פסחים קטו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטו - א

מתקיף לה רב חסדא: וכי לאחר שמילא כריסו הימנו מהמרור בטיבול ראשון, חוזר ומברך עליה? והרי כבר יצא ידי מצות אכילת מרור באכילה הראשונה?!

אלא, אמר רב חסדא: מעיקרא, מברך עליה "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור", ואכיל.

ולבסוף, אכיל אכילת חסא בלא ברכה, שאינה אלא בשביל היכר לתינוקות.

בסורא עבדי כרב הונא.

ורב ששת בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא. והלכתא כוותיה דרב חסדא.

רב אחא בריה דרבא מהדר היה מחזר אשאר ירקות לטיבול ראשון כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. שאם יקח חזרת [מרור] לטיבול הראשון הוא נכנס למחלוקת אימתי יברך "על אכילת מרור".

אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן: הכי אמר הלל משמיה דגמרא: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי ביחד וניכול. משום דסבירא לן: מצה בזמן הזה חיובה הוא מדאורייתא. ואילו מרור חיובו הוא רק מדרבנן בזמן הזה [כמבואר הטעם להלן קכ א]. ואתי מרור דרבנן, ומבטיל ליה למצה ^[21] דאורייתא! שבכל לעיסה מעורבים בפיו יחד מצה ומרור, ולפעמים המרור הוא הרוב, ואז הוא "מבטל" את המצה ולא נשאר מהמצה כזית שלם באכילתו.

ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו, שלא נאמרה תורת ביטול ברוב בשתי מצוות המעורבות יחד.

הני מילי דאורייתא בדאורייתא, או דרבנן בדרבנן, ששתי המצוות שוות, ששתיהן מדאורייתא או מדרבנן.

אבל מצוה דאורייתא ומצוה דרבנן שהתערבו, אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא! ^[22] שהמצוה דרבנן נחשבת לרשות ביחס למצוה דאורייתא.

והוינן בה: מאן הוא התנא דשמעת ליה שמצות אין מבטלות זו את זו?

ומשנינן: הלל היא!

דתניא: אמרו עליו על הלל, שהיה כורכן ^[23] את הכזית מקרבן הפסח והכזית מהמצה ומהמרור בבת אחת, ואוכלן, שנאמר "על מצות ומרורים יאכלהו" את הפסח, דהיינו בבת אחת.

הרי, שהלל סבור שמצות אין מבטלות זו את זו, ^[24] שאם לא כן, לא היה יכול לאוכלם כשהם מכורכים ומעורבים יחד, שהרי כל אחד מבטל את השני.

אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל!

דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת, ואוכלן כדרך שהלל אוכלן?

תלמוד לומר "על מצות ומרורים יאכלהו"! ומזה שלא אמר הכתוב "יאכלו", והיינו יודעים שזה הולך על הפסח, שהרי לפני זה כתוב "ואכלו את הבשר בלילה הזה", משמע שיכול לאוכלם אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.

מתקיף לה רב אשי: אי הכי, שרבנן סוברים כמו שאמר רבי יוחנן, שאסור לאכול את כולם בכריכה אחת, מאי "אפילו" שאמרו חכמים, שמשמע שיכול לאוכלם בין בכריכה אחת בין בשתי כריכות?!

אלא, אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני: יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן?

תלמוד לומר "על מצות ומרורים יאכלהו", אפילו זה בפני וזה בפני עצמו.

שהתנא של הברייתא באמת סובר שיכול לאוכלם בין בכריכה אחת בין בשתי כריכות, אולם עיקר דברי רבי יוחנן לא נדחו, שקבלה היתה בידו שיש חכמים החולקים לגמרי על הלל ואוסרים בכריכה אחת. אלא שאין הם החכמים של ברייתא זו אלא חכמים אחרים.

השתא, דלא איתמר הלכתא לא כהלל שצריך דוקא בכריכה אחת, ולא כרבנן של רבי יוחנן [ולא של הברייתא] שסוברים שאוכל רק בשתי כריכות, מברך על המצה לבד "על אכילת מצה" ואכיל [זה אף להלל כדלעיל, שמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן].

והדר מברך ^[25] על המרור לבד "על אכילת מרור", ואכיל [כי שמא הלכה כרבנן שכל אחד צריך להיות לבד].

והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, ^[26] זכר למקדש כהלל, כדי לעשות זכר למה שהלל היה עושה בזמן המקדש, שהיה אוכל הכל בכריכה אחת.

אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: כל דבר שטיבולו במשקה, שטבלו במשקה, כגון ירק שטבלו בחומץ, צריך נטילת ידיים. ^[27]

כי ידים שאינם נטולות יש עליהן טומאה מדרבנן בדרגה של "שני לטומאה", וכאשר הן נוגעות במשקה, נטמא המשקה ונהיה ראשון לטומאה, לפי הכלל ש"כל דבר הפוסל את התרומה, דהיינו, שני לטומאה, מטמא את המשקין [ואפילו חולין] להיות ראשון לטומאה".

הערות

^[21] בטעם הדבר נאמרו בראשונים כמה הסברים, ברשב"ם בסוגייתינו וכן בתוספות בזבחים [עח א ד"ה אלא], משמע שההסבר הוא שמחמת חריפות המרור מתבטל טעם המצה, וזהו דין ביטול ככל דיני ביטול איסור בהיתר, שכאשר בטל הטעם נחשב האיסור כאילו איננו, וכמו כן כאן מתבטל טעם המצה ונחשבת המצה כאילו איננה, ולפי הסבר זה יוצא, שאם כבר אכל מצה, וחוזר ואוכל מצה ומרור לשם אכילת מרור, יוצא ידי חובתו, כיון שאין בכח המצה לבטל טעמו החזק של המרור. ואילו בסוגייתינו מבואר להיפך שלא יצא ידי מרור, וצריך לומר שבמרור ישנה סברא הפוכה, כיון שהתורה דרשה לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם, וצריך להרגיש את המרירות בפה כמבואר בסוגיא שאם בלע מרור לא יצא מפני שלא חש במרירותו, לכן אם אכל מצה ומרור יחד לשם מצות מרור, לא יצא כיון שאינו טועם את כל טעם מרירות המרור. והרמב"ן והמאירי מפרשים שאין זה מדין ביטול איסורים, אלא משום מעלת וחיבוב המצוה, צריך שלא יערב בה דבר אחר, אלא אם כן הדבר האחר הוא מצוה כמותה או חמורה ממנה. אמנם לפי דבריהם קשה להבין את דברי הגמרא בזבחים [עט א] האומרת כשם שמצוות אינן מבטלות זו את זו, כך איסורים אינם מבטלים זה את זה, ולהסבר זה קשה מה הדמיון, במצוות כל הביטול הוא מחמת חשיבות המצוה, שלא יאכל דבר רשות עמה. אבל אם שתי האכילות מצוה, אין בכך ביטול, מה שאין כן באיסורים, כגון שערבב פגול ונותר יחד, מדוע שלא יתבטל הפגול בנותר. וכתב הברכת אברהם להסביר זאת על פי דברי הר"ן בנדרים [נב א] שביטול שייך רק בדברים סותרים. כמו איסור בהיתר, ולכן אומרת הגמרא כפי שמצוות אינן מבטלות זו את זו ולמרות שהם ממינים שונים, בכל זאת כיון שהם מצוות, המצוה הופכת אותם כביכול לדבר אחד, כולם משמשים כרגע לקיים ציווי ה', ולכן אינם נחשבים כדברים שונים ואינם מתבטלים זה בזה, וכמו כן לענין איסורים, אף שהם איסורים שונים כפגול ונותר, בכל זאת לכולם יש דבר משותף, שהינם דברים אסורים ואין בכחם לבטל זה את זה [ועיין עוד בחידושי חתם סופר פה שמאריך בסברות אלו].

^[22] התוספות בקידושין [לז ב] מביאים את שאלת האבן עזרא, על הדין שאדם שיש לו מצה העשויה מקמח חדש, אסור לו לאוכלה לפני ט"ז בניסן, שמקריבים בו העומר להתיר איסור חדש. וקשה, שתבוא מצות עשה של אכילת מצה ותדחה את הלא תעשה של איסור חדש, והקשה על כך הגאון רבי יהונתן אייבשיץ, הרי הגמרא ביומא פ א אומרת שבימי אבלו של משה נשתכחו השיעורים של כזית וכדומה, ואם כן, יתכן שאוכל יותר מכזית, ובזה אינו מקיים מצוה, ועובר על איסור חדש. ותירץ, שיכול לקחת כזית מצה כפי המקובל בידינו, ויקח עם זה כזית מרור, וממה נפשך, אם זה השיעור כזית, אם כן, מקיים מצות מצה ואין המרור מבטלה, ואם יש כאן יותר מכזית, הרי הנוסף על הכזית הוא מצה של רשות, וטעם המרור מבטלו, ואינו עובר באיסור חדש. והקשה על זה המנחת חינוך [מצוה ו' סוף אות ב'] שדין זה שמבטל המרור את המצה, הוא רק נפקא מינה למלקות. אבל איסור ודאי שיש. ועיין שם בהערות שציינו שכן גם דעת הב"י והפמ"ג. אבל הב"ח והחוות דעת חולקים בזה.

^[23] הבית הלוי בחלק ב' דרוש ב' מביא דרשת חז"ל על הפסוק 'השביעני במרורים הרוני לענה', ודרשו חז"ל השביעני במרורים זה ליל הסדר שאוכלים בו מרור, הרוני לענה זה ליל תשעה באב, שתמיד יוצא תשעה באב באותו יום בשבוע כמו ליל הסדר. ומבאר הבית הלוי שאין זה קשר מקרי, אלא ליל הסדר גרם לליל תשעה באב, מפני שבני ישראל נגאלו ממצרים לפני סוף הארבע מאות שנה שנגזרו עליהם, ואמר הקדוש ברוך הוא למשה, שאת השנים החסירות, הם ישלימו בגלויות הבאות. אבל אם היו נשארים במצרים עד תום הארבע מאות שנה, שוב לא היו גולים, אלא שהקב"ה נאלץ להקדים ולהוציאם לפני שיכנסו לחמישים שערי טומאה, יוצא מכך שגאולת ליל הסדר טמנה בחובה את הגלות שתחול בתשעה באב, ומקשה הבית הלוי על הלשון 'השביעני' במרורים, הרי אוכלים רק כזית מרור, ולא שייך בזה לשון שובע, ומבאר שהנה בליל הסדר עושים שני דברים הפוכים, גם זכר לשעבוד כמרור וגם זכר לגאולה כארבע כוסות ומסובין. אבל בסוף הסדר אוכלים פסח לשובע, שישאר טעם פסח בפה, ובא לרמז שהמזכרת שישאר לנו מלילה זה, זו הגאולה. אולם כל זה לרבנן, ולהלל שהיה כורך, אם כן גם המרור נאכל על השובע, ולכאורה קשה, מה הענין שישאר טעם מרור בפה? הרי השעבוד חלף עבר לו, ועל זה תירצו במדרש "השביעני במרורים", כלומר, זה שמרור נאכל על השובע ונשאר טעמו בפה, הוא משום שהרוני לענה בתשעה באב, ובאה אכילתו להראות שגם את המרירות נזכור, ועוד נטעם אותה בעתיד.

^[24] התוספות מקשים על זה, מה ההוכחה שמצוות אינן מבטלות זו את זו, אולי תמיד מצוות מבטלות זו את זו, וכאן יש גילוי מיוחד בתורה שצריך לכורכם יחד ואינם מבטלים זה את זה. ומתרץ הר"ן שהרי גם הלל מודה שמצה בזמן הזה דאורייתא, כלומר, שמצות מצה אינה תלויה בקרבן פסח, ואם כן איך מקיים את המצוה הזו העצמית כשכורכה עם פסח, הלא במצה נאמרו שתי מצוות, אחת לאוכלה בכריכה עם פסח והשניה מצוה עצמית כפי שאנו עושים היום, והמצוה העצמית איך התקיימה בזמן שכרכה עם פסח, ומזה מוכיחה הגמרא שמצוות אינן מבטלות זו את זו, בחידושי רבינו דוד מתרץ על זה, כיון שבדיעבד גם הלל מודה שיוצא אף אם אכלן כשאינם כרוכים זה בזה, אם כן מזה שהתורה התירה לעשות זאת אף לכתחילה, זה הוכחה שאין מצוות מבטלות זו את זו, שאם היו מבטלות, לא היתה התורה מתירה לעשות זאת, כיון שיש את האפשרות לאכול כל אחד בפני עצמו. והתוספות עצמם מתרצים על זה, שבשלמא אם נאמר שמצוות אינן מבטלות זו את זו, אם כן כבר ידענו שמותר לכרוך מצה ומרור ביחד, ומה באה בתורה להוסיף בפסוק "על מצות ומרורים יאכלהו", בהכרח שבאה להוסיף שזה מצוה לכרוך. אבל אם נאמר שתמיד הכלל שמצוות מבטלות זו את זו, אם כן הפסוק של "על מצות ומרורים" בא לומר רק שפה מותר לכרוך יחד, אבל מנין לנו שמצוה לכורכם יחד, ומזה שהלל אמר שזה מצוה לכורכם, מוכח שגם בשאר המצוות אינם מבטלות זו את זו.

^[25] הרא"ש מחדש שאכילת מרור מצד עצם החיוב של אכילת מרור יוצאים בפחות מכזית, ורק מחמת שבנוסח הברכה מזכירים על 'אכילת' מרור, ואין אכילה פחות מכזית, לכן צריך כזית, ומבאר השאגת אריה בסימן ק' שהטעם שלא צריך כזית, זה מפני שבתורה לא נזכר לשון אכילה על מרור, ואף שכתוב על מצות ומרורים 'יאכלוהו', לשון האכילה המוזכרת בפסוק זה מתייחסת לקרבן פסח, שיהיה הקרבן נאכל על מצות ומרורים. והקשה על כך השאגת אריה, הרי הוקשה אכילת מרור לאכילת מצה כמבואר לעיל ל"ט, ואם כן כפי שבמצה צריך כזית, כן במרור יצטרכו כזית, עוד הקשה הגר"ח שאף שלא מוזכר לשון אכילה על מרור, בכל זאת כיון שמצוותו היא לאכלו, צריך כזית, וכפי שמצאנו באיסורי אכילה כגון כלאי הכרם ובשר בחלב, שאף שלא מוזכר בתורה לשון אכילה, בכל זאת שיעורם בכזית כיון שזה עניני אכילה, וכן הדין לענין מרור. ותירץ הגר"ח שאין אכילת מרור מצוה בפני עצמה כמבואר ברמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה י"ב, אלא זוהי הצורה איך נאכל קרבן פסח, שצריך לאוכלו על מצות ומרורים, וממילא כיון שאין זו מצות אכילה מצד עצם המרור, לא שייך להקשות שיצטרכו כזית כמו בשאר עניני אכילות בתורה, ובזה גם מתרץ הגר"ח את קושית השאגת אריה, שעל אף שהוקשה אכילת מרור לאכילת מצה בפסוק על מצות ומרורים יאכלוהו, מכל מקום, בדין אכילת מצה הכתוב בפסוק זה, גם כן אין דין כזית, שגם המצה הנזכרת פה היא בתור חלק מאכילת קרבן פסח, רק שבמצה יש מצוה נוספת, מצוה עצמית של "בערב תאכלו מצות", ולכן צריך במצה כזית. אבל מצות מרור הוקשה רק למצות מצה הקשורה לקרבן פסח, ולא למצות מצה העצמית, ועיין בשיעורי רבי שמואל על פסחים דף ל"ט שהקשה מדברי רבא [קכ ב] אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא, כיון שהוקשה לפסח דינה כפסח שזמנו עד חצות. ולדברי הגר"ח קשה שרק המצוה של אכילת מצה עם קרבן פסח יחד, היא הוקשה לקרבן פסח, אבל המצוה של בערב תאכלו מצות, שממנה לומדים שאכילת מצה יש לה חיוב עצמי זה לא הוקש לקרבן פסח.

^[26] הרא"ש בפסקיו בסימן כ"ה כותב, כיון שמברכים על המרור "אשר קדשנו במצותיו וציונו על 'אכילת' מרור", לכן, כיון שהזכיר שם אכילה, צריך לאכול כזית. ומשמע מדבריו שמצד מצות מרור, אין צריך דוקא כזית, ורק מחמת נוסח הברכה צריך כזית. ולפי זה דן השאגת אריה בסימן ק' האם במרור של כורך צריך כזית, או שמא כיון שלא מברכים עליו, אם כן אפשר לאכול גם פחות מכזית, והשאגת אריה מקשה מהמשנה לעיל ל"ט שכתוב שם אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ומצטרפים זה עם זה, ומפרש רש"י מצטרפים, דהיינו שאם אכל חצי זית מחזרת וחצי זית מחסה יצא, הרי מפורש שצריך כזית למצות מרור, אמנם כבר כתב על זה הלקט היושר שהרא"ש מפרש את המשנה שחייבים לאכול כזית מחמת נוסח הברכה ולא מצד מצות מרור. השאגת אריה מקשה עוד קושיות על הרא"ש ומסקנתו שמצד מצות מרור חייבים כזית ולא רק מחמת נוסח הברכה, ולכן גם בכורך צריך כזית מרור, וכן נפסק להלכה במשנה ברורה סימן תע"ה סעיף ט"ז, ובכתב סופר [אורח חיים סימן פ"ו] כתב שאפילו לדעת הרא"ש צריך כזית שהרי הלל בעצמו כשהיה כורך פסח מצה ומרור, היה מברך אשר קדשנו וצונו לאכול פסח מצה ומרור, והיה צריך לאכול כזית מרור מחמת נוסח הברכה, ואם כן אף שאנו לא מברכים, מכל מקום הרי אנו עושים כורך זכר להלל וכיון שהלל היה צריך כזית, גם אנו צריכים כזית.

^[27] אף שמטרת הטיבול לא היתה לשם אכילת האוכל עם הטיבול, אלא כדי להרוג את התולעת, בכל זאת נחשב הדבר לטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיים, ומזה מוכיח הברכי יוסף בסימן קנ"ח סעיף קטן ה' שכן הדין אם טבל את האוכל במים על מנת לנקותו, גם זה נחשב טבולו במשקה וצריך ליטול ידים. וכן פסק המשנה ברורה בסימן קנ"ח סעיף קטן י"ב.

מתקיף לה [מקשה עליה] על דעה זו רב חסדא: יכול אתה לומר שלאחר שמילא כריסו הימנו ואכל בלא ברכה חוזר ומברך עליה בפעם השניה בברכה זו? אלא אמר רב חסדא: מעיקרא [מתחילה] מברך עליה [עליו] "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל], ולבסוף אכיל [אוכל] אכילת חסא בלא ברכה.

ומעירים: בסורא עבדי [עושים] כשיטת רב הונא. ורב ששת בריה [בנו] של רב יהושע עביד [היה עושה] כשיטת רב חסדא. ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא. מסופר: כי רב אחא בריה [בנו] של רבא היה מהדר [מחזר] על שאר ירקות לפסח כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא [להוציא עצמו מן המחלוקת] שיוכל לברך תחילה "בורא פרי האדמה" בלבד ואחר כך "על אכילת מרור" ויצא ידי חובה לכל הדעות.

א אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה [בנו] של רב נתן, הכי אמר [כך אמר] הלל משמיה דגמרא [משם המסורת]: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול [אל יכרוך אדם מצה ומרור יחד ויאכל], משום דסבירא לן [שאנו סבורים] להלכה כי מצה בזמן הזה לאחר חורבן הבית דאורייתא [שמן התורה] מצותה, ואילו אכילת מרור דרבנן [שמדברי סופרים] בלבד היא, כאשר אין אוכלים גם קרבן פסח, ואתי [יבוא] המרור שהוא מצוה דרבנן [שמדברי סופרים] בלבד ומבטיל ליה [ומבטל אותו] את טעמה וממשה של מצות אכילת מצה שהיא דאורייתא [שמן התורה].

ואפילו לשיטת מאן [מי] שאמר: מצו‍ת אין מבטלות זו את זו, הני מילי [דברים אלה] אמורים דאורייתא בדאורייתא [מצוה אחת שמן התורה במצוה אחרת שמן התורה] או דרבנן בדרבנן [מצוה אחת שמדברי סופרים במצוה אחרת שמדברי סופרים], אבל קיום שתי מצוות דאורייתא ודרבנן [מצוה שמן התורה ושמדברי סופרים] — אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא [באה מצוה שמדברי סופרים ומבטלת את זו שמן התורה].

ושואלים: מאן תנא דשמעת ליה [מי הוא התנא ששמעת אותו אומר] כי מצו‍ת אין מבטלות זו את זו? הרי הלל היא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא] אמרו עליו על הלל שהיה כורכן את המצה והמרור בבת אחת ואוכלן. והמקור לכך, מתוך שנאמר: "על מצות ומררים יאכלהו" (במדבר ט, יא), כלומר יחד.

אמר ר' יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל ואין הכל מסכימים לדעתו. דתניא [שהרי שנינו בברייתא אחרת] : יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" — אפילו זה המצה בפני עצמו וזה המרור בפני עצמו. מתקיף לה [מקשה עליה] על הוכחה זו רב אשי: אי הכי [אם כך] שחכמים חולקים על הלל ואומרים כי מצוות מבטלות זו את זו, מאי [מה היא] לשון אפילו? שמלשון זו משמע שאינם באים לפסול את דרכו של הלל אלא לומר שגם בלא כריכה יוצא.

אלא אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני [תנא זה כך שנה] כך יש להבין את דבריו: יכול לא יצא בהו [בהם] ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל היה אוכלן ולא באופן אחר — תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" — אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ואין חובה לנהוג כהלל.

ומעירים: השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן [עכשיו שלא נאמרה הלכה לא כהלל ולא כחכמים], כך יש לעשות: מברך על אכילת מצה ואכיל [ואוכל ממנה] לצאת ידי חובת מצה, והדר [ואחר כך] מברך "על אכילת מרור" ואכיל [ואוכל ממנו] והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי [ואחר כך אוכל מצה וחזרת ביחד] בלא ברכה זכר למקדש, כשם שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים ואכל מצות ומרורים עם קרבן הפסח.

ב אמר ר' אלעזר אמר רב אושעיא: כל דבר שטיבולו במשקה שנאכל אגב טבילתו במשקה כלשהו — צריך נטילת ידים לפניו. שמצות נטילת ידים היתה משום גדר טהרה, שלא יבוא אדם לטמא מאכלי תרומה, שכיון שהידים חזקתן טמאות (כדין שני לטומאה) הרי הן מטמאות את המשקה, וכלל הוא שהמשקה שנטמא הופך תמיד להיות ראשון לטומאה וחוזר ומטמא את האוכל שטיבולו בו. אמר רב פפא: שמע מינה [למד ממנה] מהלכה זו המצריכה נטילת ידים, כי האי חסא [חזרת זו] של פסח

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Ḥisda strongly objects to this opinion: Do you think that after one fills his belly with lettuce, he then recites another blessing over it? Rather, Rav Ḥisda said: Initially one recites two blessings over the lettuce: Who creates fruit of the ground, and: Commanded us over eating bitter herbs, and he eats it; and later in the seder he eats lettuce without a blessing.

The Gemara comments: In Syria, they act in accordance with the opinion of Rav Huna. And Rav Sheshet, son of Rav Yehoshua, acted in accordance with the opinion of Rav Ḥisda. The Gemara summarizes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda. The Gemara relates that Rav Aḥa, son of Rava, would seek other vegetables for Passover to preclude himself from taking sides in the dispute. He first recited only the blessing: Who creates fruit of the ground, and later added the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, thereby satisfying all opinions.

Ravina said: Rav Mesharshiya, son of Rav Natan, said to me that Hillel said as follows, citing tradition: A person should not wrap matza and bitter herbs together and eat them. He ruled in this manner because he maintains that today, after the destruction of the Temple, the obligation to eat matza applies by Torah law, and the obligation to eat bitter herbs without the Paschal lamb applies by rabbinic law. And if one were to wrap them together, the bitter herbs, whose obligation applies by rabbinic law, would come and nullify the matza, whose obligation applies by Torah law.

And even according to the one who says that mitzvot do not nullify each other, that principle applies only to a mixture of one food whose obligation applies by Torah law with another food whose obligation applies by Torah law, or to a mixture of one food whose obligation applies by rabbinic law with another food whose obligation applies by rabbinic law. However, in a case of a mixture of one food whose obligation applies by Torah law with another food whose obligation applies by rabbinic law, the food whose obligation applies by rabbinic law comes and nullifies the food whose obligation applies by Torah law.

The Gemara asks: Who is the tanna that you heard say that mitzvot do not nullify each other? It is Hillel, as it was taught in a baraita: They said about Hillel that he would wrap matza and bitter herbs together and eat them, as it is stated: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), which indicates that these two foods should be consumed together.

Rabbi Yoḥanan said: Hillel’s colleagues disagree with him, as it was taught in another baraita: I might have thought that one should wrap matzot and bitter herbs together and eat them in the manner that Hillel eats them; therefore the verse states: “They shall eat it with matzot and bitter herbs,” meaning that one may eat even this, the matza, by itself, and that, the bitter herbs, by themselves. Rav Ashi strongly objects to this proof: If so, if the Sages disagree with Hillel and maintain that mitzvot nullify each other, what is the meaning of the word even in this baraita? This wording indicates that Hillel’s opinion is not rejected entirely, but that one fulfills his obligation even if he eats the items without combining them.

Rather, Rav Ashi said: This is what this tanna is teaching: I might have thought that one fulfills his obligation with them only if he wraps matzot and bitter herbs together and eats them in the manner that Hillel eats them. Therefore, the verse states: “They shall eat it with matzot and bitter herbs,” i.e., one fulfills his obligation even if he eats the matza by itself and the bitter herbs by themselves.

The Gemara comments: Now that the halakha was stated neither in accordance with the opinion of Hillel nor in accordance with the opinion of the Rabbis, one recites the blessing: Commanded us over eating matza, and eats matza to fulfill his obligation. And then he recites the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, and eats the lettuce as bitter herbs. And then he eats matza and lettuce together without a blessing in remembrance of the Temple, in the manner of Hillel in the days of the Temple, who ate matza and bitter herbs together with the Paschal lamb.

Rabbi Elazar said that Rav Oshaya said: Anything that is dipped in a liquid before it is eaten requires the ritual of washing of the hands. The obligation to wash one’s hands was instituted to preserve ritual purity and to prevent people from causing teruma food to contract ritual impurity. Hands are generally considered impure to the second degree of ritual impurity, and they confer impurity upon any liquid with which they come in contact. Liquids that become ritually impure are automatically impure to the first degree and will therefore transfer ritual impurity to any food that is dipped in them. Rav Pappa said: Learn from this halakha, which requires the washing of hands, that for this lettuce on Passover,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב אחא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשיה מפלוגתא:

אמר רבא לא ניכול איניש מצה ומרו' בהדי' הדדי דסביר' לן (מצה) [דמרור] בזמן הזה דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ואפי' למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו ה"מ דאורייתא ודאורייתא כגון מצה ומרור בזמן שבית המקדש קיים דתרוייהו מדאורייתא אבל בזמן הזה דמרור דרבנן הוא לא.

מאן תנא דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הלל דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורך המרור על המצה ואוכלו בבת אחת כו' אמר ר' יוחנן חלוקין עליו חבריו על הלל דתניא יכול לא יהא אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא אם כן כורכן בבת אחת מצה ומרור ואוכל כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו [אפי'] זה בפני עצמו וזה בפני עצמו השתא דלא אתמר הלכתא לא כרבנן ולא כהלל מברך אמצה לחודיה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל והדר כריך ליה למרור אמצה ואכיל להו בבת אחת בלא ברכה זכר למקדש כהלל:

בזמן שבית המקדש קיים היתה אכילת מצה ואכילת מרור מן התורה שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו ובזמן שאין בית המקדש קיים מרור מדרבנן שלא נאמר מצות ומרורים אלא בזמן שיש פסח ובמצה מיהא הכתוב חזר וקבעו חובה ונמצא בזמן הזה מצה דאורייתא ומרור דרבנן ומעתה לא יכרוך מצה ומרור כאחד לצאת ידי שניהם שהרי טעם מרור בא ומבטל של מצה שהוא של תורה ואע"פ שאמרו אין מצות מבטלות זו את זו דוקא של תורה בשל תורה או של סופרים בשל סופרים אבל של תורה בשל סופרים אתי דרבנן ומבטל דאורייתא וא"כ למדת שבזמן שבית המקדש קיים מותר ומ"מ אם בזמן המקדש היתה עיקר המצוה לאכול כל אחת לפני עצמה או לכרכן בבת אחת נחלקו בה הלל הזקן וחכמים והוא שאמרו אמרו עליו על הלל הזקן שהיה בזמן שבית המקדש קיים שהיה כורכן בבת אחת משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו שיהא הכל בבליעה אחת ר"ל הפסח והמצה והמרור אלא שבדיעבד אף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומאחר שהוא סובר שעיקר המצוה לכרכן אתה למד שאין מצות מבטלות זו את זו שהרי מצה ומרור שתי מצות הם והראיה שהרי הוקבעה חובת מצה בלא זכר אכילת מרור ואעפ"כ מצוה לכרכן ולדעת חכמים עיקר המצוה אכילת כל אחת בפני עצמה עד שאפשר לדעתם שלא יצא בכריכה וזהו שאמרו יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והקשו מאי אפילו דמשמע כל שכן בכריכה והשיבו שברייתא זו לדעת הלל נאמרה וללמד שבדיעבד אפי' בזה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומ"מ ענין חלוקי' עליו חבריו לא זז ממקומו אלא שאין ראיה לכך מברייתא זו וכשם שהלל סובר שעיקר המצוה בכריכה ושיצא אף שלא בכריכה כך רבנן סוברים בהפך שעיקר המצוה שלא בכריכה אלא שלדעתם לא יצא בכריכה מטעם בטול מצות זו את זו:

וי"מ שלרבנן עיקר המצוה כמה שירצה בין בכריכה בין שלא בכריכה ואין גורסין תנא דבית הלל היא אלא כך גורסין אלא אמר רב אשי הכי קתני יכול לא יצא אף בדיעבד אלא בכריכה ת"ל יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולדעת זה אף לרבנן אין מצות מבטלות זו את זו ומה שאמרו מאן תנא דקאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל היא וכן שבזבחים פרק התערובות אמרוה בלשון זה בעצמו פירושו שמצינו לו שאמרה כן ולרבנן לא מצאנוה להם בפירוש:

ולענין פסק הואיל ולא נאמרה הלכה לא כהלל ולא כרבנן ואנו צריכים לעשות זכר למקדש אוכלין תחלה כל אחד בפני עצמו מחשש בטול זו את זו ומברך על כל אחת בפני עצמה ואח"כ אוכל משתיהן בכריכה בלא ברכה זכר למקדש כהלל ושמא תאמר והלא בזמן הזה אף בלא (הלל) [רבנן] אתה צריך לאכול כל אחת בעצמה שהרי אתי דרבנן ומבטל דאורייתא ומ"מ היה אפשר לאכול מצה לבד ולכרוך אח"כ ולא היינו צריכים למרור בפני עצמו וכן אין קפדים בו על בטול מצה שכבר יצא ממנה אבל עכשיו נחוש אף לדברי חכמים ואוכלים מכל אחד בפני עצמו ואח"כ כורכין אם בטבול אם שלא בטבול הואיל ופסקנו חרוסת מצוה וענין בטול מצות זו את זו לאו בטול טעם הוא שהרי אין הטעם בטל בכך אלא שחבוב מצוה מצריך שלא לערב טעם אחר עמו אא"כ היא טעם מצוה שכמותה או חמורה ממנה ומ"מ כל שהוא דרך אכילתו אין בו ביטול ואין טענה מכאן לאסור שלא לטבל אכילת המוציא בתבשיל אדרבה כך היא אכילתו וכך היא הדור לו והרי חרוסת אף לדעת האומר שאינו מצוה לא היינו אומרין בו שיטבל אחר שכך היא דרך אכילה וגדולי המחברים מצריכים טבול אף במצה ואין הדברים [נראים]:

זה שביארנו במשנה שאחר קידוש נוטל את ידיו אע"פ שאינו אוכל סעודתו עדיין ומשום קידוש אינו צריך נטילה שהיין פירות הוא והנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח טעם הדבר מפני שהוא צריך לטבל בחרוסת וכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אע"פ שאין צריך לשקע את המרור כלו בחרוסת שמא יארע וישקעהו עד שתגע ידו במשקה וסתם ידים שניות וכל שני מטמא משקין להיות תחלה הא מטעם האוכלין לא שאין שני עושה שלישי בחולין ובסעודת פת הוא שתקנוה על סמך והתקדשתם:

בד"ה מתקיף לה כו' והתם לא מייתי מאכלו כו' לא בעינן כוונה כוליהאי כמו בתפלה ותקיעה כו' עכ"ל [א] צ"ע לחלק התם בהכי דהא רבא מייתי התם מכפאו ואכל מצה אתקיעה ועיין שם בתוספות תירוץ אחר בזה וק"ל:

בד"ה והדר אכל חסא כו' דהגדה הוה הפסק כו' ולא מפטר בברכה של טיבול ראשון כו' עכ"ל היינו בברכת בורא פה"א שהוא ברכת הנהנה ה"ל הגדה הפסק אבל בברכת מרור לא הוה הפסק כמ"ש התוספות לעיל לרב חסדא מ"ד אשופר כו' וק"ל:

בא"ד למה שאר ירקות באין תחלה כו' ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי כו' עכ"ל שכתב שם הטעם שאין לומר ב' ברכות כאחד כו' דהיינו דאין עושין מצות חבילות ועל זה קאמרי דהכא שייכי ב' ברכות כא' כיון דאינה אלא מצוה א' ואינה דומה לקידוש ולבהמ"ז כדלעיל וק"ל:

בד"ה אתי מרור כו' וכ"ש דאי לא הוה מרור אפילו מדרבנן דמבטל לה מצה כדמשמע כו' עכ"ל דאז הוה מרור רשות ומבטל למצה דמצוה וק"ל:

בד"ה אלא אמר רב אשי כו' ונקטי רבנן אפילו משום הלל כו' עכ"ל דלדידהו כיון דאית להו בעלמא דמבטלות ושאני הכא דגלי קרא דשרי נמי ע"י כריכה כמ"ש התוספות לבסוף א"כ לא הל"ל אפילו זה בפני עצמו כו' דאדרבה דזה בפני עצמו כו' עדיף להו אלא לפי סברת הלל דבעלמא אין מבטלין ואין חילוק בין כרך ובין לא כרך והכי גלי קרא דכריכה עדיפא קאמרי רבנן שפיר אפילו זה בפני עצמו כו' אך לא ידענא מי הכריח לומר להלל דלא גלי קרא אלא לכתחלה יש לכרוך אימא דאף לעיכובא קאמר קרא ועיין בזה במרדכי וק"ל:

בד"ה כל שטיבולו כו' פירוש בקונטרס כו' ה"ל הנך פירות כמו נהמא וצריך כו' עכ"ל אין זה פירש"י ולא פירוש רשב"ם הכא דאיכא לפרושי כדבריהם ור"ל כמו נהמא דגזרו ביה נטילה משום סרך תרומה דשני עושה בו שלישי ואסמכוה אקרא והתקדשתם וק"ל:

בא"ד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דלמא נגע כדקאמר רב פפא כו' עכ"ל ר"ל דמקשה הוא ניהו רב פפא דקאמר אי ס"ד לא צריך לשקועיה נט"י ל"ל כו' ודו"ק:

בא"ד ולפסול את גופו כדתנן כו' הא יוצא מהן דם אין נאכלין בידים כו' עכ"ל לא הבנתי ראייתם דהתם לאו משום הא דמשקה הוא אלא שהבשר נעשה מוכשר ע"י הדם כדפרכינן התם הא יצא מהן דם כו' והא אין ב' עושה ג' בחולין ודו"ק:

בא"ד ואמרי' נמי בסדר הסיבה הביאו להם יין כו' דקאמר הסיבו הביאו להם מים כו' עכ"ל כצ"ל וברייתא היא בפ' כיצד מברכין [ב] מיהו התוספות כתבו שם טעם אחר לנטילת ידו א' ליין דאינו אלא משום כבוד ברכה ודו"ק:

גמרא א"ע על הלל שהיה כורכן בב"א ואוכלן שנ' ע"מ ומרורים יאכלוהו. הא דלא מייתא קרא דפ' בא ואכלו אה"ב וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו דמשם לא מוכח אלא על פסח ומרור ביחד אבל מצה לא שמעינן מינה ומקרא זה משמע שפיר על שלשתן וגלי לן בפ"ש וה"ה לראשון עיין לעיל צ"ו ובתוס' שם וטעם שינוי הלשונות נ"ל דבפ"ר אף מי שאינו עושה פסח מ"מ חייב במצה כמו בזה"ז לרבא בסוף מכילתין וערל וב"נ וטמא ושהיה בד"ר לכ"ע שם להכי כתיב ואכלו אה"ב וגו' ומצות ופי' דיאכלו הבשר וגם יאכלו מצות דואכלו שב על תרוייהו (ובזה מיושב קושיית הש"א בת' ק' על הרא"ש דהא בעינן קרא דבערב תאכלו מצות לשיעורא דכזית ע"ש דזה כבר שמעינן מן ואכלו דקאי נמי עליה) אבל מרור אינו חובה אלא לפסח וכדחזינן דבזה"ז אינו אלא מדרבנן ומה דאיתא שם אבל אוכל במצה ומרור נ"ל דתיבת ומרור אשיגרת לישן הוא כמו דאמר בכ"מ גרושה וחלוצה (עיין תוי"ט בפ"ט דיבמות מ"ג) לכן כתיב על מרורים יאכלוהו פירוש לפסח אבל מרור בפ"ע אין בו חובה כלל אולם בפ"ש דגם מצה בפ"ע אין מצוה כלל רק שחיובם ר"ל דמצה ומרור באים בגלל פסח על כן כתוב שם על מצות ומרורים יאכלוהו וזה למדתי מדברי רמב"ן פ' בא:

גמ' יכול יהא כורכן כו' ת"ל על מו"מ יאכלוהו. נ"ל דדיוקו מדלא כתיב עם מו"מ עיין רמב"ן שם ובדברי רשב"ם נ"ל דתיבת אותו ט"ס וצ"ל מדלא כתיב יאכלו ואנא ידענא כו' וכה"ג דרשינן (לעיל צו) תיבת בו. ממנו. אך מש"כ דכתיב לעיל ואכלו אה"ב תמוה דזה כתיב בפ' בא ועמו"מ יאכלוהו כתיב בפ' בהעלותך:

תוס' ד"ה מתקיף. והתם ל"מ מאכלו בל"מ כו'. עיין מהרש"א ול"נ דכוונתם דלהכי לא מייתי התם סייעתא לרבא מהך דאכלו בל"מ משום כו' ושם כל הקושיות על רבא ולא על דשלחו ליה לאבוה דשמואל:

תוס' ד"ה והדר. אע"ג דהגדה הוי הפסק כדפירש לעיל. הוא בק"ג ב' בד"ה רב אשי:

תוס' ד"ה אלא אמר"א. שהרי טוב להגיה הברייתא לחסר אפילו כמו כו'. כצ"ל:

גמ' הכי אמר הלל. נ"ב בתראה. עשירי להלל ראשון:

תוס' ד"ה מתקיף לה ר"ח וכו' מועלת הברכה שבירך בטיבול הראשון. עי' לקמן קכ ע"א תוס' ד"ה באחרונה:

שם ד"ה והדר אכיל וכו' ולא שייך כאן חבילות. עי' ברכות לט ע"ב תוס' ד"ה הכל מודים:

והדר אכיל חסא בלא ברכה. עמ"ש תו' בשם הריט"ע ומה שהק' עליו ויש ליישב דס"ל דבאמת אינו בא לטבל ולפרפרת הפת כ"א למצותו וא"כ בדין הוא לברך עליו (אדרבא בזה"ז אסור לאכול מצה עמו כדלקמן) וא"כ הי' בזה די היכר לתינוק' כיון שמברכין עליו פה"א משא"כ בכל השנה ידעו שאינו בא לפרפ' וישאלו למה הוא בא אלא שאין עושין מצות חבילות חבילות שיהי' החזרת למצות מרור ולהיכרא והוה ב' מצות על דבר א' לכן עבדי' טבול ראשון להיכרא וממילא מברכ' עליו בפה"א ונפטר החזרת וליתבי' היכרא כנלע"ד ודוק:

מצות אין מבטלות זא"ז. הארכתי בסוגי' זו בחי' הל"ת שלי בקונטר' תדרשנו משם ונלע"ד הטעם שאין מבטלין זא"ז משום דה"ל מב"מ ולא בטל דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' יהודה וסברי דמב"מ בטל אלא באיסור והיתר דה"ל אינו מינו שזה איסור וזה היתר ומש"ה בדבר שיל"מ דעתיד להיות כמוה וה"ל היתר והיתר כמ"ש הר"ן בנדרים אלא דבדשיל"מ דעכשיו מיהת איסור הוא בעי' שיהי' עכ"פ מב"מ בעצמו ולא מהני מה שעתיד להיות היתר אבל ששניהם מצות עתה ה"ל מב"מ אע"ג שאינו בעצמו מב"מ כן במצות משמע לשון הר"ן בנדרים:

אלא אר"א עמ"ש תו' ע"ז ומסקו דלהלל לכתחלה מצוה לכרוך ובדיעבד יוצאין בלא כריכה נלע"ד דאי להלל אפי' בדיעבד לא נפיק א"כ מנ"ל דמצות אין מבטלות דלמא ס"ל להלל מבטלות זא"ז והואיל וחזי דקרא כתי' על מצות ומרורים שיאכלו זע"ז והי' קשה לו הלא מבטלת זא"ז ע"כ אמר דאינו יוצא בלא כריכה ולא הוה מצוה זה בלא זה ולא שייך מצות מבטלת כי כך היא מצותו ומנ"ל להש"ס להוכיח אע"כ בדיעבד יוצא בלא כריכה וכל א' מצוה בפ"ע ומוכח שפיר ודוק:

ולבסוף אכיל. בלא ברכה משום דבעינן תרי טבולין: ומבטל ליה. לטעם מצה דאורייתא: שהיה כורכן בבת אחת. פסח מצה ומרור: זכר למקדש כהלל. זכר למה שהיה עושה הלל בזמן שבהמ''ק קיים שהיו אוכלים פסחיהם: צריך נטילת ידים. משום המשקין שהידים שניות וכל הפוסל בתרומה מטמא משקין וכו':

רשב"ם
ולבסוף אכיל. בלא ברכה משום דבעי' תרי טבולי: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. וטעמא מפרש בשילהי פירקין (דף קכ.): אפילו למ''ד כו'. דכיון דכי הדדי נינהו כולהו קיום מצות נינהו ולא מבטלי אהדדי: ומבטל לה. לטעם מצה דאורייתא: כורכן בבת אחת. (מצה) פסח מצה ומרור כורכן בכרך אחד כמו כורכו בגמי (עירובין דף קג:): יאכלוהו. כל אחד בפני עצמו מדלא כתיב יאכלו (אותו) ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל ואכלו את הבשר: מתקיף לה רב אשי כו'. ומיהו חולקין עליו חביריו כרבי יוחנן אבל מהכא לא שמעינן: והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן. דהא רבנן דברייתא מודו להלל דכריכה נמי שפיר דמי אבל ר' יוחנן קאמר דפליגי עליה דרבנן לגמרי לית להו כריכה כלל: מברך. אמצה לחודא כו': זכר למקדש כהלל. כמו שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש קיים שהיו אוכלים פסחים: כל שטיבולו במשקין. כגון ירק בכותח או בחומץ צריך נטילת ידים משום משקה שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה:

מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו כו'. רב חסדא נמי נראה דסבר כר''ל דבעי כוונה אעפ''כ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר אין צריכות כוונה ה''ל למימר בהדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה ולא צריך לרב חסדא לאהדורי אשאר ירקי ומברך לרב חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור אע''ג דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר ברכות והשתא כל אלו אמוראי סברי דבעי כוונה וסתמא דמסדר הש''ס סבר הכי מדאיצטריך לפסוק כרב חסדא ואי אין צריכות כוונה פשיטא דלא יברך בטיבול שני דאפילו לא בירך בטיבול ראשון נפק ביה ואי יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה ולית הלכתא כוותיה דאבוה דשמואל דאית ליה בפרק ראוהו ב''ד (ר''ה דף כח.) אין צריכות כוונה דקאמר בכפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בכפאוהו פרסיים והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה ומש''ה נמי לא מייתי הכא ברייתות דהתם דבעו כוונה דגבי תפלה ותקיעה בעי כוונה טפי כדפרישית: והדר אכיל חסא בלא ברכה. ונראה דאין צריך לברך בפה''א אע''ג דהגדה הוי הפסק כדפרישית לעיל ולא מיפטר בברכה של טיבול ראשון מ''מ ברכת המוציא פוטרתן דהוה להו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שהרי ירקות גוררין הלב וקרי ליה נמי למרור פרפרת הפת וכן אמר בכיצד מברכין (ברכות ד' מב.) בירך על הפת פטר את הפרפרת פרפר' היינו דברים הממשיכים האכילה כגון דגים קטנים ותמרים וירקות והיו רגילים לאוכלם בתוך הסעודה בין מאכל למאכל ולכך פטר את הפרפרת לפי שבא לצורך שעל ידי כך אוכל יותר ואין לומר דפרפרת היינו דבר שבא ללפת בו את הפת דהא הוי בכלל הא דקתני התם דמברך על העיקר ופוטר את הטפילה וקאמר נמי רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ורב פפא נמי פסיק התם הלכתא דברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה והיינו הפרפרת כדפי' אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שלא מחמת הסעודה תוך הסעודה כגון תאנים וענבים שאינן באין להמשיך המאכל ולא ללפת אלא לתענוג צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם אחר הסעודה אפילו פרפרת טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם וה''ר יוסף טוב עלם כתב בסדרו למה שאר ירקות באין תחלה לפטור חזרת מברכה ראויה לה וליתא דהא משום היכירא באין ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי מילי ועוד דרב חסדא מברך שתיהן אחזרת ועוד דמשמע דלא פטר ליה פת ושמא אינו מחשיבו פרפרת הפת כיון שאינו אוכל ממנו אלא כזית: אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא. וכל שכן דאי לא הוי מרור אפי' מדרבנן דמבטל להמצה כדמשמע לקמן והא דשרי בהקומץ (מנחות דף כג:) מצה מתובלת לא אתו בשמים ומבטלו למצה דאין מן הבשמים כי אם דבר מועט ודלא כאותן שאסרו מצה מתובלת בשם רש''י אף בימים אחרונים משום דמחמעי לה: אלא אמר רב אשי. אין נראה כפירוש הקונטרס דמשבש רב אשי מילתיה דרבי יוחנן שהרי טוב להגיה הברייתא אפילו לחסר כמו שאנו מגיהין כמה ברייתות מלשבש דברי ר' יוחנן אלא רב אשי מתקיף אבני ישיבה דמפרשי דחולקין רבנן ואסרי לכרוך דא''כ מאי אפילו אלא רבנן סברי דבכל ענין מצותן בין ע''י כריכה בין כל אחד לבדו ופליגי אהלל דמצריך לכרוך ונקטי רבנן אפילו משום הלל וא''ת מנא לן דסבר הלל דאין מבטלות דילמא שאני הכא דגלי קרא ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא וי''ל מדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך אם כן בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א''כ איצטריך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא: אלא מברך אמצה ואכיל ומברך אמרור כו'. אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אחר כך אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל הוה דרבנן ודרבנן: כל שטיבולו במשקה צריך נטילה. פי' בקונ' אע''ג דקי''ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה''ז מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקיי''ל (פרה פ''ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוה להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא ואין נראה לפרש כן דאם כן כי פריך למה לי נטילת ידים הא לא נגע ומאי נפקא מיניה אפילו אי לא נגע כיון דסוף סוף אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נטילת ידים ועוד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דילמא נגע כדאמר רב פפא ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפ''ב דחולין (דף לג.) השוחט ולא יצא מהן דם כו' הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות ואמר נמי בסדר הסיבה (ברכות דף מג.) הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו והתם סגי ביד אחת

דף קטו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד