ברכות מה ע"א

דף מה - א

אמר רב אידי בר אבין: לאפוקי למאן  דחנקתיה אומצא [שנחנק על ידי חתיכת בשר] בבית הבליעה ושותה מן המים כדי לסלקה משם, - באופן זה, כיון שאינו רוצה כלל בגוף שתיית המים, אינו מברך עליהם ^[1].

שנינו במשנה: רבי טרפון אומר: מברך לפני ^[2] שתיית מים בורא נפשות רבות וחסרונן.

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, ואמרי לה, לרב יוסף: הלכתא - מאי? האם הלכה כתנא קמא הסובר שיש לברך עליהם בתחלה שהכל, או כרבי טרפון הסובר שיש לברך עליהם בתחלה בורא נפשות?

אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר! צא וראה היאך נוהגים כולם, וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל, ולבסוף בורא נפשות רבות.

הדרן עלך פרק כיצד מברכין

פרק שביעי - שלשה שאכלו

מתניתין:

שלשה שאכלו פת, והיו יושבין בסעודה כאחת [יחד] ^[1], חייבין ^[2] לזמן - להזדמן ולהצטרף יחד, כדי לברך "ברכת הזימון" בלשון רבים ^[3].

אכל אחד משלשתן דמאי, שהאיסור לאוכלו מדרבנן, ויש בו היתר לעניים, וכן אם אכל מעשר ראשון שנטלה ממנו רק תרומתו [תרומת מעשר, ובגמרא מבואר שמדובר באופן שפטור מתרומה גדולה], או שאכל מעשר שני והקדש שנפדו, וכן השמש המשרת לפניהם שאכל עמהם כזית פת, אף שלא ישב עמהם בקביעות ^[4], והכותי, ^[5] כל אחד מאלו שהיה עם שנים אחרים שאכלו פת מזמנין עליו, אף על פי שיש מהן שאכל דבר האסור דרבנן, או דבר הדומה לאיסור, או שאינו קבוע בסעודה, בכל זאת מצטרף לזימון.

אבל אם אחד משלשתן אכל טבל, אפילו דרבנן, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, שאיסורן מדאורייתא, ^[6] והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי שאינו חייב בברכת המזון, אף שהיה עם שנים אחרים שאכלו פת, אין מזמנין עליו.

נשים ועבדים וקטנים שאכלו יחד עם שני אנשים גדולים ובני חורין שאכלו פת, אין מזמנין עליהן.

עד כמה מזמנין מהו שיעור הפת המחייב את הסועד בזימון ^[7] - עד שיאכל לפחות כזית, רבי יהודה אומר עד שיאכל לפחות כביצה.

גמרא:

מנא הני מילי שרק אם אכלו שלשתן כאחת מצטרפים לזימון. ^[8]

אמר רב אסי: דאמר קרא [תהלים לד ד] גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו, ומשמע שאחד אומר לרבים "גדלו", ומיעוט רבים שנים, ועם הקורא להם יחד הם שלשה.

רבי אבהו אמר: מהכא [דברים לב ג]: כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, וגם בפסוק זה משמע שהיחיד קורא לרבים "הבו גודל". ^[9]

אמר רב חנן בר אבא: מנין לעונה "אמן" על ברכת חברו שלא יגביה קולו יותר מן המברך - שנאמר "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו" כי משמעות "אתי" היא שיענו עמו בדומה לו, ובכלל זה שיענו בקול השוה לקריאתו - ברכתו.

אמר רבי שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם את קריאת התורה רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא - שנאמר [שמות יט יט] "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול".

שאין תלמוד לומר "בקול", ומה תלמוד לומר "בקול"? -

לומר, שדיבר הקב"ה בקולו של משה, שהיה קולו של הקב"ה גבוה כקולו של משה, כדי שלא יהא קולו של משה [המתרגם] גבוה מקולו. ^[10] תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא - ימעך הקורא קולו ויקרא, כדי שלא יהיה קולו גבוה מקול המתרגם, אלא שוה לו. ^[11]

אתמר: שנים שאכלו כאחת, בדין זה פליגי רב ורבי יוחנן. חד אמר, אם רצו לזמן, מזמנין, וחד אמר אם רצו לזמן, אין מזמנין. ^[12]

מוכיחה הגמרא ממשנתנו כדעת האומר שלא יזמנו: תנן, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, ומשמע כי דוקא שלשה - אין - מזמנים, אבל שנים לא יזמנו.

דוחה הגמרא: התם במשנה הנידון מתי ברכת הזימון חלה עליהם כחובה, ואילו הכא במחלוקת האמוראים, הנידון אם לשנים יש רשות לזמן בפני עצמם.

תא שמע מברייתא ^[13] כדעת האומר ששנים לא יזמנו: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, ואין רשאין ליחלק. ומשמע שדוקא שלשה - אין - חייבין לברך, אבל שנים, לא יזמנו, כי אילו גם שנים יכולים לזמן בפני עצמן, למה אין השלשה רשאין להחלק, והרי גם אם ילך אחד מהן לא יפקע חיוב הזימון מהשנים הנותרים, ובהכרח ששנים אינם מזמנים, ולכן אסור להחלק שלא יבטל הזימון.

דוחה הגמרא: שאני התם, בברייתא, שהאיסור להחלק הוא משום דכבר קבעו להו בחובה מעיקרא, ואם יחלקו תהא להם ברכת הזימון רשות, וגדול המצווה ועושה ^[14] ממי שאינו מצווה ועושה.

תא שמע מברייתא כדעת האומר ששנים לא יזמנו: השמש שהיה משמש על השנים, הרי זה אוכל עמהם, אף על פי שלא נתנו לו רשות, ואין בכך משום גאוה, ^[15] כי ודאי הם רוצים שיאכל עמם כדי שיוכלו לזמן יחדיו, ^[16] אבל אם היה משמש על השלשה, כיון שיכולים לזמן בלעדיו, הרי זה אינו אוכל עמהם, אלא אם כן נתנו לו רשות, ואילו גם שנים מזמנים בפני עצמן, למה יאכל עמהם בלי רשות.

דוחה הגמרא: שאני התם, בברייתא,

זו ששנינו שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. אעפ"י שלא הסיבו הוא דחובת זמון קובעת אותם בחבור' דהא אינ' רשאין ליחלק אבל משנתנו דכיצד מברכין [דף מ"ב ע"א] דבעי הסיבה א"נ ניכול נהמא בברכת המוציא ובורא פרי נשנית וכולה מתני' התם בברכה שלפני אכילה היא וכן כתב בהלכות רבי' ז"ל. ודקא אמרינן עלה נח נפשיה דרב ואפי' ברכת מזונא לא גמרינן כולהו ברכות דמזון כייל בה לומד שאינן בקיאין בהם כלל.
לפיכך אני אומר בשתי חבורות שהם בבית א' שאפי' רואין אלו את אלו או שיש שמש ביניהם אינן מצטרפין לברכה דהמוציא שחובת זימון קובעתן ואפי' יש בכל חבורה כדי זימון מתוך שאינן רשאין ליחלק קבועין הם אפי' מחבורה לחבורה שאם רצו לזמן ביחד מזמנין אבל להמוציא אינן קובעין חבורה אלא בשהסיבו במסיבה אחת. וכן זו שאמרו שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו כלומר כשהוא בשוק והוא דקרו ליה ועני דוקא לאחר אכילה משום דחובתן קובעתן אבל להמוציא אינו מצטרף כדאמרינן בפסחים מן האגף ולפנים כלפנים ואמר ר"י אמר רב וכן לתפלה ולא תימא התם תפלה דוקא משום דבעי' במקהלות ברכו אלהים דאפי' הוי הם עשרה דמברכין בשם איהו לא עני אמן ולא נפיק.
אבל בהלכות גדולות מפרשי' לה כשהסיבו וכך כתוב שם: והיכא דיתבו ואימלוך אימלוכי וכל חד מנהון איקרי אכל אומצא לא מחייבין בברכת זמון ודאי קבעי סעודתייהו מזמנין דתנן היו יושבין כו' ואפי' הוו מסגי באורחא ואמר ניזיל נכרוך רפתא בדוכתא פלן אע"ג דכי מטו התם כל איניש ואיניש נכרוך לחודיה איקבעו להו בזימון וקשיא לי' עובדא [דף מ"ז ע"א] דשמואל ורב (כריך וקא) [דרב שימי קא] מסרהיב ואכיל ואע"ג דגמר' לה סעודתייהו איצטריף בהדייהו משום דאלו מייתי גוזליא הוו אכלי והא הכא ליכא הסיבו וליכא בסל נהמא דרב שימי שלא מדעתן התחיל לאכול ואפ"ה מצטרף וכן השמש שעומד על שנים דאוכל ואעפ"י שלא נתנו לו רשות מטה ומכריע כדברינו.

והא דקתני באוכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו שאין מזמנין. רבותינו מפרשים שאין מזמנין עליהם בחבורה ברכת זמון לפי שאין חבורה לאיסור אבל ברכת המזון מברך הוא לעצמו שכבר נהנה. אבל בתוספתא דמסכת דמאי בפרק שני ראיתי עם הארץ שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין טהרות לעם הארץ היה נדור מן הככר אמר לו תן לי ואוכלנו מאבטיח שנוקר תן לי ואוכלנו יין ונתגלה תן לי ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו אבל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהם ואין עונין אחריהם אמן.

למעוטי דחנקתיה אומצא. וכתבו בתוספות דדוקא ששותה מים בדחנקתיה אומצא לא יברך משום דלא מתהני בשתייתן, אבל יין ושאר משקין דממילא מיהא מתהני בהו מברך. ובודאי משמע כדבריהם מדקתני במתניתין השותה מים לצמאו, ומאי שנא דנקט מים טפי מביין. והם הביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין (ברכות לו, א) מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך, קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי.

רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות. ואיכא למימר דאיהו לא הוה מברך אמיא לבסוף כדר' יצחק דלעיל, כן כתבו בתוס'. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא לסתייע רבי יצחק מדרבי טרפון, ואי משום רבנן דפליגי עליה מדרבנן לא תשמע כלום מינה לברכה שבסוף, ומדרבי טרפון שמעת מינה דלא מברך אמיא לבסוף. אלא מסתברא דלא נשמע מדרבי טרפון לברכה שבסוף ולא כלום, דדילמא בין בתחלה בין בסוף מברך אמיא הכי כדאשכחן לעיל (ברכות מ, ב) דבריך בריך יהא רחמנא מריה דהאי פיתא מהני בין בתחלה בין בסוף, ומאן דלא ידע מברכא, מברך הכי בין בתחלה בין בסוף.

אכל טבל. אוקימנא בגמרא (לקמן ברכות מז, ב) בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. וכתב הראב"ד ז"ל דמינה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן, אף על פי שאינה אלא מדרבנן אין זמון ביניהן. וטעמא דמילתא דאין מזמנין על מי שאכל דברים האסורים מפני שאין חביריו רשאין להתחבר עמו בחבורה. ובני חבורה שכולן אכלו מדברים האסורים אלו גם הן אין להם קבע שאין קבע וחבור לדברים האסורין, והלכך דוקא ברכת זמון הוא דאין כאן, אבל האוכל מהן אף על פי שאינו רשאי חייב לברך עליהן המוציא ושלש ברכות, שלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהן. והרמב"ם ז"ל (ברכות פ"א ה' יט-כ) לא כתב כן וזו היא אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל. ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל, (מדתניא) [מדתנן] (דמאי פ"א, מ"ד) ומייתינן לה בשבת בפ' במה מדליקין (שבת כג, א) הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות. דאלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו, ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נקטי' ואגב גררא דמזמנין.
וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים שאם יש בחבורת הזמון, אחד הנזהר מפת של נכרים והאחרים אינן נזהרים ואוכלין דליכא אפילו איסורא דרבנן, מזמנין יחד, ואף על גב דחד מינייהו אינו יכול לאכול מפתן מחמת שמחמיר על עצמו ונזהר בכך, כיון דאינהו מצי אכלי מדידיה אף על גב דאיהו לא מצי אכל מדידהו מצטרפין לזימון. וראיה לדבר (מדתנן) [מדתני] בריש ערכין (ד, א) הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים, ואמרינן עלה בגמרא פשיטא, לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכל חולין, מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ועוד יש ללמוד מההיא דערכין שאם היה אחד מהן מודר מן השנים מצטרפין, אבל אם כולן מודרין הנייה זה מזה כיון דליכא חד מינייהו דמצי אכיל מדחבריה לא מצטרפין, דהא התם טעמא דמצטרפין משום דכהני מצי אכלי חולין, הא לאו הכין אלא שאלו לא מצי אכלי תרומה וקדשים והני לא מצי אכלי חולין לא מצטרפי.

גמרא: תא שמע שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק. ואם תאמר מאי ראיה, דילמא שלשה אין רשאין ליחלק הא שנים רשאין ומיהו אם רצו לזמן מזמנין. פירש רש"י ז"ל אם איתא דשנים רשאין לזמן אמאי אין אחד מהן רשאי ליחלק, ניזיל איהו ולא ליפקע בהכי זימון ויזמנו השנים. והקשו עליו בתוספות מאי ראיה דילמא משום דחד גופיה, דלא ליפקע מיניה תורת זימון, דהא קתני (לקמן ברכות נ, א) ארבעה אינן רשאין ליחלק אף על גב דכי אזיל חד מנייהו אכתי איכא זימון בתלתא. ופירשו הם ז"ל שאם רצו לזמן מזמנין, ליתני שלשה שאכלו כאחת אין היחיד רשאי ליחלק, אלא מדקתני אינן רשאין ליחלק משמע שאפילו השנים שנחלקין לצד אחד אין זימון ביניהן. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל, דדילמא התם היינו טעמא משום חיובא דיחיד דלא ליפקעו מיניה דחד תורת זימון. אלא ודאי נראה דהכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים שלנו, וכן נראה שהיא גירסתן של גאונים ז"ל: תא שמע שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה. ומארבעה וחמשה קא מייתי ראיה, דאלמא שנים שרצו לזמן אין מזמנין, דאי איתא ארבעה וחמשה אמאי אינן רשאין ליחלק הא איכא זימון בכל כת וכת מינייהו, ומשני שאני הכא דקבעו בהו מעיקרא חובה ולפיכך אינן רשאין לצאת מחובה לרשות.

הילכתא מאי. פירוש משום דמסתבר טעמיה במים דלא זייני כלל קא מיבעיא ליה, אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר כותיה. פוק חזי מאי עמא דבר. וכך הוא שאומרים תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וכדרב פפא דלעיל:

פרק שלשה שאכלו
שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. פירוש שרוצים להתחבר יחד לסעודה וכגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן או כשהסבו דהויא קביעותא כדאמרינן לעיל חייבין להצטרף ולזמן יחד וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו ומשום ברב עם הדרת מלך:

אכל טבל. פירוש תבואה שאינו מעושרת כלל. ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית כו' אין מזמנין עליהם. פי' טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת ע"י נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה ג"כ מותר הוא לו מחמת חוליו אעפ"י שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אעפ"י שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואע"ג דלא איפשר דלא מתהני הו"ל כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אעפ"י שסופה ברצון חשבינן ליה אונס:

[גמרא] מנא הני מילי. פירוש דזימון בתלתא וכד הוו תלתא חייבין לזמן. דכתיב גדלו לה' אתי. פירוש גדלו לשון רבים ואי איפשר בפחות משנים ואתי דכתיב ביה הרי תלתא וכד הוו תלתא קאמר קרא גדלו להוסיף ברכה והיינו ברכת זימון ובודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:

מנין לעונה אמן וכו' שנאמר גדלו לה' אתי. פירוש עניית אמן היינו גדלו וקאמר אתי כלומר שוה לי והיינו שוה לקולו:

הרי הוא אוכל אעפ"י שלא נתנו לו רשות. פי' דמסתמא ניחא להו כדי שיצטרף לזימון עמהם ואם איתא דאפי' שנים יכולים לזמן אמאי אוכל בלא רשות דכי היכי דבג' אינו רשאי לאכול בלא רשות משום דאיכא זימון בהם בלא הוא הכי נמי בשנים:

שלשה שאכלו וכו' זה הפרק יסוד הכוונה בו לבאר לנו דרך פרט ענין ברכת המזון וענין הזמון ותכונתו, ורובו יסוב על ה' ענינים, הראשון לבאר כמה בני אדם חייבין בזימון ובאיזה צד מצטרפין ובאיזה צד אין מצטרפין השני לבאר על איזה מאכל ראוי לזמן, השלישי לבאר על מי מזמנים, הרביעי לבאר תכונת הזימון האיך היא, החמישי לבאר בדברים הצריכים בכוס של ברכה ובתכונת הברכה, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר וכמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו עד כמה חייבין בזימון שפחות מכן לא תהא חובת זמון חלה עליהם, ואמר על זה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, ויש מי שפי' דוקא בשהכינו להם מקום לסעודה או הסבו על השלחן כאחד וכוונו לאכול כאחד או שאמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן, והוא הדין לדעת גדולי המפרשים בבעל הבית עם בני ביתו שאין צריכים להכרזת ניזיל וניכול ולא להסבה למקום אחד, אלא שבתלמוד המערב נראה שאף זה צריך הזמנה כמו שביארנו למעלה בסוגיית משנה ד' אלא שגדולי המפרשים פוסקים כלשון ראשון האמור שם, אבל אם באו ג' זה אחר זה במקרה ואכלו במקום אחד אין כאן זימון, ולדעתנו לא נאמר דין הסבו אלא לברכת המוציא אבל ברכת המזון אפילו בזה אחר זה ואפילו על דרך אקראי כמו שביארנו למעלה, ומה שאמרו למטה בשמואל ורב דהוו יתבי בסעודתא ואתא רב שימי ואצטרף בהדינו אע"פ שלא התחיל עמהם בהסבה כל שיש קביעות ביניהם ר"ל שבא בתוך סעודתם ומסב עמהם מצטרף עמהם על ידי מפה או שלחן וכן השמש מצטרף אע"פ שאינו מסב שמאחר שהוא עומד ומשמש עליהם בטל הוא אצלם והרי הוא כהסבה וענין הזמון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר בברכה מתוך כונה ומתוך כך לא הוזכרה בו כונה ולא מלכות הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר הואיל ומנינם דבר שבקדושה, ואע"פ שברכת המזון מן התורה אין הזימון מן התורה, ומ"מ דרשוהו דרך סמך ממה שנא' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו שנמצא אחד מתרה את השנים להוועד עמו לרומם את האל, זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמ' כך הם:

