ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא [ויבוא להמנע מלעשות את הפסח], או דילמא [שמא] סמוך למנחה קטנה תנן [שנינו] וטעם האיסור משום מצה, שאם יאכל סמוך ללילה דילמא אתי למיכלה למצה [שמא יבוא לאכול את המצה] אכילה גסה כלומר אכילה שאדם אוכל בעל כורחו בלא רצון מתוך שהוא כבר שבע.

אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע] פיתרון לשאלה זו ממה ששנינו: אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בכל יום בתשע שעות (שלש שעות לפני הלילה) — אותו היום של ערב פסח לא יאכל עד שתחשך. ונדייק מכאן לעניננו: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] סמוך למנחה קטנה תנן [שנינו], היינו רבותיה [זוהי גדולתו] של אגריפס שנמנע ואינו אוכל ונוהג איסור בעצמו לפני הזמן,

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] סמוך למנחה גדולה שנינו, אם כן מאי רבותיה [מהי גדולתו] של אגריפס, הלא חל איסור עליה מעיקרא [מתחילה] לפני תשע שעות, שהרי מחצות היום ואילך אסור לו! אלא על כורחך צריך לומר סמוך למנחה קטנה תנן [שנינו], ובכך גדולתו של אגריפס שנהג בערב פסח שלא כרגילותו.

ויש לשאול: סוף סוף מאי רבותיה [מהי גדולתו] של אגריפס, הא מטיא ליה [הלא הגיע לו] כבר זמן איסורא [האיסור] שהרי מן הסתם תימשך סעודתו מעט לתוך הזמן האסור לכל ישראל (שהרי זמן מנחה קטנה היא בתשע ומחצה), ומכיון שכך, אסור לו אף להתחיל לסעוד בשעה זו! ומשיבים: בכך יש חידוש, מהו דתימא [שתאמר] תשע שעות לאגריפס כארבע שעות דידן [שלנו] דמי [נחשבות], שכיון שאין הוא רגיל לסעוד סעודה ראשונה של יום בבוקר כשאר אנשים אלא אחר הצהרים, היה ראוי אולי לומר שמאחר וזוהי רגילותו, הרי שעה זו לגביו כשעת בוקר לשאר אנשים ויהיה רשאי לאכול בה אף בערב פסח, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מחלקים.

אמר ר' יוסי: אף שאסור בסעודה ממש משעת המנחה ולמעלה, אבל מטביל ואוכל הוא במשך הזמן במיני תרגימא [מטעמים, פירות או בשר] שאינם סעודה גמורה ואין בהם כדי שביעה. ומסופר: ר' יצחק מטביל בירקי [בירקות] תניא נמי הכי [שנויה תוספתא גם כן כך] שמותר לאכול מיני תרגימא בערב פסח לאחר שעת המנחה: ערב פסח אחר הצהרים היה השמש מטביל בבני מעיין של הבהמות שנשחטו לסעודת החג ונותנן לפני האורחים המנויים על הפסח, כדי שאכילה זו תגרום להם לאכול בלילה את הפסח והמצה לתיאבון.

ואף על פי שאין ראיה מפורשת מן הכתוב לדבר שאכילה אחת מושכת אכילה אחרת, מכל מקום יש זכר ורמז לדבר מן הכתוב, שנאמר: "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קצים" (ירמיהו ד, ג) ולומדים מכך שכדי להגיע לתוצאות צריך להשתדל ולהכין את הדברים מראש, וכן באכילה יש צורך לאכול משהו כדי שיוכל לאכול אחר כך הרבה.

מסופר: רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפסחא כי היכי דניגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא [היה שותה יין כל ערב הפסח כדי שימשוך את לבו שיאכל מצה יותר בערב]. אמר רבא: מנא אמינא לה דחמרא מגרר גריר [מנין אומר אני אותה את הדעה הזו שהיין מושך לאכול], דתנן [ששנינו במשנה]: