פסחים קיב ע"ב

דף קיב - ב

לפי  שאין כל אצבעות [אבר תשמיש] שוות, ומתוך שאין תשמישו של זה נוח לה כשל ראשון, תזלזל בו ותשנא אותו.

ד. מצוה וגוף גדול, אם תרצה לעשות מצוה וגם להרויח בה שיגדל ממונך - אוכל פירות, ולו [גירסת יעב"ץ ורש"ש] שכר.

הלוה לחבירך מעות לעשות בהן עסק, ותקח במשכון את שדהו, ותאכל פירותיה תמורת ניכוי סכום מועט מההלואה [שאין בכך חשש ריבית, כיון שזוהי "משכנתא דסורא" המותרת, כמבואר בבבא מציעא סז ב], ובאופן הזה יש למלוה ריוח גדול, שאוכל פירות בזול, וגם מצוה היא, שיש ללוה שכר [רווח], בכך שהוא מרויח בעסקיו על ידי המעות שהלוהו.

ה. מצוה וגוף טהור - נושא אשה, ולו בנים. שגם מקיים מצות פריה ורביה, וגם גופו טהור מטומאה הבאה על ידי אונס.

ארבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו.

א. אל תדור בשכנציב [שם מקום] משום דליצני הוו, ומשכו לך בליצנותא. שמא תמשך אחריהם להתלוצץ כמותם.

ב. ואל תשב על מטת ארמית.

וכמה דיעות נאמרו בביאור הדברים:

איכא דאמרי: דלא תיגני שלא תשכב לישון בלא קרית שמע, ^[1] שזה מנהג הארמאין.

ואיכא דאמרי: דלא תינסב שלא תשא אשה גיורתא. ^[2] כי [סנהדרין צז א] הגר עד עשרה דורות אין לבזות גוי בפניו, שעדיין מרגיש עצמו קרוב אליו.

ואיכא דאמרי: ארמאית ממש. שלא תשב על מטה של גוייה, ומשום מעשה דרב פפא, שגוייה אחת היתה חייבת לו כסף, והיה נכנס אליה יום יום לגבות את חובו. יום אחד חנקה את בנה והניחה אותו על המטה, וכשנכנס רב פפא אמרה לו שיישב על אותה מטה עד שתביא את הכסף. וכשחזרה, אמרה לו: אתה הרגת את בני! ונאלץ רב פפא לברוח מן המדינה בשל כך.

ג. ואל תבריח עצמך מן המכס, דילמא משכחו לך, ^[3] יתפשוך, ושקלי מינך כל דאית לך, יטלו ממך כל אשר לך.

ד. ואל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם, מפני שהשטן מרקד בין קרניו, כלומר, שהוא משוגע אז.

אמר רבי שמואל: דוקא בשור שחור וביומי ניסן, שאז הצמחים עולים ודעתו זחוחה עליו ונוגח.

תני רב אושעיא: מרחיקין משור תם, חמשים אמה. משור מועד, כמלא עיניו.

תנא משמיה דרבי מאיר: ריש תורא בדיקולא, כשהשור ראשו נתון בתוך הסל שאוכל בו, כלומר, אפילו כשהוא טרוד באכילתו, סק לאיגרא, עלה לגג, ושדי דרגא מתותך סלק את הסולם מתחתיך, שמא יעלה אחריך.

אמר רב: ניזהא דתורא, לחש שאומרים על השור שלא יגחנו [פירוש אחר, גערה שגוערים בשור להבריחו מעליו, או כדי שיעשה מלאכה. רשב"ם]: הן הן.

ניזהא דאריה, זה זה.

ניזהא דגמלא, דא דא.

ניזהא דארבא ספינה, הילני הייא הילא והילוק הוליא ^[4] [לפירש"י היינו לחש. ולפי הרשב"ם הוא קול לעורר את האנשים המושכים את הספינה בחבל כדי להכניסה לנהר].

אמר אביי: עור, דג, וכוס, חמין, וביצים, וכנים לבנים, כולן קשין לדבר אחר [צרעת].

ומבארת הגמרא: עור, מאן דגני אמשכא דצלא, שישן על עור בבית העבדנים, קודם שתגמר מלאכת עבודו.

דג, שיבוטא שאוכל דג שיבוטא ביומי ניסן.

כוס, שאוכל שיורי "כסא דהרסנא".

[מין מאכל עשוי מדגים קטנים]

חמין, חמימי דחמימי משדרו עילויה שרגיל לשפוך על עצמו מים חמים מאד.

ביצים, מאן דמדרך אקליפים שדורך על קליפות ביצה.

כינים לבנים, מאן דמחוור לבושיה מכבס בגדיו ולא נטיר ליה תמניא יומי לא המתין שמונה ימים משהפשיטן עד שכבסן [פירוש אחר לא המתין שמונה ימים משכבסן עד שלבשן. רשב"ם], והדר לבוש לה, בריין הנך כינים, חוזרות, והן אוכלות בבשרו, וקשין לדבר אחר [צרעת]. ^[5]

אמר רב פפא: ביתא דאית ביה שונרא חתול, לא ניעול בה איניש בלא מסני לא יכנס לשם ללא נעליים.

מאי טעמא? משום דשונרא קטיל לחיויא ואכיל ליה, החתול הורג את הנחש ואוכלו.

ואית ביה בחיויא גרמי קטיני ולפעמים יש בנחש עצמות קטנות, ואי יתיב לה גרמא דחיויא אכרעיה, אם תיכנס ברגלו עצם מהנחש לא נפיק, אינו יוצא, ואסתכן ליה. וזה מסכן אותו.

איכא דאמרי: ביתא דלית ביה שונרא, לא ניעול ביה איניש בהכרא בחושך.

מאי טעמא? דילמא מיכריך ביה חויא, שמא יכרך עליו נחש, ולא ידע, ומסתכן. אבל בבית שיש חתול הוא הורג את הנחשים.

שלשה דברים צוה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי.

א. אל תעש מום בעצמך.

מאי היא? לא תיהוי לך דינא בהדי תלתא, שלא יהא לך דין ודברים עם שלשה אנשים, שמא מתוך שנאתם יעשו עליך קנוניא, דחד הוי בעל דינך, ותרי מהם יהיו סהדי עדים נגדך. ואחר כך יחלקו הכסף ביניהם.

ב. ואל תעמוד על המקח לבדקו בשעה שאין לך דמים לקנות המקח, לפי שאתה מפסיד ^[6] למוכר בכך, שהרי אדם אחר לא יקננו, מאחר והוא רואה שאתה מהפך ומחזר לקנותו.

ג. אשתך טבלה, אל תזקק לה לילה הראשונה.

אמר רב: ודין זה הוא דוקא ב"נדה דאורייתא". שמדין תורה אשה שרואה דם בזמן הראוי להיות נדה, אפילו ראתה את הדם במשך שבעה ימים רצופים, אם פסקה ביום השביעי לפני השקיעה, יכולה היא לטבול מיד בלילה, והיא טהורה.

וחכמים החמירו, שאפילו אם לא ראתה אלא פעם אחת טפת דם, ואפילו קטנה כחרדל, צריכה לישב שבעה ימים נקיים כדין "זבה", ומתחילה את ספירתם של שבעת הימים הנקיים למחרת היום שפסקה לראות בו דם, ורק לאחר שבעת הימים הנקיים היא טובלת, ונטהרת.

אך בזמן שהיו נוהגים לפי דין תורה, היה מותר לה לטבול מן התורה עם סיום שבעת ימי הנידה, מיד בלילה, אור ליום השמיני, אפילו אם ראתה דם במשך כל שבעה ימים הימים, עד סמוך לשקיעת החמה של היום השביעי. ובכל זאת, גם אז היה ענין להחמיר ולא להיזקק לאשה בליל שמיני, לאחר טבילתה, הואיל והוחזק ביום השביעי "מעין פתוח", שגם היום עד לפני השקיעה עדיין ראתה דם, לכן, יש להחמיר ולחשוש דילמא משכה זיבה, שמא תמשיך לראות דם בלילה שלאחר היום השביעי, שהוא זמן הראוי לזיבה, על אף שפסקה מלראות דם לפני שקיעת החמה. ולכן יש להמתין ולהווכח שלא ראתה דם גם אור ליום השמיני, ואז היא מותרת לבעלה ללא חשש.

שלשה דברים צוה רבי יוסי ברבי יהודה את רבי: (מק"ש סימן)

א. אל תצא יחידי בלילה.

ב. ואל תעמוד בפני הנר ערום.

ג. ואל תכנס למרחץ חדש, שמא תפחת, תתמוטט קרקעית המרחץ, ותיפול לתוך החלל המלא מים רותחים שמתחת.

ומבארת הגמרא: עד כמה נחשב המרחץ ל"חדש"?

אמר רבי יהושע בן לוי: עד שנים עשר חדש.

והא דאמרן ואל תעמוד בפני הנר ערום, טעמו הוא משום דתניא: העומד בפני הנר ערום הוי נכפה, חולה במחלת הנפילה. ^[7]

והמשמש מטתו לאור הנר, הויין לו בנים נכפין.

תנו רבנן: המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה, אותו תינוק נכפה.

ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא, שהוא פחות מבן שנה. אבל הוי בר שתא, לית לן בה.

ולא אמרן אלא דגני להדי כרעיה, שהתינוק ישן לצד הרגלים. אבל גני להדי רישיה, אם שוכב לצד ראשו, לית לן בה.

ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עילויה, שלא הניח ידיו עליו. אבל מנח ידיה עילויה, לית לן בה.

וזה שאמרנו אל תצא יחידי בלילה, טעמו משום דתניא: לא יצא יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות, ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת [שם שידה], היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה, יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו.

מעיקרא, הוו שכיחי כולי יומא, בכל יום. זמנא חדא, פעם אחת, פגעה השידה ברבי חנינא בן דוסא.

אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע: "הזהרו בחנינא ובתורתו"! - סכנתיך, הייתי מזיקה אותך.

אמר לה רבי חנינא בן דוסא: אי חשיבנא ברקיע, אם באמת אני חשוב בשמים, גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם!

אמרה ליה: במטותא מינך, בבקשה ממך, שבק לי רווחא פורתא, השאר לי זמן מועט שבו אוכל לעבור ביישוב.

שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות.

ותו חדא זמנא פגעה ביה אותה השידה בא ביי.

אמרה ליה: אי לאו דמכרזי עלך ברקיע: "הזהרו בנחמני ובתורתו!", הוה סכנתיך.

שמו של אביי היה "נחמני". אלא, לפי שגידלו רבו [רבה בר נחמני], לא רצה רבה בר נחמני לקוראו בשמו "נחמני", שהוא גם שם אביו, ולכן קראו "אביי".

אמר לה אביי: אי חשיבנא ברקיע, גוזרני עלייכי שלא תעבורי ביישוב לעולם!

והוינן בה: הא קא חזינן דעברי?

מצוה וגוף גדול אוכל פירות ולו שכר כלו' מלוה את חברו ועושה מצוה ומשתלם ממנו מן השכר מצוה והגוף נקי נושא אשה ולו בנים:

ארבעה דברים צוה רבינו את בנו אל תדור בשכנציב דליצני נינהו דילמא משכו לך ואל תשב במטת ארמית משום מעשה דרב פפא שהיה נושה בארמאי ממון ובא לביתו לפרעו והיה לאותו ארמאי בן ומת והיה מוטל על המטה כיון שנכנס רב פפא אמר ליה שב על המטה כיון שישב על המטה צעק כי אתה הרגת את בני כו' איכא דאמרי אל תשב אל תישן בלא ק"ש איכא דאמרי לא תנסב גיורת ואל תבריח עצמך מן המכס דאי משכחי ליה בידך שקלי לכוליה עסקך ואל תעמוד בפני השור וכו' נזהא דתורא וכו':

שלשה דברים צוה ר' ישמעאל בר' יוסי את רב אל תעש מום בעצמך מאי היא לא יהוי לך דינא בהדי תלתא דחד הוי בעל דין ותרי מיניהו סהדי ואל תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים שנמצאת מפחית המקח בעיני בעליו אשתך טבלה אל תזדקק לה לילה הראשון אמר רבא בנדה דאורייתא שטובלת בתשלום שבעת ימים לראייתה הואיל והוחזק מעין פתוח אבל בסופרת שבעה נקיים לא וכן עוד צוה ר' יוסי בר' יהודה אל תצא יחידי בלילה ואל תעמוד בפני הנר ערום ואל תכנס במרחץ חדשה שמא תפחת העומד בפני הנר ערום נכפה והמשמש מטתו לאור הנר הויין לו בנים נכפים:

ת"ר המשמש מטתו ותינוק קטן בה נכפה.

אגרת בת מחלת שנראת לר' חנינא ולאביי פשוטה היא:

וכן שלא לדור במקום ליצנים ושלא לישב על מטה ארמית ר"ל שלא לישא גיורת או שלא לישן בלא קריאת שמע וכן שלא יבריח עצמו מן המכס ושלא להכניס עצמו במקום הסכנות ושלא להכניס עצמו בדין עם שתקיף ממנו או עם רבים עד שיעשה עמו אחד מהם בעל דין ושנים עדים ועל זו אמרו אל תעש מום בעצמך וכן שלא יתן עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים:

מצוה וגוף גדול אוכל פירות כו'. רוצה לומר במצוה גדולה שאוכל פירות בעולם הזה ולא שכר והקרן בעולם הזה אלא שעומד לו לעולם הבא והיינו דגוף המצוה גדולה לאכול פירות בעולם הזה והקרן לעולם הבא ומצוה וגוף טהור כו' היינו נמי שגוף המצוה בטהרה בנושא אשה כו' וכדאמרינן יראת ה' טהורה זו הנושא אשה וא"כ לומד תורה ורש"י פי' בענין אחר וק"ל:

שור שתור ביומי ניסן כו'. דמזל שור בימי אייר הוא והיינו בימי ניסן בתקופת ניסן ועי"ל ממש בימי ניסן שנלקה בו מזל עלה ודעתו של שור זחה וגסה עליו אז לצמוח קודם בוא מזלו שהוא באייר והוא ענין מעשה העגל כמפורש במקומו שחשבו כשנלקה במצרים מזל הראשון שהוא עלה ניתן כח למזל שור שהוא אחריו באייר והוא ענין שור שחור שרמז בו על מעשה עגל שהושחרו בו פני שונאיהם של ישראל וז"ש שהשען מרקד בין קרניו כמו במעשה העגל ודו"ק:

ועל תעמוד על המקח בשעה כו'. כה"ג אמרינן בס"פ הזהב אל יתלה אדם על המקח בשעה כו' ומשום איסור אונאה נגעו בו שם ויש לחלק:

אגרת בת מחלת כו'. תלה אותה באמה אולי שזה מחלת בת ישמעאל אשת עשו שהולידה רוחות ושידין וע"ז נאמר בה ותהיין מורת רוח וגו' שהולידה רוחין וכה"ג מצינו באדם ק"ל שנים שהיה בנידוי הוליד רוחין כו' כדאמרן בעושין פסין:

אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו בחנינא ובתורתו כו'. תרתי מילי ננהו בחנינא היינו שהיה בעל מעשים כמפורש בכמה דוכתי ועוד ובתורתו וכן צ"ל בנחמני שהיה ג"כ בעל מעשים:

גמרא אוכל פירות ולו שכר נושא אשה ולו בנים. כ"נ דצ"ל:

גמ' מעיקרא הוו שכיחי כולי יומי. כצ"ל ביו"ד:

שאין כל אצבעות שוות. נ"ב ש"מ משום סכנתא לית בה. דלא כס"ה:

שם אוכל פירות ולא. נ"ב כנראה ולו בוי"ו גרסינן אף שיש לדחוק ולפרש שאינו נוטל שכר מעותיו אלא השכר ללוה הוא:

שם שבק לי רווחא פורתא. נ"ב עי' עין יעקב:

מִצְוָה וְגוּף גָּדוֹל, אוֹכֵל פֵּרוֹת וְלֹא שָׂכָר. הנה בפירוש רבינו חננאל ז"ל הנדפס מחדש גריס וְלוֹ בוא"ו ואתי שפיר אך לגרסתינו דגרסי ולא באלף צריכים להבין איך תתיישב וְלֹא באלף לפי פירוש רש"י ז"ל?
ונראה לי בס"ד הכוונה יש עושה משכנתא בנכייתא אך חוזר ומשכיר את הקרקע לבעל הקרקע ולוקח ממנו שכר קצוב ורק משום היתר נוהגין שבעל המעות ישכיר הקרקע לאדם אחר ואותו אדם יחזור וישכיר אותה לבעל הקרקע ועם כל זה אין זו משנת חסידים דמחזי כרבית כיון שזה בעל המעות לוקח שכר קצוב אלא ראוי הוא שבעל המעות יאכל פירות הקרקע יהיה מה שיהיה מעט או הרבה הן חסר הן יתר ואין מגע לבעל הקרקע בזה כלל ועיקר. ולזה אמר גוּף גָּדוֹל וְלֹא שָׂכָר רוצה לומר לֹא יקח שכר קצוב אלא יהיו פירות הקרקע לו הן חסר הן יתר.

וּמִצְוָה וְגוּף טָהוֹר, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלוֹ בָּנִים. נראה לי בס"ד 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר' (נידה כה:) לכן המתנהג בקדושה ובטהרה תמיד ומתרחק מן הרהורים רעים מוכרח שתאותו במשגל מועטת וחלושה ואם כן זה ודאי לא יזריע תחלה אלא אשתו מזרעת תחלה ואז יוליד בנים זכרים. לזה אמר מִצְוָה וְגוּף טָהוֹר אז אין לו רבוי תאוה בתשמיש כל כך על כן נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְלוֹ בָּנִים ולא בנות דזה אשתו מזרעת תחלה:

דְּלָא תִּיגְנִי בְּלָא קְרִיאַת שְׁמַע. הא דקרי לה 'מִטָּה אֲרַמִּית' כי כוחות החיצונים הסובבים בלילה באים להדבק במטתו של אדם ועל ידי קריאת שמע דוחה אותם כמו שנאמר (תהלים צא, ז) 'יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ' ולכן אם אינו קורא קריאת שמע אז דבקים במטתו ולזה נקראת 'מִטָּה אֲרַמִּית' שדבקים בה כוחות החיצונים ולמאן דאמר דְּלָא תִּנְסַב גִּיּוֹרְתָּא נראה לי אף על גב דנתגיירה עם כל זה יש בה תערובת חלקים של אביה ואמה שהם גוים.

נַזְהָא דְּגַמְלָא, 'דָּא דָּא'. נראה לי דלפעמים הגמל יושב בארץ ואינו מקבל לזוז גם אם יכוהו מכת מוות כאשר נמצא כזאת במקומות הערביים גם בזמן הזה ואפשר כי מקודם היה להם לחש של 'דָּא דָּא' שעל ידי הלחש הזה יקום הגמל, והערביים שדבר זה נמצא אצלם בזמן הזה יש להם אמונה שהיהודים יש להם לחש שיכולים להקים הגמל בו, ואף על פי שאומרים היהודים להם שאין אתנו יודע בזה, אין מאמינים.
ואפשר ד'נַזְהָא דְּאַרְבָּא' גם כן הוא על דרך זה שלפעמים ננעצת בקרקע הנהר שטורחים למשוך אותה ואינה נמשכת בנקל אלא בטורח גדול והיה להם לחש של 'הֶילֵנִי הַיָּיא' שעל ידו נמשכת והולכת בנקל.
והנה הגם כי כל דברים אלו הם כפשטן, נראה לי בס"ד דלא הזכירום בתלמוד בשביל הפשט שלהם אלא כיוונו לרמוז בהם עניינים טובים שנוגעים לדברי תורה!
ונראה לי נַזְהָא דְּתוֹרָא, 'הֵן הֵן' כל אדם גדול וחשוב מכוונה בשם שׁוֹר וכמו שכתב רד"ק ז"ל על פסוק (דברים לג, יז) 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ' ואמרו רבותינו ז"ל (פסחים פו:) 'מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול' וזהו שאמר נַזְהָא דְּתוֹרָא לחש ודיבור שצריך ללחוש לפני אדם גדול הוא 'הֵן הֵן' שיסכים לדבריו לעשות כרצונו.
ואומרם נַזְהָא דְּאַרְיָא, 'זה זה' כגרסת הגמרא דידן נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרא"ם ז"ל ריש פרשת מטות דמלת 'זה' פירושו זה הדבר בעינו בלתי שום שינוי כלל אבל מלת 'בה' מורה על מכוון הענין ואין הדבר בעינו. וזהו טעם אומרם (פסיקתא במדבר קלז, ב) משה נתנבא ב'זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' (ויקרא ט, ו) מפני ששכינה מדברת מתוך גרונו, וידוע כי התלמיד חכם נקרא אריה וכנזכר בגמרא (חולין נט:) וזהו חשיבות התלמיד חכם שמדקדק לומר השמועה כמו ששמעה בלתי שום שינוי ואפילו על שינוי אות אחד קפיד כמו שאמרו בגמרא שהיו מקפידין בדבר המשנה שלא לעשות שינוי אפילו באות א', וזהו שאמר נַזְהָא דְּאַרְיָא הוא התלמיד חכם 'זֶה זֶה' שאומר השמועה בלתי שום שינוי שיפול על דבריו לשון זה זה.
ומה שאמר נַזְהָא דְּגַמְלָא, 'דָּא דָּא' נראה לי בס"ד רמז לבעל צדקה ומכנהו בשם גַמְלָא על דרך מה שאמר הכתוב (משלי יא, יז) 'גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד' הנה עליו ראוי לומר לשון 'דָּא דָּא' שהוא ענין נשיאות ורוממות כמו 'וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ' (תהלים יח, יא) וכן (דברים כח, מט) 'כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר', כן זה בעל הצדקה יתרומם ויעוף במעלה בשכר הגמילות חסדים שעושה כי למצוה זו של גמילות חסדים יש שכר גם בהאי עלמא.
ומה שאמר נַזְהָא דְּאַרְבָּא, 'הֶילֵנִי הַיָּיא' רמזו בזה על עולם הזה המכונית בשם סְפִינָה וכאשר כתבו כל המבארים על מאמרי רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג. - עד:), ורוצה לומר עולם הזה לא ניתנה אלא בשביל לעשות בה מלאכת הבורא בניצוצי הקדושה שנתערבו בסיגים בשבירת הכלים קודם בריאת עולם הזה. וידוע כי 'הֶילֵנִי' הוא לשון נהילת הקמח בנפה וכמו שאמרו בגמרא (ביצה כט:) הוה קא נהלה קמחא אגבה דמהולתא שהיא הנפה וכנזכר בערוך, ומלת 'הַיָּיא' רוצה לומר מהרה כמו אשור הייא דאיתא בגמרא דשבת (שבת קיט.), וענין הבירור הוא כמו ענין הרקדת הקמח דתחלה מרקדים אותו מן הפסולת שבו ואחר כך מרקדים אותו להוציא הסולת וזהו בירור אוכל מתוך אוכל וכן הבירור של ניצוצי קדושה הוא בשתים תחלה בירור אוכל מתוך פסולת ואחר כך בירור אוכל מתוך אוכל וזהו שאמר 'הֶילֵנִי' רמז לבירור הייא רוצה לומר מהרה דהיינו תבררו הבירורים מן עולם הזה במהרה שכל אדם צריך למהר בבירור זה יפה שעה אחת קודם! ושארית הלחש אין צריך לרמוז בו כלום כי הוא נאמר לפי פשט המאמר.

'כִּנִּים לְבָנִים', מַאן דְּמִחְוָר לְבוּשֵׁיהּ וְלָא נָטִיר לֵיהּ תְּמַנְיָא יוֹמֵי וְכוּ'. נראה לי היינו דוקא בלבוש שהיה בו כינים ולא פילה אותם כולם קודם כיבוס אבל כלי שלא היה בו כינים או היה בו אך פילה אותו היטב לית לן בה ולכן עתה מנהג העולם שאין ממתינים אחר כבוס ח' ימים.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צִוָּה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אֶת רַבִּי. הנה בשיטת רבינו חננאל הנדפס מחדש גריס את רב והיא גירסה הנכוונה דרבי ישמעאל נחשב כתלמיד לרבי ואיך יאמר עליו לשון צִוָּה וכן בהך שלשה דרבי יוסי ברבי יהודה נמי גריס רב.

אַל תַּעַשׂ מוּם בְּעַצְמְךָ. הנה לפי טעם המפורש בזה שהוא 'דְּלָא תֶּהֱוֵי לָךְ דִּינָא בַּהֲדֵי תְּלָתָא דְּחַד הֲוֵי בַּעַל דִּינָךְ וּתְרֵי הֲווּ סָהֲדִיךְ' הוה ליה למימר 'אַל תַּעֲשֶׂה נֶזֶק בְּעַצְמְךָ' ולא שייך בזה לשון מוּם?
ונראה לי בס"ד שהיה כתוב בתלמוד בכתבי יד תיבת מו"ם שהיא ראשי תיבות מקח וממכר או משא ומתן כי כן דרכם לכתוב תיבות אלו בראשי תיבות 'מו"ם', אך המעתיקים השמיטו הנקודה שלמעלה המורה על ראשי תיבות וכתבו מו"ם בלא נקודה, ונמצא שצוהו אל תעש משא ומתן או מקח וממכר בלתי אמצעי שהוא הסרסור דשמא יזדמן באותו משא ומתן שעשית איזה תביעה לשלשה בני אדם שהיו הם הלוקחים ואז יהיו שנים עדים ואחד בעל דין ויתבעו ממך ממון על אותו מקח וממכר שעשית עמהם ויוציאו ממך שלא כדין אבל אם תעשה כל מקח וממכר באמצעות הסרסור לא יוכלו לעשות עמך קנוניה כזו כי הסרסור יודע ומעיד שכל השלשה הם בעלי דבר.
ומה שאמר וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַמֶּקַח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לְךָ דָּמִים פירוש שתעמוד בשעה שיש לוקח מהפך במקח לקנותו וזה הלוקח שרואה אותך עומד שם חושב שאתה רוצה לקנות ולכך נותן דמים יותר כדי למהר גמר המקח לקנותו ונמצא גרמת לו הפסד בחנם.
או לאידך גיסא שאתה מזיק למוכר דהרואין אותך עמדת על המקח ולא קנית אלא חזרת לאחוריך חושבין שבאת לקנות וראית במקח איזה גרעון וחסרון ולכך לא קנית ואז גם הם לא יקנו ונמצא גרמת נזק לבעל המקח.

הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר, הַוְיָן לוֹ בָּנִים נִכְפִּין. נראה כל נכפין ונכפה דנקיט כאן לאו נכפין בשד ורוח רעה אלא חולי הוא שנראה כמו נכפה שעושה לאדם כמו עילוף וטירוף הדעת ויש חולי של רוח המתקשה בגידין המצוי בקטנים שיתעקמו קצת ידיהם ואצבעותיהם וגם זה הוא בכלל נכפה והשם יתברך ישמור כל עמו ישראל ברחמים!

אַרְבָּעָה דְּבָרִים צִוָּה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אֶת בָּנָיו: אַל תָּדוּר בִּשְׁכֶנְצִיב, מִשּׁוּם דְּאִינְשֵׁי לֵיצָנֵי נִינְהוּ, וּמַשְׁכֵי לָךְ בְּלֵיצָנוּתָא. קשא וכי סלקא דעתך דרבי שימשכו בניו הקדושים אחר הלייצנים שהוצרך לצוותם על כך?
ונראה לי בס"ד יש לייצנים באים לפני החכם לשאול ממנו שאלות שבודים מלבם כדי להתלוצץ בהם בענין זה, דאחד עשיר רשע בא לפני הרב שבעירו, ושואל ממנו אחד נכנס למרחץ וישב ערום לרחוץ ונכנסה אשה זונה כותית ערומה וישבה לפניו לרחוץ כיצד יעשה, אם יסגור עיניו וירחוץ או יקום ערום ויצא לבית החיצון?
עוד שאל, שמעתי אומרים אם אדם בא על אשתו ופרסה נדה בשעת תשמיש שלא יפרוש ממנה באבר חי אלא ימתין עד שימות האבר ויפרוש, אם נזדמן שהיה בחדר עמו אשה נכרית אשת איש, והוא בלתי כונה שכב עמה דחשב היא אשתו, ובאמצע התשמיש הרגיש מחמת הכימות שלה דאינה אשתו, מה יעשה, יפרוש מיד באבר חי או ימתין?
עוד שאל אדם נכנס לחדר ששם אשתו ישנה ועוד ישנים עמה נשים אחרות והיה ליל שבת ואין שם נר, אם מותר להדליק נר בשבת כדי לידע איזו היא מטת אשתו לשכב עמה?
עוד שאל אדם שאין לו פרנסה אלא שכר כתיבה שכותב אצל סוחר וזה גוזר עליו שיכתוב בשבת, אם מותר לו לכתוב בשבת דאמרו חכמים (פסחים קיב.) 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'?
ועוד שאלו שאלות כאלו שבדה מלבו כדי להתלוצץ בהלכות ודברי תורה, ואפשר אלו האנשים היה דרכם בכך שישאלו שאלות שבודים מלבם כדי להתלוצץ, ואמר לו שיפרוש מהם כי מַשְׁכֵי לָךְ בשאלות של לֵיצָנוּתָא, כלומר שאין כונתם לידע הדין ורק כדי להתלוצץ ואתה תחשוב שהם צריכין לידע הדין ותאבד זמן בתשובות על שאלות כאלו שהם בודים מלבם להתלוצץ.

לָא תִּיגְנִי בְּלָא קְרִיאַת שְׁמַע. קשא קריאת שמע שעל המטה היא חיוב גדול שעושה בה תיקון, והיא המשלמת ארבעה קריאת שמע כפי דברי רבינו האר"י ז"ל, וכאן משמע שהיא מילי דחסידות? ונראה לי בס"ד כונתו אם הוא ישן אחר חצות לילה, דאז עבר זמן תיקון קריאת שמע שעל המטה, ועם כל זה מצוהו שיקרא קריאת שמע וישן.
ומה שאמר אַל תַּבְרִיחַ מִן הַמֶּכֶס קשא, והלא זה אסור מדינא להבריח מן המכס? ונראה לי דאיירי במוכס שגוזל ועושק ונוטל יותר מן הקצבה שקצב המלך דמותר להבריח, ועיין בסה"ק רב ברכות.

ואיכא דאמרי ארמית ממש ומשום מעשה דרב פפא. בפ"ק דברכות דף ח' ע"ב כתבתי אני בעניי דמקשים דסוגיא דהתם הפך מה שפירשו רש"י ורשב"ם כאן וכתבתי דמדברי רש"י התם מוכח דגריס כגירסת הש"ס שם. ועתה נראה בעיני פשוט דנסחת הש"ס בברכות שלפני רש"י היתה סתם משום מעשה דרב פפא ותו לא כדאמרי' הכא ובא לפרש המעשה דאי לאו הכי אלא גריס כנסחתין לשון רש"י שכתב שם מעשה דר"ף שאמרה לו שב וכו' שפת יתר הוא אלא מוכח דלא גריס לה ותנתק ותמוש הקושי' הנז'. ולשון רש"י שכתב היתה רוצה להעליל וכו' אפשר דנקט כי האי לישנא משום דברח ר"פ וניצול ממנה שהיתה רוצה להעליל לפני שופטיהם והיתה סכנה לר"פ אבל בברחו ניצול. הגם הלום ראיתי בסדר הדורות דף קמ"ב ע"ב שהרב ז"ל הקשה הקושיא. וכתב דאולי ב' מעשיות היו אבל מ"ש בברכות מכאן אמרו קשיתיה דמעובדא קמא אתמר ע"ש. ותו יקשה על זה דהש"ס הו"ל לאתויי עובדא קמא דהיה ר"פ מסוכן והוצרך לברוח:
ואע"ג דבסוגיין אמרינן דרבינו הקדוש ציוה אל תשב על מטת ארמית. ישב רב פפא לפי דברי רש"י ורשב"ם ולא חש לצואת רבינו הקדוש לבניו. אי בעית אימא דסבר דהויא חששא רחוקה ורבינו ציוה לבניו להתרחק אף מחששא רחוקה. ואי בעית אימא דהוה מפרש על מטת ארמית בלי ק"ש או גיורת וכי איתרע ביה מילתא אסרו חכמים לישב על מטת ארמית ממש ופירשו צואת רבינו הקדוש הכי והיינו דאמרינן פ"ק דברכות לפי נסחתינו מכאן אמרו חכמים אסור לישב וכו' דהגם דמזמן רבינו הקדוש חש לה וציוה לבניו מ"מ לא היה מבורר א"נ זהירות בעלמא הוה אבל השתא אמרו אסור לישב וכו' אחר זמן רב ראיתי בס' הערוך ערך ארם שכתב כדברי רש"י ורשב"ם דסוגיין. הגם הלום ראיתי למהר"ם די לונזאנו במעריך ערך ארם שהביא דברי הערוך וכתב עליו זה תימה גדול דאדרבא להפך אמרו פ"ק דברכות דר"פ נשמר ונזהר ולא רצה לישב עכ"ל וק"ק עליו דלא זכר דרש"י ורשב"ם כתבו כדברי הערוך והו"ל לתמוה עליהם:

[בש"ס בלילי שבתות מפני שאגרת וכו' מצאתי בספר מאיר תהלות להרב מהר"ר מאיר ערמה בנו של הרב העקידה והובאו שם במזמור צ"א דברי הרב מהר"י טאייטאצק שכתב משם המקובלים וז"ל בקצור ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים בת מכשף וגרשה ישמעאל במצות אביו והיתה מעוברת וילדה מחלת והאם והבת נשתתפו ורוח אחד נמשך אצל מחלת ונתעברה וילדה בת וקראת אגרת על שם הרוח ואח"ך יצאה מחלת מהמדבר והיתה אשת עשו ובתה נשארה במדבר עכ"ל ועוד האריך ע"ש והרב מהרש"א בח"א כתב תלה אותה באמה אולי שזו מחלת בת ישמעאל אשת עשו שהולידה רוחות וכו' ועל זה נאמר ותהיין מורת רוח וכו' עכ"ל וכיון הרב אל האמת כמ"ש מהר"י טאייטצק וכבר נודע גדולתו בתורה וחסידותו והיה לו מגיד. ובזה נודע מה שרמז הכתוב על נשיו לו לאשה כלומר ראויה לו לפי מעשיו שהיה מקור הסט"א ולקח כל המח"לה אשר שם במצרי"ם]:

שאין כל האצבעות שוות. אבר תשמיש שלא יהא תשמיש זה טוב לה כראשון ותזלזל בו: מצוה וגוף גדול. אם תרצה לעשות מצוה וגם תשתכר בה שיגדל ממונך: אוכל פירות ולא שכר. הלוה חבירך מעות על הקרקע לאכול פירות בנכייתא בזול שתנכה לו דבר מועט מן הדמים והיינו ריוח גדול וגם מצוה היא שיש ללוה שכר ריוח שצריך למעות ולסחורה: דלא תיגני בלא ק''ש. שזה מנהג הארמאין: איכא דאמרי אל תשב במטה ארמית ממש משום מעשה דרב פפא שהיתה ארמית אחת חייבת לו מעות ונכנס מדי יום יום בביתה לגבות הימנה יום אחד חנקה את בנה ונתנתו על המטה וכשנכנס רב פפא אמרה לו שב עד שאביא מעותיך וכן עשה כשבאתה אמרה: המתה את בני וברח מן המדינה: וביומי ניסן. שהצמחים עולין וגס לבו בהן ונוגח: בדיקולא. בטרסקל שהוא אוכל בו: ניזהא דתורא. לחש על השור שלא ינגחנו: אמשכא דצלא. הישן על עור בבית העבדנין קודם שתגמר מלאכתו: חמימי דחמימי דשדא עילויה. אם רגיל לשפוך עליו מים חמים יותר מדאי על בשרו: מאן דמחוור לבושי'. ולביש להו מקמי ח' יומי דאכתי לא מטי ח' יומי דאשלחינהו הנהו כנים הדרי ואכתי איכא בהו חיותא ואכלי ליה וקשין לדבר אחר: בהדי תלתא. דהוה חד בעל דינך ותרי ליהוי סהדך: ובנדה דאורייתא. קודם שהחמירו על עצמן לישב ז' נקיים וטובלת ביום שפסק המעין אל תזקק באותו לילה הואיל והיום ראתה והוחזק מעין פתוח דילמא שפעה זיבה: שמא תפחת. ותחתיה חלל מלא מים:

רשב"ם
שאין כל האצבעות שוות. אבר תשמיש ומתוך שאין תשמישו של זה נוח לה כשל ראשון תשנא אותו: מצוה וגוף גדול. אם תרצה לעשות מצוה וגם תשתכר בה: אוכל פירות ולא שכר. הלוה מעות לחבירך על קרקע לאכול פירות בנכייתא בזול [שתנכה] לו דבר מועט מן הדמים כמשכנתא דסורא (ב''מ דף סז:) והיינו ריוח גדול וגם מצוה היא שיש לו ללוה שכר ריוח שצריך למעות לסחורה: דלא תיגני בלא ק''ש. שזהו מנהג דארמאין: וא''ד. על מטה ארמית ממש משום מעשה דרב פפא שהיתה ארמית אחת חייבת לו מעות ונכנס בביתה לגבות הימנה חנקה את בנה ונתנתו על המטה וכשנכנס רב פפא אמרה לו שב על המטה עד שאביא מעותיך וכן עשה כשבאתה אמרה לו המתה את בני וברח לו מן המדינה: לא תינסוב גיורתא. משום דאמרינן גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה (סנהדרין צד.): מפני שהשטן מרקד. לאו דווקא אלא משוגע כדמפרש לקמן: וביומי ניסן. שהצמחים עולין וגס לבו ונוגח: ריש תורא בדיקולא. רבותא היא אפילו כשראש השור בתוך הסל שהוא אוכל בו וטרוד באכילתו: שדי דרגא. פן יעלה אתריך: ניזהא דתורא. לחש על השור שלא ינגחנו כך פירש רבינו ונראה בעיני שאינו לחש אלא גערה שגוער בו בלשון הזה להבריחו מעליו או כדי שיעשה מלאכה וכן כולן: ניזהא. גערה: ניזהא דארבא. כדי למושכה בחבל ולהוליכה לנהר: אמר אביי עור ודג כו'. לקמן מפרש להו ואזיל: משכא דצלא. הישן על העור קודם שתגמר עבודתו צללא הוא עבדן כדאמרי' בב''ב (דף ה.) ארבעה לצלא וארבעה לצללא: חמימי שדא עליה. אם רגיל לשפוך מים חמין יותר מדאי על בשרו: מאן דמחוור לבושיה. ולבוש להו מקמי שמנה יומי דאכתי לא מטו שמנה יומי שכיבסן הנהו כנים הדרי ואיכא בהו חיותא וקשין לדבר אחר צרעת: בהכרא. בחושך: דחד הוי בעל דינך. ותרי לסהדו עלך ויחלקו בין שלשתן ומתוך שנאה שנחלקת עמהן יעשו עליך קנוניא זו לתבוע ממך: אל תעמוד על המקח. לסחור והמוכר ישראל הוא ואין לך דמים לקנות המקח ונמצא מפסידו חנם שלא יקחנו אחר מאחר שאתה מהפך בו: בנדה דאורייתא. קודם שהחמירו על עצמן לישב שבעה נקיים ואפילו רואות כל שבעה טובלות בליל שמונה ומשמשות ואל תזקק באותו הלילה הואיל והיום ראתה והוחזק מעין פתוח דילמא שפעה זיבה בשעת תשמיש: שמא תפחת. ותחתיה חלל מלא מים: בנחמני. אביי ולפי שגידלו רבה בר נחמני קרוי כן:

אין תוס' על עמוד זה