השומע את הברכה מפי המברך כשעונה אמן אין לו להגביה קולו יותר מן המברך שנא' גדלו לה' אתי, וכן המתרגם אין לו להגביה קולו יותר מן הקורא, וכן הדין שלא יגביה הקורא קולו יותר מן המתרגם והוא שאמרו שאם אין המתרגם יכול להגביה קולו ימעך הקורא קולו ויקרא:

שנים שאכלו כאחד אפילו רצו לזמן אין מזמנין אלא חובה עליהם ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ברכת המזון ויתבאר למטה שאם היו ג' אין רשאין ליחלק וכן ד' וכן ה' שהרי חובת זמון נפקעת מהם בכך ובשנים מיהא אם ברך האחד ושמע השני יצא בדיעבד שהשומע כעונה הואיל ונתכוון לכך, ואם היה האחד סופר והאחד בור סופר מברך ובור שומע ואפילו לכתחלה ואפילו היה יודע לברך שמכל מקום כונתו שברכת החבר רצויה יותר, ובברייתא אמרוה אפילו שניהם תלמידים ואחד גדול מחברו שגדול מברך וקטן שומע, אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ומ"מ כל שאחד מברך ואחד שומע צריך שיברך בקול רם בכדי שישמע הלה ויצא בברכתו וכן הדין בבעל הבית שאשתו ובניו יוצאים בברכתו ושאר מצות של ברכה כגון קדוש והבדלה והמוציא ודומיהם אחד מברך לכלן הן ברכות של תורה הן ברכתו שחיובן מדברי סופרים:

זהו שביארנו בברכת המוציא שאחד מברך לכלן דוקא בהסבה כמו שביארנו למעלה לא שישבו להם במקרה, הא קידוש והבדלה אינן צריכים הסבה שהרי ברכות חובה הם, וכל המצות אין ספק שאחד מוציא את הרבים:

גדולי הרבנים פירשו כנגד שיטתנו לומר שבשנים מצוה ליחלק אף בהמוציא ולברכו כל אחד לעצמו, ובמחילה מהם אינו כן שבהמוציא אין הענין תלוי בשנים או שלשה שלא בהסבה וכל שיש שם הסבה אחד מברך לכלן כמה שהם, וזה שבכאן לא נאמרה אלא בברכת המזון וכדקאמר שנים שאכלו וכן בפרק כל בשר [ק"ו ע"א] ר' אמי ור' אסי אייתו לקיימהו כלכלה דפירי ואכלו כי לא משו ידיהו ולא יהבו ליה לרבה בר בר חנא דקאים לקמייהו ובריך כל חד לנפשיה, ואמרו שם ש"מ תלת, ש"מ אין נטילת ידים לפירות וש"מ אין זימון לפירות, וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, אלמא שבברכה אחרונה נאמרה, וכן גדולי הדורות תלו הטעם בדאורייתא שכל ברכה שהיא מן התורה אין האחד מוציא את חברו ומצוה ליחלק וכל שהיא מדרבנן אחד מברך לכלן, וקשה לי לדבריהם שהרי קדוש דאורייתא הוא וכן כלכלה דפירי דרבנן, אלא שהם פירשו זו של כלכלה בז המינים שברכתם מן התורה, וכן פרשו בקדוש שמאחר שהוא במקום סעודה הסבה איכא, ואף בהבדלה הואיל ואמרו [שבת קי"ט ע"א] לעולם יסדיר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית מן הסתם על שלחנו הוא מבדיל או עם בני ביתו ואיכא הסבה, ולדעתי אין אנו צריכים לכך שקדוש והבדלה ברכת מצוה הן ואין ספק שבמצוה אחד מוציא את האחרים ואין אנו עסוקים אלא בברכת הנאה, ומה שאמרו בפרק אלו דברים [נ"ג ע"א] הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו ואף ב"ה [הג"ה המו"ל ע' בספר דקדוקי סופרים שהביא הג' בש"א אחד מברך לכולם משום שנא' ברוב עם הדרת מלך ובה"א כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני בטול בהמ"ד] לא נחלקו אלא משום בטול, אע"פ שהיא מדברי סופרים פירושו משום בטול מצוה להיות אחד מברך הא לאו הכי אם רצו כל אחד וכו' ועיקר הדברים כמו שכתבנו שכל ברכת חובה או מצוה הן מן התורה הן מדרבנן אחד מברך לכלן כמו שכתבנו:

השמש שעומד על שנים אוכל בלא רשות שהרי מתחדשת להם מצוה באכילתו והרי הוא מן הסתם כמורשה מהם בכך, היה עומד על ג' אין ראוי לו לאכול אלא אם כן נתנו לו רשות, ענין הזמון בנשים ועבדים וקטנים אע"פ שנתגלגל בכאן יתבאר דינו למטה בהמשנה השלישית, ומ"מ לענין ביאור מה שהקשו מנשים מזמנות לעצמן וכו' והא נשים מאה כתרי ודאי אין חובה עליהם אלא רשות ואם כן הוא הדין לשנים, ותירץ שאני התם דאיכא דעות וחובה קאמר הואיל ומתקיימת בהם התראה מאחד לשנים, והקשה נשים ועבדים אמאי לא ואין גורסים אי הכי דהא בלאו הכי קשיא אלא שיש גורסים כן ומפרשים בשלמא ברישא דרשות הואיל ורשות הוא ואין הדבר נאה לצרף נשים ועבדים ניחא, אלא אי חובה הויא אמאי לא, ותירץ משום פריצותה דאלימא טעמא דפריצותה להפקעו אף במקום חיוב [הג"ה חסר כאן, ונראה דקאי על מה דפרכינן מדתנן שלשה שאכלו כו' ליחלק, ומפרש קו' הש"ס דלא כפי' רש"י מרישא אלא מסיפא כפי' התוס' ד"ה שלשה ע"ש] וכן פריך שהרי מ"מ אף משום היחיד אסור אלא מסיפא שמא יש כאן שנים מצד אחד:

דחנקתיה אומצא. ודוקא שותה מים לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקין נהנה בשתייתו ובטעמו ואפילו חנקתיה אומצא צריך לברך הואיל ונהנה כדאמר לעיל [דף ל"ו ע"ב] מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי ובסדר רב עמרם כתב היכא דחנקתיה אומצא דאמרינן לא בעי ברוכי הכי שדר רב פלטוי בר אביי ראש ישיבה מקמי דלישתי לא יברך שהכל משום דאניס לבתר דשתי מברך בנ"ר, ולא נהירא דטעמא הוי משום דלא מתהני וא"כ מה לי לפניו מה לי לאחריו אלא ודאי לא צריך לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו, וגם קשה לי על דברי רב פלטוי מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי דחנקתיה אומצא פשיטא הא אניס אלא ודאי אתא למעוטי אף מברכה אחרונה:

ר' טרפון אומר בנ"ר. והוא לא היה מברך על המים [לבסוף] כדאשכחן אמוראי לעיל שהרי לא מצינו ברכה אחריה אלא זו בלבד:

הדרן עלך פרק כיצד מברכין

פרק שביעי שלשה שאכלו

והכותי שמעינן דכותים גרי אמת הם:

אכל טבל. כתב ר"מ שאינו מברך עליו כלל לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה טעות גדול שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם קביעות לזימון אבל ברכה [תחלה] וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו, ונ"ל כדבריו וכן מוכח בההיא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין [דף ו:] ובפ' הגוזל [דף צ"ד:] הרי שגזל סאה חטים מחברו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ משמע שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ:

כתב רשב"ם שלשה שאכלו יחד אחד מהם נזהר מפת של כותים ואחד אינו נזהר אע"פ שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפת של כותים כיון שאותו שאין נזהר יכול לאכול מפתו מצטרפים זה עם זה לזימון, והביא ראיה מריש ערכין [דף ג' ע"א) הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דכהנים אוכלין תרומה וקדשים (חד) [וזר] אוכל חולין מהו דתימא כיון [דחד] [דזר] לא מצי אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קמ"ל כיון דכהנים מצי אכלי חולין שפיר דמי, ויש ללמוד משם שאם יש [ג'] אנשים שמודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון דנהי דמצו לאיתשו לי השתא מיהא לא איתשלו:

שלשה שאכלו כאחד אין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא. תימא מאי פריך [דילמא] שנים רשאין ליחלק הא אם רצו לזמן מזמנין, ופרש"י דע"כ ר"ל אין מזמנין אפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין א"כ כשהם ג' אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל איהו ולא פקע ברכת זימון מהני ויזמנו בשנים, ולא נהירא כי חל עליו חובת זימון ואי אפשר לו לברך בלא זימון כדקתני במתניתין ד' וה' אינן רשאין ליחלק אע"פ שנשארו שלשה, וה"ר יוסף פי' בשם רשב"ם דאסיפא קא סמיך דקתני וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים וה"פ שלשה אין כלומר כשהן נחלקין ג' לכל צד אז רשאין לחלק אבל אי הוו שנים מצד אחד לא ואי איכא זימון בשנים אמאי אין חמשה נחלקין, וקצת דחוק פירושו דמה לו לומר ג' אין שנים לא כיון דמפורש במשנה ד' וה' אינן נחלקין ועיקר קושייתו מאותו משנה, הילכך נראה לפרש דארישא דייק שפיר דשנים רשאים ליחלק ואם רצו לזמן אין מזמנין דאם איתא [דיכולים] לזמן היה לו לשטת ג' אין היחיד רשאי ליחלק א"נ אין אחד מהם רשאי ליחלק דאז הוה משמע דאיסור החילוק הוא בשביל היחיד שחל עליו חובת זימון אבל הנשארים לא איכפת להו בזימון שיכולין לזמן אם ירצו ומדקתני אין רשאין ליחלק משמע דאיסור החילוק הוא על כולם שאם נחלק אחד מהם בטל הזימון מכלם. ומשני שאני התם דאיקבעו חובה מעיקרא הילכך אינן רשאין ליחלק להפקיע מהם חובת הזימון אע"פ שיכולין לזמן רשות:

השמש שעומד על שנים אוכל עמהם וכו'. מכאן משמע שמצוה [לחזור] אחר זימון בכל מה שיכולין משום ברכת זימון דברוב עם הדרת מלך וכן משמע נמי בפ' כל הבשר [דף ק"ו ע"א] דאמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמיה ר' אמי ור' אסי ואייתי לקמייהו כלכלה דפירי ואכלי ולא יהבי לי וקאמר ש"מ אין מזמנין על הפירות, פי' דאם היו מזמנין היו נותנין לו:

דחנקתיה אומצא - ואמרו בתוספות דדוקא שותה מים בדחנקתו אומצא לא יברך משום שאינו נהנה בשתייתן כלל אבל יין ושאר משקין אפילו שתה אותן כדי לבלוע מה שבפיו כיון שממילא מיהא מיתהני מברך בהו. והביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין מהו דתימא כיון דלרפואה מיכוין לא ליבריך קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:

הילכתא מאי - פירוש משום דמסתבר טעמיה במים דלא זייני כלל קא מיבעיא ליה. אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר כותיה:

פוק חזי מאי עמא דבר - וכך הוא שאומרים תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וכדרב פפא דלעיל:

סליק פרק כיצד מברכין בס"ד:

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן - פירוש שרוצים להתחבר יחד לסעודה וכגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן או כשהסבו דהויא קביעותא כדאמרינן לעיל. חייבין להצטרף ולזמן יחד וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו משום ברב עם הדרת מלך:

אכל טבל - פירוש תבואה שאינו מעושרת כלל:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית וכו' אין מזמנין עליהם - פירוש טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל. ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא. אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל. תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת על ידי נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה גם כן מותר הוא לו מחמת חוליו אף על פי שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אף על פי שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואף על גב דלא איפשר דלא מתהני הוה ליה כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אף על פי שסופה ברצון חשבינן ליה אונס:

ואיהו כמאן סברה - כלומר ר' אבהו כמאן סברה כר' יוחנן דאמר ר' יוחנן בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. משמע כיון דתלי טעמא כדי שיברך בעל הבית אי אמר בעל הבית לא ניחא לן דליברכן ואנא מבריכנא הרשות בידו:

גמרא מנא הני מילי - פירוש דזימון בתלתא וכד הוו תלתא חייבין לזמן:

דכתיב גדלו לה' אתי - פירוש גדלו לשון רבים ואי איפשר בפחות משנים ואתי דכתיב ביה הרי תלתא. וכד הוו תלתא קאמר קרא גדלו להוסיף ברכה והיינו ברכת זימון. ובודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:

מנין לעונה אמן וכו' שנאמר גדלו לה' אתי - פירוש עניית אמן היינו גדלו וקאמר אתי כלומר שוה לי והיינו שוה לקולו:

הרי הוא אוכל אף על פי שלא נתנו לו רשות - פירוש דמסתמא ניחא להו כדי שיצטרף לזימון עמהם. ואם איתא דאפילו שנים יכולים לזמן אמאי אוכל בלא רשות דכי היכי דבשלושה אינו רשאי לאכול בלא רשות משום דאיכא זימון בהם בלא הוא הכי נמי בשנים:

פירש"י בד"ה עד כמה כו' ונ"מ להוציאם י"ח אם יתנו לו הכוס כו' עכ"ל דאי לענין צירוף לזימון לא הוה אצטריך ליה למתני עד כמה מזמנין עליו אלא דה"ל למיפלג לענין ברכה אי חייב בכזית אי בעי כביצה וממילא דהוה שמעינן מיניה לענין צירוף דלא גרע מטבל עמו בציר דמצטרף כדלקמן אלא דלענין להוציא את הרבים י"ח אצטריך ליה למיתני כדאמרי' לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה שלשה שאכלו כו' ורב אלפס תופס דרך משנה עיקר כו' עכ"ל כן הוא בתוס' בכל ספרים ישנים וחדשים מקרוב באו שהגיהו ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה"פ כו' עכ"ל לא ידענא להולמו שהרי רב אלפס כתב דאשמעינן מתני' דאין רשאין לחלק דאע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו לעצמו אין רשאין לחלק ואין זה מסכים לדרך ראשון שכתבו התוס' וה"פ נתנו כו' וגם רבינו יונה כתב לפי דברי הרי"ף שאינו לדעת ב' האמוראים שבירושלמי וע"ש באורך:

בד"ה אכל טבל כו' וה"ה אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבין לזמן כדאמרי' כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה מדברי התוס' לפי שמצא ראיה זו בדברי הרא"ש על ע"א ואין זה כדאי למחוק כל נוסחות התוס' שלפנינו והפי' לדבריהם דהשתא דטעמא דאין מזמנין על האוכל טבל משום דלאו שמה אכילה ואין קובעין עליה כיון דאסורה אף לכהן ה"ה באכלו שלשתן טבל דאין מזמנין כדאמרינן הרי שגזל כו' אלא מנאץ כיון דמנאץ הוא אין זה מקרי להו קבוע לזמן עליו וה"ל כאוכל פירות כמ"ש הרר"י בפי' הרי"ף וק"ל:

בד"ה בקולו של משה וא"ת היכי כו' והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה מתרגם כו' עכ"ל הוצרכו לזה דאי הוה איכא לפרושי שמשה היה קורא והקב"ה היה מתרגם הוה א"ש דמייתי ראיה שהמתרגם אינו רשאי להרים קולו יותר מהקורא אבל השתא שמתוך המקרא שהביא משה ידבר והאלהים יעננו וגו' משמע שהקב"ה קורא ומשה היה מתרגם א"כ אין כאן ראיה [שלא להרים קול] אלא שהקורא לא ירים קולו יותר מהמתרגם ודו"ק:

בד"ה שלשה שאכלו כו' וכה"ג תמצא בהרבה מקומות ותימה אם כן אמאי לא מקשה כו' עכ"ל ר"ל דבכמה מקומות מייתי הרישא וסמך בעיקר קושייתו אסיפא ומה שהקשו שוב אמאי לא מקשה מן הסיפא כו' ר"ל כיון דהקושיא מהסיפא לא הוי ליה למקשה למנקט במלתיה שלשה אין ב' לא דהיינו הקושיא מרישא וק"ל:

בא"ד דא"כ הל"ל אין היחיד רשאי ליחלק א"נ כו' עכ"ל ושפיר הוה משמע נמי שהשנים לא יניחו אותו ליחלק שיפקיעו ממנו ברכת הזימון ומיהו בסיפא דקתני ארבע ה"מ למתני אף לפי האמת אין היחיד רשאי ליחלק אלא משום רישא דקתני שלשה נקט האי לישנא וק"ל:

שנאמר משה ידבר כו'. וכתבו התוספות וא"ת כו' ע"ש וכל דבריהם ע"פ מה שהבינו דהקב"ה הוא הקורא ומשה הוא היה המתרגם כמ"ש בחידושי הלכות ולולי דבריהם היה נראה לפרש דס"ל משה היה הקורא והקב"ה הוא המתרגם דמשה לא היה קורא רק בלה"ק שאין הכל מבינים בו אבל דבורו של הקב"ה היו בו ע' לשון כדאמרי' פ' רע"ק (פח.) כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה נחלק לע' לשונות והיינו שהיה מתרגם לכל אחד כפי הלשון שמבין ותו לא מידי וק"ל:

רש"י בד"ה מאי עמא דבר היאך נוהגין הס"ד ואח"כ מ"ה וכבר נהגו לברך בתחלה כו' מה שברא הס"ד והשאר נמחק:

תוס' בד"ה דחנקתיה כו' הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתיה כו' כצ"ל:

בא"ד כדאמרינן לעיל. נ"ב דף ל"ו:

במשנה רש"י ד"ה עד כמה. ונ"מ להוציאם כו'. נראה משום דק"ל הא דמסקינן לקמן (מ"ח) דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף והוא פחות מכזית כמ"ש הגר"א ז"ל בסי' קצ"ז סק"ב וחילוק של הרי"ף ותוס' שם בין עשרה לשלשה לא ס"ל עי' ברא"ש שם. (ולפ"ז צריך לחלק בין שמש לשאר אדם כיון דלא קבע בעי כזית) גם י"ל דהיה ק"ל דברישא סתם והשמש שאכל כזית מזמנין עליו ומשמע ליה ז"ל דאתא לכ"ע אפילו לר"י דזה דחיקא ליה לומר דהוה סתם ואח"כ מחלוקת (אך לפ"ז יקשה מאי פריך הש"ס על הא שאכל כזית פשיטא) לכן פי' דהכא איירי להוציא וכדמסקינן לקמן וזה מדוייק בלשון המשנה דל"ת עד כמה מזמנין עליו כדקתני ברישא אכל דמאי כו' מזמנין עליו נשים כו' א"מ עליהם. אלא דלשון עליו עליהם משמע צירוף ומזמנין סתם היינו להוציא וזה דלא כמהרש"א:

[רש"י ד"ה גדלו. הבו גודל היחיד אומר לשנים. ק"ק ממתני' דלקמן דדוקא לג' חוץ ממנו אומר ברכו] :

תוס' ד"ה שלשה. וח"א אכלו כזית זהו בתחלה גמרו אכילתן זהו בסוף. כצ"ל. וכ"ה הגי' בירושלמי שלפנינו וכן הביאוהו הרא"ש ותר"י במתני' דלקמן:

תו' ד"ה אם. אלא פירות. נ"ב ואין מזמנין על הפירות:

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּבִין לְזַמֵּן וְכוּ'. גְּמָרָא. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַב אַסִי: דְּאָמַר קְרָא: (תהילים ל״ד:ד׳) "גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". הא דלא הביא קרא דתורה שהוא (דברים לב, ג) כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ, נראה לי בס"ד האי קרא עדיף ליה מפני שבו נרמז ענין הזימון יותר, דקיימא לן צריך המזמן לחזור ולומר בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ שלא יוציא עצמו מן הכלל, וזה נרמז שפיר בפסוק גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי בעת שאני אומר לכם נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו שאני ואתם נאמר ברוך שאכלנו, אבל קרא דְשֵׁם הֳ' אֶקְרָא לא נרמז עניית המזמן, כי הוא אומר כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא בזימון לומר נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, אתם הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ לומר בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, ולא נרמז שגם הוא יאמר עמהם, ורבי אבהו בחר להביא גם פסוק זה בשביל שהוא פסוק תורה.

מִנַּיִן לָעוֹנֶה 'אָמֵן', שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ? נראה לי בס"ד טעם לדבר זה כי העונה אמן צריך שישים לבו אל הברכה שידע מה היא, ולא יענה אמן יתומה, ולכתחילה צריך לשמוע הברכה כולה מתחילתה, ולכן הוזהר שלא יגביה קולו יותר מן המברך, כדי שבזה מוכרח שישים לבו היטב אל הברכה כדי שידע מדריגת קול המברך וישוה אליו. אי נמי להורות דשוים הם במעלה, ולא כמאן דאמר גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מֵהַמְּבָרֵךְ. ומה שצריך המתרגם נמי שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא, נראה לי בס"ד מפני כי בודאי הקורא הוא גדול במעלה מן המתרגם, וכדי שלא יאמרו לעולם המתרגם הוא גדול במעלה מזה הקורא, ומה ששמו אותו מתרגם ולא קורא מפני שקולו הוא יותר גדול ורם, ולכך נעשה מתרגם כדי שישמע קולו לרבים, על כן אינו רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, דבזה נודע כי הקורא הוא הגדול במעלה מזה האיש המתרגם.

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּבִין לְזַמֵּן וְכוּ'. גְּמָרָא. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַב אַסִי: דְּאָמַר קְרָא: (תהלים לד, ד) "גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". מקשים, אמאי הוצרך להביא סיפיה דקרא גם כן, דכתיב: וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו, מאחר דהוכחתו היא מרישיה דקרא גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי?
ונראה לי בס"ד, דאיכא למידק מנא ליה דקאי על זימון דברכת המזון, דילמא קאי על ברכו דעליית ספר תורה, או ברכו דקדיש, שהעולה או האומר קדיש אומר להם בָּרְכוּ אֶת הֳ' הַמְּבֹרָךְ, והקהל אומרים בָּרוּךְ הֳ' הַמְּבֹרָךְ, וחוזר הוא ואומר בָּרוּךְ הֳ' הַמְּבֹרָךְ, ולזה אומר: גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי, ועל כן הביא סיפיה דקרא דכתיב: וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו, שהדברים כפולים, אלא ודאי דקאי על הזימון דברכת המזון, דאחר הזימון אומרים ברכת המזון שיש בה ד' ברכות כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה, וכנגד ד' מילואים ע"כ ס"ג מ"ה ב"ן, ובכל ברכה מכוונים במילוי אחד. ולז"א: גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי – בזימון, ואחר כך וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו – בברכת המזון, שמו דייקא שהיא ד' ברכות כנגד ד' אותיות השם, וכנגד ד' מילואיו.

תוס' ד"ה אכל טבל כו' ואפאן ואכלן ומברך. שם ליתא כן. אלא ואפאה והפריש חלה ובירך וצ"ע:

תוס' ד"ה שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק כו' סמיך אסיפא. כעין זה בתוס' גיטין דף פ' ע"ב תוס' ד"ה זו דברי ר"מ וש"נ:

מתניתין, אכל טבל, בהרא"ש כתב ר"מ ז"ל שאינו מברך עליו תחילה וסוף, והראב"ד השיג עליו דרק אין מזמנין עליו אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו, וכתב הרא"ש עלה ונ"ל כדבריו מהא דאמרינן בפרק הגוזל הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש ממנו חלה אין זה מברך אלא מנאץ, משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ, עכ"ל. וקשה לי דאיך אפשר לדייק מלשון זה דאינו מברך אלא מנאץ דחייב לברך אלא שברכתו ניאוץ, הא למה דקאמר אביי בב"ק דטעמא דראב"י דס' שינוי אינו קונה, א"כ ממילא אסור לו לברך דהא כיון דלא קנאו הוי כנוטל חלה מעיסה אחרת דלא הוי חלה כלל, גם אף למה דדחינן שם דס' שינוי קונה אלא דהוי מצוה הבאה בעבירה, הא מ"מ משום מה"ב לא יצא ידי מצוה ואין שייכות ברכה בזה ואף למ"ש תוס' רפ"ג דסוכה דדחויי בעלמא הוא דהיכא דקנה קודם המצוה לא מקרי מה"ב, הא מ"מ לפי הדחויי דגם זהו הוי מה"ב ממילא אינו רשאי לברך, וא"כ לאידך תירוצא דתוס' שם, דברכה שאני דאיכא בי' הזכרה לש"ש, דבזה י"ל דמברך כיון דיצא ידי מצוה אלא דהוי ניאוץ, מ"מ ליכא ראי' מלשון זה דאינו מברך אלא מנאץ דחייב לברך דהא עכ"פ לאביי דסבר דהטעם דשינוי אינו קונה אינו מברך היינו אינו רשאי לברך ודלמא גם לפי טעמא דמה"ב הוא כן. גם לפי ההנחה זו דלא הוי מה"ב ממש כיון דנקנה לו קודם המצוה ממילא ליתא לראיית הרא"ש דהתם דבשעת הפרשת חלה כבר נסתלק העבירה מש"ה מברך דהוי רק גנאי להזכיר ש"ש עליו, אבל הכא באוכל טבל בעידן האכילה הוי העבירה י"ל דאינו מברך כלל וצ"ע:

משנה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן. וכתב בחידושי תלמידי רבינו יונה שיש מפרשים דברכת הזימון לא שייך אלא כשהסבו דוקא בתחלת הסעודה לפי דין המשנה ולדידן נמי בעינן שיקבעו יחד בשעת המוציא ויש מפרשים דלא בעינן קביעות בתחילת הסעודה דאפילו לא היו בתחלת הסעודה רק שנים ולבסוף בא השלישי וקבע עמהם נמי חייבין בזימון וכתבו שרבינו יונה הכריע כדעה ראשונה והביא ראיה מעובדא דתלמידי דרב דלעיל בפרק כיצד מברכין ומתני' דהכא נמי מדייק לה מדקתני והשמש שאכל כזית מזמנין עליו ועיין בלשון הרא"ש שכתב כן בשמו (אבל הרא"ש ז"ל בעצמו השיג עליו והכריע כדעה אחרונה) ולענין אותה ראיה שהביא רבינו יונה מסוגיא דכיצד מברכין גבי הסבו כבר כתבתי שם דאין ראייתו מוכרחת שיש לפרש הך סוגיא בענין דליכא זימון או בענין שלא שייך שום קביעות כלל כמ"ש ג"כ הרא"ש ז"ל וזה מבואר בפוסקים שמי שאוכל כשמהלך לא שייך בו זימון כלל וצריך כל אחד לברך לעצמו וכמו שהוספתי בזה נופך משלי דכיון דגלו דעתייהו דלא ניחא להו להשתתף ולאכול כאחד מש"ה אין הנאתו והנאת חבירו מצטרפות דבכה"ג אפילו בברכת המצות אין אחד מוציא את חבירו כמ"ש בס"פ ראוהו ב"ד דבכה"ג לא שייך הך טעמא דכל ישראל ערבים זה בזה ע"ש א"כ היכא דלא גלו דעתייהו אלא שישבו כא' אף ע"פ שלא הסבו ולא קבעו מקום לדידן אין סברא לומר שיפטרו מברכת הזימון שהיא דאורייתא ומה שהביא עוד ראיה ממתני' דקתני והשמש שאכל כזית יש לתמוה טובא דאדרבא איפכא משמע דהא אהאי דהשמש מקשה הש"ס לקמן פשיטא ואי ס"ד דלפי דין הגמרא לא שייך זימון אלא בהסבה א"כ מאי מקשה פשיטא אדרבא איפכא הו"ל לאקשויי אמאי מצטרף דהא מילתא דפשיטא היא דבשמש לא שייך הסבה כלל ואפילו קביעות מקום לא שייך ביה כלל שהולך אנה ואנה ופעמים שיש לו ב' או ג' חבורות כדאמרינן בעלמא והשמש מצרפן אע"כ מדמקשה הש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ולא קבע משמע דלא כסברת רבינו יונה אלא כסברת הרא"ש ז"ל דלא בעינן הסבו ולא קביעות מקום אלא אפילו אם אכל עמהם כזית בסוף הסעודה או באמצע הסעודה סגי וא"כ מקשה הש"ס שפיר פשיטא דהא ודאי אוכל משלהם וע"ז משני שפיר מהו דתימא הא לא קבע פי' שאין אכילתו דרך קביעות כלל כמ"ש הרא"ש וכדפרישית וא"כ הו"א דלא קבע קמ"ל דאפ"ה מצטרף כיון שדרך אכילתו בכך וא"כ ניחא ליה בהאי שיתוף שלהן וכ"ש שאין כאן גילוי דעת להיפך א"כ חל עליהן חובת זימון מדאורייתא ומכ"ש דמה"ט כל אחד יוצא בברכת חבירו מטעמא דכל ישראל ערבין כמו בשאר ברכת המצות כיון שהזימון עצמו עושה קביעות שצריכין להשתתף יחדיו ולומר נברך כנ"ל נכון בטעם שיטת הרא"ש וסייעתו ושיטתו של רבינו יונה כתבתי ג"כ קצת לעיל בפ' כיצד מברכין בעובדא דתלמידי דרב ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' בד"ה אם רצו לזמן אין מזמנין ודו"ק:

בפרש"י בד"ה והשמש וכו' ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזימון עכ"ל. נראה דכונתו בזה משום דקשיא ליה אמאי איצטריך למיתני והשמש שאכל כזית ומש"ה קתני נמי בסיפא והשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין ומסקינן לקמן בגמרא דקתני בה איידי דרישא ואכתי כולה מילתא יתירא דאטו מי עדיף שמש מבני סעודה עצמן דעכ"פ צריך לאכול כזית כדקתני בסיפא (ועוד דבאינך בבי דרישא נמי הו"ל למיתני כזית) דהא עיקר מילתא דשמש לא קתני לה אלא לאשמעינן דמצטרף אע"ג דלא קבע כדמסקינן לקמן וא"כ לא הוי צריך למיתני אלא דהשמש מצטרף ושיעורא דכזית מסיפא שמעינן לה וע"ז כתב רש"י שפיר דאפ"ה שייך למיתני שיעורא דכזית גבי שמש דממילא שמעינן חדא דאית בה תרתי דמסתמא אורחא דמילתא דהשמש אינו אוכל עמהם אלא כדי להצטרף לזימון דעיקר אכילת השמש אינו אלא לאחר הסעודה או קודם הסעודה כדאשכחן דקדים טפי ודמאחר טפי ולפ"ז שפיר שמעינן דלענין צירוף בעלמא לזימון נמי בעי כזית וסגיא בהכי אפילו לרבי יהודא דאמר עד כביצה דלא בעי ר"י כביצה אלא להמברך עצמו להוציא אחרים ידי חובתן ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י במ"ש בד"ה עד כמה מזמנין כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר לקמן בגמרא בעיקר טעם פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה לענין כזית וכביצה ע"ש:

בגמרא מה"מ ופירש"י מה"מ דשלשה ראוין לברכת צירוף עכ"ל. נראה דכוונתו בזה דודאי לעיקר זימון לא שייך לאקשויי מה"מ דהא לקמן בברייתא ילפינן לה מדכתיב וברכת את ה' אלקיך (מיהו לרבי דפליג את"ק דברייתא דלקמן במאי דיליף לזימון מאת ה' אלקיך ולרבי מגדלו לה' אתי נפקא ולפ"ז צריך לומר דלרבי עיקר ברכות זימון אינו אלא מדרבנן דאסמכינהו אקרא דגדלו לה' אתי ועיין בקונטרס אחרון) ועוד דעיקר זימון לא שייך כלל בהנך קראי דמייתי רבי אסי ורבי אבהו דהנך קראי לא איירי כלל בענין זימון דבה"מ אע"כ דהא דמקשה מה"מ היינו לענין שלשה דלא רמיזי כלל בקרא דוברכת את ה' אלקיך וכיון דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש אית לן למימר דבכל ענין ריבוי שבח למקום בעינן עשרה כדדרשינן מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל דכל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה כדאיתא בסוף פ"ג דמגילה. ואם נפשך לומר דברכת הזימון לא דמי לשאר דברים שבקדושה א"כ כיון דקרא סתמא כתיב יש לנו לומר דבשנים סגי דתפסת מרובה לא תפסת וע"ז מייתי שפיר מהנך קראי דגדלו לה' אתי או מכי שם ה' אקרא כן נראה לי בכוונת רש"י. אלא דאכתי איכא למידק אהך ילפותא דרבי אסי דיליף מגדלו לה' אתי אטו קרא דוברכת את ה' אלקיך שבא ללמד על הזימון אקרא דדברי קבלה סמיך ומפשטא דקרא אית לן למימר דסגי בשנים או דבעינן עשרה כדפרישית כיון דלכאורה לא אשכחן בתורה שום מעלה בשלשה יותר מבשנים והנלע"ד דודאי אשכחן במעלות טובא בשלשה לדין ולכל הנך דרפ"ק דסנהדרין דילפינן לה מקראי דבעינן ג'. ואפשר עוד לומר דפשטא דקרא דאת ה' אלקיך הכי משמע דהיינו במקום דאשכחן שהשכינה מצויה והיינו בג' דכתיב ועמדו שני האנשים לפני ה':

וראיה ברורה לדברי מצאתי בלשון הירושלמי דשמעתין דהך פלוגתא גופא דבסמוך דפליגי רב ורבי יוחנן לענין שנים אם רצו לזמן מסיק עלה בירושלמי דרבנן דהכא כדעתין ורבנן דהתם כדעתין דתליא בפלוגתא דשנים שדנו אי דיניהם דין או לא ולכאורה הוא תמוה מאד דמה ענין זימון לדין ולמאי דפרישית א"ש טובא ובכה"ג נראה לי לפרש ג"כ הא דתניא בברייתא בפ"ק דסנהדרין דתני תנא זימון וברכת זימון בשלשה ומסקינן דהאי זימון היינו הזמנה לדין שצריך להזמין הבעל דין ע"פ ג' הדיינין ומה ענין זה לזה ולפמ"ש א"ש דודאי הא בהא תליא ואפשר דהנך אמוראי דהכא נמי נחתו להך סברא דיש מעלה בג' יותר מבשנים אלא דלא סגי להו בהכי ללמד על עיקר חיוב זימון דבעינן דוקא ג' אי לאו מהנך קראי דבשנים לא אפשר לומר נברך ולהוסיף שבח לגדלות של מקום כנ"ל נכון כפתור ופרח בעזה"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה אם רצו לזמן אין מזמנין פרש"י וכן לענין המוציא וכו' לגבי הא דאמר אביי וכו' עסה"ד. נראה בכוונת התוס' דמה שסמכו דבריהם בזה בעיקר מילתא דאם רצו לזמן אין מזמנין דלכאורה לקמן על פרש"י במימרא דאביי הוי להו לפרש ולדקדק בכל זה אלא משום דלקושטא דמילתא משמע להו להתוס' דטעמא דמ"ד אם רצו לזמן אין מזמנין לאו משום דיש איסור בזה לומר נברך בשנים דמה איסור יש בזה כיון שאין בו הזכרת השם אלא דאפ"ה אסורין לזמן כיון שאין האחד יוצא בברכת חבירו והיינו דהכי משמע להו מפרש"י לקמן במימרא דאביי דאפילו לענין דיעבד איירי מדקתני לסיפא דברייתא דסופר מברך ובור יוצא משמע דכשאין אחד מהם בור אפילו בדיעבד לא יצא וכמו שאבאר (ואף דמלשון התוס' בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) משמע דבלא"ה יש איסור בשנים לומר נברך ואפשר דטעם האיסור משום דמיחזי כמוסיף על הברכה דכה"ג כתב הטוא"ח סי' קפ"ז) היינו לפי סברתם בתחילת דבריהם שם משא"כ הכא דמשמע להו כפרש"י דאפילו לענין דיעבד שייך הך מילתא דאין מזמנין שאין א' יוצא בברכת חבירו כמ"ש לעיל בסוגיא דבעי הסבה ומהני הסבה בשם הרא"ש והטור והש"ע ע"ש כן נראה לי בכוונת התוס'. ובזה נתיישב לי היטב כל המשך לשון התוס' כאן דלכאורה כל דבריהם כאן כמילתא דלית ליה פתרי במה שכתבו על פי' רש"י ולא נהירא על מ"ש דברכת המוציא ובה"מ שוין ולשני התירוצים שכתבו כאן משמע דפשיטא להו דיש לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ ולפ"ז דבריהם כאן סותרין דברי עצמן דלעיל בס"פ כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) במשנה דהסבו א' מברך לכולן כתבו התוס' להדיא דאיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ והוכיחו כן בראיות ברורות מסוגיא דהתם וכן כתבו ג"כ שם ברומיא דמתני' אברייתא מעשרה שהיו הולכין בדרך ובעובדא דתלמידי דרב דכל השקלא וטריא דהתם היינו בין בברכת המוציא ובין בבה"מ והיינו כמ"ש רש"י כאן במימרא דאביי בסמוך ואמאי לא קשיא להו לעיל נמי מעובדא דבר קפרא ומהאי דמאור כמו שהקשו כאן על פרש"י ויותר קשה דלשני התירוצים שכתבו התוס' כאן משמע דבברכות שלפני אכילה אחד מברך לכולן כי האי דמאור דאסיקנא לקמן טעמא דב"ה משום ברוב עם הדרת מלך וא"כ תיקשי להו סוגיא דלעיל פרק כיצד מברכין בפלוגתא דרב ורבי יוחנן דקיי"ל כר"י ומשמע דיין בעי הסבה או מהני הסבה וא"כ בלא הסבה כל אחד מברך לעצמו ותיקשי להו האי דמאור דבעינן ברוב עם וכ"ש ללישנא בתרא דרב דביין לא מהני הסבה (ועיין מ"ש שם בחידושינו) והתם ע"כ בברכת היין שלפניו איירי דהא איין דלאחר המזון בתוך הסעודה קאי קודם בה"מ כמו שהוכחתי שם דליכא ברכה שלאחריו וכ"ש דקשה מסוגיא דפרק כל הבשר דמסקינן התם דמצוה ליחלק אפילו בפירות ולפי' דיש מתרצים שהביאו התוס' קשה יותר האי דכל הבשר דאפילו את"ל דסברי דאברכה שלאחריו קאי התם כדמשמע מלשון דאין מזמנין וסברי ג"כ דברכה שלאחריו בז' מינים שהיא מעין ג' הוי דאורייתא מ"מ מדנקט התם סתמא כלכלה דפירי ודייקינן עלה ש"מ תלת משמע דלאו דוקא בז' מינים איירי אלא אפילו בשאר פירות ומסקינן עלה דמצוה ליחלק אף ע"ג דלאו דאורייתא נינהו:

אמנם למאי דפרישית א"ש טובא דכל דברי התוס' דלעיל בסוגיא דהסבו ודפרק כל הבשר אינן אלא לענין מצוה מן המובחר אי אמרינן דאחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כטעמא דב"ה במאור או אם נאמר דחילוק ברכות עדיף כפשטא דברייתא דלקמן ודפרק כל הבשר דמצוה ליחלק וע"ז מסקו התוס' שפיר לעיל ובפרק כל הבשר דברכת המוציא ובה"מ שוין לענין זה ואפ"ה לא קשיא להו מהאי דבר קפרא ומהאי דמאור דודאי איכא לאפלוגי בכמה גווני והיינו למאי דפרישית לעיל בסוגיא דהסבו בפלוגתא דתנאי לקמן בפירקין ובשילהי נזיר אי מברך עדיף או דשניהם שוין א' השומע ואחד העונה א"כ ממילא דברוב עם עדיף ויש לחלק ג"כ בין היכא דאיכא אדם גדול דלכ"ע הגדול מברך וכן היכא דאיכא בעל הבית דב"ה מברך המוציא ונראה ברור שהרשות ביד ב"ה או ביד הגדול לחלוק כבוד למי שירצה משום דמתחילה אדעתא דהכי ישבו לאכול ביחד שאחד יברך לכולן ולא ניחא להו בחילוק ברכות וא"כ בפשיטות איכא לאוקמי האי דבר קפרא בחד מהנך גווני ומהאי דמאור נמי לא הוי קשיא להו לעיל משום דמאור דמי לברכות המצות דכל ישראל ערבין זה בזה ועוד דבמאור שאני שההנאה באה לכל בני חבורה כאחד כמ"ש התוס' לעיל לענין מוגמר בד"ה הסבו ובפרק כל הבשר לענין מאור גופא. אבל בסוגיא דהכא דמשמע להו דמ"ד אם רצו לזמן אין מזמנין אע"ג דאיכא ריבוי שבח אפ"ה אין רשאין כיון שאין אחד מהם יוצא בברכת חבירו אפילו בדיעבד וכדפרישית נמי לעיל בהסבה דפשטא דברייתא דלקמן גבי סופר ובור משמע להו דלענין דיעבד איירי וא"כ שפיר קשיא להו מהאי דבר קפרא ומהאי דמאור דלענין דיעבד לא משמע להו לחלק מאותן הסברות שכתבתי בסמוך דלענין מצוה מן המובחר לחוד איירי וע"ז כתבו שני תירוצים דקושטא דמילתא הכי הוא דבברכות שלאחריהן לתירוץ הראשון או בבה"מ לחוד לפי' דיש מתרצים ודאי אין א' יוצא בברכת חבירו היכא דליכא זימון אבל לענין מצוה מן המובחר אכתי קיימו התוס' בשיטתם דלעיל ודפ' כל הבשר דלפניהן ולאחריהן שוין כן נראה לי נכון ומוכרח בכוונת התוס' למאי דמשמע להו מפרש""י דלקמן דברכת המוציא ובה"מ שוין אפילו לענין דיעבד:

מיהו לע"ד נראה דאין זה דעת רש"י אלא דלקמן נמי לענין מצוה מן המובחר לחוד איירי (והיינו לפי גירסת פירש"י שלפנינו לקמן דלא נמצא זה הלשון דלהוציא אחרים שהעתיקו התוספות בשמו) וכמו שאבאר לקמן בשיטת רש"י ושיטת התוס' בזה לכל חד כדאית ליה ודוק היטב:

בא"ד ויש מתרצים דיש חילוק וכו' אבל בבה"מ שהיא מדאורייתא לשם החמירו עכ"ל. עיין מ"ש בזה לעיל בס"פ כיצד מברכין גבי הסבו ובס"פ ראוהו ב"ד בירושלמי יליף להך מילתא מקרא דאע"ג דבכל הברכות אדם מוציא את חבירו אפ"ה שאני בה"מ דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. מיהו לקמן בפירקין במעשה דשמעון בן שטח נראה מל' התוס' להיפך דבבה"מ בדין הוא שאפילו אם יצא מוציא אחרים ידי חובתן וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחידושיו שכן הוא מדין תורה וזה נוטה לאותה סברא שכתבתי לעיל ובס"פ ראוהו ב"ד דאדרבה בה"מ שהיא לאחר אכילה שייך יותר לומר שאחד מוציא אחרים י"ח דדמי לברכת המצות מטעמא דכל ישראל ערבין זה בזה כיון שכבר נתחייב בה ודוקא בברכות שקודם אכילה אמרינן בס"פ ראוהו ב"ד חוץ מברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא כיון דלא שייך האי טעמא דכל ישראל ערבין דלא לתהני ולא לברך א"כ לפ"ז משמע דכ"ש במי שאכל גם כן ונתחייב בבה"מ שיוכל להוציא ג"כ אחרים שאכלו וזה מ"ש להיפך מסברת דיש מתרצים שהיא סברת רבינו שמואל שהביא רבינו יונה והרשב"א ז"ל ע"ש ולקמן בעובדא דשמעון בן שטח אבאר עוד בזה:

בד"ה שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק פרש"י אמאי אין רשאין ליחלק וכו' תימא דלמא טעמא דאין רשאין ליחלק וכו' עס"ה. ולענ"ד נראה ליישב פרש"י דעיקר סברת המקשה משום דמשמע ליה דהך מתני' דשלשה שאכלו אין רשאין ליחלק משנה שאינה צריכה היא דכיון דתנינן הכא דחייבין לזמן פשיטא שאין יכולין להפקיע עצמן ממצות זימון אע"כ משמע ליה דמתני' דלקמן איירי שאפילו אם אחד מהם רוצה לגמור סעודתו במסיבה אחרת ולזמן שם ויקיים מצות זימון אפ"ה אינו רשאי משום שמפקיע השנים מזימון א"כ מדייק שפיר והא דמקשה הש"ס לקמן אהך מתניתין גופא דאין רשאין ליחלק הא תנינא חדא זימנא חייבין לזמן ולא משני דאתי לאשמעינן בכה"ג כדפרישית היינו משום דלקושטא דמילתא קי"ל דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דשנים אם רצו לזמן אין מזמנין אי משום דלא שייך לומר נברך או כסברת התוס' לעיל דמדינא צריך לברך כל אחד בעצמו כדפרישית בסמוך בשיטת התוס' וא"כ מקשה שפיר למה לי למיתני הך מילתא תרי זימנא וניחא ליה טפי לשנויי בחד מהנך גווני כאוקימתא דאמוראי דמייתי התם כן נראה לי ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

אמר לי' רבא וכו' הלכתא מאי. כאן מצאה הקפידה מקום לנוח וכי מה זו שאלה ומהי תיתי לא תהא הלכתא כת"ק ור' טרפון יחיד הוא ונראה דהתוס' בד"ה רט"א נסתפקו אם ר"ט על לפניו קאי או אלאחריו ואף שהתוס' הוכיחו דר"ט קאי אלפניו מכח קושיית המקשן לעיל דפריך מרב פפא ולא פריך מר"ט היינו שעכ"פ האמת הוא דר"ט קאי אלפניו אבל בדברי ר"ט עצמו ה' מקום לספק זה והנה לכאורה יש לדקדק למה פליג ר"ע דוקא על מים ולא על שאר דברים שמברכין עליהם הן אמת שעל ברכות פרטית אין זה קושי' דגם ר"ט מודה שבכל אלו צריך לפרט אבל הא קשיא על ברכת שהכל שהוא כללית לגמרי למה פליג דוקא במים ולא פליג לעיל במשנה דעל דבר שאין גדולי מן הארץ לעיל דף מ' ע"ב דתנן אומר שהנ"ב שם יחלוק ר"ט ויאמר בכ"ר וכו' ונראה לתרץ בב' אופנים האופן הראשון הוא משום דבמקום שיש ברכה לפניה וברכה לאחריה מודה ר"ט שלפניה אומר שהנ"ב ולאחרי' בנ"ר וכן ת"ק סובר כן ואין כאן מחלוקת ואמנם במים בהא פליגי דת"ק סבר שנס על מים יש ברכה לאחרי' ולכך אומר לפניה שהנ"ב ור"ט ס"ל שעל המים אין שם ברכה לאחריה רק לפניה ולכן מברך לפניה בנ"ר ולפי זה הלכה כר"ט דהרי שאלה זו שנשאלה הלכתא מאי לאביי או לרב יוסף נשאלה וכבר קדמו להם אמוראים ראשונים דלעיל דהיינו רב יצחק בר אבדימי ור' יצחק ושניהם ס"ל דעכ"פ על מיא אינו מברך לאחריה והיינו כר"ט לפי אופן זה והאופן השני דר"ט על ברכה אחרונה קאי ובהא פליגי דת"ק סבר שעל מיא אינו מברך רק לפני' ובא ר"ט לחלוק שגם על מיא מברך לאחרי' בנ"ר ולפי זה הלכה כת"ק כאמוראי קדמאי דלעיל וזה הוא השאלה הלכתא מאי ועל זה א"ל פוק חזי מה עמא דבר שהוא שלא כדברי אמוראי קדמאי ומברך גם על המים תחלה שהנ"ב ולבסוף בנ"ר:

תוס' ד"ה דחנקתי' אומצא ודוקא מים וכו' כדאמרינן לעיל ואע"ג דלרפואה וכו' והרשב"א בחידושיו הוכיח זה ממשנתינו דתנן השותה מים ומ"ש מים דנקט טפי מיין עיין ברשב"א ואמנם לפי מ"ש לעיל דבברכות פרטית לא פליג ר' טרפון א"כ איך נתנו יין והלא רצה לשנות על זה מחלוקת דר"ט ואמנם אף שהרשב"א אחז בלשונו יין אנן נוכיח מדלא תנן סתם השותה משקין לצמאו דהא ודאי יש הרבה משקים שמברכין עליהם שהכל שכר ומשקין היוצאין מן הפירות ואמנם התוס' שהביאו ראייתם ממרחק ולא הוכיחו משנתינו נראה לתרץ לפי מ"ס לעיל באופן הראשון ור' טרפון על ברכה לפניה קאי ופירשתי פלוגתייהו דר"ט סובר שעל מים ליכא ברכה לאחרי' ולכך סובר שמברך לפני' בנ"ר ולפי זה משקין היוצאין מן הפירות והוא דבר הצומח בכל השנה שכבר הכריע ר' יצחק לעיל דגם על ירקא מברך לאחרי' ובמקום שיש ברכה אחרונה לא פליג ר"ט והוכרח במשנתינו למנקט מים בלשונו ולכך הוכרחו התוס' להביא הוכחה מלעיל דאמרינן שאע"ג שמכוין לרפואה בעי ברכה:

סליק לה פרק כיצד מברכין ונתחיל בעזה"י פרק שלשה שאכלו

משנה שלשה שאכלו וכו' אכל דמאי נקט אכל והה"ד אכלו כלם דמאי ואולי נקט אכל שהוא רבותא יותר דאף שהאחרים לא רצו לאכול דמאי דבאמת יש איסור באכילתו שהרי לא הפקירו נכסיהן אלא כיון דאיבעי מפקיר הוא קיל משאר איסורי דרבנן ומוקי אכילת קבע ועיין בתוס' בד"ה אכל טבל וכו' ועוד נלע"ד דנקט לשון יחיד משום דתני השמש וגם משום דבעי למתני והכותי שאם שלשתן כותים איך שייך למתני בהו חיובא ואטו הם שומעים לדברי חכמים לשמוע מהם חיוב או פטור:

והשמש שאכל כזית ויש לדקדק הלא עקר חידוש שהשמש מצטרף הוא משום שהי' הוה אמינא דלא קבע כדאמרינן לקמן דף מ"ז ע"ב ולפי זה די הי' שיאמר והשמש אבל למה הזכיר השיעור שיאכל דלענין השיעור איזה סברה שישתנה השמש משאר האוכלים ויותר יפלא דעכשיו דתני שאכל כזית תני בסיפא והשמש שאכול פחות מכזית שהוא בבא מיותרת לגמרי ותני לה רק אגב דתני רישא שאכל כזית כדאמרינן לקמן שם והיא גופא קשיא לא נתנו ברישא כזית ולא נתנו סיפא כלל וראיתי שהרגיש בזה הפ"י ונראה שהי' מקום לומר בשמש דוקא היכא דאכל כדי שביעה שנתחייב עכ"פ בברכת המזון מן התורה בזה הוא מצטרף עמהם לזימון אע"ג דלא קבע אבל אם אכל רק שיעורא דרבנן שאז גוף חיובו אינו מן התורה וגם לא קבע בזה לא יצטרף לזימון קמ"ל דאפילו בכזית מצטרף אף שהולך ובא ולא קבע:

ודע כי דין זה שהשמש שאכל כזית מזמנין עליו לא מצאתיו ברמב"ם בפ' ה' מהל' ברכות ולא בשום מקום בספרו הגדול וכעת לא מצאתי בדברי שום אחד מנושאי כליו שהרגישו בזה והנה ראיתי שדעת רבינו הגדול דהא דבעינן הסבו או ישיבה לדידן או קביעות יחד כמו ניכול לחמא בדוך פלן כל הדינים הללו שנזכרו לעיל דף מ"ב במשנה ובגמרא הוא רק לענין ברכה שלפני' ולא לענין ברכת המזון ולא כדעת התוס' לעיל ולכן הביא הרמב"ם דין זה בפ"א מברכות הלכה י"ב אבל לענין ברכת המזון נלע"ד דדעת רבינו הגדול שלענין שיהיו חייבים לזמן בעינן שאכלו יחד אבל אם לא אכלו יחד כלל לא בתחלה ולא בסוף רק אכלו כל אחד לעצמו מככרו אז אין עליהם חובת זימון אבל הרשות בידם להצטרף לזימון וזהו ממש דעת המצאתי כתוב שהביא הב"י בסוף סימן קצ"ג ועיין שם במג"א סוף ס"ק ת' ולענ"ד נראה ראי' לזה מהא דלקמן בעובדא דרב ושמואל דף מ"ז ע"א דאמר שמואל אלו מייתי לי אורדליא וכו' והרי צירפו לרב שימי עמהם אף שלא אכלו יחד כיון שהי' יכולים להביא גוזליא וארדיליא והרי זה שייך בכל האוכלים שהברירה בידם שיכולים לאכול יחד והנה לקמן דף מ"ז והשמש שאכל כזית פשיטא מ"ד שמש לא קבע קמ"ל ודעת רבינו יונה במשנתינו והרא"ש הביאו שהפירוש הוא שקמ"ל משנתינו שהשמש דינו משונה משאר האוכלים שבשאר האוכלים בעינן שיקבעו ובשמש לא בעינן ולענ"ד הרמב"ם מפרש מ"ד שמש לא קבע ולכן הוה אמינא שדין ברכת המזון כדין ברכת המוציא ושאינן יכולים להצטרף כי אם ע"י קביעות קמ"ל שבברכת המזון אפלו בלי קבע הרשות בידם לצרפו ומה דקתני במשנתינו והשמש שאכל כזית מזמנין עליו היינו שיכולים לזמן עליו אבל חובת זימון באמת אין כאן ע"י השמש ומעתה כיון שהרמב"ם הביא שם בפרק ה' הל' ט' שנים שאכלו וגמרו מלאכול ובא שלישי ואכל אם יכולים לאכול עמו כל שהו ואפילו משאר אוכלים מצטרף עמהם עכ"ל א"כ כבר ביאר דיכולים לצרף בלי קביעות כלל שוב לה הי' צריך להביא דין השמש דאטו השמש גרע משאר אדם:

גמרא. אמר רב אסי וכו' ונרוממה שמו יחדיו ר' אבוה וכו' הבו גודל וכו' נלע"ד דלקמן דף מ"ט ע"ב אמרינן בשלשה והוא אומר ברכו ולפי זה לרב דאמר כאן בשמעתין דשנים שרצו לזמן מזמנין א"כ בשלשה יכול לומר ברכו ולר' יוחנן דאמר שנים אינן יכולים לזמן א"כ אף כשהם שלשה אונו יכול לומר ברכו רק נברך וא"כ איכא למימר דרב אסי סבר כר' יוחנן ולכך מביא קרא ונרוממה שמו יחדיו וכולל עצמו עמהן שאומר נברך ור' אבוה סבר כרב ויכול לומר ברכו לכך מביא קרא הבו גודל שהוא אומר להם ברכו ולקמן יבואר יותר:

חד אמר אם רצו לזמן מזמנין נלע"ד דלהאי מ"ד שאם רצו מזמנין משכחת לפעמים שיהי' אפילו חוב לזמן כגון אחד סופר ואחד בור שאם לא יזמנו יהי' הבור מוכרח לצאת בברכת הסופר וכמו ששנינו לקמן פ"ב כמה דברים אמורים וכו' אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך וכו' והיינו משום דזה חשיב דיעבד ואמנם אם היו מזמנין יוצא אפילו לכתחלה דזה לא מקרי יוצא בברכת חבירו וכמו"ש רש"י לקמן עמוד ב' בד"ה ואמר ר' זירא וכו' ואז הי' צריכין לזמן דכיון דאפשר לזמן אינו רשאי לצאת בברכת חבירו וכן מוכת לקמן דקאמר תסתיים דר"י אמר אם רצו לזמן אין מזמנין ולכאורה תמוה ודלמא ר"י קאמר אם רצו מזמנין ומה דקאמר אחד מהם יוצא בברכת חבירו היינו אם לא רצו לזמן אלא על כרחך שאם הרשות בידם א"כ בכאן שאחד בור וצריך לצאת בברכת חבירו אז הי' חיוב לזמון:

תנן שלשה וכו' שלשה אין שנים לא לכאורה יפלא דקארי לה מה קארי לה וכי לא ראה דבמשנתינו תנן חייבים ובשנים כ"ע מודו דעכ"פ ליכא חיובא ואמנם לפי דברינו לעיל ניחא דהכי קא קשיא לי' שלשה הוא דאיכא חיובא אבל בשנים ליכא חיובא בשום פעם ולמאן דאמר אם רצו מזמנין א"כ משכחת לפעמים אף בשנים חיובא כגון באחד סופר ואחד בור ומשני התם חובה פירוש דבכל ענין הוא חובה הכא רשות דבשנים ברוב זימני הוא רשות ואף דמשכחת לה לפעמים חובה תנא לא מיירי במה שהוא באקראי:

ת"ש וכו' ואין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא נראה דדייק זה מכפל הלשון שהרי כיון שאמר שחייבין לזמן ממילא ידענו שאין רשאין לחלק ולמה הוצרך שוב לומר ואינן רשאין לחלק אלא ודאי דקמ"ל דהשנים אפילו מצד עצמן ג"כ איכן רשאין לחלק אפילו אם לא יפסיד השלישי כגון שהוא הולך לחבורה אחרת ויברך שם בזימון אינן רשאים מצד עצמן לחלק וזהו כוונת רש"י מדקתני אינן רשאין לחלק והיינו מכפל לשון וכמו שכתבתי. והתוס' בד"ה שלשה שאכלו כאחד היו סבורים שקושיית הגמרא כאן הוא מן המשנה דלקמן דף נ' ע"א ולכן השיגו על פירוש רש"י ולדעתי אינו כן וזה שמביא כאן הוא איזה ברייתא ולא המשנה דלקמן שבמשנה לא תנן שם חייבים לזמן רק שנינו שם שלשה שאכלו כאחת אינו רשאים לחלק ומכאן ראי' לפירושינו הנ"ל דמכפל הלשון דייק דהרי היא גופא קשיא למה שביק משנה דלקמן ומקשה מברייתא אלא ודאי דמהמשנה ליכא קושיא דמצי לדחויי דהטעם שאין רשאין לחלק הוא בשביל השלישי כקושיית התוס' ולכן הקשה מהברייתא מכפל הלשון ואין להקשות דאכתי הי' לו להקשות ממתניתין ומסיפא דמתניתין ששנינו וכן ארבעה וכו' וכמו שרצו התוס' באמת לפרש שהקושיא היא מהסיפא ונראה דאף מארבעה וחמשה ליכא קושיא דלקמן דף כ' ע"א קאמר אף ברכו ומכל מקום נברך עדיף דאמר רב אדא ב"א אמרי בי רב תנינא ששה נחלקין ואי אמרת ברכו עדיף אמאי נחלקין ואומר אני דלמ"ד שגם שנים אם רצו מזמנין ויכולים שנים לומר נברך א"כ בג' יכול לומר ברכו שהיחיד יכול לומר לשנים ברכו וכמוש"ל בתחלת הסוגיא ולפי"ז על כרחך לקמן הפירוש במשנ' דתנן בשלשה והוא אומר ברכו היינו שמחוייב לומר ברכו דברכו עדיף דליכא למימר דאומר ברכו היינו אף ברכו דא"כ ברישא דמתניתין שם דתנן בשלשה אומר נברך היינו דוקא נברך שאינו יכול לומר ברכו וזה אי אפשר דמדוע לא יהי' יכול לומר ברכו להשנים שהרי גם שנים מזמנין אם רצו אלא וודאי שהפרושו שיכול לומר נברך ואינו מחויב לומר ברכו שהרי גם מה שהשנים יכולין לזמן ג"כ ברצו דוקא אבל אם אינן רוצים אינם מחויבים לכך גם בשלשה אינו חייב לומר ברכו וממילא סיפא בשלשה והוא אומר ברכו היינו דוקא ברכו דברכו עדיף ולא כמסקנא דגמרא שם ולפי זה דלההוא מ"ד דשנים שרצו מזמנין ודאי דברכו עדיף לכך ארבעה וחמשה אינן נחלקים שהרי נתחייבו לומר ברכו ואם יהיו נחלקים אז באותן שנשארו רק שנים לא יהו יכולים לומר ברכו וששה נחלקין שכיון שיש בכל כת שלשה יכולים לומר ברכו ולכך לא הי' יכול להקשות מהמשנה והוצרך להקשות מברייתא מכח כפל הלשון וכמו שכתבתי ואין להקשות דא"כ גם מברייתא ליכא קושיא ואף דמוכח מיותר לשון דאפילו השנים מצד עצמן אינן רשאים לחלק מ"מ לא בשביל שלא יהי' יכולים לזמן דודאי יהיו יכולים אלא דאכתי אם יזמנו יצטרכו לומר נברך ועתה כשהם שלשה יכולים לומר ברכו והרי ברכו עדיף ואמנם זה אינו דאף דלפי שטה זו בשלשה יכול לומר ברכו אכתי רשות לומר גם נברך וא"כ איך נימא דבשביל זה אינן רשאין לחלק לפי שלא יוכלו לומר ברכו דהרי גם עתה אם רצו שלא לומר ברכו הברירה בידם ושפיר מקשה מברייתא. והנה לפי מה שבארנו כאן דלמ"ד שנים שרצו מזמנין אז ודאי הפירוש במשנה דלקמן ששנינו בשלשה והוא אומר ברכו היינו דוקא ברכו דברכו עדיף וסוגיא דלקמן דמסקינן דאף ברכו קאמר אבל נברך עדיף היינו למסקנא דכאן דנקטינן שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק ודלא כרב שאמר אם רצו מזמנין ולפי זה לקמן דף נ' ע"א דקאמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא ששה נחלקין הני אמרי בי רב לאו היינו משמי' דרב ועיין בסנהדרין דף י"ז ע"ב בתוס' בד"ה אלא רב המנונא ואמנם בסמוך יתבאר בדברינו דשפיר יכול להיות הני אמרי בי רב היינו משמי' דרב:

ת"ש השמש שהי' משמש על השנים וכו' ואין לומר דלכך אוכל עמהם דהרי למ"ד אם רצו לזמן מזמנין הוכחתי לעיל דברכו עדיף וגם ביארתי דלההוא מ"ד יכול לומר בשלשה ברכו ולכך אוכל עמהם בלי רשות דניחא להו לומר ברכו ונראה כיון שעכ"פ גם בג' אין הכרח לומר ברכו ויכול לומר נברך בשביל דבר שאינו רק רשות אינו יכול לאכול בלי נטילת רשות לאכול דאולי אף שיאכל עמהם לא ירצו לומר רק נברך ותדע שבשביל דבר שהוא רק רשות אינו יכול לאכול עמהם דאל"כ קשה מאי משני דניחא להו דמקבע להו בחובה דאכתי קשה מדיוקא הי' משמש על השנים הוא דיכול לאכול עמהם אבל אם הי' משמש רק על אחד אינו יכול לאכול עמו ואמאי ולמה לא נימא גם באחד שיכול לאכול עמו כדי שיהיו שנים ויוכלו לזמן אלא ודאי כיון שרק אם רצו מזמנין בשביל זה לא אמרינן דיכול לאכול עמו בלי נטילת רשות על האכילה:

רש"י ד"ה שנטלה תרומתו קס"ד וכו' דברי רש"י תמוהין דהרי האמת כן הוא לקמן דף מ"ז ע"א דמוקי שנטלה הימנו רק תרומות מעשר ולא תרומה גדולה ולולא דמסתפינא להגי' הייתי אומר שהוא טעות הדפוס ורש"י מרשים על הסיפא ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו קס"ד תרומות מעשר שלו ורצונו דלקמן המקשה בדף מ"ז ע"ב שהקשה פשיטא היינו משום דקס"ד שלא בעלה הימנו אפילו תרומת מעשר לכן הקשה פשיטא עיין שם אלא דלפי זה היא גופא קשיא למה לא פירש רש"י ברישא ההיפוך והיה לי' לפרש שניטלה תרומתו קס"ד כל צד תרומה שבו ועוד הרי חזינן דבכולהו שאר מילי דבמשנתינו לא פירוש רש"י כלום מה הי' הקס"ד דמקשן דלקמן דפריך בכל א' פשיטא ולכן יותר נלע"ד דהך קס"ד הוא טעות סופר לגמרי וכך הוא הנוסחא ברש"י שנטלה תרומתו תרומת מעשר שלו וכו':

ד"ה והשמש וכו' ובכל הני איצטרך לאשמועינן אף ע"ב דדמו לאיסור וכו' ולכאורה יפלא מה צד איסור יש בשמש שאכל כזית ולולי שרש"י מפרש לקמן דף מ"ז ע"ב דקאמר מ"ד שמש לא קבע ופירש רש"י לא קבע לפי שהולך ובא הייתי מפרש לא קבע שאין לו קבע לאכול עמהן והוא אוכל בלי נטילת רשות והוה גזל ושפיר הוא דומיא דכל הני שהי' הוה אמינא שיש צד איסור באכילתן:

בא"ד ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון אפשר כוונת רש"י בזה דלא תימא דסתם תנא בזה כר"מ דסובר כזית סגי לכן כתב רש"י שכאן מיירי שתחלת אכילתו היתה על כוונה זו להצטרף לזמון ובזה אפשר גם ר"י מודה דסגי בכזית ולכן השמש שאין דרכו לאכול עמהם כלל ותחלתו אכילתו הוא רק כדי שיצטרף לזימון סגי בכזית אלא דלפי זה קשה לקמן דף מ"ז ע"ב דפריך והשמש שאכל כזית פשיטא ולפי מ"ש דשמש משונה דינו משאר כל אדם וגם ר"י מודה דסגי בכזית א"כ טובא קמ"ל. ולכן נלע"ד דאפשר סובר רש"י דעד כאן לא פליגי ר"י ור"מ וסובר ר"י דוקא כביצה אלא להוציא אחרים י"ח הוא דפליג ר"י וסובר דלא סגי בכזית וכן מוכח לשון רש"י בסמוך בד"ה עד כמה מזמנין וכו' ונ"מ להוציאם י"ח אם יתנו לו הכוס וכו' ומדברי רש"י הללו משמע דדוקא להוציא אחרים בברכתו הוא דבעי ר"י כביצה אבל להצטרף עמהן מודה לר"י דסגי בכזית ולכן פירש רש"י כאן להצטרף עמהן לזימון ורצינו לומר לאפוקי שיברך השמש ויוציאם בברכתו בזה איכא פלוגתא אי סבי בכזית או בעי כביצה:

ולכאורה גם מדברי המשנה עצמה דתני עד כמה מזמנין ולא תני כמה יאכל ויתחייב בברכת המזון מזה מוכח דעכ"פ לענין חיוב ברכת המזון לעצמו מודה ר"י דסגי בכזית אלא דלפי זה קשה לעיל דף ך' ע"ב דקאמר איך לא אשא להם פנים וכו' והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה ופירש רש"י כזית לר"מ וכביצה לר"י ולפי מ"ש בחנם נקט כביצה דהרי גם לר"י הם מדקדקים על עצמן בכזית. ולכן נלע"ד דודאי ר"מ ור"י גם לענין חיוב בהמ"ז לעצמו פליגי ולר"י אינו חייב לברך ברכת המזון כי אם בכביצה ומה דפירש רש"י בפלוגתתן דנ"מ להוציאם י"ח היא גופא קשה לרש"י כיון דר"מ ור"י גם בעקר חיוב בהמ"ז פליגי א"כ למה קאמר בפלוגתתן עד כמה מזמנין ולא נקט עד כמה מתחייב בבהמ"ז לכך פירש רש"י דנ"מ להוציאם י"ח היא גופא קמ"ל דבכזית לר"מ וכביצה לר"י יכול להוציא אחרים י"ח אף שאכלו כדי שביעה אבל להצטרף עמהם אפילו לר"י סגי בכזית אף שאינו מחויב כלל לברך בהמ"ז אעפ"כ לא גרע מטבל עמהם בציר לקמן דף מ"ח ע"א:

תוס' ד"ה אם רצו וכו' וכן במי אמרינן לקמן דעל המאור וכו' לפי מ"ש התוס' לעיל דף מ"ב ע"א בד"ה הסבו וכו' בשם הירושלמי דשאני מוגמר שכלם כהנים כאחד א"כ גם מברכת המאור אין ראי' דגם במאור נהנין כלם כאחד וצריך לומר דמאור אינו דומה למוגמר דבמוגמר הברכה הוא על ההנאה שנהנה עכשיו מהריח אבל ברכת המאור אינה על הנאה שנהנה עכשיו שהרי אפילו אינו נהנה מברך וכדאמרינן לקמן דף נ"ג ע"ב אמר ר"י אמר רב לא יאותו יאותו ממש וכו':

בא"ד הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף וכו' אבל בברכה שבסוף סעודה שמסתלקין זה מזה וכו' נלע"ד דעקר הטעם הוא מה שמסתלקין זה מזה דהרי במאור לא שייך שדעתן לצרף אבל עכ"פ אין דעתן להסתלק זה מזה:

בא"ד ויש מתרצים דיש חילוק בין ברכת המוציא דלא הוה כי אם דרבנן נלע"ד דיש נ"מ בין הני ב' תירוצים דלתירוץ הראשון אז בברכה אחרונה אפילו של פירות ושאר מינן שהוא רק מדרבנן אפ"ה אין אחד מוציא את כלם כיון שמתפרדין זה מזה ולתירץ השני כיון שהוא מדרבנן שפיר מוציא ועוד איכא כ"מ היכי דאכלו פת ולא כדי שביעה רק כל אחד אכל כזית או כביצה לתירוץ השני אפילו שנים אחד מוציא את חבירו שהרי אין כאן חיוב רק מדרבנן ולתירוץ הראשון אינו מוציא את חבירו:

ד"ה שלשה שאכלו וכו' וכה"ג מצינו בהרבה מקומות ותימא א"כ אמאי לא מקשה מן הסיפא וכו' עיין מהרש"א מ"ש בכוונת דבריהם ולענ"ד דמה שכתבו וכה"ג מצינו וכו' היינו שמביא בקושייתו רק הרישא וכוונתו גם על הסיפא מיהו כל זה היכי דגם מסיפא לחוד ליכא קושיא כי אם בצירוף יחד הרישא עם הסיפא אז כיון דעכ"פ צריך להביא הרישא מביא רק הרישא והוה כמו וכו' אבל היכי דמרישא ליכא קושיא ומהסיפא הקושיא היא בלי הרישא כלל בזה אין דרך להביא הרישא ולא הסיפא אדרבה ראוי להביא רק הסיפא ושפיר כתבו ותימא וכו':

בא"ד אבל מדקתני אין רשאין לחלק משמע מכולהו פקע זימון. וצריך לומר לדבריהם דמה דקתני סיפא וכן ארבעה וכן חמשה לאו שהם דומין ממש לרישא דהרי בסיפא ודאי לא פקע זימון מכולהו אפילו למ"ד שנים שרצו לזמן אין מזמנין אכתי מן הנך שנשארו שלשה לא פקע לכן צריך לומר דמה דתני וכן הוא רק אין רשאין לחלק בשביל אותן שישארו פחות משלשה ולא לגמרי להשוותם לרישא ועיין מהרש"א:

אכל טבל ומעשר ראשון וכו'. נשאל הרב כמהר"ר אברהם בן טוואה ז"ל בסוף תשובות הרשב"ץ בחוט המשולש בטור השלישי סימן כ"ט אם אחד אוכל בשר ואחד אוכל גבינה אם מצטרפין לזמון והשיב דרשב"ם כתב דאם אחד אינו נזהר מפת גוים וכו' ומשם הביא ראיה לנדונו ובסוף דבריו כתב וז"ל אחר שכתבתי זה מצאתי שדברי רשב"ם ז"ל הם גמרא ערוכה פ"ק דערכין וכו' ע"ש. וקשה דנעלם ממנו דהרא"ש בפסקיו בריש פרקין כתב דרשב"ם עצמו הביא ראיה זו מפ"ק דערכין ע"ש גם התוספות הזכירו סוגיא זו וכתבו כדין רשב"ם וגם רבינו יונה כתב דרשב"ם עצמו הביא ראיה זו ע"ש וגם נ"ד באחד אוכל בשר ואחד אוכל גבינה כתבו בספר האגודה ע"ש:

הלכתא מאי א"ל פוק חזי וכו' עמ"ש אני בעניי בשם הגדולים ח"ב דף צ"ב איברא ידי לא אסורות לברר האמת ויש לי להאריך ולברר שאין סתירה לדברי מהרשב"א על דף מ' אכן כונת לימודינו לעשות נ"ר ליוצרנו לפי קצורנו ובכן לכבוד שמו ית' עמד קנה במקומו וקמיה שמיא גליא ועמ"ש הג' הרמ"ע בתשו' שהבאתי במשג"ב סוף דף נ"ד:

מה"מ אמר רב אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי וכו' הא דרב אסי לא מייתי קרא דמשה רבינו ע"ה כדמייתי ר' אבהו מקרא כי שם ה' אקרא, אפשר משום דקרא דגדלו איירי בברכה בהדיא דכתיב מקודם אברכה את ה' בכל עת. ותו דמפורש יותר גדלו לה' אתי על דרך נברך שאכלנו. משא"כ בקרא כי שם [ה'] אקרא. ור' אבהו בחר להביא כי שם ה' אקרא לאשמועינן דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כמ"ש בתעניות .

מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו וכו' שאין ת"ל וכו'. מרן בכ"מ פי"ב מתפלה כתב דמהכתוב אין ראיה אלא שהקורא לא יגביה קולו יותר מהמתרגם אלא דמשמע ליה לגמרא דקורא ומתרגם שוים הם וכי היכי דאשכחן דקורא לא יגביה קולו מן המתרגם הה"נ דמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא עכ"ל וק"ק דהו"ל לר"ש בן פזי לומר דין המפורש בכתוב ולומר מנין שאין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם שנאמר משה ידבר וכו' ומיניה נשמע שאין המתרגם רשאי וכו' וי"ל דלכתחילה נקט שאין המתרגם וכו' לאשמועינן דכי היכי דמהכתוב נשמע דקורא לא יגביה ה"ה מתרגם ודא ודא חדא היא ומשו"ה נקט חלוקה שאינה בכתוב ללמד בקוצר דזה וזה שוים:
ורש"י פירש בפירוש החומש והאלהים יעננו על דבר הקול שהקב"ה מסייעו להיות קולו מתגבר ונשמע ובזה אפשר לפרש מאמרינו כי הנה בכתוב הזה לא נזכר אמירת הקב"ה רק התחיל הכתוב משה ידבר דהיינו ידבר אל העם מה שדיבר הקב"ה ולא נזכר אמירת הגבוה וז"ש שאין ת"ל בקול דתיסגי והאלהים יעננו. וכי תימא דאצטריך לומר דה' מסייע למשה שיתחזק קולו. ומה ת"ל בקול הול"ל והאלהים יעננו קול. אלא בקולו של משה כלומר היה נותן לו כח כמו שראוי להיות קולו של משה שוה לקול ה' שהוא הקורא כביכול לפי שאין המתרגם רשאי להגביה או להנמיך קולו מן הקורא ולכן ה' שהוא הקורא היה נותן בקולו של משה כפי הראוי שיהיה שוה לקולו ובזה ניחא הכל ודקדוק לשון המאמר:
ואפשר לרמוז שרז"ל במתק לשונם כיונו לרמוז מעלת משה רבינו בנבואה שהיתה מבחינת קול שהוא הבחינה היותר גדולה היתה מתלבשת בקול משה עצמו כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בריש שער רוח הקדש וז"ש שאין ת"ל בקול דתיסגי לכתוב שיאמר והאלהים יעננו ותיבת בקול יתר וכי תימא שבא לרמוז שבחינת נבואת משה רבינו ע"ה היתה מבחינת קול הול"ל משה ידבר וקול אלהים יעננו ומה ת"ל בקול. אלא בקולו של משה הכונה דלא לבד השמיענו הכתוב שנבואתו מבחינת קול אלא שרומז עוד שהיה מתלבש ממש בקולו עצמו של משה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל וזה רמזו בלשונם חוץ מפשטן של דברים שהוא ללמוד שאין המתרגם וכו' כי כן דרך רז"ל להסתיר בדבריהם רזי עולם במתק ויופי לשונם הקדוש. ומ"ש מהרש"א שכביכול הקב"ה היה מתרגם בע' לשון וכו' אינו מחוור דאף שדיבורו נחלק לע' לשון לא נכון לומר שהוא מתרגם כביכול שאפי' ישראל לא היו מבינים ואמרו ואל ידבר עמנו אלהים וכו' גם מ"ש הרב עיון יעקב דז"ש שהדבור נחלק לע' לשון היה דיבורו של משה רבינו ע"ש וז"ש באר היטב בע' לשון וכו' ע"ש לא נהירא דלשון הש"ס דיבורו של הקב"ה מתחלק לע' לשון ודוק היטב:

(מה א) אין המתרגם רשאי להגביה וכו' ואם א"א למתרגם וכו'.—אין הלשון מכוון, והעיקר כמו שהעתיק בסדר רע"ג סדר שחרית לשבת: אין המתרגם וכו' מן הקורא ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ואם א"א למתרגם וכו'. וכנוסח זה נראה שהיה לפני טור א"ח סי' קמה.

משנה. וז"ל. שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן עכ"ל.
בענין ברכהמ"ז בזימון
א.
עיין ברש"י (ד"ה שלשה) וז"ל להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים כגון נברך עכ"ל. יש לדקדק בלשון רש"י דמהי כוונתו שזימון היינו "להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים", ודברי רש"י צ"ב.
ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות ה"ב) וז"ל שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון ואי זו היא ברכת הזימון אם היו האוכלים משלשה ועד עשרה מברך האחד מהן ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עכ"ל, ומבואר דבג' שאכלו ביחד חל חלות דין ברכת הזימון, דהיינו שא' יזמן את שאר בני החבורה לברך, והן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
והנה הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"א) פסק וז"ל כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ומתכון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה עכ"ל. ומבואר מדבריו דיש ב' דינים לצאת ידי חובתו כששומע ברכה מאחר: א) דין שומע כעונה, ב) דין עניית אמן. ותרווייהו חלוקים מהדדי, דדין שומע כעונה חל רק היכא דמתכוין לצאת ושמע את כל הברכה מתחילתה ועד סופה, משא"כ בדין עניית אמן דיוצא בכל אופן. ונראה דהמקור לדין עניית אמן הוא מהגמ' במס' שבועות (לו.): "אמן בו האמנת דברים, אמן בו קבלת דברים". ומדין "אמן בו קבלת דברים" נחשב האומר אמן כאילו הוא בעצמו בירך ומשו"ה יוצא באמירת אמן ואע"פ שלא התכוין לצאת מתחילת הברכה עד סופה.
ועוד עיין ברמב"ם (בהל' ג') שכתב וז"ל ואחר כך מתחיל ואומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הזן עד שגומר ארבע ברכות והן עונים אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. וצ"ע אמאי דקדק הרמב"ם והדגיש דבזימון חייבין בני החבורה לענות אמן אחר כל ברכה וברכה, דאמאי אין יוצאים ידי חובתן בשומע כעונה דהיינו שישמעו כל הברכות מתחילתן ועד סופן ויתכוונו לצאת ידי חובתם.
ועיין בירושלמי (פ"ג ברכות ה"ג) דמבואר דבג' מקומות ליכא דין שומע כעונה, בתפלה שכל אחד ואחד צריך לבקש רחמים על עצמו, בקריאת שמע שכל אחד ואחד צריך לשנן בעצמו, ובברכת המזון דתלויה בהנאת מעיים, ורק הנהנה בעצמו יכול לברך ולהודות ואין חבירו יכול לברך ולהודות עבורו. אמנם צ"ע בזה דהא קיימא לן בתפלה ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. ועל כרחך צריך לומר דחלוק קיום תפלה בציבור ביסוד דינו מדין שומע כעונה, דבתפלה בציבור חלה חלות שם תפלת הציבור, ויחיד יוצא ידי חובתו ע"י הקיום דתפלת הציבור¹. וכמו"כ בברכת המזון ס"ל להרמב"ם דאע"פ שאין יחיד יוצא ע"י אחר מדין שומע כעונה מ"מ יוצא ע"י ברכהמ"ז דחבורה.
ומבואר לפי זה דיש שני דינים בברכת המזון בשלשה: א) דין ברכת הזימון שאחד מזמן את חביריו לברך, ב) חלות דין ברכת המזון בזימון המהווה חפצא של ברכת המזון דחבורה, כלומר דחלה ברכת המזון אחת לכל החבורה ביחד.
ולפי זה י"ל דמשום הכי דקדק הרמב"ם והדגיש שצריכים לענות אמן אחר כל ברכה וברכה בברכת המזון בזימון, משום דאין יוצאים ברכת המזון בחבורה מדין שומע כעונה. וכן פסק לגבי תפלה (פ"ט מהל' תפלה ה"א) וז"ל סדר תפילות הציבור כך הוא וכו' ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והן עונים אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. ובה"ג: "ויעמוד ומתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל והכל עומדים ושומעין ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה". ומשמע מהרמב"ם דאינם יכולים לצאת בתפלה מדין שומע כעונה דהרי מדין שומע כעונה אינו צריך לענות אמן, (וכדמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות ברכות הי"א). והביאור בזה הוא שתפלת הציבור אינה תפלה של עשרה יחידים אלא הריהי חלות שם וחפצא מיוחדת של תפלת הציבור, דהיינו שכל הציבור מתפלל ביחד, ועל ידי אמירת אמן שיש בו מעשה ברכה, דנחשב כאילו היחיד בירך בעצמו, מצטרף הוא לחפצא של תפלת הציבור. אולם אם אינו עונה אמן אלא רק מתכוין מתחילת שמו"ע ועד סופה אינו מצטרף לחפצא של תפלת הציבור, ואינו יכול לצאת יד"ח תפלה מדין שומע כעונה. דדין שומע כעונה חל כשיחיד מוציא את היחיד. אמנם בתפלה אין היחיד יכול להוציא את חבירו משום דהוי קיום רחמים. אולם בתפלת הציבור אין הש"ץ מוציא את היחיד, אלא הציבור הוא המוציא אותו מידי חובתו מדין תפלת הציבור, וכדי להחשב כחלק מהציבור ולצאת עם תפלתם צריך לענות אמן שיש בו מעשה ברכה.
ונראה דהוא הדין בברכת המזון דאין אחד מוציא את חבירו מדין שומע כעונה, וכשמברכין בזימון ואחד מברך לכולם יוצאים ידי חובתם דוקא כשעונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והוא משום דאין יוצאים ברכהמ"ז מדין שומע כעונה אלא דחל חלות שם ברכת המזון בזימון דהויא ברכהמ"ז של כל החבורה ביחד.
ועיין עוד ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הט"ו) וז"ל ואם היה אחד מהם יודע והשני אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו עכ"ל. ומבואר דבסופר ובור נמי אפשר לצאת דוקא על ידי עניית אמן, דעל ידי כך חל חלות שם ברכת המזון מדין זימון וצירוף, והויא חלות שם ברכת המזון בחבורה וכדין שלשה שאכלו. דנתבאר שבברכת המזון אינו חל דין שומע כעונה להוציא את היחיד דברכת המזון תלויה בהנאת מעיים, ואין יחיד מוציא אחר ידי חובה (כמבואר בירושלמי הנ"ל). וכשמזמנים בג' או בסופר ובור ועונים אמן אין המזמן מוציא את האחרים מדין שומע כעונה, אלא דיוצאים ידי חובה מצד זה דמברכין ברכהמ"ז עמו בחבורה וחל חלות שם ברכת המזון בזימון דהויא ברכהמ"ז דכל החבורה ביחד.
ולפי זה י"ל דזוהי נמי כוונת רש"י (דף מה. ד"ה שלשה) במה שכתב "להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים", דר"ל דבנוסף לדין ברכת הזימון שמזמינם לברך, חל חלות קיום דברכת המזון בזימון, דהויא חלות קיום ברכהמ"ז דכל החבורה ביחד, וזהו "לצרוף ברכה בלשון רבים".
ב.
ונראה דישנם שני דינים וקיומים שונים בברכת המזון: א) קיום ברכת המזון ביחיד שנלמד מקרא דואכלת ושבעת וברכת, ב) קיום דברכת המזון בחבורה המהווה חפצא של ברכת המזון דכל החבורה ביחד, שנלמד מקרא דגדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו.
ונראה להוכיח דברכת המזון בחבורה מהווה חפצא דברכת המזון בפני עצמה, מהא דאיתא בגמ' לקמן (דף מו.) "עד היכן ברכת הזימון ר' נחמן אמר עד נברך ור' ששת אמר עד הזן", ופירש רש"י (בד"ה עד) "שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוהו". ומבואר דס"ל דלרב ששת דשנים מברכים רק שתי ברכות, משא"כ בג' שאכלו דמברכים ג' ברכות. ומוכח דברכת המזון בזימון הוי חפצא של ברכת המזון בפני עצמה וחלוקה מברכת המזון דיחיד בעצם טופס הברכות.
ועיין נמי בגמ' (דף מה:) "יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי לא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה לברוכי להו, אמרי הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא אדם גדול, אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף, בריך איניש לנפשיה, אתי לקמיה דמרימר אמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וכי תימרו ניהדר ונזמן אין זימון למפרע".
וצריך ביאור דמהי ההוה אמינא שיזמנו לאחר שכבר ברכו ברכת המזון, ואיך יתקיים דין זימון, דהרי אם יאמרו נברך שאכלנו משלו לא יתקיים דין זימון, דלכאורה פשיטא שאח"כ לא יברכו ברכת המזון עוד פעם מאחר שכבר יצאו ידי חובת ברכת המזון כשברכו בראשונה לעצמם.
וע"כ צ"ל דיש שני דינים וקיומים שונים בברכת המזון: א) חלות קיום ברכת המזון דיחיד, וב) חלות קיום ברכת המזון בזימון, שהיא קיום דברכהמ"ז דחבורה. וסד"א דאע"פ שכבר קיימו מצות ברכת המזון דיחיד יחזרו ויזמנו ויברכו שוב פעם שנית ברכת המזון בזימון כדי לקיים את הקיום דברכת המזון בחבורה, וקמ"ל דאין זימון למפרע דהיינו דלאחר שכבר נתקיימה חובת היחיד דברכת המזון שוב אי אפשר לחזור ולזמן לקיים את הקיום דברכת המזון בחבורה. ברם מעצם השקו"ט שבגמ' מוכח דברכהמ"ז דבחבורה מהווה קיום מצוה מיוחדת בפ"ע ואינה קיום ברכהמ"ז דיחיד דעלמא המתקיימת ע"י שומע כעונה, אלא מהווה חפצא וקיום דברכהמ"ז דהחבורה. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הי"ד) וז"ל שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהן ובירך לעצמו מזמנין עליו ויצאו השנים ידי חובת זימון והוא לא יצא בזימון זה שאין זימון למפרע עכ"ל. ונראה דר"ל שהיחיד שכבר בירך ברכת המזון לעצמו שוב אי אפשר לו להצטרף לשניים ולענות אמן ולקיים הקיום דברכת המזון דחבורה, דרק היכא שלא קיים כבר חלות קיום ברכת המזון ביחיד יכול לקיים ברכת המזון דחבורה בזימון. ומה שעונה היחיד לזימון שלהם היינו רק כדי שהשנים יקיימו הקיום דברכהמ"ז דחבורה.
ג.
ועוד יש להוכיח דיסוד דין ברכת המזון בזימון כשאחד מברך ברכהמ"ז לכולם אינו חל מדין שומע כעונה אלא הלכה מסוימת היא של ברכת המזון בחבורה דמתייחסת לכל החבורה. והוא מדאמרינן בגמ' (מה:) "הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן הני מילי היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חלוק ברכות עדיף בריך איניש לנפשיה".
וצ"ע דאי נימא שדין ברכת המזון בזימון חל מדין שומע כעונה אמאי אמרינן דתלוי אם יש אדם גדול לברך או לא, וכי שומע כעונה חל רק אם המברך הוא אדם גדול. ומוכח כמו שנתבאר לעיל שדין ברכת המזון בזימון דין מיוחד הוא של קיום ברכת המזון בחבורה, וס"ד דרק אם המברך הוא גדול מתייחסת הברכה לכל החבורה דאזי חל דין ברכת המזון בחבורה.
ועיין בגמ' (מה:) "אמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק תניא נמי הכי שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחר בור סופר מברך ובור יוצא". ואי נימא שדין אחד מברך לכולם חל מדין שומע כעונה צ"ע אמאי בעינן דוקא שבקי יוציא את מי שאינו בקי, דמדין שומע כעונה דעלמא אין נפקא מינה אם השומע בקי או לא. ומשמע דיסוד הדין שאחד מברך לכולם הוא חלות דין ברכת המזון בחבורה, ונתחדש בגמרא דאע"ג דבעלמא אין חבורה פחות מג' בסופר ובור נמי חל חלות שם חבורה, ומשום הכי הסופר יכול לברך ולהוציא את הבור. אך מדין שומע כעונה דעלמא אי אפשר להוציא אחד את השני בברכהמ"ז דכל א' וא' חייב לברך ברכהמ"ז לעצמו וכדנ"ל בשם הירושלמי.
ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הט"ו) שכתב וז"ל ואם היה אחד מהם יודע והשני אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה עכ"ל. ומדויק בלשון הרמב"ם דבסופר ובור צריך הבור לענות אמן, ומוכח דאינו יוצא מדין שומע כעונה דעלמא אלא מדין חלות ברכהמ"ז דבחבורה, וע"כ צריך לענות אמן כדי להצטרף לברכת החבורה.
וכן נמי יש להוכיח משיטת ר' אלפס שהובא בתוס' לקמן (דף מו. ד"ה ולמאן) וז"ל וברכת המזון בשנים ושלשה בני אדם היכא שכל אחד אינו יודע כי אם ברכה אחת למאן דאמר שנים או שלשה קסבר עד הזן כלומר ברכת הזמון עד הזן שמברך עד סוף הזן וכו' ולהכי קאמר שנים או שלשה כלומר שלפעמים נשלמה בשנים וכו' ופעמים בשלשה בני אדם שאחד יברך מנברך עד הזן והשני נודה לך והשלישי עד בונה ירושלים אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם חצי הברכה עכ"ל.
וצ"ע אמאי אין אחד יכול לברך חצי ברכה בשביל השני מדין שומע כעונה והשני ששומע ישלים את הברכה, דלכאורה מדין שומע כעונה אין חסרון אם יאמר האחד חצי ברכה והשומע ישלים את הברכה. דעל החצי הראשון חל דין שומע כעונה וכאילו בירך כל הברכה בעצמו, דשומע כעונה חל אף בחצי מעשה וכדמוכח מהא דקיי"ל שאם שמע ט' תקיעות מט' בני אדם יצא מדין שומע כעונה (ר"ה דף לד:) אע"פ שלא שמע מעשה שלם של ט' תקיעות וברכת שופר מאדם אחד². ומוכח מזה כמו שנתבאר דבברכת המזון בזימון חל דין מסוים שהברכה חלה לכל החבורה, וקיי"ל דצריך שהמברך יברך את הברכה כולה, וכעין שמצינו בחזרת הש"ץ דקיי"ל (לעיל לד א) שאם טעה הש"ץ השני שיורד תחתיו מתחיל מתחילת הברכה שטעה, וצ"ע דאמאי אינו יכול להמשיך מאמצע הברכה. וצ"ל דלקיום חזרת הש"ץ אי אפשר לצרף את השמיעה לאמירה וצריך הש"ץ לומר את כל הברכה בעצמו. וי"ל דהוא הדין בברכת המזון דכדי לקיים חלות קיום ברכת המזון בחבורה צריך המברך לברך את כל הברכה³.
ע"כ ענין ברכהמ"ז בזימון
משנה. וז"ל אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו וכו' אין מזמנין עליו עכ"ל.
בענין ברכה על דבר האסור
א.
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ברכות הי"ט) וז"ל כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל ואפילו טבל דדבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו כל תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבילות וטריפות או שתה יין נסך וכיוצא בהן עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד (שם) "טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהן לומר שאין להן קביעות לזימון הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להן קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו".
ועיין בכסף משנה שבאר דלשיטת הרמב"ם אין מברכין על מאכלות אסורות לא בתחילה ולא בסוף וילפינן לה מקרא "ובוצע ברך נאץ ה'", דאין זה מברך אלא מנאץ הלכך לא יברך, והא דקתני במשנתנו שאין מזמנין עליהן לאו דוקא דהוא הדין שאין מברכין, אלא איידי דתנא רישא דמתניתין אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מזמנין עליהם דאשמעינן דלא רק דמברכין עליהן אלא דאף מזמנין עליהן, תנא נמי בסיפא אין מזמנין אבל הוא הדין דאין מברכין עליהן כלל.
ויש להסתפק בשיטת הרמב"ם שאין מברכין ברכת הנהנין על דבר האסור, האם הוא דין מסוים בהלכות ברכות שאין מברכין על דבר אסור, או דילמא דאין מברכין על דבר האסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, וחל מדין מצוה הבאה בעבירה דעלמא כבכל התורה כולה. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ז) וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המוציא יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו אין יוצא בו ידי חובתו עכ"ל. והנה הרמב"ם תלה דין מצה שיוצא בו ידי חובתו בדין ברכת המזון, דמצה שמברכין עליה יוצא בו ידי חובתו, ומצה שאין מברכין עליה אין יוצאים בה ידי חובת מצה. ולכאורה אי נימא שהדין דאין מברכין על דבר האסור הוא דין מסוים בהלכות ברכות, צ"ע איך נלמד מזה שאין יוצאים בו ידי חובת מצה, ולמה תולה הרמב"ם דין המצה בדין ברכת המזון. ועוד צ"ע דאם נאמר שהרמב"ם סובר שחל דין מסוים שאין מברכין בתחילה ולבסוף על מאכלות אסורות אמאי כלל הרמב"ם (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ז) מצה גזולה בהדי מצה של טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, והרי אין לחם גזול חפצא דמאכלות אסורות, דלכאורה גזילה הוי איסור גברא. ומשמע מכאן דהרמב"ם סובר דאין מברכין על דבר האסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, דהיינו שהמצוה נתקיימה ע"י עבירה, ולכן פסק שאין מברכין על מצה גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולכן הרמב"ם נמי משווה מצה אסורה שאין מברכין עליה משום דהויא מצוה הבאה בעבירה דכמו"כ אין יוצאים בה נמי ידי חובת מצות אכילת מצה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה.
אמנם עיין בירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) דקיימא לן דמי שקרע על מתו בשבת יצא ידי מצות קריעה אע"פ שהוא חייב מיתה מפני שחילל את השבת, והירושלמי מקשה על זה דמאי שנא מהאוכל מצה גזולה בפסח שאינו יוצא ידי מצות מצה, ומשני "תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבד עבירה, כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה יד"ח בפסח", (בלשון תמיה).
ונראה דמבואר בירושלמי יסוד הדין של מצוה הבאה בעבירה, שדין מצוה הבאה בעבירה אינו חל משום שעשה מעשה עבירה בעת עשיית המצוה, דמה שעבר עבירה בבת אחת עם עשיית המצוה אינה פוסלת את המצוה. ולדעת הירושלמי רק היכא דאיכא "גופא עבירה" כלומר חפצא של עבירה אמרינן שחל פסול בקיום המצוה משום מצוה הבאה בעבירה. ולכן רק החפצא הגזולה דהיא גופא עבירה פסולה למצוה, משום דהחפצא של גזלה מהווה חפצא של עבירה, דחל בחפצא חלות שם גזולה ובכן הוי חפצא של עבירה⁴, ולפיכך פסולה למצוה. משא"כ הקורע בשבת על מתו, והאוכל מצה אגב הוצאה מרשות לרשות בשבת דיוצאים ידי חובתם מפני שאין כאן חפצא של עבירה. ולכאורה י"ל דהוא הדין דהמברך על מאכלות אסורות לא יחול בו דין מצוה הבאה בעבירה ומקיים מצות ברכה, מכיון דאין החפצא חפצא של עבירה⁵, ודומה לדין מי שהוציא מצה מרה"י לרה"ר ומקרע על מתו בשבת, שהמצוה נתקיימה ע"י עבירה דאמרינן בירושלמי דליכא משום מצוה הבאה בעבירה משום "דהכא הוא עבר עבירה".
והנה יש לעיין בשיטת הרמב"ם בגדר דין מצוה הבאה בעבירה אי ס"ל כדעת הירושלמי או לא. ואמר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם סובר כשיטת הירושלמי שהפסול דמצוה הבאה בעבירה חל דוקא בחפצא של עבירה כמו גזילה שפסול להיות חפצא של המצוה.
והוכיח הגר"ח זצ"ל את דבריו ממה שכתב הרמב"ם בהלכות שופר (פ"א ה"ג) וז"ל שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שאדם יוצא ידי תקיעת שופר בשופר הגזול, וטעמו משום דהחפצא דמצוה במצות שופר אינו גוף השופר עצמו אלא החפצא דהקול. ואזיל לשיטתו, דהרמב"ם סובר דמצות שופר אינה התקיעה אלא השמיעה (שם פ"א ה"א), ולפיכך הקול של השופר מהווה החפצא של המצוה דשופר, והקול איננו גזול. וחזינן דהשם גזול שחל בחפצא של השופר אינו פוסל את שמיעת הקול, ואע"ג דבשעת שמיעת השופר התוקע עושה מעשה עבירה של גזילה ע"י הגבהתו ותקיעתו, אין זה פוסל את המצוה. דבשופר החפצא של המצוה הוי רק הקול, והקול אינו חפצא של עבירה דאין בקול עצמו דין גזל. ומוכח דהרמב"ם סובר כדעת הירושלמי דדין מצוה הבאה בעבירה חל כשהחפצא של המצוה הוי נמי חפצא של עבירה, וחל רק בדבר הגזול משום שהוא חפצא של עבירה. ולפי זה אין לומר דיסוד הדין שאין מברכין על מאכלות אסורות לדעת הרמב"ם הוא משום מצוה הבאה בעבירה, דבמאכלות אסורות ליכא חפצא של עבירה, ומשמע מזה דהוי דין מסוים בהלכות ברכות שלא לברך על מאכלות אסורות. ברם, לפי זה הדרא קושיא לדוכתא איך יליף הרמב"ם בנוגע למצות מצה שאין יוצא ידי חובתו במצה שהיא אסורה באכילה מפני שאין מברכין עליה, דמהי השייכות בין שני ענינים אלו.
והנה עיין בתוס' (ב"ק דף סז. ד"ה אמר) שנחלקו הר"ת והר"י אם חל פסול מצוה הבאה בעבירה גם לאחרי יאוש ושינוי השם, דהר"י סובר דאם קנה הגזלן את הגזילה בקניני גזילה דיאוש ושינוי השם תו לא חל בה פסול מצוה הבאה בעבירה מאחר דנעשה החפץ שלו. משא"כ ר"ת סובר דמכיון שנעשה בה עבירה אע"פ שקנאה בקניני גזילה חל בו פסול מצוה הבאה בעבירה. דר"ת סובר דהפסול דמצוה הבאה בעבירה חל מחמת מעשה הגזילה, ולפיכך אע"פ שקנה הגזלן את החפץ ביאוש ושינוי השם עדיין הוי מצוה הבאה בעבירה דמעשה הגזילה לא פקע ע"י הקנין. והתוס' הקשו על שיטת הר"י "דאמרינן בריש הגוזל (צד.) הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה אפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ודחי ליה התם משום מצוה הבאה בעבירה אע"ג דקנה קודם לכן", ותרצו ע"ז התוס' לפי הר"י "לענין ברכה להזכיר שם שמים עליו ראוי להחמיר יותר". ודבריהם צריכים ביאור, דמאי שנא קיום מצות ברכה משאר מצוות, ואי ס"ל להר"י דלאחר שקנה הגזלן את החפץ בשינוי תו ליכא פסול מצוה הבאה בעבירה מאי שנא דלענין ברכה ראוי להחמיר יותר.
ונראה דהר"י סובר דחל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה בברכות, שאע"פ שקנה הגזלן את הגזילה עדיין יש איסור לברך ולהזכיר שם שמים עליו. ובהלכות ברכות אמרינן שאם הברכה נתקיימה ע"י עבירה, אע"פ שכבר קנה את החפץ בקניני גזילה, חל פסול בקיום מצות ברכה מדין מצוה הבאה בעבירה.
ולפי"ז נראה לבאר את שיטת הרמב"ם במצה וברכה דסובר כשיטת הר"י דחל דין מיוחד בהלכות ברכות של מצוה הבאה בעבירה, דלענין ברכה אמרינן שאם קיום הברכה נגרם ע"י עבירה לא יצא ידי חובת ברכה ואין מברכין עליו, דחל ביה פסול מיוחד דמצוה הבאה בעבירה. ברם מהרמב"ם יוצא שאיסור הברכה במקום עבירה אינו מיוחד לגזול שהרי פסק שאין מברכין על כל דבר האסור. ונמצא דאליבא דהרמב"ם, הדין של מצוה הבאה בעבירה בברכות חלוק מהדין של מצוה הבאה בעבירה בשאר המצוות, דמצוה הבאה בעבירה בברכות חל בכל דבר אסור ואפילו באיסורי גברא, ואילו בשאר מצוות הדין דמצוה הבאה בעבירה חל רק בחפץ גזול ולא באיסור אחר. דבהלכות ברכות נלמד מגזירת הכתוב ד"ובוצע ברך נאץ ה'", שכל מעשה עבירה מפקיעה ברכה. ואילו בעלמא סובר הרמב"ם כשיטת הירושלמי דדין מצוה הבאה בעבירה תלוי בחפצא של עבירה, דהיינו רק בגזול משום דחל ביה חלות שם גזול בחפצא.
ולפי"ז יש ליישב את דברי הרמב"ם (פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ז) שתלה דין מצה לצאת בה ידי חובתו בפסח בדין מצה שמברכין עליו. דהרמב"ם אזיל לשיטתו בהלכות ברכות הנ"ל, דיש דין מיוחד של מצוה הבאה בעבירה בברכות השונה מבשאר מצוות, דבברכה הדין הוי שאף בגלל עבירות אחרות דעלמא מלבד גזל חל הפסול דמצוה הבאה בעבירה, ואפילו מחמת איסורי גברא ולאו דוקא איסורי חפצא.
ולפי זה י"ל דמה שכתב הרמב"ם שכל שאין מברכין עליו אין יוצא בו ידי חובת מצה, כוונתו היא דגם במצה יש דין מיוחד של מצוה הבאה בעבירה. כלומר דלאו דוקא מצה גזולה המהוה חפצא של עבירה פסול למצות מצה, אלא אף כל מצה האסורה באכילה מאיזה חלות שם איסור נמי פסולה. דבמצה, אין נפקא מינה בין "גופה עבירה" לבין כש"הוא עבר עבירה", אלא אף כשהגברא עובר בעבירה דעלמא בשעה שאוכל את המצה נמי אינו יוצא בה ידי חובתו. ובכך מצות מצה שוה לדין הברכות, דשתיהן שונות משאר מצוות התורה, כי בשאר מצוות התורה יש פסול מצוה הבאה בעבירה רק בחפצא של עבירה. ולפיכך השווה הרמב"ם מצות מצה לברכות ולא לשאר מצוות. ולפי זה מתיישב נמי מדוע בפסחים (לה:) ישנה דרשה מיוחדת הפוסלת מצות האסורות באכילה למצות מצה, ולא סמכינן על הפסול דמצוה הבאה בעבירה דעלמא, והוא משום דחל דין מיוחד במצה שאין יוצאין מצות מצה ע"י שעבר עבירה דעלמא, ולאו דוקא כשגופא דהחפצא הויא חפצא דעבירה, דגם באיסורי גברא חל פסול מצוה הבאה בעבירה במצות אכילת מצה כמו בברכות⁶.
תוס' ד"ה אכל טבל. וז"ל והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבין לזמן כדאמרינן הרי שגזל סאה חיטין וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליהן אינו מברך אלא מנאץ וכו' אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין אע"פ שיכולים לשאול על נדרם השתא מיהא לא איתשלו עכ"ל. ומבואר דשיטת התוס' היא דאין מזמנין על מאכלות אסורות. ונראה דתוס' סברי כשיטת הראב"ד (פ"א מהל' ברכות הי"ט) דאין מזמנין על אכילת דבר אסור משום דאין קביעות וצירוף לחבורה בדבר האסור אבל מברכין ברכת הנהנין על מאכלות אסורות דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה. ודלא כשיטת הרמב"ם דס"ל שחל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה בברכות (וכדנתבאר לעיל) דהרי משמע דתוס' סברי דמברכין על מאכלות אסורות ברכת הנהנין, ואי חל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה שאין מברכין ברכה שבאה ע"י עבירה אין לברך על דבר איסור אף ברכת הנהנין (וכדפסק הרמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"ט).
והנה יש לחקור בבאור שיטת הראב"ד אי ס"ל דאין מזמנין על מאכלות אסורות משום דליכא קביעות סעודה במאכלות אסורות, ולפיכך לא חלה עליהן חובת זימון, או דילמא דחלה קביעות סעודה, אלא דליכא חלות שם חבורה משום דקשר רשעים אינו מן המנין (כדאיתא בסנהדרין דף כו.), ובשלשה שאכלו מאכלות אסורות ליכא צרוף למנין ג', ולא חל עלייהו חלות שם חבורה. ונראה להוכיח כצד הראשון מהא דס"ל להראב"ד דאף אם אכלו בשוגג מאכלות אסורות אינם מצטרפים לזימון, ואי משום דין קשר רשעים מסתבר דבשוגג לא חל עלייהו שם רשעים ויצטרפו למנין ג', ומוכח לכאורה דסברת הראב"ד היא דליכא קביעות סעודה במאכלות אסורות, וע"כ אף באכלו בשוגג אין מזמנין.
ועוד יש להוכיח דסברת הראב"ד היא דאין קביעות סעודה חלה במאכלות אסורות כלל, מהא דאמרינן לקמן (מז.) דאכל דמאי מזמנין עליו משום דאי בעי מפקר לנכסיה וחזי ליה. ומבואר שאיסור דמאי הוי איסור גברא דהרי הותר לעני, (דבאיסור חפצא אי אפשר שיהא אסור לזה ומותר לזה) ומשו"ה מזמנין עליו, ואי נימא דסברת הראב"ד היא דאין מזמנין משום דקשר רשעים אינו מן המנין, לכאורה י"ל דהוי קשר רשעים אף כשעבר על איסור גברא בעלמא דהרי מ"מ הגברא עבר עבירה, וא"כ מדוע אמרינן דאכל דמאי מזמנין עליו. ומוכח כנ"ל דסברת הראב"ד היא דליכא קביעות סעודה במאכלות אסורות מדהויין איסור חפצא, ומזמנין על דמאי שאינו אלא איסור גברא⁷.
והנה נתבאר לעיל בדעת הרמב"ם דסובר דילפנין מקרא ד"ובוצע ברך נאץ ה'" שחל דין מסוים דמצוה הבאה בעבירה בברכות, דאין מברכין על דבר האסור. ומקורו מסוגיית הגמרא (ב"ק צד א) דגזל סאה חיטין וטחנה ואפאה וברך אין זה מברך אלא מנאץ. ונראה דשאר הראשונים (רש"י, תוס', והראב"ד) סבירא להו דמן הפסוק ובוצע ברך נאץ ה' ילפינן רק שאין מברכין ברכת המצוה בדבר האסור, דבסוגיא שם מיירי לענין ברכת הפרשת חלה. וצ"ל דהמרב"ם סובר דילפנין מברכת הפרשת חלה אף לגבי ברכת הנהנין דעלמא דאין מברכין ברכת הנהנין על דבר האסור, דמקרא ד"ובוצע ברך נאץ ה'", נלמד שאין לברך ברכה בעלמא ע"י עבירה, ואין בזה נפקא מינה בין ברכת המצוה לברכת הנהנין. משא"כ תוס' והראב"ד סברי דמדמינן ברכת הזימון לברכת המצוה דאין מזמנין בדבר האסור, דכמו שאין מקיימים קיום ברכת המצוה ע"י עבירה הוא הדין דאין מזמנין את חבירו לשבח לה' על שאכל מאכלות אסורות⁸.
והנה יש לחקור ביסוד דין הברכה דהפרשת חלה, האם הברכה היא ברכת המצוה דחלה על מצות הפרשה, או דילמא דברכת השבח היא דחלה על חלות ההפרשה⁹.
והנה מס"ד דהתוס' (ב"ק דף סז. ד"ה אמר) דלר"ת אין ברכה בגזל עיסה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, יש להוכיח דהתוס' ס"ל שברכת הפרשת חלה ברכת המצוה היא, דפשיטא דמצוה הבאה בעבירה אינה מפקיעה את עצם החלות דהפרשת חלה, אלא שמפקיעה את קיום מצות הגברא, ומכיון דהגברא לא קיים מצות הפרשה, אע"פ שיש חלות חלה בחפצא מ"מ אינו מברך מדלא קיים מצוה, כי הברכה ברכת המצוה היא ולא ברכת השבח על חלות ההפרשה. אבל למסקנת התוס' דברכה שאני, יתכן שהברכה משתייכת לחלות ההפרשה דבחפצא ולא לקיום המצוה, ואעפ"כ אינו מברך, דברכה שאני¹⁰.
ע"כ ענין ברכה על דבר האסור
גמ'. וז"ל איתמר שנים שאכלו כאחת פליגי בה רב ור' יוחנן חד אמר אם רצו לזמן מזמנין וחד אמר אם רצו לזמן אין מזמנין עכ"ל. ונראה לפרש דפליגי ביסוד דין זימון הנלמד מ"גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו", האם נלמד מקרא שלדין זימון בענין חלות שם מנין של שלשה, או דזימון תלוי ברבים שאכלו ביחד, דאי נימא דבעינן מנין של ג', אזי ב' שרצו לזמן אין מזמנים, משא"כ אי נימא דחל דין זימון כשיש רבים שאכלו ביחד, אזי י"ל דאע"פ שחובת זימון אינה חלה אלא בג' שאכלו ביחד, מ"מ שנים שרצו לזמן מזמנים משום דהויין רבים. ועיין בגמרא לקמן (מה:) "תא שמע נשים מזמנות לעצמן וכו' והא מאה נשי כתרי גברי דמיין וקתני נשים מזמנות לעצמן וכו' שאני התם דאיכא דעות". ובתוס' (מה ב ד"ה והא) פרשו דמאה נשי כתרי גברי דמיין משום דאינן מצטרפות לחלות שם מנין וכדמצינו בתפלה ובדבר שבקדושה, ואינן חייבות בזימון אלא אם רצו מזמנות, ומוכח דשתים שרצו יכולות לזמן. ונראה דלשיטת התוס' הגמ' מביאה ראייה מהא דנשים מזמנות לעצמן שלא נאמר דין מנין של ג' בזימון אלא דין דבעינן רבים שאכלו ביחד. ולכן נשים מזמנות אע"פ שלא חל עליהן חלות שם מנין, דליכא חלות שם חבורה בג' נשים, והוא הדין דב' גברים שרצו מזמנין מדהויין רבים. והגמ' מתרצת שאני נשים דאיכא דעות, כלומר שאע"פ שאין בנשים חלות שם מנין של ג', מכל מקום הויין ג' נשים וקיום זימון צריך רבים של ג'.
אך עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' ברכות הל' ו' - ז') וז"ל נשים ועבדים וקטנים חייבין בזימון כחיובן בברכת המזון וכו'. נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן וכו' ובלבד שלא יזמנו בשם עכ"ל. ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דג' נשים שאכלו כאחת חייבות בזימון (ודלא כדנקטו רבינו מנוח ובאחרונים בדעת הרמב"ם), וצ"ע לפי הנ"ל מדוע חייבות נשים בזימון, והרי בנשים אין צרוף לחלות שם מנין, ואי דין זימון תלוי בחלות שם מנין של ג', מדוע ג' נשים שאכלו ביחד חייבות לזמן.
ומוכח דהרמב"ם סובר שלא נאמר דין דבעינן חלות שם מנין של ג' בזימון אלא דזימון תלוי במציאות של רבים שאכלו ביחד ולכן אף ג' נשים שאכלו יחד חייבות לזמן, ואע"פ שאינם מצטרפות לחלות שם מנין. ולפי זה י"ל דהמחלוקת אם שנים שרצו יכולים לזמן, היינו דלחד מ"ד מעשה זימון תלוי ברבים של שלשה, וב' שרצו אינם מזמנים. ולאידך מ"ד נהי דחלות חיוב זימון תלוי ברבים של ג', אבל קיום מעשה זימון איכא ברבים בלבד, ולפיכך שנים שרצו מזמנים.
גמ'. וז"ל שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק שלשה אין שנים לא שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא עכ"ל. ופירש רש"י (בד"ה שאני התם) "ואי אזיל הוא מפקעת להו חובה וקמו להו ברשות וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ולכאורה צ"ע מכיון שאכלו ג' כאחת נתחייבו כולן בברכת המזון בזימון, ומאי איכפת לן שאחד פירש, הרי השנים שנשארו עדיין מחויבים לברך ביחד, ומדוע חשיב ברכת המזון של השנים שנשארו כרשות, והרי הם נתחייבו מעיקרא בברכת המזון בזימון ואיך פקעה מהם החיוב לברך ביחד. ונ"ל דחלוק החפצא של ברכת המזון בחבורה דשלשה מהחפצא של ברכת המזון בשנים, ומכיון שנתחייבו לברך חפצא דברכת המזון דג' שאכלו ביחד, משפרש אחד מהם פקע מהם הך חפצא דברכת המזון, והא דמזמנין בב' הוי חפצא של ברכת המזון בפני עצמה דאינה אלא קיום דרשות ולא חובה.
¹ עיין בשיעורים לעיל (דף כו: תוס' ד"ה טעה אות ב').
² ולכאורה ניתן לחלק, דכל קול שופר בפני עצמו מהווה חלות שם קול שופר - תקיעה, תרועה, תקיעה - ומשו"ה חל שומע כעונה על כל קול שופר בפ"ע משא"כ חצי ברכה דאינה חלות שם ברכה כלל ומשו"ה לא חל בה שומע כעונה. אמנם עיין בשו"ת הגרע"א זצ"ל סימן ז' דנקט דחל שומע כעונה בחצי ברכה. ועיין בחזון אי"ש או"ח סימן ז' ס"ק ו' שדן בדברי הגרע"א זצ"ל. ועיין בקהילות יעקב סימן י"א.
³ וע"ע בשיעורים לזכר אבא מרי ח"ב בענין אחד מברך לכולם עמ' צ"א - קט"ו שרבינו זצ"ל האריך לבאר יסוד הדין דברכהמ"ז בחבורה.
⁴ ויתכן דגזילה הויא חפצא של עבירה משום דחל קניני גזילה בחפצא, ומשום כך הויא חפצא של עבירה וחל בה דין מהבב"ע. וכן מבואר מלשון הריטב"א (סוכה לא א ד"ה ת"ר סוכה גזולה) שביאר הדין דאליבא דרבנן התוקף את חבירו והוציאו מסוכתו יצא וז"ל והקשו בתוס' מ"מ כיון שתקפה מחבירו הא איכא מצוה הבאה בעבירה וכו', אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותא דמאריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה, לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה, הרי הוא כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך עכ"ל. ומבואר דאע"פ שבתקף את סוכתו של חבירו קא עבר עבירה מ"מ מכיון דליכא לגזלן קניני גזילה משום דקרקע אינה נגזלת לא חל פסול מהבב"ע. והגר"ח זצ"ל אמר דליכא פסול מהבב"ע בשואל לולב שלא מדעת, דאע"ג דשואל שלא מדעת הוי גזלן מ"מ כתבו הראשונים (בב"ק צז א) שאין לו קניני גזילה, והחפצא עפ"י דין עדיין הוי ברשות הבעלים הראשונים. ולולב שאול שלא מדעת כשר בשאר ימות החג דלא הויא חפצא של עבירה. ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה עמ' קכ"ב.
⁵ עיין בריטב"א ריש פ"ב דנדרים (דף ג: בדפי הרי"ף) דמאכלות אסורות כחזיר ונבלה אין גופן אסור באיסור חפצא אלא דחל איסור על הגברא מלאכלן. ואמר רבינו זצ"ל דמרן הגר"ח זצ"ל נקט דמאכלות אסורות איסורי גברא הן ולא איסורי חפצא. ועיין ברשימות שיעורים למס' נדרים ח"ב עמ' רס"א - רס"ב ובהערות שם וברשימות שיעורים למס' שבועות ח"א עמ' כ'. אולם עיין בתוס' סוכה ל. (ד"ה משום) דהקשו דלמה לי קרא דאין אדם יוצא יד"ח במצה של טבל תיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה. ומשמע דס"ל דמאכלות אסורות הויין חפצא של עבירה. ועיין ברשימות שיעורים למס' סוכה עמ' קכ"ט ד"ה ומיהו תימא וכו'.
⁶ ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' סוכה בקונטרס בענין מצוה הבאה בעבירה עמ' ק"כ - קכ"ח שדן רבינו זצ"ל באריכות בשיטת הרמב"ם והירושלמי הנ"ל ואכמ"ל.
והנה יתכן דבציור דירושלמי דהוציא מצה לרה"ר ואכלה בשבת דאף הרמב"ם ס"ל דיצא, די"ל דהרמב"ם רק פסל מצה שאסורה באיסור מאכלות אסורות למצות אכילת מצה, דמאכ"א הויין חלות איסורי אכילה וס"ל דא"א לצאת מצות אכילת מצה בשעה שהגברא נמי עובר בב"א על איסורי אכילה. משא"כ בציור דירושלמי דעבר על חלות שם איסור דחילול שבת י"ל שאינו פוסל מצות אכילת מצה, משום דלא עבר על איסור אכילה. אמנם משמעות השיעורים דלא יצא משום דחל דין מיוחד במצה שאין יוצאין מצות מצה ע"י שעבר עבירה דעלמא, ויל"ע בזה.
⁷ כ"ז שלא כדברי הגר"ח זצ"ל דס"ל כריטב"א דמאכלות אסורות דעלמא איסורי גברא הם ולא איסורי חפצא, וכאן נקט רבינו זצ"ל דמאכלות אסורות דעלמא הויין איסורי חפצא ורק דמאי הוי איסור גברא.
⁸ כלומר ד"ובוצע ברך וגו'" מפקיע ברכות השבח דעלמא כמו ברכות המצוות וחלות קביעות לזימון, אך ברכות הנהנין דחלין בתורת מתיר חלין בכל מאכל, ואפילו במאכלות אסורות. ולפי הרמב"ם לכאורה צ"ל דאין המתיר דברכות הנהנין חל במאכלות אסורות, ומשו"ה נפטר מלברך לגמרי, דבדליכא חלות מתיר ליכא חובת ברכה. ואילו הראב"ד סובר דהמתיר דברכה חלה אף במאכלות אסורות. ברם עדיין יל"ע לפי הראב"ד מדוע מברכין ברכהמ"ז על מאכלות אסורות בלי זימון דמ"ש מברכות המצוות דאין מברכין על דבר אסור. ועוד קשה מה יסוד ההשואה בין ברכות המצוות לקביעות סעודה לזימון, ואי ס"ל דחל דין מצוה הבאה בעבירה בברכות המצוות אזי לכאורה חל דין מהב"ע אף בברכת המזון דנמי מצוה היא, וצ"ע.
⁹ וכדאשכחינן בברכת השחיטה שאינה ברכת המצוה אלא ברכת שבח דחלה על חלות השחיטה, עיין בט"ז (יו"ד סי' א' אות י"ז).
ויתכן דפליגי בחקירה הנ"ל הרמב"ם ושאר הראשונים, דלשיטת הרמב"ם דילפינן מסוגיית הגמרא בבבא קמא לכל ברכות הנהנין דאין מברכין על דבר איסור, י"ל דס"ל דברכת הפרשת חלה הויא ברכת השבח וע"כ שפיר מדמינן לה לשאר ברכות הנהנין, משא"כ לשאר הראשונים דהויא ברכת המצוה אזי אין למילף מינה לשאר ברכות. אי נמי י"ל דאף דלשיטת הרמב"ם ברכת הפרשת חלה הויא ברכת המצוה, ומכל מקום שפיר מדמינן לה לברכת הנהנין, דלדעת הרמב"ם אף ברכת המצוות חלין מדין מתיר כברכת הנהנין וכדדייק רבינו זצ"ל מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות ה"ג) "כשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה". משא"כ שאר הראשונים דס"ל דברכת המצוה אינה חלה מדין מתיר אזי לא נלמד ממנה אלא לענין ברכת הזימון ולא לברכות הנהנין.
¹⁰ לכאורה יש להביא ראייה לחקירת רבינו זצ"ל מהדין (פ"א מס' תרומות מ"ו) שערום לא יתרום משום שאינו יכול לברך. והראייה מזה שהברכה ברכת המצוה, ולכן לכתחילה זה שקיים את המצוה חייב לברך את הברכה בעצמו משום שמצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין דף מא.). כי אילו היתה הברכה ברכת שבח בעלמא על חלות ההפרשה למה לא יתרום הערום מבלי שיברך בעצמו ומישהו אחר יברך את ברכת השבח, וכדמנהגנו באירוסין שהרב המסדר את האירוסין מברך את ברכת האירוסין ואע"פ שהחתן מקיים את המצוה, כי הברכה אינה ברכת המצוה אלא ברכת השבח על חלות האירוסין, אלא מכאן שברכת חלה ברכת המצוה היא ולא ברכת שבח דעלמא על חלות ההפרשה, ושלא כברכת השחיטה אליבה דהט"ז הנ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

מאי עמא דבר. היאך נוהגים וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא: שלשה שאכלו וכו' לזמן. להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך: שנטלה תרומתו. קס''ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש: מעשר שני שנפדה. להתירו באכילה חוץ לירושלים ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל: והשמש. ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון ובכל הני אצטריך לאשמעינן אע''ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא: עד כמה מזמנין. כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך: גמ' מה''מ. דשלשה ראוים לברכת צירוף: גדלו לה' אתי. הרי שלשה וכן אקרא הבו גודל היחיד אומר לשנים: אינן רשאין ליחלק. ולברך כל אחד לעצמו דמפקעי לה לתורת זמון: שלשה אין שנים לא. ה''פ דמדקתני אין רשאין ליחלק שמע מינה דשלשה מזמנין שנים אין מזמנין ואפילו רצו דאי אמרת שנים נמי אם רצו מזמנין אמאי אין האחד רשאי ליחלק ליזיל הוא ולא מפקעת ברכת זמון בהכי ויזמנו השנים: שאני התם דהוקבעו בחובה מעיקרא. ואי אזיל הוא מפקעת להו חובה וקמו להו ברשות וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה: אוכל עמהם. אין כאן גאוה דניחא להו דמייתי להו לידי זמון ואי שנים מזמנין אמאי ניחא להו בלאו דידיה נמי אי בעו מזמני:

דחנקתיה אומצא. ודוקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך ואפילו חנקתיה אומצא כדאמרינן לעיל (דף לו.) ואע''ג דלרפואה אתי בעי ברוכי ורב עמרם פירש דדוקא לפניו לא בעי ברוכי אבל לאחריו חייב ורבינו משה פירש דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפילו לאחריו לא בעי ברכה: רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וכו'. פירוש לפניו ופוק חזי מאי עמא דבר והנה נהגו העולם לברך לאחריו אבל לא מצינו לפרש דפליגי בלאחריו דתנא קמא סבר דמברך לפניו ולא לאחריו ורבי טרפון סבר אף לאחריו יברך בורא נפשות רבות דאם כן כי פריך לעיל מרב פפא דמברך (ליקשי) [לסייעיה] ממלתיה דרבי טרפון שהוא תנא: שלשה שאכלו כאחת. בירושלמי פריך הכא את אמרת אין רשאין ליחלק והכא את אמרת חייבים לזמן ועתה לכאורה אין זה קשה וכן לקמן (דף נ.) פריך תנינא חדא זימנא שאין רשאין ליחלק היינו משום דחייבים לזמן ול''נ דהכי פריך הכא את אמרת דאין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתן יחד אינן רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חברו וחייבין לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה''פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם האחד התחיל קודם חברו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבים לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך: אכל טבל אין מזמנין עליו. תימה דאמר בערכין דף ד.) הכל מצטרפין לזמון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אף על גב דכהן אוכל תרומה וישראל חולין אלמא אף על גב דתרומה אסורה לישראל אחרי שהכהן יכול לצרף עם ישראל לאכול בחולין מצטרפין לזמון והכא נמי נהי דחד מנייהו אכל טבל דאין ראוי לאחרים אמאי אינן מזמנין ויש לומר דאכילת טבל לאו שמה אכילה דלא חזיא אף לכהן אבל תרומה לכל הפחות ראויה לכהן האוכלה והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבים לזמן כדאמרינן (בב''ק פ''ט דצ''ד) הרי שגזל סאה חטין וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליהן אינו מברך אלא מנאץ מכאן היה אומר רבינו יהודה דשלשה שאכלו והאחד היה מודר הנאה מן השנים והוא אוכל משלו יכול להצטרף עמהם לזימון דנהי דאינו ראוי לאכול עמהם הם ראוים לאכול עמו וכן לענין הנזהר מפת של נכרי אבל אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין אע''פ שיכולים לשאול על נדרם דהשתא מיהא לא אתשילו: בקולו של משה. וא''ת היכי מייתי ראיה ממשה והא צריך לאתויי דמשה היה מתרגם ולא היה מרים קולו יותר מהקב''ה שהיה קורא והוא מביא שהקב''ה היה קורא ומשה היה מתרגם ופירש רב אלפס בקולו של משה מסתמא משה בכל כחו היה עונה כדי להשמיע קולו לכל העם אבל הקב''ה לא היה צריך להרים קולו שהרי לא היה מדבר אלא למשה לבד ואפילו הכי היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם רם יותר מקולו של הקב''ה שהיה קורא: אם רצו לזמן אין מזמנין. פירש''י וכן לענין המוציא ושאר ברכות אין האחד מברך להוציא חברו לגבי הא דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון לשון רש''י לקמן ולא נהירא דלעיל פרק כיצד מברכין (דף לט.) בעובדא דבר קפרא נתן בר קפרא רשות לאחד לברך ושנים הוו התם ועוד אי הוו שלשה התם לא היו שם אלא פירות וכן נמי אמרינן לקמן (דף נג.) דעל המאור אחד מברך לכולן ע''כ נ''ל דבברכה ראשונה מוציאין זה את זה שנים לכ''ע והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חברו אבל בברכה של סוף סעודה שמסתלקין זה מזה צריך לברך כל אחד לעצמו ויש מתרצים דיש חלוק בין ברכת המוציא דלא הויא כי אם דרבנן ע''כ מוציאין זה את זה אבל בבהמ''ז שהיא מדאורייתא לשם החמירו: שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק. מפרש''י אמאי אין רשאין ליחלק האחד מפני השנים כיון דב' נמי מזמנין ליזיל הוא והא לא מיפק' ברכת זמון תימה דילמא טעמא דאין רשאין ליחלק משום דיפטרו לשלישי מברכת הזמון וגם הוא אין לו להפקיע ממנו ברכת הזמון וי''ל דעיקר פרכתו סמיך אסיפא דקתני ד' אין רשאין ליחלק אע''ג דאיכא שנים מכאן וב' מכאן והוי כמו וכו' וכה''ג תמצא בהרבה מקומות ותימה א''כ אמאי לא מקשי מן הסיפא בהדיא ע''כ פירש רבינו יהודה דודאי פריך מרישא וה''ק דליכא למימר דמשום היחיד קאמר דא''כ ה''ל למימר אין היחיד רשאי ליחלק א''נ אין אחד מהם רשאי ליחלק אבל מדקתני אין רשאין ליחלק משמע מכלהו פקע זמון אם נסתלק אחד מהם: