פסחים קיד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיד - א

וממשיכה עתה הגמרא ואומרת דבר נוסף:

רבי יצחק בן אחא, דשמעתא! כל רבי יצחק סתם הנזכר בעניני הלכה, הוא רבי יצחק בן אחא.

רבי יצחק בן פנחס, דאגדתא! רבי יצחק סתם האמור באגדות, הוא רבי יצחק בן פנחס.

וסימנך: "שמעו נא אחיי ורעיי". שרבי יצחק המוזכר בעניני "שמעתא" [ונרמז ב"שמעו נא"], הוא רבי יצחק בן אחא [ונרמז ב"אחיי ורעי"].

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה ברבי אילעי: אכול בצל או שאר מיני ירקות, שמחירם זול, ושב בצל ביתך. כלומר, שלא תצטרך למכור ביתך.

ולא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך, שתמיד תתאוה להם, מאחר שהורגלת בהם.

פחות, הפחת ממיכלך וממשתיך ממאכלך ומשתייתך, ותוסיף על דירתך.

כי אתא עולא אמר: מתלא מתלין במערבא משל משלו בארץ ישראל: דאכיל אליתא, מי שרגיל לאכול אליה, דהיינו, בשר שמן, טשי בעליתא! צריך להתחבאות בעליית ביתו, מפני בעלי החובות הנוגשים בו.

דאכיל קקולי ירקות, אקיקלי דמתא שכיב! יכול לשבת על אשפות העיר, דהיינו, במקום פשוט ורגיל, מקום ששאר בני העיר יושבים בו, מבלי להתיירא מבעלי חובות.

מתניתין:

מזגו לו לבעל הבית כוס ראשון,

בית שמאי אומרים: מברך על היום תחילה ברכת קידוש היום, ואחר כך מברך על היין בורא פרי הגפן.

ובית הלל אומרים: מברך תחלה על היין, ואחר כך מברך על היום.

מחלוקתם זו היא לגבי כל קידוש של לילי שבת ויום טוב כמבואר בגמרא, וכן נחלקו גם במי שמקדש על הפת, האם ברכת המוציא קודמת או ברכת היום.

גמרא:

תנו רבנן: אחד מהדברים שבין בית שמאי ובית הלל שנחלקו בהלכות סעודה [ובברכות נא ב, נמנו כולם]:

בית שמאי אומרים: מברך על היום, ואחר כך מברך על היין, מפני שהיום גורם ליין שיבא. כי רק בגלל קידוש יום השבת או החג מביאין את היין לפני הסעודה לקדש עליו. הלכך צריך להקדים את ברכת קידוש היום לפני ברכת היין.

ועוד טעם, וכבר קידש היום ביציאת הכוכבים, או לפני כן, כשקיבל עליו את השבת, ועדיין יין לא בא לשולחן.

כלומר, שכניסת היום קדמה לביאת היין, הלכך היא גם קודמת לברכה.

ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום, מפני שהיין גורם ^[13] לברכת הקידוש שתאמר. שאם אין לו יין [או פת] אינו מקדש, הלכך ברכת היין [או הפת] קודמת.

דבר אחר: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה. וכלל הוא: תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם!

והילכתא כדברי בית הלל!

והוינן בה: מאי "דבר אחר"? למה הוצרכו בית הלל לומר טעם נוסף לדבריהם, ולא הסתפקו בטעם הראשון?

ומשנינן: וכי תימא, שמא תאמר: התם, תרתי, להקדים את ברכת הקידוש יש שני טעמים, כמבואר בדברי בית שמאי, ואילו הכא, להקדים את ברכת היין, יש רק חדא, טעם אחד בלבד, שהיין גורם לקידוש.

לכך אמרו בית הלל כי הכא נמי, תרתי טעמי נינהו!

והוסיפו את הטעם: תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.

ומקשה הגמרא על מה שאמרה הברייתא והלכה כדברי בית הלל: פשיטא!? דהא נפיק בת קול שהלכה כבית הלל בכל מקום.

ומשנינן: איבעית אימא, ברייתא זו נשנתה קודם שיצאה הבת קול.

ואיבעית אימא, אפילו נשנתה לאחר בת קול, וברייתא זו כדעת רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול!

ולדעתו לא נקבעה הלכה כבית הלל, אלא כל אחד יכול לנהוג או כבית שמאי או כבית הלל, ולכך הוצרכה הברייתא להשמיענו שבמחלוקת זו הלכה כבית הלל.

מתניתין:

הביאו לפניו ירקות, אחר שקידש על היין [והוא ה"כרפס" שאנו נוהגין להביאו], וטובל אותם במי מלח כדי שיתעוררו התינוקות לשאול מדוע מביאים ירקות קודם הסעודה, שאין הדרך בכך [והיא השאלה "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת"].

ואם אין לו ירק אחר, מטבל בחזרת, אוכל החזרת על ידי טיבולה [בחרוסת, לפי התוס'. במי מלח, לפי הרשב"ם].

עד שמגיע לפרפרת הפת. שאכילת החזרת המטובלת בחרוסת או במי מלח היא קודם שיגיע לחזרת הנאכלת אחר אכילת מצה, לשם מצות מרור, ואכילה זו נקראת "פרפרת הפת", מפני שמושכת ומביאה את האכילה [תוס'].

כלומר, טיבול זה אינו לשם מצות אכילת מרור, אלא רק כדי לעורר את התינוקות לשאול.

לאחר מכן הביאו לפניו מצה, ^[14] וחזרת, וחרוסת, ושני תבשילין, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה.

ומה שהביאו חרוסת, עשו זאת אע"פ שאין חרוסת מצוה, שאינה באה אלא כדי להפיג בה חריפות המרור.

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: החרוסת, מצוה היא, כי הוא זכר לטיט שעבדו בו ישראל במצרים.

ובמקדש, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מביאין לפניו גופו של פסח, את קרבן הפסח הצלוי.

הערות

^[13] הצל"ח על מסכת ברכות [נא ב] מקשה, לשיטת התוספות שמדאורייתא יוצאים חובת קידוש בדברים בלבד ואין צריך כוס יין, ורק מדרבנן חייבו שיאמר קידוש על הכוס, אם כן אין היין גורם לקידוש שיבא, שגם בלי יין צריך לקדש, וכן על הטעם השני של תדיר ושאינו תדיר, מקשה הצל"ח, הרי הגמרא בזבחים [צ ב] מסתפקת תדיר ומקודש מי קודם, ולכאורה מצות קידוש שהיא מדאורייתא, מקודשת יותר מברכת היין שהיא דרבנן, וכתב הצל"ח, כיון שיוצא מדאורייתא חובת קידוש בתפילה שמתפלל, אם כן עכשיו הקידוש אינו אלא מדרבנן, ומדרבנן תקנו שיהיה על יין, ומתורצות שתי השאלות, שבדרבנן היין גורם לקידוש שיבא, וגם אין ברכת הקידוש מדאורייתא אלא מדרבנן ואינה מקודשת יותר מברכת בורא פרי הגפן. והערוך לנר [סוכה נו א] מקשה על קושיתו, שהרי הגמרא נשארת בספק אם מקודש עדיף על תדיר או להיפך שתדיר עדיף על מקודש, ופסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פרק ט' הלכה ב' שנשאר הדבר בספק ויקדים מה שרוצה, ואם כן עדיין אין סיבה להקדים את המקודש. ויותר מזה שהברטנורא בפרק כל התדיר בזבחים כתב שמסתבר שבכל אופן תדיר קודם, וכן פוסק הט"ז בהלכות חנוכה סימן תרפ"ב. אולם ברבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים סימן תפ"ט סעיף ט' מבואר כדברי הצל"ח שדאורייתא קודם לתדיר, ומאידך השאגת אריה בסימן ב' וכ"ב כתב שמצוה דרבנן כלפי מצוה דאורייתא נחשבת כרשות, וממילא לא שייך הכלל של תדיר ומקודש, שזה נאמר כשיש שתי מצוות לפניו. אבל רשות ומצוה אין ביניהם שום קשר ויכול לעשות את הרשות בתחילה, וכמו-כן יכול להקדים את המצוה דרבנן לפני המצוה דאורייתא.

^[14] כתב בשולחן ערוך סימן תע"ה סעיף א' שמברך המוציא, ואוחז כל שלשת המצות בידיו, כלומר, העליונה והתחתונה השלימות, ובהם מקיים דין לחם משנה, שצריך שני לחמים שלמים, והמצה האמצעית השבורה, שבה מקיים מצות אכילת מצה. ואחר שגומר לברך המוציא, מניח את המצה התחתונה על השולחן, ומברך על האמצעית והעליונה על אכילת מצה, ואוכל כזית מצה מן העליונה, וכזית מצה מן האמצעית. ובטעם הדבר מבאר המשנה ברורה שם, לפי שבמצה האמצעית מקיים מצות אכילת מצה, וממנה חייב לאכול כזית, ועל המצה העליונה מברך את ברכת המוציא, ולכן צריך לאכול גם ממנה. ולפי זה, אין חיוב לאכול ממנה כזית. אולם יש פוסקים שסוברים להיפך, שברכת על אכילת מצה הולכת על השלימה, לכן צריך לאכול כזית גם ממנה. אולם, מעיר הביאור הלכה, שזה דבר מחודש שלא נמצא כמעט באף פוסק שצריך לאכול שני כזיתים, וגם הסברא קשה, שהרי מכוין גם בברכת המוציא וגם בברכת אכילת מצה על שתי המצות, ומדוע לא יוכל לצאת באחת מהן את שתי הברכות? וכתב בספר אורחות רבינו חלק ב' עמוד ע' שבעל הקהילות יעקב היה אוכל רק כזית אחד, חלקו מן השלימה וחלקו מן הפרוסה, ועוד כתב שם בעמוד ס"ו שלא היה מכניס את כל המצה לפה בבת אחת, אלא היה אוכל כדרך אכילה שמכניסים לפה מעט מעט. וכל זה לדעת השלחן ערוך. והרי"ף פסק שלוקח רק שתי מצות, וכן דעת הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכה ו'.

ר' יצחק בן אחא דשמעתא [שעוסק בהלכה], כלומר, סתם ר' יצחק המוזכר בעניני הלכה — הוא ר' יצחק בן אחא. וכן הוא ר' יצחק בן פנחס דאגדתא [שעוסק באגדה], שסתם ר' יצחק שבעניני אגדה — ר' יצחק בן פנחס הוא. וסימניך לזכור שמותיהם — הביטוי: "שמעו נא אחיי ורעיי" ונזכור אם כן שר' יצחק בן אחא (אחי) הוא זה שעוסק בשמעתא (שמעו).

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משמיה [משמו] של ר' יהודה בר אילעי: אכול בצל ושב בצל, כלומר אכול מאכל זול ובמקום נוח, ולא תיכול [תאכל] אווזין ותרנגולין שהם מהמאכלים היקרים ויהא לבך רודף עליך (אחריך) מחמת תאווה ומחמת חוסר כל. פחות ממיכלך וממשתיך [ממאכלך וממשתך] ותוסיף על דירתך שראוי לאדם להוציא יותר על דירה מאשר על דברי מאכל.

כי אתא [כאשר בא] עולא מארץ ישראל לבבל אמר: מתלא מתלין במערבא [משל מושלים בארץ ישראל] דאכיל אליתא [האוכל אליה שמנה] — טשי בעליתא [מתחבא בעליה], מפני הנושים הרודפים אחריו, מתוך שהם חושבים שהוא עשיר. דאכיל קקולי [האוכל ירקות] — אקיקלי דמתא שכיב [על אשפות העיר שוכב], כלומר יושב בראש חוצות ואיננו מתיירא מאחרים.

א משנה במשנה ממשיכים לתאר את סדר ליל הפסח. מזגו לו לעורך את הסדר כוס ראשון. בית שמאי אומרים: מברך על היום (קידוש של החג) ואחר כך מברך על היין ("בורא פרי הגפן") ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום.

ב גמרא בתוספתא נתבררה והובהרה מחלוקת זו, וכן שנינו: תנו רבנן, אלו הם דברים שבין בית שמאי ובית הלל בהלכות סעודה. בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין, מפני שהיום גורם כלומר הקידוש גורם ליין שיבא ולולא זה יתכן שלא היו שותים יין, ועוד טעם וכבר קידש היום תחילה ועדין יין לא בא.

ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום — מפני שהיין גורם לקידוש שתאמר שהרי אין אומרים קדוש ללא יין או פת משמע שהיין הוא עיקר. דבר אחר — ברכת היין תדירה היא וברכת היום אינה תדירה ולפי הכלל המקובל בכל מקום תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. ומסכמים כי הילכתא [הלכה] כדברי בית הלל.

בבירור דברי תוספתא זו שואלים: מאי [מה טיבו של] דבר אחר? כלומר, לשם מה אומרים בית הלל גם טעם אחר ומדוע לא הסתפקו בטעם הראשון? ומסבירים: וכי תימא התם תרתי והכא חדא [ואם תאמר שם בדברי בית שמאי שני נמוקים וכאן אחד] שהרי בית שמאי טוענים שהיין תלוי בקידוש, ושזמן הקידוש קודם לכן הוסיפו גם בית הלל טעם אחר ואם כן הכא נמי תרתי נינהו [כאן גם כן שני נמוקים הם] והשני הוא: תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם.

נאמר שם והלכה כדברי בית הלל ושואלים: פשיטא [פשוט, ברור] שכן הוא, דהא נפיק בת קול [שהרי יצאה בת קול] ואמרה שהלכה כבית הלל בכל מחלוקותיהם עם בית שמאי, ומה טעם לפסיקה מיוחדת כאן? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שברייתא זו נשנתה קודם בת קול והיה צורך לפסוק הלכה בכל מקרה לחוד

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] אפילו לאחר בת קול, אלא כשיטת ר' יהושע, דאמר: אין משגיחין בבת קול ואין פוסקים הלכה לפיה, ולכן היה צורך לפסוק כאן הלכה כבית הלל.

ג משנה הביאו לפניו הירקות קודם הסעודה העיקרית אם לא היו לפניו ירקות אחרים מטבל בחזרת כלומר מטבל החזרת כדי שתהא טעימה עד שמגיע לפרפרת הפת כלומר למרור שאוכל לשם מצוה אחר אכילת המצה. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ולפחות שני תבשילין מפני כבוד החג. ומעירים שכן נהגו בחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה, אלא מנהג בלבד. ר' אליעזר בן צדוק אומר: חרוסת מצוה היא. ובמקדש כשהיה קיים והיו מקריבים בו פסחיהם היו מביאין לפניו גופו של קרבן הפסח.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Rabbi Yitzhak ben Aḥa mentioned in a ruling of halakha is the same as the Rabbi Yitzḥak ben Pineḥas who appears in statements of aggada. And your mnemonic to remember the names is the standard phrase: Listen my brothers and friends [shimu na aḥai vere’ai]. Shimu sounds like shema’ta, the term for halakha, while aḥai is similar to the patronymic ben Aḥa.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said, citing Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai: Eat an onion [batzal] and sit in the shade [batzel], i.e., eat inexpensive food while sitting in a comfortable place, but do not eat expensive geese and chickens, as your heart will pursue you, i.e., you will develop a taste for luxuries. Devote less to your food and your drink and spend more on your house, as one’s house is a better investment than food.

When Ulla came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that they say the following proverb in the west, Eretz Yisrael: One who eats a fat tail [alita] must hide in the attic [aliyata] from creditors who think he is wealthy. One who eats vegetables [kakulei] can lie down in the city’s garbage [kiklei] without fear of others, as he is not in debt.

MISHNA: The tanna describes the beginning of the Passover seder. The attendants poured the wine of the first cup for the leader of the seder. Beit Shammai say: One recites the blessing over the sanctification of the day, i.e., the kiddush for the Festival: Who blesses Israel and the Festivals, and thereafter he recites the blessing over the wine: Who creates fruit of the vine. And Beit Hillel say: One recites the blessing over the wine and thereafter recites the blessing over the day.

GEMARA: The Sages taught in the Tosefta: These are the matters of dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to the halakhot of a meal. Beit Shammai say: When reciting kiddush over wine, one recites a blessing over the sanctification of the day and thereafter recites a blessing over the wine, because the day causes the wine to come before the meal. And Beit Shammai offer an additional reason. The day has already been sanctified and the wine has not yet come.

And Beit Hillel say: One recites the blessing over the wine and thereafter recites a blessing over the day, because the wine causes kiddush to be recited. Since one does not recite kiddush without wine or bread, clearly the wine is the primary feature of the ritual. Alternatively, the blessing over wine is recited frequently and the blessing over the day is not recited frequently, and there is a general principle: When a frequent practice and an infrequent practice coincide, the frequent practice takes precedence over the infrequent practice. The Tosefta concludes: And the halakha is in accordance with the statement of Beit Hillel.

The Gemara asks: What is alternatively? Why did Beit Hillel cite an additional reason? The Gemara explains: And if you say that there Beit Shammai cite two reasons, and here Beit Hillel offer only one; therefore, Beit Hillel said they are two reasons here too: When a frequent practice and an infrequent practice coincide, the frequent practice takes precedence over the infrequent practice.

It was taught in the Tosefta: And the halakha is in accordance with the statement of Beit Hillel. The Gemara comments: It is obvious that this is so, as a Divine Voice emerged and proclaimed that the halakha is always in accordance with the opinion of Beit Hillel. Why was it necessary for the Tosefta to state that in this particular case the halakha is in accordance with their opinion? The Gemara answers: If you wish, say that this Tosefta was taught before the Divine Voice emerged and proclaimed that principle.

And if you wish, say instead that this statement was indeed issued after the Divine Voice emerged, and the Tosefta is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said that one disregards a Divine Voice when deciding halakha. Just as Rabbi Yehoshua disregarded the Divine Voice in his dispute with Rabbi Eliezer, so too, one disregards the Divine Voice that proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. Therefore, it was necessary to state that the halakha is in fact in accordance with the opinion of Beit Hillel here.

MISHNA: The attendants brought vegetables before the leader of the seder prior to the meal, if there were no other vegetables on the table. He dips the ḥazeret into water or vinegar, to taste some food before he reaches the dessert of the bread, i.e., the bitter herbs, which were eaten after the matza. They brought before him matza and ḥazeret and ḥaroset, and at least two cooked dishes in honor of the Festival. The tanna comments that this was the practice, although eating ḥaroset is not a mitzva but merely a custom. Rabbi Eliezer ben Tzadok says: Actually, it is a mitzva to eat ḥaroset. And in the period when the Temple stood and they offered the Paschal lamb, they brought before him the body of the Paschal lamb.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאן דאכל אליתא טשי בעליתא. כלומר מי שמנהגו לקנות בשר שומן באשראי ואוכל מתחבא בעליות שלא יבוא הקצב ויאמר לו איני מניחך עד שתתן לי דמי הבשר אבל מי שמנהגו לאכול ירקות שדה יושב על השוק שבאשפה ואינו חושש שאין מי שנושה בו:

מתני' מזגו לו כוס ראשון ב"ש אומ' מברך על היום וכו' וב"ה אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום:

ת"ר דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה ב"ה אומר מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר ד"א ברכת היין תדירה ברכת היום אינה תדירה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם והלכתא כב"ה ואסיקנא דר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול הוא דאמר הכא הלכה כב"ה:

הביאו לפניו מטבל בחזרת. פי' הביאו לפניו השלחן מטבל החזרת בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה ומפסיק עד שמגיע לפרפרת הפת והיא עת אכילת המצה הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בענין החלק השני בסדר הפסח שלפני המזון ואמר מזגו לו כוס ראשון בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום אמר הר"ם כבר קדם לך במסכת ברכות כי בית שמאי מקדימין הקדוש קודם ברכת היין ובית הלל אומרים להפך הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אע"פ שאין חרוסת מצוה ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר מצוה ובמקדש מביאין לפניו גופו של פסח הסדר שהוא אומר לך הוא כן מביאין לפניו השלחן ומקדש כאשר זכר ואוכל איזה ירק שנזדמן אחר שיטבול אותו בחרוסת ויברך עליו בורא פרי האדמה וזה שאמר מטבל בחזרת להודיעך כי בורא פרי האדמה יברך אפי' על החזרת שהוא מן המרורים לפי שהוא אוכלו במקום ירק בתחלה אבל כשאכל מצה ואחר כך חזרת מברך על אכילת מרור אם לא אכל תחלה מרור ואם אין לו אלא מרור תחלה וסוף יברך עליו תחלה בורא פרי האדמה ואח"כ על אכילת מרור ואוכלו בסוף בלא ברכה ומה שסדרו לאכל ירק על כל פנים ואח"כ מרור כדי שיהיה שנוי וישאל הבן ומטבל ענינו בכאן שמתעסק באכילת הירק והחרוסת הוא תערובת שיש בו קהוי ודמות תבן וזה זכר לטיט ואנחנו עושים אותו כך שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודחין אותן עד שירטבו ולשין הכל בחומץ ונותנין בו שבולת נרד או אזוב וכיוצא בו בלתי שחוקים ור' צדוק אומר חרוסת מצוה לדעתו שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואינה הלכה:

אמר המאירי מזגו לו כוס ראשון לקדש עליו בש"א מברך על היום ר"ל ברכת אשר בחר בנו מכל עם וכו' ואח"כ מברך על היין ר"ל בורא פרי הגפן ופי' הטעם לפי שהיום גורם ליין שיבא שאלמלא כבוד קידוש לא היה יין בא קודם סעודה ועוד טעם אחר שכבר קדש היום ועדיין יין לא בא שאין אדם נכנס לסעודה כשקדש היום לאלתר עד שיתפלל ונמצא שבת קודם לביאת היין וראוי לברך על ראשון ראשון ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום חדא מפני שהיין תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ועוד שהיין גורם לקידוש שיאמר בפני עצמו ר"ל שלא בתוך התפלה שאם אין לו יין אינו מקדש על מים ושכר ואע"פ שמ"מ מקדש על הפת אף הוא במקום יין עומד וכשם שחולקי' בברכת בורא פרי הגפן ליין כך חולקין בברכת המוציא לפת ומ"מ כל שאין לו פת ויין אינו מקדש כלל אלא קידוש שבתפלה והלכה כבית הלל וכבר ביארנוה בברכות:

ובא אח"כ לבאר סדר שאחר הקידוש ולא הזכיר בה נטילת ידים ומ"מ קודם קידוש אם ידיו נקיות אינו נוטל שהרי כמה הפסקות יש בין קידוש לסעודה ואם משום יין של קידוש הרי נטילת ידים לפירות היא וגסות הרוח מתערב בו אלא אחר קדוש נוטל ידיו:

והביאו לפניו ר"ל הסל שבו סדרי עניניו מונחים ומתחיל ונוטל ירקות שכך תקנו הענין לטבל בירקות תחלה קודם המוציא כדי שיתעוררו התינוקות לחדוש זה ומה שאמר מטבל בחזרת פירושו אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת הא אם יש לו שאר ירקות עיקר טבול זה בשאר ירקות הוא ופירוש המשנה הביאו לפניו הסל ולא מצא שם שאר ירקות מטבל בחזרת ואף טבול זה י"מ בו ענין טפול כלומר מיטפל בחזרת ולא טבול ממש שהרי אחריה אמר הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושבוש הוא שהרי לשני טבולים אנו צריכים וכמו שאמרו שבכל הלילות אין אנו מטבילין במרור אפי' פעם אחת ר"ל קודם סעודה הלילה הזה שתי פעמים ר"ל קודם עיקר סעודה וכן שאמרו נטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול בטבול שני אלא שאפשר להם לפרש על טבול זה שלא יהא בחרוסת אלא במיני טבול אחר שעיקרו אינו בחזרת אלא בשאר ירקות ומטעם זה לא הזכירו חרוסת אלא בטבול שני ומפני שהחרוסת בו מצוה לדעת ר' אלעזר בר' צדוק ואף זה לענין פסק יש חולקים שדברי ר' אלעזר בר צדוק שאמר חרוסת מצוה ושהלכה כמותו פירושו לכל הטבולים הנעשים בתוך הסדר ומשום זכר לטיט או שמא בשני שעיקרו בחזרת זכר לטיט ובראשון משום קפא ואם מפני שקשה להם לפרש מה שאמר אח"כ הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אלמא שלא בא החרוסת עד עכשיו אין זה כלום שהסל בא תחלה עם כל מה שצריך לסדר ואמר תחלה הביאו לפניו ולא גמר בלשונו מה הביאו מפני שהוא מכוין לומר שלא מצא שם ירקות ואח"כ ספר שאחר טבול חזרת בחרוסת במקום שאר ירקות הביאו לפניו ומצא שם כל צרכו:

ומה שאמרו בטבול ראשון עד שמגיע לפרפרת הפת פירושו שמטבל טבול ראשון בירקות אם יש לו ובחזרת אם אין לו ירקות ואומר שמיטפל באכילה זו ואינו אוכל עוד עד שיעשה סדרו ויגיע לאכילת מצה שהיא פרפרת הפת וקורא לה פרפרת הפת ולא פרפרת סתם כפת הבאה בכסנין ומיני לפדי מפני שבודאי פת גמור היא אלא שמתוך שעשויה רקיקין וכעין פרפראות היא קרויה פרפרת:

ואמר אח"כ שאחר טבול ראשון הביאו לפניו הסל פעם אחרת שבו מצה להמוציא ולמצה וחזרת לטבלה בחרוסת והיא היא מצות מרור שהרי מרור אחר מצה הוא וכדכתי' על מצות ומרורים ואע"פ שאינו מטבל עדיין טבול שני ולא אוכל מצה עד שיקרא את ההגדה מ"מ מביאין לפניו כדי שיקרא את ההגדה בעוד שמצה ומרור מונחים לפניו ושני תבשילין פי' בגמ' אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

ואמר אע"פ שאין חרוסת מצוה כלומר צריך הוא להביאו אלא שלא מתורת מצוה אלא מתורת סכנה ופרשו בגמרא משום קיפא ר"ל לחות היוצא מן החזרת שמזיק אלא שחודו של חרוסת מעבירו וי"מ בו תולעת וכמו שאמרו בתוספתא תרומות הקפא שבירקות והתולעת שבעקר ויבחושין שבחומץ מותרין סננן במסננת אסורין ומה שהתירו בראש התוספתא פירושו בשהתליע לאחר שנתלשו שאם במחובר ודאי אסורין ומה שאמרו משום קפא לא לענין איסור אלא לענין סכנה שאם לענין איסור מה ענין להתירו בשקיעתו ומה לי באיסור זה בין חי בין מת אלא לענין היזק שהחי מזיק והמת אינו מזיק:

ר' אלעזר בר' צדוק אומר מצוה מדברי סופרים ומשום זכר לטיט וכן הלכה וגדולי המחברים פי' בפירושי המשנה מצוה ושמברכין עליה ומתוך כך פסקו שאין הלכה כדבריו אלא שבחבוריהם כתבוה כדברינו:

ובמקדש היו מביאים עם המצה והחזרת גופו של פסח והיו מברכי' עליו וכן היו מביאים בשר חגיגה ומברכין תחלה על החגיגה אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכלין ממנה כזית ומברכין על אכילת הפסח ואוכלין ממנו כזית וחוזרין לבשר חגיגה ומצניעים את הפסח לאחר אכילת החגיגה כדי שבאכילתו יהו שבעים והוא שאמרו על השבע כמו שפרשנו למעלה ופי' בגמ' שבזמן הזה שאין פסח וחגיגה נותנין שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה של זכר לפסח צלי ושל זכר לחגיגה מבושל:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

שהיין גורם לקדושה שתאמר. פי' דמדאורייתא זוכרהו הוי מה שאנו אומרים בפתלה מקדש השבת ומדרבנן הוא שנחזרו עוד ונקדש על הכוס כדאמרינן בהבדלה אע"פ שהבדיל בתפילה מצוה להבדיל על הכוס והיכא דלית לן כסא כגון יוה"כ אנו יוצאין י"ח בקידושא דתפלה כדכתבית במהדורא תנינא ושוב לא נחזור ונקדש כיון שאין כוס נמצא שהיין גורבם לקידוש שיאמר:

תוס' בד"ה צריך לנהוג כו' דבלמד ממנו כו' אלא ב' דברים כו' עכ"ל ר"ל דבלא למד ממנו כי הכא א"צ לעשותו רבו ואלופו אלא שצריך לנהוג בו כבוד וק"ל:

בד"ה עד שמגיע כו' ומדקרי למרור פרפרת הפת רמז במשנה כו' עכ"ל ר"ל מדנקט ליה למרור בהאי לישנא ומהא דקתני במתני' הביאו לפניו מצה וחזרת כו' אינו רמוז כ"כ דאימא איזה שירצה יקדים אלא דא"א לומר שני שמות כא' וק"ל:

בד"ה הביאו לפניו מצה לפי שעקרו השלחן כו' ומיד כשעוקרין מחזירין כו' עכ"ל הוצרכו לזה לפי פירוש ר"ח דהביאו לפניו דרישא היינו הבאת השלחן ומסתמא המצה עליו אלא לפי שעקרו אותו כדי שישאלו כדלקמן ומיד כשעוקרין ומחזירין כו' ר"ל ולא מניחין אותו שם עקור עד אחר גאל ישראל שהרי צ"ל בהגדה מצה זו כו' וק"ל:

בד"ה אע"פ שאין חרוסת מצוה וא"ת אמאי לא אתי חרוסת דרשות כו' עכ"ל ה"ה דה"מ להקשות כן אפילו לר"א בר צדוק דאמר מצוה בחרוסת דודאי אינו אלא מצוה דרבנן ואתי דרבנן ומבטל מרור דאורייתא דר"א בר צדוק בזמן הבית היה ואפילו במרור בזמן הזה דהוה נמי מרור דרבנן כדלקמן מ"מ לר"י דחלוקין חביריו על הלל וס"ל דאורייתא מבטל דאורייתא וה"ה דרבנן מבטל דרבנן כדלקמן וק"ל:

גמרא וסימנך שמעוני אחי ועמי. כ"ה הגהת הגרי"פ והוא כתוב בד"ה (א' כח ב):

במשנה עד שמגיע לפרפרת הפת. עיין בר"ן בשם הרמב"ן דהמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקין ועיין (לעיל ר"ד לז) דלר"ה שרי בעובי טפח ועמ"א סימן ת"ס סק"ד ולע"ד יל"פ מפני דמצוה בפרוסה (לקמן ר"ד קטז) והוא מלשון ויפרפרני עתוי"ט:

משנה אע"פ שאין חרוסת מצוה. פי' וה"א דאסור משום דאתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה קמ"ל עיין תוספות:

ברשב"ם ד"ה אקיקלי. על אשפות העיר כו'. כצ"ל כברש"י:

רשב"ם ד"ה וכבר קדש היום. דמשקבלו עליו או מצה"כ כו'. כצ"ל וכ"ה בפרש"י בברכות: (בסה"ע)

ר"ש ד"ה מצה וחזרת וחרוסת. וב"ת כו'. כצ"ל:

תוספות ד"ה צריך. עיין רש"א ואם כוונתם להוכיח מהא דל"ק הכא אלא שצריך לנהוג בו כבוד והתם קאמר דקראו רבו הא גם שם קאמר הלומד כו' צריך לנהוג בו כבוד אלא מאי א"ל למימר דה"ט דדוד משום שלמד ממנו שני דברים א"כ ה"נ יש לחלק כן ויותר ה"ל להוכיח מהא דשם קאמר אפילו אות אחת ויליף מדוד והכא קאמר דוקא דבר אחד ויליף מקרא אחרינא:

תוס' ד"ה הביאו. שהרי אין מביאין השלחן עד אחר קידוש. הוא (לעיל ק ב) ע"ש:

תוס' ד"ה מטבל. ואין זה ראיה דהא כו'. עיין בתוי"ט שפירש בכוונת הרע"ב (שהוא כלשון הרשב"ם) דהוכחתו הוא משום דברישא לא תני חרוסת כמו דתני חזרת וכ"מ לשון הרא"ש ולפ"ז נדחית דחיית התוס' והתוי"ט אעפ"כ העתיקה ול"ד במחכ"ת ומש"כ עוד שם בשם הרא"ש משום דטבול ראשון אינו לחיוב אלא להכירא כו' המ"ל עוד משום דאינו דוקא בחזרת:

גורם לקדוש שתאמר. נ"ב ר"ל ברכת קדוש:

רש"י ד"ה שהיין. או פת. נ"ב נ"ל שאם אין לו פת ויש לו שאר מאכלים מקדש עליהם שהסעודה קרויה לחם בכ"מ וכל דבר שסועד לחמו הוא היכא דלא אפשר בפת וה"ה להבדלה (נראה שר"ל בהבדלה ממוצאי שבת ליו״ט):

תוס' סד"ה דאמר "מן כשמים" צ"ל "בשמים" ונ"ב כצ"ל כי האומר אין תורה מן השמים אין לו חלין לעוה"ב. אלא כך אר"י לא בשמים היא ככתוב:

אֱכֹל בָּצָל וְשֵׁב בַּצֵּל. נראה לי בס"ד אותיות הקודמים לאותיות בצל שהם עומדים בצילם הם אותיות אכף שהם מספר מלוכה [101] כי המלמד עצמו לאכול מאכלים חשובים זה כל ימיו משועבד לטבע ומשועבד לבני אדם דלוה ואוכל! אך המסתפק באכילה של בצל זה יש לו מלוכה על הטבע והוא בן חורין דאינו חייב לבני אדם כלום וזהו שאמר אֱכֹל בָּצָל ואז שֵׁב בַּצֵּל רוצה לומר בצילם של אותיות בצל שהם מספר 'מלוכה'. או אכף לשון כפיפה כמו שאמרו (משלי טז, כו) 'אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' דאם מלמד עצמו במאכלים חשובים אז ירבה כח התאוה בקרבו וצועק 'הב הב' אך המסתפק בדבר מועט וקל אז כח התאוה שבו כופף פיו ואינו צועק כלום.

פְּחוֹת מִמֵּיכְלָךְ וּמִמִּשְׁתָּיִךְ, וְתוֹסִיף עַל דִּירָתָךְ. נראה לי בס"ד הכוונה מי שיש לו בית בנוי במדרגה תחתונה בלבד ורוצה להרחיב גבולו שיבנה מדרגה שניה שהיא עליות על גבי בתים התחתונים וכן מדרגה שלישית שהיא מגדלים על גבי העליות הנה בודאי דירת מדרגה השנית וכל שכן השלישית היא טובה מאד מן דירת הבתים שהם מדרגה התחתונה ורק יש קושי בשנית ובשלישית מצד עליית הסולם של המדרגות שיש בהם טרחא ומתישים כוחו של אדם וכמו שאמר רבי יוחנן (ע' כתובות דף ס"ב ע"א רבי יוחנן הוה קסליק בדרגא וכו רבי יוחנן הוה קסליק בדרגא הוו סמכי ליה רב אמי ורב אסי איפחתא דרגא תותיה סליק ואסקינהו אמרי ליה רבנן וכי מאחר דהכי למה ליה למיסמכיה אמר להו א"כ מה אניח לעת זקנה) שהזקין מחמת עליית המדרגות.
אמנם כל הטורח הוא רק לאדם שהוא אוכל כדי שבעו אז תזיק לו עליית המדרגות שעולה בהם בכרס מלאה אבל המקיים מאמר הגמרא (גיטין ע.) 'אכול שליש כריסך ושתה שליש כריסך וישאר שליש ריקן' הנה זה לא אכפת לו מן עלית המדרגות דאינו ניזוק. וזהו שאמר פְּחוֹת מִמֵּיכְלָךְ וּמִמִּשְׁתָּיִךְ כדי שתהיה כריסך, חסרה ואינה מלאה ואז תוֹסִיף עַל דִּירָתָךְ בבנין שניים ושלישים כי עתה לא תיזוק מעליית המדרגות שתעלה בהם.
ועוד נראה לי בס"ד דהחכם דירתו היא בבית המדרש לעסוק שם בתורה בימים וגם לרבות הלילות ואם ירבה באכילה ושתיה מביאתו לידי שינה ולא יוכל לילך בלילה לבית המדרש שהוא עיקר דירתו לעסוק בתורה כי מאכל מביא לידי שינה ומוכרח להשאר בביתו לישן במטתו, וזהו שאמר פְּחוֹת מִמֵּיכְלָךְ כדי שלא תתגבר עליך השינה ואז תוֹסִיף עַל דִּירָתָךְ הוא בית המדרש ששם הוא עיקר דירתך שתוכל לישב שם גם בלילות לעסוק בתורה.
או יובן עיקר דירה של אדם היא עולם הבא שהיא דירה הנצחית ואם האדם יצמצם באכילה ושתיה יוכל להוסיף על חלק עולם הבא מן המצות הצריך להם דמים.
אי נמי האשה נקראת ביתו ומצוה שיצמצם באכילה ושתיה שלו ויוסיף על הוצאות ביתו זו אשתו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) יפרנס אשתו יותר מכדי יכלתו שהיא תלויה בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.

דְּאָכִיל אַלְיָתָא, טָשִׁי בְּעִילִיתָא. נראה לי הכוונה מאכל שיש בו שומן הרבה על הרוב לא יוכל מזג בטן האדם לסבול אותו ועל ידי כך יהיה לו חולי מעיים שצריך להסגר בעלייתו שיציאתו לחוץ תזיק לו.
ומה שאמרו אַקִיקְלָא דְּמָתָא שָׁכִיב נראה לי דרך הלצה כי דרך האשפה להניחה בסוף העיר אחרי בתי הישוב וכן דרך הקצבים גם כן לעשות מלאכתם אצל האשפות בסוף העיר אחרי בתי הישוב מפני זוהמת הדם והזבל של הבהמות, והנה האוכל ירקות דוקא אינו חייב לקצבים כלום, לכן יוכל לישב בבתים הסמוכים למקום האשפות הסמוך למקום הקצבים כי אין נושה אדם בו, מה שאין כן המלומד לאכול בשר שהוא חייב לקצבים תמיד אינו יכול לישב בבתים הסמוכים לשם שהם בסוף העיר כי הקצבים מצויים שם ויתבעו אותו תמיד כיון דמצוי לפניהם.

מפני שהיום גורם ליין שיבא. צ"ע להרשב"ם דמקדשין אריפתא לא שייך טעם זה וצ"ע הארכתי בסוגי' זו בחי' הל"ת במס' סוכה בקד"ט שלי תדרשנו משם:

רבי יצחק ב''ר אחא דשמעתא. רבי יצחק סתם האמור באגדתא ר' יצחק בן פנחס הוא: שמעו נא אחיי. דשמעתא בן אחא: ולבך רודף עליך. מתאוה לאכול כל שעה שהורגלת: קקולי. ירקות: אקיקלי דמתא. על אשפות העיר מקום ששאר בני העיר יושבין הואיל ואין תובעין לו כלום: מתני' מברך על היין. וה''ה למקדש על הפת: גמ' שהיין גורם לקידוש שתיאמר. שאם אין לו יין או פת אינו מקדש: מתני' הביאו לפניו. ירקות: מטבל בחזרת. זהו לשון הגמרא כדתניא לעיל (דף קז:) השמש מטבל בבני מעים לפי שכל מאכלם ע''י טיבול: מטבל בחזרת. כלומר אם אין שם ירק אחר מטבל החזרת בחרוסת ואוכל: עד שמגיע לפרפרת הפת. קודם שיגיע לאותה חזרת שהוא אוכל אחר המצה שהוא מברך עליה על אכילת מרור וטיבול ראשון כדי שיכיר תינוק וישאל לפי שאין רגילין בני אדם לאכול ירק קודם סעודה: הביאו לפניו. אחר אותו טיבול: מצה מרור וחרוסת ושני תבשילין ואף על פי שאין החרוסת מצוה. ולקמיה פריך הואיל ולאו מצוה אמאי מייתי לה: גמ'

רשב"ם
רבי יצחק ב''ר אחא דשמעתא. מילתא באנפי נפשה היא כל רבי יצחק סתם הנזכר בשמעתא הוא רבי יצחק ב''ר אחא רבי יצחק סתם באגדתא הוא רבי יצחק בן פנחס: שמעו נא אחיי. דשמעתא בן אחא: אכול בצל ושב בצל. אכול בצל או ירקות ותשב בצל ביתך ואל תצטרך למכור ביתך: ולבך רודף עליך. ומתאוה לאכול כל שעה שהורגלת: דאכיל אליתא. אליה כלומר בשר שמן תמיד: טשי בעיליתא. כשבאין לתובעו הקפותיו הוא נסתר שאין בידו מה לפרוע: קקולי. ירקות: אקיקלי דמתא. על אשפות (הנהר) [העיר] מקום ששאר בני העיר יושבין הוא יושב ואין תובעין לו כלום: מתני' על היין. והוא הדין למקדש על הפת וטעמא מפרש בגמרא: גמ' דברים שבין בית שמאי וב''ה בסעודה. הכא לא חשיב אלא חדא מפלוגתייהו אבל במס' ברכות (דף נא:) איכא טובא: גורם ליין שיבא. קודם סעודה: ובבר קידש היום. טעם אחר נותן לדבריו דמשקיבלו עליו מיציאת הכוכבים קידש היום ועדיין לא בא יין לשלחן וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה: שהיין גורם לקידוש שתיאמר. שאם אין לו יין או פת אינו מקדש והמקדש על הפת כמקדש על היין וברכת הפת קודם: תדיר קודם. במס' זבחים נפקא לן מהאי קרא דכתיב במוספין מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד מלבד משמע לאחר שהקרבת התמיד תקריב המוספין וקא דרשינן אשר לעולת התמיד קרא יתירא הוא אתא למילף דבשביל שהוא תדיר הקדימו הכתוב ומכאן אתה דן לכל התדירין: דהא נפקא ב''ק. במסכת עירובין בפ''ק: ור' יהושע היא. בב''מ בפרק הזהב גבי תנור שחתכו חוליות עמד ר' יהושע ואמר אין (משתמשין) בב''ק והלכך לדידיה הוצרך לומר בזו הילכתא כב''ה שבשאר מחלוקת דב''ש וב''ה שלא הוקבע בפירוש הלכה כב''ה ס''ל שהרוצה לעשות כדברי ב''ש עושה וכדברי ב''ה עושה כדתניא באלו טריפות (דף מד.) ומוקמינן לה אליבא דר' יהושע: מתני' הביאו לפניו. הירקות אחר שבירך על היין: מטבל בחזרת. זהו לשון הגמרא כדתניא לעיל (דף קז:) השמש מטבל בבני מעיים לפי שכל מאכלם על ידי טיבול והאי טיבול לאו בחרוסת הוא כדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת מכלל דעדיין לא הביאו והך חזרת לאו דוקא אלא אם (כן) אין שם ירק אחר מטבל בחזרת ואוכל: עד שמגיע לפרפרת הפת. קודם שיגיע לאותה חזרת שהוא אוכל אחר מצה שהוא מברך על אכילת מרור כדכתיב על מצות ומרורים (במדבר ט) בתחלה מצה ואח''כ מרור וטיבול ראשון זה כדי שיכיר תינוק וישאל לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם סעודה: מביאו לפניו. אחר אותו טיבול: מצה וחזרת וב' תבשילין אע''פ שאין חרוסת מצוה. ובגמרא פריך הואיל ולאו מצוה למה מייתי לה: שני תבשילין. בגמרא מפרש כנגד מי: גמ'

ואין מיסב בסעודת מצוה. היינו סעודת מילה דאמר במדרש דניצול מדינה של גיהנם וסעודת נישואין בת''ח ובת כהן לכהן ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין דף כג.) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא כן יודעין מי מיסב עמהם: צריך לנהוג בו כבוד. בשלא למד ממנו דבלמד ממנו אמרינן (אבות פ''ו) בדוד (עשאו) [קראו רבו אלופו אע''פ שלא למד אלא שני דברים מאחיתופל: דאמר אין משגיחים בבת קול. וא''ת מאי שנא דקי''ל כבת קול דב''ה ולא קי''ל כב''ק דרבי אליעזר וי''ל דהכא ב''ה הוו רובא אלא דב''ש מחדדי טפי אבל התם דב''ק היה כנגד רבים לא קי''ל הכי ובת קול לא יצתה אלא לכבודו כדקאמרינן התם מן השמים יוכיחו וא''ת א''כ היכי קאמר רבי יהושע היא הא רבי יהושע קאי אבת קול דר''א וי''ל מדקאמר אין משגיחין בב''ק משום דלא (מן השמים) היא משמע דבכל דוכתא לית לן למיזל בתר בת קול: הביאו לפניו. פי' רשב''ם ירקות. ואין נראה מדלא קתני בהדיא הביאו לפניו חזרת כדקתני בסמוך הביאו לפניו מצה ונראה כפי' ר''ח הביאו לפניו שלחן שהרי אין מביאין השלחן עד אחר קידוש ועל השלחן מונח החזרת: מטבל בחזרת. כלומר אוכל החזרת בטיבול כמו השמש מטבל בבני מעים וכן מטבל בירקות ובקרא נמי משתעי הכי כי תקרעי בפוך עיניך (ירמיה ד) שמנחת הפוך בעינים ופי' רשב''ם דהאי טיבול לאו בחרוסת דהא אכתי לא בא כדקתני סיפא הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ואין זה ראיה דהא קתני הכא חזרת ותניא נמי בסיפא ועוד דחזרת צריך להטביל בחרוסת משום קפא ומיהו היכא שהטיבול ראשון הוי בשאר ירקות אין צריך לטבול בחרוסת אלא או בחומץ או במים ומלח כמו שהיה נוהג ר''ת דהא אמר בגמרא דחרוסת משום קפא וליכא קפא אלא במרור וכ''ש לר''א בר צדוק דקאמר מצוה זכר לטיט דלא שייך אלא במרור לזכר דוימררו את חייהם בחומר (שמות א) ועוד דלא שייך מצוה שטיבול ראשון אינו אלא להיכירא ודלא כה''ר יוסף שעשה בסדרו ויטבול בחרוסת וכן רבינו שלמה בסידרו וה''ר שמעיה: עד שמגיע לפרפרת הפת. פרפרת קרי המרור שאוכל אחר המצה ופרפרת כלומר ממשכת המאכל כמו פרפראות לחכמה (אבות פ''ג מי''ח) שהירקות ממשיכות הלב למאכל ומדקרי למרור פרפרת הפת רמז במשנה דמצה קודמת למרור כדאמר בגמרא: הביאו לפניו מצה. לפי שעקרו השלחן לפני מי שאומר הגדה ועושה הסדר קתני הביאו לפניו מצה ועקירת שלחן היא כדי שישאל הבן ואביו עונה לו עדיין יביאו שלחן לעשות טיבול שני והבן ישאל למה אנו מטבילין שתי פעמים ומיד כשעוקרין מחזירין לפניו והמצה והמרור עליו שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה וכדאמר (לעיל לו. ולקמן דף קטו:) לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה: אע''פ שאין חרוסת מצוה. ואם תאמר אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה וי''ל דכיון דכל עיקר מרור לא ניתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא מקרי ביטול בכך:

דף קיד - א

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד