פסחים קו ע"ב

דף קו - ב

אמר רב ברונא אמר רב:  הנוטל ידיו בליל שבת קודם הסעודה, שוב לא יקדש בעצמו, אלא ישמע קידוש מאחר.

כי הקידוש הוי הפסק בין הנטילה לסעודה, דהוי כהיסח הדעת, ^[1] ויצטרך ליטול ידיו שוב.

אלא, ישמע קידוש מאדם אחר, וישתה, דזה לא הוי היסח הדעת הואיל ואינו מברך בעצמו ^[2] [ואף אם ירצה ליטול ידיו שוב, אין לו לקדש, שהרי הברכה הראשונה שבירך על נטילת ידים תהא לבטלה]. ועל כן יש לנהוג לכתחילה שקודם יקדש, ואח"כ יטול ידיו. ^[3]

אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא: אכתי עדיין לא נח נפשיה דרב, וכבר שכחנינהו לשמעתתיה!

דהא זימנין סגיאין פעמים רבות הוה קאימנא קמיה דרב.

זימנין דחביבא עליה ריפתא, כשהיה רעב והיתה חביבה עליו הפת הוה מקדש אריפתא. ^[4]

זימנין דחביבא ליה חמרא, שהיה צמא והיה חביב עליו אז היין, הוה מקדש אחמרא.

וכשהיה מקדש על הפת, הרי בודאי נטל ידיו לפני הקידוש, ובכל זאת לא הוי הקידוש הפסק בין הנטילה לאכילה, ^[5] ולא כפי שאמר רב ברונא בשם רב שהקידוש הוי הפסק. ^[6]

אמר רב הונא אמר רב: טעם, מי שאכל בליל שבת לפני קידוש - שוב אינו מקדש בלילה, אלא ימתין עד למחר, ויקדש לפני הסעודה. ^[7]

בעא מיניה רב חנא בר חיננא מרב הונא: טעם קודם הבדלה - מהו שיבדיל? האם יכול עדיין להבדיל הערב או שמא הוא צריך להמתין עד למחר, ויבדיל קודם האכילה?

אמר ליה רב הונא: אני אומר: טעם - מבדיל! שאעפ"י שלגבי קידוש אני אומר: "טעם - אינו מקדש", אבל בהבדלה אין להחמיר כל כך.

ורב אסי אמר: טעם - אינו מבדיל!

רב ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי. אישתלי שכח רב ירמיה וטעים מידי קודם הבדלה. ^[8] ובכל זאת הבו ליה כסא, ואבדיל. נתן לו רב אסי כוס והבדיל עליו.

אמרה לי דביתהו, אשתו של רב אסי, לרב אסי: והא מר - לא עביד הכי! שהרי אתה סובר שהטועם אינו מבדיל?! אמר לה רב אסי: שבקיה, הניחו לרב ירמיה בר אבא, שהוא כרביה סבירא ליה! כרב, שהוא רבו, הסובר "טעם מבדיל". שהרי רב הונא, שאמר לעיל "טעם מבדיל" משמיה דרב אמר כן.

אמר רב יוסף אמר שמואל: טעם - אינו מקדש. טעם - אינו מבדיל.

ורבה אמר רב נחמן אמר שמואל: טעם - מקדש. וטעם - מבדיל.

ברונא אמר רב נטל ידיו לא יקדש ואסיקנא רב אימת דחביבא עליה ריפתא מקדש אריפתא אימת דחביבא עליה חמרא מקדש אחמרא:

אע"פ שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ונמצא שאינו צריך נטילת ידים לקידוש וכן שאמרו תיכף לנטילת ידים סעודה מ"מ אם נטל ידיו קודם קידוש לצורך סעודה שאחר קידוש אין הקידוש מפסיק אף למקדש עצמו ואין צריך לומר לאחרים ואין הלכה כדברי האומר נטל ידיו לא יקדש ר"ל לא יקדש הוא בעצמו כדי שלא יצטרך לחזור ליטול ידיו ושמא יש בה סרך ברכה לבטלה אלא יקדש אחר שכל שאין הוא בעצמו מקדש אין כאן הסח הדעת אלא אף הוא בעצמו יכול לקדש ואין כאן הסח הדעת והוא שאמרו עליו אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן שמעתתיה זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא זימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא ור"ל שכשהיה מתחיל לישב בשולחן עדיין היה פוסח על איזה מהם יקדש וודאי אחר שכן כבר נטל שמא יקדש על הפת ואעפ"כ הי' נמלך לפעמים לקדש על היין ולשיטה זו י"מ זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו' שהיה בודק בפת אם תקונו יפה ומריח ביין אם הוא חשוב בעיניו וכל שהיה רואה בו חשיבות יותר היה מקדש עליו וי"מ נטל ידיו לא יקדש שמאחר שנטל ידיו גלה בדעתו שדעתו על הפת ואין מצות קדוש אלא ביין והשיבוהו ממעשה של רב שהיה מקדש על הפת וי"מ בו לא יקדש על היין אלא על הפת והשיבוהו שרב לאחר שנטל היה נמלך לקדש על היין וכן הלכה ולמדת שמקדשין על הפת ואומר עליו ויכלו ומברך המוציא ואינו פורס עד שגומר הקידוש ומ"מ הבדלה אינה על הפת כלל שאם אמרוה בקידוש וכן הדין הואיל ועיקר קידוש על הסעודה היא אבל הבדלה לא נתקנה אלא על הכוס וכן למדת שאין גסות הרוח למי שנוטל ידיו קודם קידוש ואע"פ שבסדר הפסח אמרו על מי שידיו נקיות שאם נטל לקידוש הרי זה מגסי הרוח בזו הדין כן מפני שעדיין אין דעתו להתחיל בסעודה וגדולי המחברים פסקו כדברי האומר נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת והדברים מתמיהים אלא שאפשר שאמרוה משום תכף לנטילת ידים סעודה או שמא הם פרשו נטל ידיו לא יקדש הוא כלל אפי' על הפת והשיבוהו שהרי רב היה פוסח על איזה מהם יקדש וכל שהיה שוקל בעצמו שיקדש על הפת ודאי נטל ידיו לאכול ונמצא שעל הפת מיהא יכול לקדש:

פי' רשב"ם בד"ה נטל ידיו לא יקדש כו' דהא אפילו קידוש דבמקום סעודה הוא כו' עכ"ל היינו לדידן דקי"ל כשמואל דבמקום סעודה הוא דבהא דנטל ידיו לא יקדש ליכא מאן דפליג ארב מיהו לרב קיימינן הכא דס"ל יש קידוש שלא במקום סעודה ודו"ק:

בד"ה דחביבא ליה כו' מי שאין לו כוס יין ובמקום שרגילין לשתות יין כו' ודי לו בהבדלת תפלה כו' אבל במקום שאין רגילין ביין ה"ל שכר חמר מדינה ומבדיל עליו וק"ל:

תוס' בד"ה מקדש אריפתא כו' וכ"ש דלענין נטילה לא הוי הפסק כו' עכ"ל ר"ל דכבר סמך ברכת המוציא לנטילה מה שאין כן במקדש על היין שהוא קודם המוציא יהיה הפסק בין נטילה לאכילה ר"ל ברכת אכילה דהיינו המוציא וק"ל:

בא"ד ובירושלמי כו' ואין מקדשין בלא יין אר"י בר בון נהיגין כו' משמע שאין מקדשין על הפת כו' עכ"ל עיקר ראייתם מהא דר"י בר בון וכ"ה ברא"ש אבל במרדכי לא הביא מהירושלמי אלא מהא דאין מקדשין בלא יין ולא ידענא מאי אולמא ליה מברייתא דלקמן דקתני בה בהדיא אין מקדשין אלא על היין ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד וצ"ע אם מקדשין על השכר היכא דהוי חמר כו' וכן ההיא דירושלמי כו' דלא אתי למעוטי אלא כשאינו חמר מדינה כו' עכ"ל התימה לדבריהם כשאינו חמר מדינה אמאי קאמר הירושלמי דמבדילין בלא יין הא באינו חמר מדינה לכ"ע נמי אין מבדילין (בו) עליו וכ"ה ברא"ש ע"ש ודו"ק:

בד"ה טעם אינו כו' ואם תאמר למאי דפי' לעיל אף ידי יין יצאו כו' עכ"ל ר"ל כיון דלר"י דקאמר אף ידי יין יצאו היינו דוקא בכה"ג בששתו בב"ה לשמואל נמי דקי"ל כוותיה דאף ידי קידוש לא יצא היינו נמי בכה"ג איירי אפילו בשתו בב"ה וא"כ איך יקדש שוב בביתו בלילה כיון שטעם וק"ק דמאי קושיא דאימא דקושטא הוא לשמואל דאף ידי קידוש לא יצא ולא יקדש בלילה כיון שטעם עד למחר ביום ויש ליישב ודו"ק:

תד"ה מקדש. וכן ההיא דירושל' כו' דלא אתי למעוטי אלא כשאינו חמר מדינה. הרש"א תמה דא"כ הבדלה נמי לא ע"ש ואין כאן תימה כלל דהא לקמן בגמרא דידן נמי הוה סבור למימר קדושי הוא דלא הא אבדולי מבדלינן ואיכא למימר דהירושל' סובר כן באמת וכ"ה ברא"ש שם ולפלא על הרש"א שכתב וכ"ה ברא"ש ונהפוך הוא ואולי דלשונו גבי הא דדחי ראיית ר"ת מהירושלמי איכא למימר ה"פ מבדילין בלא יין על דבר שהוא חמר מדינה אטעיתיה:

תוס' ד"ה שבקיה. דרב הונא משמיה דרב הוה אמר שמעתתיה. עמש"כ על הרא"ש בפ"א (דעירובין סימן ז):

אמר ר״י אמר שמואל כו' ורבה אמר ר״נ א"ש כו'. נ"ב מר שמע מאורתא ומר מצפרא דהדר ביה:

נטל ידיו לא יקדש. דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא: דחביבא ליה ריפתא. שהיה רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקידושא: דחביבא ליה חמרא. שהיה צמא: טעם. אם אכל שוב אינו מקדש כל הלילה: אישתלי. רב ירמיה: אמרה ליה דביתהו. דרב אסי לרב אסי: והא מר לא עביד הכי. דאמר רב אסי טעם אינו מבדיל: כרביה. כרב דרב הונא משמיה דרב הוה אמר שמעתתיה:

רשב"ם
נטל ידיו לא יקדש. אלא אחר יקדש והוא יצא ידי חובתו בשמיעה ושתיה דאין כאן היסח הדעת מאחר שהוא עצמו אינו מברך אבל הוא עצמו לא יקדש אם נטל ידיו כדי שיאכל על סמך נטילה דלפני קידוש דקידוש מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא דתכף לנטילת ידים סעודה ובשביל קידוש לא בעי נטילה דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח והא קמ"ל דנטילה שלפני קידוש אינה עולה לו לפיכך יקדש תחלה ואח"כ נוטל ידיו וכ"ש דהנוטל ידיו לא יבדיל דהא אפילו קידוש דבמקום סעודה הוא ואיכא למימר דליכא היסח הדעת אפ"ה אין יכול לסמוך על נטילה דלפני קידוש והא דקאמר נטל לא יקדש ולא אמר מקדש וחוזר ונוטל ידיו היינו משום דלא בעינן נטילת ידים תרי זימני דחדא מינייהו ברכה לבטלה הלכך לא יקדש הוא אבל חבירו יקדש לו: דחביבא ליה ריפתא. שהיה רעב מקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ידיה ואכיל נהמא דקידוש אלמא קידוש שלאחר נטילה לא חשיב היסח הדעת וכן הילכתא דמי שנטל ידיו קודם קידוש א"צ לחזור וליטלן אחר קידוש ולא אפליגו רבנן בין מקדש אריפתא למקדש אחמרא מדלא קא מהדר ליה לרב יצחק בר שמואל מידי ומיהו לכתחלה מוזגין ואח"כ נוטלין לידים כב"ה במסכת ברכות (דף נא:) ומדרב שמעינן שמקדשין על הפת ואומר ויכולו ומברך המוציא ואינו אוכל גם לא יפרוס עד שיקדש אחרי כן ודוקא קידוש אבל הבדלה אינה אלא על הכוס של יין כדאמרינן (שם דף לג.) העשירו קבעוה על הכוס ומי שאין לו כוס יין במקום שרגילין לשתות יין אל יבדיל על הפת ודי לו בהבדלת תפלה בסידור רב עמרם: טעם. אם אכל לא יקדש כל הלילה אלא למחר קודם סעודה: אני אומר טעם מבדיל. ואע"ג דלגבי קידוש אמינא טעם אינו מקדש בהבדלה אין להחמיר כל כך: אשתלי. רב ירמיה: אמרה ליה דביתהו. דרב אסי: והא מר לא עביד הכי. דאמר רב אסי טעם אינו מבדיל: א"ל. רב אסי: שבקיה כרביה ס"ל. דס"ל כרב ורב הונא משמיה דרב היה אומר וכך פרש"י:

הנוטל ידיו לא יקדש. פירש רשב''ם ובסדר דרב עמרם משום היסח הדעת וקשה דהא רב גופיה קאמר בפ' כל הבשר (חולין דף קו:) נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום וי''ל דתנאי לא מהני אלא היכא דלא שכיחי מיא כגון שאין לו מים בסמוך או יש לו וצריך לדברים אחרים אבל היכא דשכיחי מיא ויש לו בסמוך לא יועיל תנאי כדמשמע התם דקאמר אמר להו רבא להנהו בני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא איכא דאמרי בשעת הדחק ופליגא דרב ואיכא דאמרי אף שלא בשעת הדחק והיינו דרב משמע דרב נמי איירי בלא שכיחי מיא כדקאמר כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא וקאמר והיינו דרב וה''ר אלחנן מפרש נטל לא יקדש משום דמיחזי כנוטל ידיו לפירות דהרי זה מגסי הרוח: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב כו'. השתא מסיק דקידוש לא הוי היסח הדעת וא''ת דבפרק אלו דברים (ברכות דף נא.) אמרי ב''ה מוזגין את הכוס ואח''כ נוטלין לידים ומפרש טעמא משום דתכף לנטילת ידים סעודה וכי מזיגת הכוס הוי טפי היסח הדעת מקידוש וי''ל דשאני מזיגה שהיא בחמין וצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר והוי טפי היסח [הדעת] מקידוש ור''ת פירש דהתם איירי בחול ויש לחוש שאם יטול קודם מזיגה שיעסוק בשאר דברים ולא יאכל לאלתר ולאו אדעתיה אבל בשבת אין לחוש שיפליג לדבר אחר שהשלחן ערוך ויאכל מיד: מקדש אריפתא. פירש רשב''ם שהיה מקדש על הפת במקום יין ואם כן היה נוטל תחלה ולא הוי קידוש הפסק וקשה לר''ת דקידוש על הפת ודאי לא הוי הפסק שהקידוש הוא לאחר המוציא והוי כמו גביל לתורי דלא הוי הפסק בין ברכה לאכילה וכ''ש דלענין נטילה לא הוי הפסק אבל במקדש על היין שהוא קודם המוציא יהיה הפסק בין נטילה לאכילה ומיהו יש ליישב פירושו דפעמים היה דעתו לקדש אריפתא והיה נוטל ואח''כ לפעמים היה נמלך והוה מקדש אחמרא והיה סומך על אותה נטילה ואין להקשות לרשב''ם דהא משמע לקמן דאין מבדילין על הפת מדאמימר בת טוות וא''כ כל שכן דאין מקדשין על הפת דקידוש חמור מהבדלה כדאמרינן לעיל (דף קה.) דקובעת לקידוש ולא להבדלה ולקמן אמרינן סבור מינה קידושי הוא דלא מקדשינן הא אבדולי מבדלינן דאינה קשיא דאיכא טעמא דכיון שמצוה לסעוד סעודת שבת שייך קידוש על הפת אבל הבדלה אין ענינה אצל פת אלא דוקא על היין דשייך בכל דבר הודאה ושירה מ''מ נראה לר''ת דאין מקדשין על הפת כלל והכא ה''פ הנוטל ידיו לא יקדש משום דס''ל לרב יש קידוש שלא במקום סעודה וחיישינן שמא יפליג וילך לחוץ א''ל רב יצחק כו' זימנין דחביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא כלומר הוה מקדש אחמרא על דעת לאכול מיד ריפתא והיה נוטל מיד ידיו קודם קידוש ולא דמי למזיגת הכוס כדפרישית לעיל וזימנין דחביבא ליה חמרא הוה מקדש אחמרא שלא במקום ריפתא דהיינו סעודה דסבירא ליה דיש קידוש שלא במקום סעודה ומאן דסבר אין קידוש אלא במקום סעודה כ''ש דנוטל ידיו ומקדש דלא הוי היסח ובירושלמי דברכות גבי פלוגתא דב''ש וב''ה מברך על היום ואחר כך מברך על היין משמע כפר''ת דאין מקדשין על הפת דא''ר זעירא מדברי שניהם נלמד מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין אמר רבי יוסי ב''ר בון נהיגין תמן מקום שאין יין שליח צבור יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם במקדש ישראל ויום השבת משמע שאין מקדשין על הפת וצ''ע אם מקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה כמו שמבדילין וכולה שמעתין דאסרה לקדושי אשיכרא איכא לאוקמי בשאינו חמר מדינה ותדע מדקאמר רב כשם שאין מקדשין כך אין מבדילין ובחמר מדינה פשיטא דמבדילין ולקמן נמי דאמר אין מקדשין בלא יין וכן ההיא דירושלמי שהבאתי איכא לאוקמא דלא אתי למעוטי אלא כשאינו חמר מדינה ואי מקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה אתי שפיר ביום טוב שאחר השבת שיעשו יקנה''ז על השכר אבל אי אין מקדשין על השכר ולרשב''ם שאומר לקדש על הפת תימה איך יעשו חצי יקנה''ז על הפת וחצי על השכר ומיהו בסדר דרב עמרם יש אע''ג דאין מבדילין על הפת ביו''ט שחל במוצאי שבת מבדילין כיון דקידוש עיקר כדפסקינן יקנה''ז ומקדשין על הפת נעשה הבדלה טפילה לה ומבדיל על הפת עם הקידוש וכוס ברכת המזון נראה דמברכין על השכר היכא דהוי חמר מדינה דהא אפילו הבדלה דטעונה כוס לכולי עלמא מבדילין כל שכן ברכת המזון דאיכא ברייתא באלו דברים (ברכות נב.) שסוברת דאינה טעונה כוס ועוד דאמרינן בשמעתין אין אומרים הבא כוס של ברכה פירוש לברך ברכת המזון אלא על היין והני מילי דלא קבע סעודתיה עילויה אבל קבע סעודתיה עילויה לית לן בה משמע דאם קבע סעודתו עליו שמברכין עליו ברכת המזון וכל שכן אם הוא חמר מדינה מיהו רשב''ם מוחקו מן הספרים. מסקנא דמילתא מבדילין על השכר אם הוא חמר מדינה ולא על הפת ולר''ת אין מקדשין נמי על הפת אך יש להסתפק אם מקדשין על השכר: טעם אינו מקדש. פי' עד למחר קודם אכילה ואם תאמר למאי דפי' לעיל אף ידי יין יצאו כששתה בבית הכנסת א''כ איך יקדש שוב בביתו וי''ל דלא מיקרי טעם כיון שלא טעמו אלא מכוס של ברכה: אישתלי וטעים מידי. מה שמקשי' השתא בהמתן של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה י''ל דהכא שהמאכל מותר אלא שהשעה אסורה אין שייך להקשות ובמקום אחר מפורש (גיטין ז.): שבקיה כרביה ס''ל. פי' בקונטרס רב דרב הונא משמיה דרב הוה אמר שמעתתיה ותימה דרב אסי נמי תלמידו של רב והלשון משמע כרביה ולא רביה אלא נראה כרביה כרב הונא [כדאמר] בפ''ב דקדושין (דף מו.) דרב ירמיה תלמידו של רב הונא דקאמר נראין דברי תלמיד ואע''ג דרב ירמיה בר אבא תלמיד חבר דרב הוה בפ' תפלת השחר (ברכות כז:) דקאמר ליה מי בדלת ולא קאמר ליה מר בברכות גרסינן ברוב ספרים רב ירמיה ובקדושין רבי ירמיה: