לקוחה מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמור באברהם יצחק ויעקב, ולפי זה ניחא דמסתבר טעמא לחתום במגן בכולם, כי מָגֵן לקוחה מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמורה בכולם:

ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים תני רב יוסף זהו שאומרים מגן דוד. הרב מהר"י פינטו תמה דאין אומרים אלא מגן אברהם ועתה דכתיב כשם הגדולים משמע דאמרינן אלהי דוד כדאמרינן אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ועיין מה שישב שהוא דחוק. והרב מופת הדור מהרח"א בס' מקראי קדש הביא משם הרב תאוה לעינים דלא ראה הכתוב כה אמר ה' אלהי דוד ע"ש ולק"מ כמ"ש הרב עצמו בישרש יעקב דף ע"ה והוא אמת בכונת הרי"ף. אך יש להרגיש על הרי"ף ועל הרב מהרח"א דלא זכרו דרשב"ם נתקשה בזה ותירץ קרוב לדרך מהרח"א ע"ש ואין לפני ס' ת"ל. ולי ההדיוט אפשר לישב כפשוטו דשפיר קאמר כשם הגדולים דאמרינן בברכה מעין שבע מגן אבות בדברו הרי דקאמר מגן על הגדולים וזהו כשם הגדולים שאומרים מגן אבות כך יאמרו מגן דוד. ובדרך הרי"ף מלבד שהוא דחוק כאמור עוד יש להרגיש דתלי זייניה במאי דכתיב שם גדול כשם הגדולים דר"ל שם כשם גדול מהגדולים שהוא אברהם והרי בדברי הימים נאמר ועשיתי לך שם כשם הגדולים. ולדידיה דסליק ונחית במ"ש שם גדול הול"ל בדברי הימים גם כן שם גדול דזהו עיקרו ותוקפו של דבר ואמאי כתיב שם כשם הגדולים ואיננו גדול ודוק:

קסבר עד ועד בכלל. ואי אמינא עד בצאת סברי עלמא דאף בצאת בכלל משום הכי אמר עד אם הבנים שמחה ותו לא: [עד ולא עד בכלל]. ואי הוה אמינא עד אם הבנים הוה משמע עד אם הבנים ולא אם הבנים בכלל: ה''ג כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך וגו' וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו: כשם הגדולים. כאברהם כיצחק ויעקב: דברבים איתא. משום כבוד רבים אומר מקדש ישראל:

רשב"ם
מאי לאו בהא קמיפלגי. דהנך תנאי אליבא דב''ש בהללויה פליגי אי סוף פירקא הוא אי ריש פירקא הוא הלכך האי נקט מילתיה בהך לישנא והאי מילתיה באידך לישנא אבל אליבא דבית הלל דליכא הללויה עד חלמיש למעינו מים לא פליגי כו' אלא איידי דמיחלפי מילתיה דב''ש משום הללויה אי ריש פירקא הוה אי לא מיחלפי נמי מילתייהו דבית הלל למינקט האי מילתיה סוף פירקא ואידך ריש פירקא כי היכי דאמרי אליבא דב''ש: מ''ד עד בצאת סבר עד ולא עד בכלל. ואי הוה אמר עד אם הבנים הוה משמע ולא אם הבנים שמחה בכלל: ומ''ד עד אם הבנים קסבר עד ועד בכלל. ואי הוה אמר בצאת הוה משמע דאף בצאת בכלל ופלוגתייהו אליבא דבית הלל איכא לפרושי נמי בכה''ג: ונימא עד הללויה. למ''ד עד ולא עד בכלל: קרית שמע. ברכת גאולה שאחר ק''ש: והלל. של ערבי פסחים שחותם גאל ישראל כר''ע דמתניתין שמספר ומשבח על גאולת ישראל שעברה: דצלותא גואל ישראל. שאנו מתפללין על העתיד: דקידושא וקדשנו. דהודאה היא על שעבר: דצלותא קדשנו. לפי שאנו אומרים אותה באמצע תפלה ראוי לאומרה בלשון בקשה: צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. בין בכוס בין בתפלה של שבת בגזירה שוה דפסח ובשאר מועדים במה מצינו מפסח: ה''ג כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך וכתיב התם זכור את יום השבת: דאפטרתא. במסכת סופרים (פרק יג) תניא להו לברכות דהפטרה ומפרש דמגן דוד אומר ובצלותא שייך לומר טפי מצמיח קרן ישועה משום דרחמי נינהו ואנו מבקשין שיצמיח קרן ישועה לישראל ורבינו שלמה היה אומר משום הכי לא שייך למימר בתפלה מגן דוד שכבר אמרנו מגן אברהם ותרי חתימות כהדדי לא שייך בתפלה: כשם הגדולים אשר בארץ. נתן הנביא אמר לדוד כן מפי הקב''ה שכשם שחותמים במגן אברהם חותמין במגן דוד הגדולים אברהם יצחק ויעקב ואע''ג דבשלשתן לא חתמינן היינו לפי שאין חותמין בשתים כדכתיב והיה ברכה מיהו שלשתן נזכרין בברכת אבות אבל דוד שהוא יחיד בברכה הקבועה לו במי יחתומו אם לא במגן דוד: סבי דפומבדיתא. רב יהודה ורב עינא בסוף פרק ראשון דסנהדרין (דף יז:): בשבתא. בשבת דעלמא שאינו י''ט: יומא טבא. בלא שבתא דאילו בשבת ויום טוב חתים תרוייהו מקדש השבת וישראל והזמנים כדמפרש במסכת ביצה (דף יז): שבתא דקביעא וקיימא. מששת ימי בראשית ואינה תלויה בקביעת החודש: דברבים איתא. משום כבוד רבים אומר מקדש ישראל: קידוש ברבים מי ליתא. בבית הכנסת ובסעודת חתן: מתני' ברכת השיר. בגמרא מפרש: ביו הכוסות הללו. בין שנים הראשונים לשנים האחרונים אם רצה לשתות ישתה: בין ג' לד' לא ישתה. מצאתי בגמרת ירושלמי למה לא ישתה כדי שלא ישתכר דתו לא מצי למימר הלל ופריך התם והלא כבר משוכר הוא ששתה כבר הרבה בסעודתו ומשני יין שבתוך המזון אינו משכר שלאחר המזון משכר וה''ה נמי דיין שלפני המזון אינו משכר ואם רצה לשתות בין ראשון לשני ישתה דהא לא ממעט תנא אלא בין ג' לד': גמ' ש''מ ברכת המזון טעונה כוס. דהא במסכת ברכות לא מתני' בהדיא דטעונה כוס אלא מדיוקא שמעינן ליה דאמר בריש פירקא (דף קה:) שמעת מינה מהא מתני' תמני ש''מ ברכת המזון טעונה כוס ולימא נמי דממתני' שמעינן ליה: ה''ג ארבע כוסות תקינו להו רבנן וכל חד וחד נעביד ביה מצוה. כלומר ראוי שיעשה בו מצוה אבל בשאר ימות השנה לא בעי כוס שאף כאן אין הכוס בא בשביל ברכת המזון:

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. לכך קבעו זכר ליציאת מצרים ושמעתי מהר''מ שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך ופר''ך בא''ת ב''ש וג''ל שהם מלאכות ארבעים חסר אחת וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאות' ל''ט מלאכות: רביעי אומר עליו הלל הגדול. רביעי גרסי' ולא גרסינן חמישי ולה''ר יוסף טוב עלם שכתב בסדרו קימעא לשתות מים יכנס אם חולה הוא או איסטניס ואי בעי משתיא חמרא משום אונס לומר בחמישי הלל הגדול ישתנס תימה כיון שאוסר לשתות איך תיקנו כוס חמישי הא ארבע כוסות תיקנו ולא חמישי וכן מה שאוסר לשתות אפי' מים הא לא מבטלי טעם מצה דאפילו אחר הפסח לא אסר לקמן רק מיני מיכלא אבל מיני מישתיא אפילו יין לא מצינן לאסור והא דאמר בין שלישי לרביעי לא ישתה מפרש בירושלמי שלא ישתכר ושלא יוכל לומר הלל וכן פסק רבי' שמואל לקמן דכל שתיה מותרת ואפי' לפי המפרשים בין שלישי לרביעי לא ישתה שלא יבטל טעם מצה מ''מ במים לא מיירי אלא ביין דומיא בין ראשון לשני ישתה דמיירי ביין כי היכי דניגרריה לליביה כדאמרי' לעיל [דף קח.] ומיהו רוב עמא דבר לשתות וגם רב אלפס התיר מים ולא אסר רק יין: