פסחים קז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - א

אמר רבא: הילכתא: טעם - מקדש. וטעם - מבדיל.

ומי שלא קידש בערב שבת - מקדש והולך כל היום כולו, עד מוצאי שבת.

מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת כולו. ^[1]

אמימר פתח לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא - אמר רבא: הילכתא: טעם מקדש. טעם מבדיל.

מי שלא קידש בערב שבת, מקדש והולך כל היום כולו.

מי שלא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל והולך כל היום כולו של יום ראשון [ולא עד יום רביעי כלישנא קמא]. ^[2]

אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: זימנא חדא פעם אחת איקלע אמימר לאתרין, לעירנו, ורצה להבדיל במוצאי שבת, ולא הוה לן חמרא.

אייתינא ליה הבאנו לו שיכרא שכר ולא אבדיל. לא רצה להבדיל עליו, ובת טוות, הלך לישון מבלי לאכול כלום, כי לא רצה לאכול לפני הבדלה.

למחר, טרחנא ואייתינא ליה חמרא, ואז אבדיל הבדיל, וטעים מידי לאחר הבדלה.

לשנה, כעבור שנה, תו איקלע אמימר לאתרין. לא הוה לן חמרא. אייתינא ליה ^[3] שיכרא.

אמר: אי הכי, שאין יין בעיר הזאת אלא רק שיכר - חמר מדינה הוא! ואפשר להבדיל עליו. אבדיל, וטעים מידי!

שמע מינה מהאי עובדא דאמימר תלת הלכות - ^[4] א. שמע מינה: המבדיל בתפלה שאמר אתה חוננתנו בכל זאת צריך שיבדיל גם כן על הכוס. שהרי אמימר מן הסתם הבדיל בתפלה ואעפי"כ הבדיל על הכוס.

ב. ושמע מינה: אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל. שהרי אמימר לא אכל עד למחר.

ג. ושמע מינה: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת השבוע כולו. שהרי אמימר הבדיל למחר. ^[5]

בעא מיניה רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא במקום שאין יין? ^[6]

אמר ליה רב חסדא: השתא ומה פירזומא שכר שעורין ותאינו שכר תאנים ואסני שכר תותים, שהם חשובים יותר מסתם שכר שהיה מצוי אצלם, שהוא שכר תמרים, דבעאי מיניה דרב אם אפשר לקדש עליהם, ורב בעי מרבי חייא, ורבי חייא בעי מרבי, ולא פשט ליה.

שיכרא דידן מיבעיא?! ודאי שהוא ספק אם אפשר לקדש עליו.

סבור מינה היו סבורים בני הישיבה דרב סבר כי רק קדושי הוא דלא מקדשינן על שכר. אבל אבדולי מבדלינן.

אמר להו רב חסדא: הכי אמר רב: כשם שאין מקדשין עליו כך אין מבדילין עליו!

איתמר נמי אמר רב תחליפי בר אבימי אמר שמואל: כשם שאין מקדשין עליו על שכר, כך אין מבדילין עליו!

לוי שדר ליה לרבי שיכרא בר תליסר מגני. נתן מים על תמרים ולאחר שהמים קלטו את טעם התמרים נתן אותם שוב על תמרים אחרים, וכך עשה שלש עשרה פעמים.

טעמיה רבי טעם מהשיכר, והוה בסים טובא חזק מאד.

אמר: שיכר כגון זה - ראוי לקדש עליו, ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם!

בליליא לערב צעריה, גרם לו השיכר לשלשול.

אמר: מיסרן ומפייס! אמנם בסוף הוא מצער את השותה אותו, אבל בשעת שתיה הוא מפייסו! ^[7] כלומר, השיכר זה הוא טוב וראוי לומר עליו קידוש והבדלה.

אמר רב יוסף: אדור נדר ברבים כדי שלא אוכל להתיר אותו [שהדין הוא שנדר שנדרו אותו ברבים אין לו הפרה], ^[8] דלא אישתי שיכרא!

אמר רבא: אישתי מי זוריון, אני מעדיף לשתות מי משרת הפשתן, ולא אישתי שיכרא!

ואמר רבא: תיהוי שקיותיה שיכרא. כל שתיתו תהיה רק שיכר. כלומר יהיה עני ולא יוכל לקנות יין, מאן דמקדש אשיכרא! שיענש כל כך מדה כנגד מדה.

רב, אשכחיה רב הונא דקדיש אשיכרא, אעפ"י שהיה יין בעירו, ^[9] כי היה השיכר חביב עליו.

אמר ליה רב הונא: שרי התחיל אבא [כינוי לרב] למיקני איסתירא לקנות זוזים מ שיכרא.

כלומר, התחלת לייצר שיכר ולהתפרנס ממנו, ולכן הוא חביב בעיניך, ואתה מקדש עליו.

תנו רבנן: אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין.

וקא סלקא דעתין דאין מברכין כלל על שאר משקין חוץ מיין.

ומקשינן: אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכין עליהו שהכל נהיה בדברו?

ומשנינן: אמר אביי: הכי קאמר: אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך עליו ברכת המזון אלא על היין.

תנו רבנן: אין מקדשין על השכר. משום רבי אלעזר בר רבי שמעון: מקדשין על השכר.

מטעימת יין, היינו, מה שאמרו שהמברך צריך שיטעום, די בכל שהוא.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: צריך לשתות מלא לוגמא [והוא רוב רביעית. תוד"ה אם טעם]. ^[10]

אמר רב הונא אמר רב, וכן תני רב גידל דמן נרש ממקום ששמו נרש: המקדש וטעם מלא לוגמא, יצא. ואם לאו - לא יצא.

אמר רב נחמן בר יצחק: אנא תנינא לה לאותה ברייתא משמיה דרב גידל ולא נזכר בה לא גידול בר מנשיא, ולא גידול בר מניומי. אלא גידול סתמא.

ומבארינן: למאי נפקא מינה? למירמא אדידיה. שלא נוכל להקשות מדברי רב גידול על ברייתא זו, כי שמא הוא רב גידול אחר.

שנינו במשנה: ערבי פסחים סמוך למנחה ^[11] לא יאכל אדם עד שתחשך.

איבעיא להו: האם סמוך למנחה גדולה תנן, דהיינו מסוף שעה ששית, שזמן מנחה גדולה הוא בשש ומחצה [שאז הוא זמן הקרבת תמיד של בין הערביים המוקדם ביותר בשנה, כשחל ערב פסח בערב שבת], וחצי שעה קודם לה אסור לאכול.

או דלמא סמוך למנחה קטנה תנן, שהוא בסוף שעה תשיעית, שזמן מנחה קטנה הוא בתשע ומחצה [שאז הוא זמן הקרבת התמיד כל השנה]?

וצדדי האיבעיא הם:

הערות

^[1] השייכות של הלכות אלו זו לזו משום דמ"ד טעם אינו מבדיל היינו שמבדיל למחר והו"א דטעמא דמ"ד טעם מבדיל הוא משום שאין לו תשלומין למחר ולכן התירו לו להבדיל הערב. וקמ"ל רבא דאע"ג דטעם מבדיל בכל זאת יש לו תשלומין. שו"ת חת"ס יו"ד סי' ר"נ ד"ה וא"א.

^[2] כתבו התו' דהלכה כלישנא קמא דמבדיל עד רביעי בשבת ולכן נוהגין בתשעה באב שחל בשבת להבדיל ביום ראשון בערב אחר התענית. תוד"ה אמימר. והרמב"ן כתב שאפילו למ"ד מבדיל והולך עד יום רביעי הני מילי כשהיה ראוי להבדיל במוצאי שבת אבל כשלא היה ראוי להבדיל במוצ"ש אינו יכול להשלים שהרי זה דומה למה שאמרו כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ועוד כתב שבתשעה באב שחל בשבת אין צריך כלל תשלומין להבדלה לפי שלא נתחייב אותו מוצ"ש בהבדלה על הכוס שהרי אמרו שכשהיו עניים תיקנו הבדלה בתפילה, ואין לך עניות גדולה מתשעה באב שכל ישראל עניים מרודים הם. הובא בר"ן. והר"ן הביא מבה"ג שפוסק כמ"ד שמבדיל רק כל היום כולו של יום ראשון ומ"מ יכול להבדיל במוצאי ת"ב הואיל ולא היה יכול להבדיל במוצ"ש. וכתב שהקשו עליו שהרי לפי דיעה זו אין להבדלה תשלומין כלל שמה שמבדיל ביום ראשון אינו מדין תשלומין אלא שכל היום זמנה לפי שהיום הולך אחר הלילה. ותירץ הר"ן שאמנם בדרך כלל אין תשלומין להבדלה שהרי הוא כפושע ומזיד וכמו בתפילה שאם לא התפלל במזיד אין לו תשלומין וכאן אפילו שכח הוי ליה מזיד כיון שלא נזכר כל יום הראשון אבל היכא דלא אפשר כגון בת"ב סמכינן אלישנא קמא דמבדיל והולך עד יום רביעי.

^[3] בגמ' לא גרסינן כאן "ליה". וכתב הרש"ש שהביאו השיכר לעצמם שהם יבדילו ולא שיבדיל הוא שהרי בשנה שעברה לא רצה להבדיל עליו ומה להם להביא שוב.

^[4] ולא חשיב הא דאפשר להבדיל על חמר מדינה דלא מיירי אלא בדברים שהם מסידרי הבדלה. אי נמי מילתא דפשיטא היא שכיון שאין יין בעיר עדיף שיבדיל על חמר מדינה מאשר לא יבדיל כלל. רשב"ם.

^[5] אף שאין ראיה מאמימר אלא שמבדיל כל היום נקט כל השבת כולו משום שכך היא ההלכה. תוד"ה וש"מ.

^[6] כ"כ הרשב"ם. וכתב הרא"ש [סי' י"ז] דהיינו שהוא חמר מדינה. וכתב שאעפ"י שמסיק דאין מקדשין ואין מבדילין עליו מ"מ אין להוכיח מכאן שאין מקדשין על חמר מדינה שאפשר שכמו שאין הלכה בהא דאין מבדילין עליו כך בקידוש יכול לקדגש עליו. ועוד כתב הרא"ש שאפשר לפרש האיבעיא במקום שהשיכר אינו חמר מדינה אבל במקום שהוא חמר מדינה מקדשין ומבדילין עליו אפילו לדעת רב חסדא. וכן דעת תו' לעיל קו, ב ד"ה מקדש דסוגיין אפשר לפרש באינו חמר מדינה וראיה לזה שהרי קאמר כשם שאין מקדשין עליו כך אין מבדילין עליו, והבדלה פשיטא שמבדילין על חמר מדינה. ולהלכה מסיק הרא"ש דבלילה עדיף שיקדש על הפת כיון שהסעודה באה לכבוד שבת אבל בבקר עדיף לקדש על השיכר שאם יקדש על הפת בטלה לגמרי קידוש של היום שהרי אין כאן שום היכר לקידוש.

^[7] כך פירש רש"י. והרשב"ם מפרש בלשון תמיה וכי מי שמצער ראוי הוא לפייס ולרצות לפני הקב"ה ולומר עליו קידוש.

^[8] כך סבור רב יוסף אבל אין הלכה אלא דוקא נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה. תוד"ה אדור.

^[9] כ"כ הרשב"ם. וכתב מהרש"א שהרשב"ם הוכרח לפרש שהיה יין בעירו שאם לא כן הו"ל חמר מדינה דלכו"ע מותר לקדש עליו. וכתב הרש"ש שהמהרש"א אינו מפרש דברי הרשב"ם לעיל [הערה 6] כהרא"ש שהאיבעיא היתה על שיכר שהוא חמר מדינה שהרי שם מסיק דרב סבר שאין מקדשין על שיכר והיינו אפילו כשהוא חמר מדינה אלא הוא מפרש דמה שכתב הרשב"ם שם "במקום שאין יין" היינו שאינו מצוי כל כך ומ"מ עלינו עדיין חמר מדינה. ויש אחרונים שמפרשים דברי הרשב"ם כאן לפי שיטת הרא"ש בדעת הרשב"ם שאכן רב סובר שאין מקדשין על השיכר אפילו הוא חמר מדינה ולכן אין לומר כאן שהטעם שקידש על השיכר היה משום שהיה חמר מדינה ועל כרחך טעמו משום שהיה חביב לו ואם כן מיירי אפילו כשהיה יין בעירו.

^[10] ועוד כתבו התו' שמשערים כמלא לוגמיו לכל אדם בשלו ובאדם בינוני הוי רוב רביעית ולעוג מלך הבשן צריך יותר מכן. וכתב הר"ן דעכ"פ אי"צ לשתות יותר מרביעית אף לעוג מלך הבשן ואינו דומה ליוה"כ שמשערין לעוג מלך הבשן במלא לוגמא דידיה ממש אף שהוא יותר מרביעית ששם הטעם משום יתובי דעתיה וכל אחד מיתבא דעתיה דמלא לוגמא שלו אבל בקידוש שכל הכוס אינו אלא רביעית א"א שיצטרך לטעום יותר מרביעית אלא צריך לשתות הפחות משני אלו או מלא לוגמיו או רביעית.

^[11] הקשו התו' למה נקראת תפילה זו בשם "מנחה", דאי משום שהיו מקריבין מנחה בין הערביים הרי גם בבקר היו מקריבין מנחת חביתין ומנחת התמיד. ותירצו שאה"נ אלא שבשחרית יש שם אחר "תפילת שחרית". ועוד לפי שאמרו הוי זהיר בתפילת המנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפילת מנחה ושמא בשעת הקרבת המנחה נענה ולכך היא נקראת תפילת מנחה שאז היה שעת רצון. תוד"ה סמוך.

אמר רבא: הילכתא [הלכה] היא: מי שטעם לפני קידוש — מקדש, ומי שטעם לפני הבדלה — מבדיל, ומי שלא קידש בערב שבת — מקדש והולך כל היום של שבת כולו עד מוצאי שבת. מי שלא הבדיל במוצאי שבת — מבדיל והולך כל השבת (השבוע) כולו, כלומר, כל חלק השבוע שעדיין נחשב כאחרי השבת, שזהו עד יום רביעי.

אמימר פתח לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא [פתח ושנה את השמועה, ההלכה, הזו של רבא בלשון זו], אמר רבא הילכתא [הלכה]: טעם לפני קידוש — מקדש, טעם לפני הבדלה — מבדיל, מי שלא קידש בערב שבת — מקדש והולך כל היום כולו, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו ביום ראשון ולא בכל השבוע.

מסופר: אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא [אמרו לו מר הצעיר ומר הזקן בניו של רב חסדא] לרב אשי: זימנא חדא איקלע [פעם אחת הזדמן] אמימר לאתרין [למקומנו], ולא הוה לן חמרא [היה לנו יין] להבדלה, אייתינא ליה שיכרא [הבאנו לו שיכר] ולא אבדיל [הבדיל] ובת טוות [ולן בצום] שהרי מי שלא הבדיל אסור לו לאכול. למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא, ואבדיל וטעים מידי [למחרת טרחנו והבאנו לו יין, והבדיל וטעם דבר מה]. לשנה אחרת תו איקלע לאתרין [שוב הזדמן למקומנו], לא הוה לן חמרא אייתינא שיכרא [היה לנו יין הבאנו שכר] אמר: אי הכי [אם כך] שאין יין מצוי במקומכם אלא בדוחק, הרי השיכר חמר [יין] מדינה הוא, ודינו כיין במקום זה, אבדיל וטעים מידי [הבדיל עליו וטעם דבר].

ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה מהתנהגותו שלשה דברים]. שמע מינה [למד ממנה]: המבדיל בתפלה, צריך שיבדיל על הכוס. שהרי מן הסתם כבר הבדיל אמימר בתפילתו באמירת "אתה חוננתנו". ושמע מינה [ולמד ממנה]: אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל. ושמע מינה [ולמד ממנה]: מי שלא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל והולך כל השבת כולו.

א אגב המעשה בסירובו של אמימר להבדיל על שיכר, דנים בשאלה זו בהרחבה. בעא מיניה [שאל ממנו] רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא [לקדש על שיכר תמרים]? אמר: השתא [עכשיו] ומה פירזומא ותאיני ואסני [שיכר שעורים ושיכר תאנים ושיכר תותים] שהם מעולים בטעמם דבעאי מיניה [ששאלתי ממנו] מרב אם מותר לקדש עליהם, ורב שאל שאלה זו בזמנו מר' חייא, ור' חייא שאל שאלה זו מרבי ולא פשט ליה [פתר לו] ולא מצא היתר ברור לדבר, אם כן שיכרא מיבעיא [שיכר תמרים צריך לומר] שאין מקום להתירו לקידוש?!

סבור מינה [סברו מכאן] השומעים כי קדושי [לקדש] הוא שלא מקדשינן עילויה [מקדשים עליו] אבל אבדולי מבדלינן [להבדיל מבדילים]. אמר להו [להם] רב חסדא: הכי [כך] אמר רב: כשם שאין מקדשין עליו על שיכר תמרים כך אין מבדילין עליו. איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: שיכר, כשם שאין מקדשין עליו כך אין מבדילין עליו.

מסופר: לוי שדר ליה [שלח לו] לרבי שיכרא בר תליסר מגני [שיכר בן שלוש עשרה שריות] שבאותם מים שרה שלוש עשרה פעמים בזו אחר זו תמרים אחרים כדי שיספגו במים הליחה והטעם של כולם והוא מובחר ביותר, טעמיה [טעם אותו] רבי — הוה בסים טובא [היה טוב ביותר], אמר: שיכר כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם שהוא מובחר כיין. בליליא צעריה [בלילה לאחר מכן ציער אותו] שגרם לו לבעיות עיכול. אמר: מיסרן ומפייס [השיכר מצער מצד אחד ומפייס מצד שני].

כיון שהוזכר שהשיכר מצער בשל שתייתו מביאים עוד דברי אמוראים בנושא זה. אמר רב יוסף: אדור ברבים נדר שאין לו התרה שלא אישתי [אשתה עוד] שיכרא [שיכר] מפני שהוא מזיק, אף שהיה משקה מקובל בבבל. אמר רבא: אישתי מי זוריון ולא אישתי שיכרא [אשתה מי שריית הפשתן ולא אשתה שיכר].

ואמר רבא: תיהוי שקיותיה שיכרא מאן דמקדש אשיכרא [יהיה משקהו הקבוע שיכר, של זה שמקדש על שיכר] מידה כנגד מידה שכל מי ששותה שיכר לקידוש כדרך העניים - יהיה בסופו של דבר עני ויהיה משקהו הרגיל שיכר כדרך עניי בבל. מסופר: רב, אשכחיה [מצא אותו] רב הונא דקדיש אשיכרא [שהוא מקדש על שיכר], אמר ליה [לו]: שרי [החל] אבא שמו הפרטי של רב למיקני איסתירי משיכרא [לקנות מעות מן השיכר]. כלומר, התחלת לעסוק בתעשיית שיכר ומכירתו ומשום כך התחבב עליך השיכר, ומקדש אתה עליו.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין. ותוהים: אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכינן עליהו שהכל נהיה בדברו [וכי על שיכר ועל מים אין אנו מברכין עליהם "שהכל"]? אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך היתה הכוונה: אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך ברכת המזון אלא על היין. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מקדשין על השכר. משום (בשם) ר' אלעזר בר ר' שמעון אמרו: מקדשין.

מטעימת יין שאמרו שכל המקדש צריך שיטעום מן היין שבכוס הרי בטעימה כל שהוא יוצא ידי קידוש. ר' יוסי בר יהודה אומר: מלא לוגמא הוא שיעור הטעימה. אמר רב הונא אמר רב, וכן תני [שנה] רב גידל שמן העיר נרש: המקדש וטעם מן היין מלא לוגמא — יצא, ואם לאו (לא) — לא יצא.

אמר רב נחמן בר יצחק להעיר על כך: אנא תנינא לה [אני שונה אותה] את השמועה הזו בדיוק ואיני מזכיר בה לא גידול בר מנשיא ולא גידול בר מניומי אלא גידול סתמא [סתם] בלא כינוי לואי. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם קורא לו כך או כך? ומשיבים: למירמא דידיה אדידיה [לסתור משלו על שלו]. כלומר, שאם יביאו דבר אחר מדבריו של חכם זה וירצו להראות סתירה בין הדברים, יש לדעת שלא אמר זאת בשמו של חכם מסויים, רב גידול זה או אחר, ואם תמצא סתירה — אפשר לומר שרב גידול אחר אמר זאת.

ב מעתה חוזרים אל המשנה. שנינו בה שסמוך למנחה בערב הפסח אסור לאכול. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: סמוך למנחה גדולה תנן [שנינו] שהוא כחצי שעה לאחר חצות היום או דילמא [שמא] סמוך למנחה קטנה תנן [שנינו] שהוא כשעתיים וחצי לפני השקיעה.

ונברר את הצדדים בשאלה זו: סמוך למנחה גדולה תנן [שנינו] והטעם משום קרבן הפסח, דילמא אתי למימשך [שמא יבוא להימשך] ולהאריך בסעודה הרבה מאד, כדרך שהיו נוהגים בסעודות גדולות

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: The halakha is that one who tasted food before kiddush may recite kiddush; and one who tasted food before havdala may recite havdala; and one who did not recite kiddush on Shabbat eve, at night, may recite kiddush any time during the entire day until the conclusion of Shabbat. Likewise, one who did not recite havdala at the conclusion of Shabbat may recite havdala any time during the entire week, i.e., during the first three days of the week, the time period called: After Shabbat.

Ameimar began this teaching of Rava in this emended formulation: Rava said: The halakha is that one who tasted food before kiddush may recite kiddush; and one who tasted food before havdala may recite havdala; and one who did not recite kiddush on Shabbat eve, at night, may recite kiddush any time during the entire day. One who did not recite havdala at the conclusion of Shabbat may recite havdala any time during the entire day of Sunday, but no later.

The Gemara relates that the Mar Yanuka, the younger Mar, and Mar Kashisha, the elder Mar, both sons of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: Once Ameimar happened to come to our place and we did not have wine for havdala. We brought him beer and he did not recite havdala, and he passed the night fasting, as it is prohibited to eat before havdala. The next day we exerted ourselves and brought him wine, and he recited havdala and tasted some food. The next year he again happened to come to our place. Once again we did not have wine and we brought him beer. He said: If so, if it is so difficult to obtain wine in your place, beer is the wine of the province. He recited havdala over the beer and tasted some food.

The Gemara notes that one may learn from Ameimar’s conduct three halakhot: Learn from it that one who recites havdala in the prayer service must recite havdala again over a cup, as Ameimar had presumably recited the paragraph of havdala in his Amida prayer. And learn from it that it is prohibited for a person to eat before he recites havdala. And learn from it that one who did not recite havdala at the conclusion of Shabbat may recite havdala anytime during the entire week, i.e., during the first three days of the week.

In the above story, Ameimar refused to recite havdala over beer. The Gemara addresses this issue at greater length. Rav Huna raised a dilemma before Rav Ḥisda: What is the halakha with regard to whether it is permitted to recite kiddush over date beer? He said: Now, if with regard to barley beer, fig beer, and beer produced from berries, I raised a dilemma before Rav as to whether or not they may be used for kiddush, and Rav had previously raised this dilemma before Rabbi Ḥiyya, and Rabbi Ḥiyya had inquired of Rabbi Yehuda HaNasi, and he did not resolve it for him, as he could not find a source that clearly permits it, is it necessary to say that date beer, which is inferior to those other types of beer, may not be used for kiddush?

Those who heard this response understood from it that it is kiddush that one may not recite over it, but one may recite havdala over date beer. Rav Ḥisda said to them that Rav said as follows: Just as one may not recite kiddush over date beer, so one may not recite havdala over it. It was also stated that Rav Taḥalifa bar Avimi said that Shmuel said: Just as one may not recite kiddush over date beer, so one may not recite havdala over it.

The Gemara relates that Levi sent Rabbi Yehuda HaNasi a beer of thirteen soakings, i.e., thirteen batches of dates had been soaked in water until it had thoroughly absorbed the taste of the dates. This was considered a high-quality beer. Rabbi Yehuda HaNasi tasted it and it was especially pleasant. He said: A beer like this is fit to recite kiddush over and to say upon it all the songs and praises in the world, as it is as good as wine. At night, it disrupted his digestion and caused him pain. He said: It pains on the one hand and soothes on the other.

With regard to the discomfort caused by beer, the Gemara cites related statements of amora’im. Rav Yosef said: I will take a vow in public, which cannot be nullified, that I will not drink beer due to its negative effects, despite the fact that beer was a popular beverage in Babylonia. Rava said: I would rather drink water used for soaking flax, and I will not drink beer.

And Rava said: One who recites kiddush over beer, his regular drink should be beer. In other words, the fitting punishment for one who recites kiddush over beer, the poor man’s drink in Babylonia, is for him to become poor himself and have to drink beer on a regular basis. The Gemara relates that Rav was found by Rav Huna reciting kiddush over beer. He said to him: Abba, Rav’s first name, has started to acquire coins with beer. As Rav recently began selling beer, it has become his favorite beverage, to the extent that he uses it for kiddush.

The Sages taught: One may recite kiddush only over wine, and one may recite blessings only over wine. The Gemara expresses surprise: Is that to say that one does not say the blessing: By Whose word all things [shehakol] came to be, over beer and water? Abaye said: This is what the baraita is saying: One only says: Bring a cup of blessing to recite the blessing of Grace after Meals, over wine. The Rabbis taught in a baraita: One may not recite kiddush over beer. In the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, they said that one may recite kiddush over beer.

With regard to the halakha that one who recites kiddush must drink from the cup, the Gemara states that one fulfills the mitzva of kiddush by tasting any amount of wine. Rabbi Yosei, son of Yehuda, says that one must drink at least a cheekful. Rav Huna said that Rav said, and Rav Giddel from the city of Neresh likewise teaches: One who recites kiddush and tastes a cheekful has fulfilled his obligation, and if not, he has not fulfilled his obligation.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: I teach this baraita in a precise manner, and I do not mention Giddul bar Menashya, nor Giddul bar Minyumei, but rather the plain name Giddul, without any identifying moniker. The Gemara asks: What is the practical difference in Rav Giddel’s name? The Gemara answers: To raise a contradiction between one of his rulings and another one of his rulings. Since it is not clear exactly which Sage issued this ruling, it is impossible to prove that he reversed or contradicted his opinion in a later statement.

The Gemara returns to the mishna, which stated that it is prohibited to eat adjacent to minḥa time on Passover eve. A dilemma was raised before the Sages in the study hall: Did we learn in the mishna that it is prohibited to eat adjacent to the time of the greater minḥa [minḥa gedola], which is half an hour after midday, or perhaps we learned in the mishna that it is prohibited to eat adjacent to the time of the lesser minḥa [minḥa ketana], two and a half hours before sunset?

The Gemara elaborates: Did we learn in the mishna that it is prohibited to eat adjacent to the time of the greater minḥa, and this is because of the Paschal lamb, lest one come to be drawn after the meal and spend a long time eating, as was typical for large meals,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבה הלכתא טעם מקדש טעם מבדיל ומי שלא קדש בערב שבת מקדש והולך כל היום ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל כל היום כמרימר דמתני להא שמעתא דרבא ליומיה.

פי' ובת טות לן אותה הלילה בלא אכילה. פי' חמר מדינה יין ששותין בני המדינה כולה והוא יינם ואין להם זולתו:

שכרא בת תליסר מנאני פי' שכר מסונן בשלש עשרה מסננות כלומר הורק מכלי אל כלי:
מיסרן ומפיס פי' מסיר הדעת כמו המסית שבא בדבריו רכין והוא מתוק ומפתה בני אדם לשתותו ואחר מצערו מלשון המפיס מורסא בשבת:
רבה בר בר חנה מקדש אשכרא. גרסינן במס' נזיר בתחלתו הריני נזיר מן החרצנים כו' ור' שמעון נמי הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא מבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות יין מצוה [מאי היא] קידושא ואבדלתא הרי הוא מושבע עליהן מהר סיני אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חלה אשבועה ורבנן הכתיב מכל ההוא לאסור יין מצוה כיין הרשות*:
ירושלמי בשבועות פ"ג (הלכה ד) שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בפסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה וישב בצל סוכה. כתוב בספרי דבי רב מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות:

ת"ר אין אומרין הבא כוס לברך אלא על היין ואסיקנא לא אמרן אלא דלא קביע סעודתיה עילויה אבל קבע לית לן בה. ת"ר אין מקדשין על השכר משום ר"ש אמרו מקדשין וטעימת יין כל שהוא ר' יוסי אומר מלא לוגמיו וכן תאני גידול המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא:

אע"פ שלא נתקנה הבדלה אלא ביין ועל הכוס מ"מ אם אין היין מצוי בעיר ורוב שתייתם בשכר הרי השכר אצלם חמר מדינה ומבדילין עליו אבל מים אפי' לא היה להם יין ואין שתייתם אלא במים אין מבדילין עליה כלל אלא סומכין על הבדלה שבתפלה וכן לענין ברכת המזון אע"פ שאין אומרין הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין אם קבע סעודתו על השכר מברכין עליו ברכת המזון ובמקום בורא פרי הגפן מברך שהכל שהשכר ברכתו בשהכל כמים ומ"מ במים אפי' קבע סעודתו עליהן אין מביאין אותן לכוס של ברכה כלל אלא מברך בלא כוס ומ"מ יש נוהגים בערב תשעה באב בסעודה המפסיק בה לברך עליה ולא מתורת חיוב כוס אלא כדי ליפטר מן השלחן בשתיה ולענין קידוש מיהא אין מקדשין על השכר כלל אפי' היה משובח ביותר אלא יקדש על הפת ואם אין לו סומך על קידוש שבתפלה שהרי כל עצמו אם אינו אוכל אינו מקדש לדעת גדולי הרבנים כמו שביארנו:

שיעור טעימת כוס של קידוש כמלא לוגמיו כמו שכתבנו ולא לוגמיו דוקא שהרי באחרון של יומא התבאר שמלא לוגמיו של אדם בינוני רביעית או יותר מעט כמו שביארנו שם והרי שיעור כל הכוס אינו אלא רביעית והיאך הוא שותה את כלו אלא מלא לוגמו אחד והוא קורהו מלא לוגמיו שכשמסלקו לצדדים נראה כמלא לוגמיו ושיעור זה כל אחד משער בעצמו ואפי' הטעימו לקטן דינו במלא לוגמיו ומ"מ אפי' גדול שבגדולים דיו ברביעית ואע"פ שביום הכפורים לא חייבו אלא כל אחד בעצמו ואפי' עוג מלך הבשן התם משום יתובי דעתא הוא ואינו מתישב אלא כל אדם במלא לוגמיו:

התבאר בבתרא פרק המוכר פירות צ"ז א' שאין אומרין קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח ודבר זה לא למעט כל היינות שאין מנסכין מהם הוא נאמר אלא למעט קצתם כגון שריחו רע וכן המגולה ואע"פ שהעבירו במסננת אבל יין מגתו אע"פ שלענין מזבח לא יביאהו עד שיעברו עליו שלשים יום מ"מ הואיל ואם הביא כשר לענין קידוש מקדש בו לכתחלה אפי' ביומו וכמו שאמרו שם ב' סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום ויין מזוג אע"פ שפסול לניסוך לענין קידוש אדרבא החשיבו והכשירו לשתיה כמו שביארנו בברכות בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ואע"פ שאמרו בכוס של ברכה חי ומלא כבר תירצנוה בהרבה פנים בפרק שלשה שאכלו ויין של מרתף והוא שלא נבדק אע"פ שלענין נסוך לא יביא לכתחלה לקידוש מותר וכן יין של צמוקים שלענין נסוך לא יביא לכתחלה מקדשין עליו ודוקא בשיש בהם קצת לחלוחית עד שאם עצרם יצא מהם משקה כעין דבש אבל אם אין בהם שום לחלוחית אע"פ שכשאדם שורה במים אותם יצא בעצירתם כעין יין אינו כלום אף לקידוש ויין הנמכר בחנות והוא שהתחיל להחמיץ והוא הנקרא ריחיה חלא וטעמיה חמרא מקדשין עליו וכדעת ר' יוחנן שסובר כן בשמועת הבודק את החבית כמו שביארנוה שם:

אלא שמתוך שגדולי הפוסקים הביאוה כאן אני חוזר וכותבה כאן באותו נוסח בעצמו שכתבתיה שם והענין הוא שכבר ביארנו שאע"פ שהחומץ והיין לדעתנו מין אחד הם לענין תרומה ומותר לתרום מן היין על החומץ שהרי מן היפה על הרעה הוא ולא ממין על שאינו מינו אבל מן החומץ על היין לכתחלה לא כדין מן הרעה על היפה הא בדיעבד תרומתו תרומה הואיל ומין על מינו הוא מ"מ דוקא בשכוון לתרום מן החומץ על היין אבל אם היה בדעתו לתרום מן היין וגלה דעתו בכך כגון זה שבדק את החבית אם נמצא אחר כן שתרם מן החומץ אין תרומתו תרומה הואיל ובטעות נתרמה מעתה בדק את החבית לראות אם יינה חשוב כדי לעשותו תרומה על שאר חביות ואתה צריך לפרשה בשחביות פתוחות שאלו סתומות הרי כל שאתה תורם מאחת על חברתה נקרא שלא מן המוקף ואסור לכתחלה אלא שהן פתוחות ואע"פ שחבית זו טבל היתה ומשהוקבעה לאוצר אף שתיית עראי נאסרה שמא בדק בריח או שמא תקן ממנה מעט ובדקה ומצא את יינה יפה ולא הפרישה עדיין ולאחר זמן סמך על אותה בדיקה והפרישה ואחר ההפרשה לאחר זמן גם כן היה רוצה ליתנה לכהן ונמצאת חומץ ולא נודע אם בשעת ההפרשה החמיצה ואין תרומתו תרומה או שמא לאחר ההפרשה ותרומתו תרומה והחמיצה לכהן ואמר עליה כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק:

ונחלקו בגמרא על ביאור לשון זה שלדעת ר' יוחנן פירושו כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין ר"ל שאם הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה ודאי יין היה בשעת הפרשה שכשהיין מתחיל להשתנות מפי החבית הוא מתחיל וכבר בדקה ולא מצא שם שום שינוי שמא תאמר תכף שטעמה התחיל בה השינוי אפי' הכי כל שלשה ימים לא נעתק מקצה אל קצה להיותו עכשו חומץ גמור ושמא תאמר הרי נעתק מ"מ לאמצעי של ביניהם והוא ריחיה חלא וטעמיה חמרא אין בזה קפידא שכל שריחו חומץ וטעמו יין הרי הוא יין גמור מכאן ואילך ר"ל אם הפרישה לאחר שלשה של בדיקה ראשונה אפשר שחומץ היתה בשעת הפרשה שמשעת בדיקה ראשונה עד יתר משלשה שהיא שעת הפרשה כבר נשתהא עד שאפשר בו שיעתק מגבול אמצעי שביניהם ויגיע מן ההפך אל ההפך וצריך להפריש עליהם תרומה שניה בלא ברכה ואינו חייב ליתן לכהן אלא הראשונה של חומץ שאף הוא אומר לו הבא ראיה וטול אלא שמוכרה לכהנים בזול ולדעת ר' יהושע בן לוי פירושו כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ואילך ספק ופירושו שאם כשנמצא חומץ היה תוך שלשה ימים להפרשה ודאי חומץ היה בשעת הפרשה שתוך שלשה לא היה מגיע מיין גמור לחומץ גמור ואף כשתאמר ריחיה חלא היה בשעת הפרשה אף זה חומץ הוא וחוזר ותורם בברכה כטבל גמור מכאן ואילך למפרע ספק ואפי' הפרישה תוך שלשה לבדיקה ראשונה שהיין כשמתחיל להשתנות משולי החבית הוא מתחיל וכבר הותחל קלקולה בשעת בדיקה ולא הרגיש מפני שלא בדק אלא מפיה ואף בשעת בדיקה היה ריחו חומץ ואם תמצא לומר מעלאי עקר והרי בדק ולא הותחל בקלקול כלל שמא תכף שטעמו התחיל ובא לו תוך שלשה לגבול אמצעי ר"ל ריחיה חלא וטעמיה חמרא והוא סובר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא:

ולענין פסק הלכה כר' יוחנן וחמרא הוא ומברכין עליו ומקדשין עליו שהרי אף לענין יין נסך שידוע בו שמין במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנותן טעם וחומץ ויין לענין יין נסך מין בשאינו מינו הוא כמו שיתבאר במקומו נחלקו אביי ורבא בחמרא לגו חלא ר"ל טפת יין של יין נסך שנפלה לחבית של חומץ שעד שלא הגיעה לשם קלטה ריח החומץ וס"ל לרבא ריחי' חלא וטעמא חמרא חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו ובנותן טעם והלכה כרבא ונמצאו ר' יוחנן ורבא נסכמים לדעת אחת ואע"פ שבנימוקי הגאונים מצינו שהלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום בזו שאני שאף היא מחלוקת אביי ורבא והלכה כרבא ולמדת שהיין שהקרים והוא שאף טעמו חומץ אין מברכין עליו אלא שהכל ואין צריך לומר שאין מקדשין עליו וכן השכר הן של תמרים הן של שעורים הן של שאר פירות אין מברכין עליו אלא שהכל ואין צריך לומר שאין מקדשין עליו אבל שמרי יין שתמדם ויש להם טעם יין אם נתן מים במדה ונתן שלשה ויצאו ארבעה מקדשין עליו שזהו יין מזוג כדינו על חד תלתא אבל אם יצא פחות מארבעה אע"פ שיצא יותר מכדי מה שנתן אין מקדשין עליהן ואין מברכין עליהן אלא שהכל ואע"פ שיש בהם טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואין מקדשין אלא על גופו של יין וכל שכן בשל חרצנים כמו שהתבאר בראשון של חולין ומ"מ אותם שלנו שאינן עשויות בגת ובטעינת קורה קצת גאונים כתבו הואיל והרבה גרעיני ענבים נשארים שם שלמים שמתבקעים ונמזגים עם המים אף במצא פחות מכדי מדתו מברכין עליהם:

יין היוצא מפי החבית או משוליה אע"פ שלנסכים לא יביאהו לכתחלה הואיל ואם הביא כשר מקדשין עליו וכן מקדשין על יין כושי והוא היין הנוטה לשחרות ועל יין בודק והוא היין הלבן ביותר ועל הליססין והוא המתוק על ידי סבה שהעמידו את הענבים בשמש ונתמתקו מחמת הצמוק וכן המתוק מאליו אע"פ שלנסוך פסול הואיל ואינו משכר מקדשין עליו:

יין מבושל גדולי המחברים כתבו שאין מקדשין עליו ואף לענין ניסוך כל שנתבשל באש אע"פ שלא נשתנה טעמו או בשמש ונשתנה טעמו פסול וקצת רבנים מתירים לקדש עליו מפני שהחשיבו לשתיה ועל הדרך שביארנו במזוג והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת תרומות אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו ואע"פ שהלכה כתנא קמא מ"מ נראה שהיין מושבח בכך וכן ראיה ממה שלא הזכירוהו בבבא בתרא פרק המוכר פירות עם אותם שנתמעטו כגון שריחו רע ושנתגלה וכן ממה שאמרו בתלמוד המערב שיוצאין ידי ארבע כוסות ביין מבושל ומ"מ במסכת תרומות אמרו שתורמין משאינו מבושל על המבושל אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל אלמא מן הרעות על היפות הוא אלא שהם מפרשים בה מפני שהוא מפרישה לפי מדת מה שהיה מקודם ואין נראה לי שאם כן אף בדיעבד האיך היתה תרומתו תרומה:

הקונדיטון פסול למזבח הואיל והוא מבושם וכן המעושן ולענין קידוש פרשו בתלמוד המערב שמקדשין על הקונדיטון:

יין שנתערב בו שאור או דבש גדולי המחברים כתבו שאין ראוי לקדש עליו אפי' טיפה מהם בחבית גדולה הואיל ואינו ראוי למזבח והדברים מתמיהים שזו לא נפסלה למזבח מצד היין אלא מצד השאור והדבש ולענין קידוש מיהא לא נפקעה תורת יין מהם בכך ואם כדבריהם היה לו לבעל התלמוד להזכירה בבבא בתרא עם המגולה ושריחו רע כמו שביארנו במבושל וגדולי המפרשים כוללים בענין זה שלגבי מזבח אנו צריכים ליין כמות שהוא ושלא נשתנה לא על ידי שמים ולא על ידי אדם אבל לענין קידוש כל שלא נשתנה בידי שמים אלא על ידי אדם אם נשתנה לשבח אין לך חשוב ממנו:

י"מ בענין בודק את החבית שלא כל החבית בהפרשה אלא לתקן עליה בשאר חביות כפי מה ששותה מהם בכל יום ויום שתהא תרומת מה ששותה משאר חביות לתוך אותה חבית ומפרשים כל שלשה ימים וכו' שכל מה ששתה עליה תוך שלשה היה מתוקן ולדעת זה צריך לסיים בה מקום כלומר מפיה או משוליה וכן פסקו שהיין והחומץ שני מינים הם אף לענין תרומה וכבר הכרענו בפירושנו במסכת קדושין שלענין תרומה מין אחד הוא כמו שביארנו:

המקדש ועטם מלא לוגמא יצא מיכן מוכיח שמלא לוגמא הוא פחות מרביעית שכל שיעור הכוס אינו אלא רביעית והכי מוכח בפירוש בפ' יוה"כ וכתב רבינו שמואל זצוק"ל והנ"מ דלא טעם אחד מכל המסובין אבל טעם אחד מהן יצאו כולן י"ח וחע"פ שלא טעמו והכי מוכח בפ' בכל מערבין:

פרשב"ם בד"ה מקדש אשיכרא ואע"פ שהיה יין כו' עכ"ל דאי לאו [א] יין בעירו ה"ל שכר חמר מדינה והוה שרי לקדש עליו לכ"ע וק"ל:

תוס' בד"ה אמימר כו' ובט"ב כו' להבדיל אחר התענית כו' עכ"ל אע"ג דכבר עבר יום א' מבדילין כמ"ד דמבדיל עד רביעי וק"ל:

בד"ה אם טעם כו' אבל לעוג מלך הבשן בעי טפי כדאמרינן התם עכ"ל ר"ל דאמרי' התם לענין חיובי יוה"כ דבשתיה בדידיה מיתבא דעתיה ולא בדחבריה וה"ה לקידוש וא"כ רוב רביעית דנקט ע"כ היינו דוקא באדם בינוני ומה שיש לדקדק שם בדבריהם ע"ש בחדושינו ודו"ק:

ברשב"ם בד"ה תליסר מגני כו' והוא לשון מסר כצ"ל ונ"ב פי' מגרה וק"ל:

בד"ה א"ר נחמן כו' שמא גידל בר מנשה כו' נ"ב בודאי היה לו גירסא אחרת מגירסא שלנו וק"ל:

גמרא לשנה תו איקלע לאתרין כו' אייתינא שיכרא כו'. לכאורה הא כבר בחנו בזה אישתקד ולא רצה להבדיל עליו ונ"ל דע"כ הם היו רגילין להבדיל עליו ולכן בשנה א' דימו שגם הוא יבדיל עליו והביאוהו לפניו אך הוא לא הבדיל עליו והם עכ"ז לא שנו מנהגם והבדילו עליו והראיה שלא אמרו אלא בת טוות אבל הם הבדילו עליו ואכלו ולשנה אחרת אייתוהו לעצמם להבדיל כמנהגם ולכן ל"א כאן אייתינא ליה כבפעם הא' ואף שברי"ף ורא"ש איתא גם כאן מלת ליה אולי ט"ס הוא:

גמ' בעא מיניה ר"ה מר"ח. צ"ל בהיפך ר"ח מר"ה וכ"ה ברא"ש ועיין הקדמת סה"ד:

גמ' ארנב"י אנא תנינא לה כו'. כה"ג אמר (בקדושין מד):

ברשב"ם ד"ה תליסר. והוא לשון מסר. נ"ל דצ"ל שבר וכן פירש רש"י באיכה על פסוק מגנת לב וברש"ל נראה ג"כ שיש ט"ס וצ"ל מגירה:

רשב"ם ד"ה מקדש אשיכרא. כ' הרש"א דאם כו' הוה חמר מדינה והוה שרי לקדש לכ"ע ע"ש הן הרא"ש כ' בשם הרשב"ם על הך בעיא דר"ח מר"ה מהו לקדושי אשכרא היכא דהוה חמר מדינה ומסיק דאמ"ק ואמ"ב ובאמת מלשון הרשב"ם שלפנינו אין הכרע דלא כתב שאין יין בעיר אלא שאין יין וי"ל דר"ל שאינו מצוי כ"כ וכמ"ק בדבריו ד"ה ש"מ תלתא א"נ מלתא דפשיטא כו' וכ"מ מדברי התוס' לעיל ד"ה מקדש אריפתא שכ' ובחמר מדינה פשיטא דמבדילין כו' ואם לא היה כן דעת הרשב"ם לא כתבו כ"כ בפשיטות נגד דעתו:

סמוך למנחה. בתו' נתקשו מ"ט קרו לי' תפלת מנחה דוקא ועי' מה שתי' ועמג"א ולע"ד דהתפלות נתקנו על הקטרת האברי' והקומץ לא על הזביחה והזריקה ולכן בתמיד של בין הערבי' שמתאחר גמר שריפת האברי' עד הלילה שעליהם נתקן תפילת ערבית לא נתקן תפלת מנחה כ"א על הקטרת הקומץ שנשרף מיד בהריחו אש ולכן נקרא ע"ש מנחה כנלע"ד ודוק:

איבעי' להו סמוך למ"ג תנן ומשום פסח. האי בעי' איפשטא בסמוך מאגריפס המלך והר"ן כ' דלא איפשטו בעי' ורבים תמהו עליו ולע"ד לפמ"ש תו' דלאחר שעשה פסחו הי' לן להתירו באכילה אי טעמא משום פסח ותירצו כדי שלא ימהר לאכול וכו' ואולי י"ל בודאי אי אית לי' זמן לאכול כל היום לא ימהר משום זה בעשיית הפסח כיון דיש שהות הרבה רק כיון דבלא"ה אסור ממ"ק משום מצה אסור נמי ממ"ג משום פסח דימהר כיון דאין לו שהות כ"כ לאכול כ"א עד מ"ק וא"כ לא פשיט מידי דלעולם סמוך למ"ג תנן ואפ"ה איכא רבותא דאגריפ' דט' שעות כד' לדידן דמי וה"א דמותר לאכול ממ"ק ולמעלה משום מצה וממילא דמותר ממ"ג משום פסח לאחר שעשה פסחו דלא שייך ימהר וצ"ל דהש"ס לפי שאלת בעל האיבע' דבעי' סמוך למ"ג תנן בלא גזירת מצה אכילה גסה ולפי דבריו פשיט שפיר אבל באמת לא איפשטא בעי' כלל וק"ל:

תוס' ד"ה סמוך למנחה תימא אמאי קרי ליה מנחה וכו' ובלקוטי רבינו בצלאל כ"י כתב משם גיליון. נ"ל דלכך נקרא מנחה לפי דבמנחה כתיב ונפש כי תקריב מנחה דמעלין עליו כאלו הקריב נפשו וכן יצחק שתקן מנחה נחשב לו כאלו אפרו צבור ע"ג המזבח:

(קז סע"א רשב"ם) ד"ה ארנב"י וכו' גידל דמן נרש.—צ"ל: גידל בר מניומי (ועי' מ"ש ע"ז ברש"ל).

(קז א תוספות) ד"ה אם טעם וכו' שהוא רוב רביעית דאמרינן לקמן והוא דשתה רובא דכסא וכו'.—הנה דעת התוס' בהא דאמרינן לקמן (קח ב) "השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא" "והוא דאשתי רובא דכסא" היינו שהמקדש שתה רוב הכוס והשקה מן הנשאר לב"ב, וכ"כ הרא"ש פרק זה סי' כא; ומהא דאמרו כאן דצריך לשתות מלא לוגמיו, ולקמן אמרו "רובא דכסא" הוכיחו התוס' דחד שיעורא הוא. ועוד כתבו התוספות (לקמן קח ב ד"ה רובא) דלכתחילה צריך לשתות רביעית שלימה אלא דבדיעבד יצא ברוב רביעית. ולפי שיטה זו קשה למה אמרו כאן "מלא לוגמיו", ושינו לקמן ואמרו "רובא דכסא". ועוד למה הוצרכו לומר לקמן דאם השקה לבניו ולבני ביתו את הנשאר מן הכוס אחר ששתה המקדש כמלא לוגמיו דיצא, דאפי' אם לא השקה את הנשאר כלל כבר יצא במה ששתה בעצמו מלא לוגמיו, וכי משום שהשקה את הנשאר לבניו ולב"ב מיגרע גרע? והיה נראה לומר דלכתחילה צריך הוא המקדש לשתות רביעית שלימה, אלא שאם לא שתה אלא מלוא לוגמיו יצא בדיעבד, (ולפ"ז יהיה מלא לוגמיו פחות מרוב רביעית). ואם הוא עצמו לא שתה מלוא לוגמיו אלא פחות משיעור זה או שלא שתה מן הכוס כל עיקר והשקה ממנו לבניו וב"ב בזה אמרינן לקמן, שאינו יוצא י"ח אלא א"כ שתו בניו וב"ב רוב הכוס, שהוא יותר מממלא לוגמיו כמו שביארנו.

כל השבת. כדאמרן לעיל עד יום רביעי: פירזומא. שכר שעורים בלשון לע"ז ברוי''ש : ותאיני. שכר תאנים: ואסני. שכר תותים: שיכרא. שכר תמרים: בר תליסר מגני. שנתנו מים על התמרים ואחר שזבו נתן על תמרים אחרים וכן הביא תמרים עד י''ג פעמים: מייסרן ומפייס. מצערין ובשעת שתיה מפייסין הן כלומר טובים הן וראוי לומר עליהן קידוש והבדלה: אדור ברבים. נדר שאין לו הפרה: מי זוריון. מי משרת הפשתן: שרי ליה אבא. התחלת לעשות שכר ולהשתכר בו מערב לכך הוא יפה בעיניך ומקדש אתה עליו: כוס של ברכה. ברהמ''ז: מטעמת יין בכל הוא. אותה טעימה שאמרו המברך צריך שיטעום בכל שהוא: מנחה גדולה. (משבע) שעות ומחצה ולמעלה זמן הקרבת תמיד כשאתה בא להקדימו: ומשום פסח. שמא ישב בסעודה וימנע ויפשע מעשות פסח:

רשב"ם
כל השבת כולה. כדאמרן לעיל עד יום רביעי והכי קי''ל כרבא דאמר טעם מקדש ואם שכח ולא קידש מקדש למחר כל היום כולו וכן טעם מבדיל ואם לא הבדיל מבדיל והולך עד יום רביעי: ובת טוות. לן מעונה שלא אכל וקרא הוא בדניאל: חמר מדינה. אין יין אחר בעיר הזאת כי אם שכר הלכך מבדילין בו וכן הלכה אבל מים לא איקרו חמר מדינה ואין מבדילין על המים אפילו היכא דליכא שכר ויין: שמעת מינה תלת. ג' דברים בסידרי הבדלה ואף על גב דשמעינן מינה דמבדילין על חמר מדינה אע''פ שאינו יין לא חשיב דלא איירי אלא בסדר הבדלה אי נמי מילתא דפשיטא הוא דכיון דאין יין אחר בעיר טוב לו שיבדיל על השכר משלא יבדיל כלל: מהו לקדושי אשכרא. במקום שאין יין: פירזומא. שכר שעורין: ותאיני. שכר תאנים: ואסני. שעושין שכר מפרי סנה כגון תותין והללו חשובים יותר מסתם שכר שלהם שהיה של תמרים: אבל אבדולי מבדלינן. אליבא דרב: תליסר מגני. שנתן המים על התמרים ואח''כ נותנן על תמרים אחרים וכן הביא אחרים עד שלש עשרה פעמים ומגני נראה שהוא לשון אשר מגן צריך בידך (בראשית יד) ומתרגמינן ומסר והוא לשון מסר כך השיכרא היה כותש ג''כ ומשבר התמרים חדשים שלש עשרה פעמים: צעריה. שלשול דתמרים משלשלין כדאמרי' בכתובות (דף י:): מיסרן ומפייס. בתמיה וכי מי שמצער ראוי הוא לפייס ולרצות להקב''ה ולומר עליו קידוש: אדור ברבים. נדר שאין לו הפרה: מי זוריון. מי משרת פשתן: תיהוי שקיותיה שיכרא. עני יהיה שלא יוכל לקנות יין מדה כנגד מדה: מקדש אשיכרא. ואע''פ שהיה יין בעירו וטעמו משום דחביב ליה כדאמר לעיל זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא: שרי ליה אבא. התחיל לעשות שכר ולהשתכר בו ויפה בעיניך ומקדש אתה עליו: ואין מברכין. ברכת המזון כדמפרש לקמן: כוס של ברבה. ברכת המזון: ה''מ דלא קבע עליה אבל קבע עליה לית לן בה לא גרסינן כלל: מטעמת יין כל שהוא. אותה טעימה שאמרו המברך צריך שיטעום אותה טעימה די בכל שהוא: וטעם מלא לוגמא יצא ואם לאו לא יצא. והכי הילכתא והוא שלא טעם אחד מכל המסובין אבל טעם אחד מהם יצאו כולן ידי חובתן ואע''פ שלא טעמו: אמר רב נחמן בר יצחק אנא תנינא לה. לההיא מתניתא משמיה דרב גידל (דמנרש) אבל אינו מזכיר מי הוא שמא גידול בר מנשיא או גידול דמן נרש: מנחה גדולה. משש שעות ומחצה ולמעלה דהיינו זמן עשיית תמיד הערב כשאתה בא להקדימו כגון בערב הפסח שחל להיות בערב שבת שנשחט בשש ומחצה והפסח אחריו כדאמרינן בתמיד נשחט (לעיל דף נח.) ומשום פסח. שמא ישב בסעודה ויפשע מעשות פסח:

אמר רבא הילכתא טעם מקדש. וכן הלכה: אמימר מתני לה כו'. בסוף מילתיה גרסינן מבדיל והולך כל היום כולו דאי לאו הכי היינו לישנא קמא והלכה כלישנא קמא דמבדיל עד רביעי בשבת כדאמר רבי חייא לעיל ובתשעה באב שחל להיות במוצ''ש נמי רגילין להבדיל אחר התענית וכן בסדר דרב עמרם: ושמע מינה מבדיל כל השבת כולה. לא שמעינן מינה אלא כל היום אלא נקט הכי משום דהלכה כן: אדור ברבים כו'. דקסבר דברבים אין לו הפרה ואין הלכה כן אלא דוקא על דעת רבים אין לו הפרה ובמקום אחר מפורש (גיטין דף לו.): אם טעם מלא לוגמא יצא. וכדמפרש ביומא (דף פ.) כל שאילו מסלקו לצד אחד יראה כמלא לוגמיו והוי פחות מרביעית כדאמרינן התם אבל מלא לוגמיו אמרינן התם דהוי יותר מרביעית ונראה שהוא רוב רביעית דאמרינן לקמן והוא דשתה רובא דכסא ודוקא לאדם בינוני אבל לעוג מלך הבשן בעי טפי כדאמרינן התם: סמוך למנחה. תימה אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה מנחת חביתין ומנחת תמיד וי''ל בשחר יש שם אחר תפלת שחרית ועוד דאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ו:) הוי זהיר בתפלת מנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי ליה תפלת מנחה שאז היה שעת רצון:

דף קז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד