פסחים קו ע"א

דף קו - א

ז. ושמע מינה: אומר ב' קדושות על כוס אחד.

שמותר לומר שתי מצוות על כוס אחת, כגון הכא שאומר ברכת המזון והבדלה על אותה הכוס [לעיל קב ב אומרת הגמרא שבדרך כלל אין לעשות כן, ורק כאן התירו משום שאין לו אלא כוס אחת].

ח. ושמע מינה: כי ברייתא זו - בית שמאי היא, ואליבא דרבי יהודה!

שבית שמאי סוברים כן, שמברך על המאור לפני הבשמים. דאילו לבית הלל מברך על הבשמים קודם ואח"כ על המאור.

[וזה רק אליבא דרבי יהודה, דאילו לרבי מאיר לא אתיא הברייתא לא כבית שמאי ולא כבית הלל. עיין רשב"ם].

רב אשי אמר: "טעמו פגמו" ו"כוס של ברכה צריך שיעור" - חדא מילתא היא!

כלומר, שאין ראיה מהברייתא לדין טעמו פגמו, אלא לכך שכוס של ברכה צריך שיעור. לפי שרב אשי סובר ד"אין לו אלא כוס אחד" הוא כפשוטו, שיש לו רק רביעית מצומצת של יין. ואם יטעם ממנה לא ישאר לו לכוס של ברכה שלאחר מכן שיעור רביעית.

והכי קאמר: מאי טעמא "טעמו פגמו" - משום דכוס של ברכה צריך שיעור! אבל אילו היה נשאר לו שיעור לאחר טעימתו, היה יכול לטעום ממנו, ולא היה נפגם [עפ"י תוס' לעיל קה ב ד"ה ש"מ טעמו].

רבי יעקב בר אידי הוה קפיד אחצבא פגימא, שהכד שמוזגין ממנו לכוס של ברכה [קידוש והבדלה וברכת המזון, וכל הברכות שניתקנו על היין] לא יהא פגום אלא שלם, שיהיה כד יין שלא טעמו ממנו. ^[1]

רב אידי בר שישא קפיד אכסא פגימא, שהכוס עצמו לא יהא פגום.

ואילו מר בר רב אשי קפיד אפילו אחביתא פגימתא, שהחבית לא תהיה פגומה. ^[2]

תנו רבנן: "זכור את יום השבת לקדשו". ודרשינן: זכרהו על היין! ^[3] שיאמר קידוש היום על היין. ^[4]

אין לי שצריך לקדש על היין אלא ביום, וכמו שנאמר "את יום השבת".

שצריך לקדש בלילה - מנין?

תלמוד לומר "זכור את יום השבת לקדשו". וכדמפרש ואזיל.

ומקשינן: מהי שאלת הברייתא "בלילה מנין"? והלא אדרבה, עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, שעיקר הקידוש הוא בלילה.

שהרי דכי קדיש תחלת יומא, כשהשבת מתקדשת עם כניסתה, אז בעי לקידושי - כדמשמע "מלקדשו", דהיינו משעה שמתקדש היום?! ^[5]

ותו, הא דקתני: בלילה מנין? תלמוד לומר "זכור את יום"! תיקשי:

והרי תנא מיהדר אלילה, למצוא מהיכן ללמוד את קידוש הלילה, וקא נסיב והוא מביא ליה קרא דיממא? ^[6]

ומשנינן: תנא הכי קאמר: "זכור את יום השבת לקדשו" ודרשינן: זוכרהו על היין בכניסתו, דהיינו בלילה, כדמשמע מ"לקדשו".

אין לי אלא בלילה, ביום מנין שצריך גם כן לקדש?

תלמוד לומר "זכור את יום השבת". מדכתיב "יום" משמע שצריך לקדש אף ביום. ^[7] והוינן בה: ביום - מאי מברך? שאי אפשר לומר שמברך את נוסח הקידוש כמו בלילה, שהרי שנינו [לעיל קה א] ששבת ויום טוב [ביום] אין בהם קדושה על הכוס.

ומשנינן: אמר רב יהודה: ביום מברך בורא פרי הגפן.

רב אשי איקלע למחוזא [שם עיר]. אמרו ליה בשבת בבקר: ליקדש לן מר קידושא רבה!

יהבו ליה נתנו לו כוס שיקדש עליו.

סבר תמה רב אשי מאי ניהו "קידושא רבה"? שלא ידע לאיזה קידוש הם מתכוונים.

אמר בלבו: מכדי, הרי כל הברכות כולן שאומרים על היין [כגון קידוש והבדלה] - "בורא פרי הגפן" אמרי ברישא. בתחלה מברכין בורא פרי הגפן, ואח"כ אומרים את הברכה עצמה.

לכן, אמר רב אשי תחילה ברכת "בורא פרי הגפן", ואגיד ביה, האריך בה כדי להתבונן, שאם יתחיל מישהו מיד לשתות הרי זה הוא הקידוש. ואם לאו, יאמר את כל נוסח הקידוש, כמו בלילה. שכנראה כך הם נוהגים. ^[8]

חזייה רב אשי לההוא סבא דגחין התכופף מיד לאחר ברכת בורא פרי הגפן ושתי. ^[9] והבין מכך שהקידוש אינו אלא בורא פרי הגפן [וקראוהו "קידושא רבה" משום שאומרים ברכה זו בכל הקידושים]. ^[10]

קרי רב אשי אנפשיה "החכם - עיניו בראשו"!

אמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך בכל השבת כולו, כל השבוע.

ומבארינן: ועד כמה?

אמר רבי זירא: עד רביעי בשבת! ולא עד בכלל, כי מרביעי ואילך נחשב כבר לשבוע הבא.

וראיה לדבר שמרביעי ואילך כבר נחשב לשבת הבאה:

כי הא דיתיב רבי זירא קמיה דרב אסי, ואמרי לה דיתיב רב אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב וקאמר: לענין גיטין, מי שנתן גט לאשתו ואמר לה: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתיים זוז אחר השבת, או שאמר על מנת שתתני לי קודם השבת.

הרי, חדא בשבתא, יום ראשון בשבוע, וכן תרי ותלתא יום שני ושלישי - נחשבים "בתר שבתא" אחר השבת.

ואילו ארבע וחמשא יום רביעי וחמישי ומעלי יומא וערב שבת - נחשבים "קמי שבתא", קודם השבת.

והוא הדין לענין הבדלה, עד יום רביעי עדיין נחשב אחר השבת שעברה, ומכאן ואילך נחשב שהוא לפני השבת הבאה, וכבר אי אפשר להבדיל.

אמר רבי יעקב בר אידי: אבל לא יברך על האור! שאם לא בירך במוצאי שבת "בורא מאורי האש" שוב אינו מברך, דברכת האור ניתקנה רק במוצאי שבת, משום שאז נברא האור. ^[11]

ר' יעקב בר אידי קפיד אכסא פגימה רב ששת קפיד אפי' מחצבא פנימה לא הוה מברך. מר בר רב אשי קפיד אפילו מחביתא פגימה:

ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל זכור ומסקנא ביום מאי ואמרי' בורא פרי הגפן והוא קידושא רבה:

אמרי בני רבי חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת ועד כמה עד רביעי בשבת דאמר ר' זירא בענין גיטין יום ראשון ויום שני ויום שלישי בתר שבתא יום רביעי ויום חמישי ויום ששי קמי שבתא.

אמר ר' יעקב בר אידי אבל בשאר ימי השבוע המבדיל אינו מברך על האור וכן תאני שילא:
ואמר רב.

קפיד אכסא פגימה. פרשב"ם לקידוש ולהבדלה ולברכת המזון ולכל ברכות שתיקנו לסדרם על היין לא יברך על כוס פגום אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך בפ"ה דאסור להנות מעולם הזה בלא ברכה ומיהו אם אין לו אלא כוס פגום מקדש עליו דקפיד לכתחילה משמע: ובתוס' הקשו האיך התירו לאכול שלא הבדלה משום פסידא ) דפגימא כיון דבדיעבד יכול לברך על כוס פגום. ובירושלמי משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפי' במים יכול לתקנו: והקשו בתוס' א"כ למה לא יבדיל על הכוס ויתקננו במים ויכשרנו לברכת המזון ותירצו דמיירי שכבר היה מזוג כשיעור מלא לוגמי' ואם היה נותן בו מים לא היה ראוי לשתיה:

זכרהו על היין וכו'. כתבו בתוספות וזכירה דהכא היינו קידוש אבל ויכולו לא מצינו שנתקן על הכוס ולא דקאמר תלמודא בפ' כל כתבי כל האומר ויכולו בערב שבת כאילו מעיד על הקב"ה שברא עולמו בששה ושבת בשביעי ומה שאומרים אותו בשעת קידוש אעפ"י שכבר אמרוהו בבה"כ היינו משום כשחל יום טוב להיות בשבת אין אומרין אותו בתחילה וצריך לאומרו לאחר התפילה לכך נהוג לומר כן בכל שבתות השנה:

זכרהו על היין. כתבו בתוספות משמע הכא דקידוש על היין דבר תורה וכן משמע בפרק מי שמתו דקאמר נשים חייבות בקידוש היום כו' וכן פרש"י ז"ל בריש נזיר דאמרי' מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות כו' ובתוס' הקשו על פירושו ופרשב"ם ז"ל דנהי דקידוש דאורייתא על היין לאו דאורייתא והא דקאמר הכא זכרהו על היין אסמכתא בעלמא הוא ובהאי דנזיר פי' אחר כל זה מיסוד הרא"ש ז"ל:

ביום מאי מברך אמר רב יוסף בורא פרי הגפן. פרשב"ם ז"ל אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתיה מניה משום כבוד שבת לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא ענין שיר והכי מפורש בשאילתות דרב אחא משבחא. וכתב הר"י קר"ה קושא ז"ל ונראה שהוא כברכת הנהנין דעלמא שאם יצא אינו מוציא וכתב רת"ם דלהכי קרי לי' קידושא רבה דאכל קדושא קאמרינן לי' ע"כ:

חזייה לההוא סבא דהוי גחין ושתי הקשו בתוספות והא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ותירץ דהוי פושט ידו לכוס אבל עדיין לא שתה ומה שתרצו דהיינו דווקא המוציא שצריך המברך לטעום כדאמרינן בפרק ראוהו בית דין לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם אבל גבי קידוש שאין חובה שיטעום אחד יכול אחד לטעום בפניהם ומיהו בירושלמי משמע דאין חלוק דאמרינן התם אמר רב אבא בשם רבי' אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ר' יאודה בן לקיש אומר שותה אעפ"י שלא שתה הוא ולא פליגי מה דמר ר' אבא כשהיו כולן זקוקין לככר אחד ומה דמר ר' יאודה בן לקיש כשיש לכל א' וא' כוסו בידו:

מצות עשה לקדש את יום השבת בדברים שנ' זכור את יום השבת לקדשו ועיקר הקידוש בכניסתו בלילה ומדברי סופרים לזכרו על היין רמז לדבר וזכרו כיין לבנון וכן מצוה מדברי סופרים לקדש על הכוס למחר ולא קדושת היום אלא בורא פרי הגפן והוא הנקרא קדושא רבה דרך כנוי או שמא על שם שכל הברכות מתעטרות בו ואע"פ שברכה זו אין בה קידוש ליום והרי אף בחול אם בא לשתות צריך לברך כן מ"מ הואיל ועל ידי תקנה הוא בא ברכת חובה היא ומאחר שהיא ברכת חובה אף היא קרויה קידוש שאף היא לכך תקנוה שיהא היום מתקדש על ידו להיות סעודתו חשובה כשהיא נקבעת על היין וגדולי המחברים כתבו שאף זה אסור לטעום ביום השבת קודם שיקדש קידוש זה ואין הדברים נראין הואיל וכבר נתקדש ואף גדולי המפרשים מגיהים עליהם ומביאים ראיה שהרי אף ביום יכול לקדש על הפת ומברך המוציא ואוכל וכן כתבו גדולי המחברים שאף קידוש זה צריך שיהא במקום סעודה וכן שהוא צריך בכל סעודה שביום:

אע"פ שאמרו שהמברך פושט ידיו לטעום תחלה כל שיש שם זקן מופלג חולקין לו כבוד ואף הוא בעצמו רשאי ליטלה לעצמו בלא רשות וזהו שאמרו רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדש לן מר קדושא רבה לא הוה ידע מאי ניהו קידושא רבה אמר מכדי בפה"ג אמרי ברישא ברוך בורא פרי הגפן ואגיד ביה חזייה לההוא סבא דהוה גחין ושתי קרא אנפשיה החכם עיניו בראשו או שמא לא אמרוה אלא בשכולן סמוכים על כוס אחד או ככר אחד אבל כל שיש כוסות לזה ולזה שותה כל מי שירצה תחלה מכוסו וכבר כתבנוה במסכת ברכות וכן אתה למד מכאן במה שנהגו ליתן מכוס של ברכה לתוך שאר הכוסות אין שורש בדבר שהרי אותו זקן לא המתין ליתן מכוס של קידוש לתוך כוסו אלא מנהג בעלמא הוא:

לקדיש לן מר קידושא רבה. פי' משום דהוא זוטר קרי לי' קידושא רבה בדרך כבוד כמו שאומרין לסומא סגי נהור ומדקרי לי' לבפה"ג קידוש לא ש"מ שאסור לטעום ביום השבת כלום קודם שיעשה בורא פרי הגפן שקבעו חכמים בפה"ג ברישא לכבוד שבת שיראה כאלו הוא קובע סעודתו על היין כדתנן בפ' כיצד מברכין בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ואוקמוה בגמרא בשבתות ויו"ט עסקי' שאדם קובע סעודתו על היין:

רב אשי אמר טעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מילתא היא כו' פי' לא מצינין למילף מהכא דטעמו פגמ דה"ט דמתניתא משום דכות שדל ברכה צריך שיעור ואין לו אלא כוס אחד משמע שיעור מצומצם דאע"ג דאמרי' בפ' אלו דברים הרי לא הוי טפי מחד הוי דחיי' בעלמא האי דהא אפשר דטעים לי' בידי' א"ו כל טעמא דמתני' משום דיאן לו אלא כוס אחד מצומצם הוא:

קפי' אכסא פגימא. רבינו שמואל זצוק"ל פי' קפיד לכתחל' דמשמע ואם לו יין אחר מקדשין עליו ומברכין עליו. ונ"ל דיפה פי' ואע"ג דס"ד למיפשט מינה דטעמו פגמו ומשמע דאפילו בדיעבד פסול דאי דיעבד כשר אמאי שרינן לי' למיכל לכתחלה אפ"ה יש לומר דלכתחלה הוא דאסור אבל דיעבד כשר ואפ"ה דחינן לאיסור אכילה דמוקמי' הבדלה מיקמיה דכל היכא דאיכא שום דרכא דאיסורא לא קפדי רבנן:

זוכרהו על היין כו' מכאן למדנו שקידוש היום הוא מה"ת וה"נ בפ' מי שמתו אמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום ד"ת אמאי מצות עשה שהז"ג הוא וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות אמר אביי מדרבנן א"ל רבא והא ד"ת קאמר ועוד אי הכי כל היכי דפטירי מדאורייתא ניחייבוהו מדרבנן אלא אמר רבא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. כל שי ט בשמירה ישנו בזכירה וני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה וה"נ מוכח בפ"ג דשבועות אבל האי דקתני על היין נ"ל דלאו מן התורה הוא אלא מדרבנן כדאמרי' בכיצד מברכין אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שאין אומרין שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי תירושלי כו' והיכא דלית לי' חמרא מקדש אריפתא אימת דחביבא לי' ריפתא מקדש אריפתא אימת דחביבא לי' חמרא מקדש אחמרא והכי אמרינן לקמן ת"ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין וכי היכי ובהמ"ז מצוה היא לקדש על הכוס והיכא דלית לי' כוס מברך באל כוס ואל מפסיד לה לבהמ"ז הם ה"נ בקידוש מצוה לקדש על הכוס ואי ליכא כוס אי חביבא לי' ריפתא מקדש אריפתא ואי לית לי' מידי מקדש בולא מידי וקשיא לי דבפ"ק דנזיר מוכח דמן התורה הוא לקדש על היין דה"ג התם ור"ש נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר ההוא מבעי' לי' לאסור יין מצוה כיין הרשות מה היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע מהר סיני האו אלא כי הא דאמר רבא שבעוה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה אלמא כל כך האו מן התרוה לקדש על היין עד שהנזיר מותר בו ואע"ג דנזירות דחיא לשבועה שאשתה מצות קידושא ואבדדלתא לא דחיא ואי לא הוי אלא מדרבנן היכי מצינן למימר דלא חייל אנזירות עלוי' וכך מצאתי לשלשה מפרשים שפירשו דאין נזירות חלה על יין קידושא ואבדלתא מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני וכ"כ גם המורה בפרדס דהא דתניא זכור את יום השבת לקדשו זוכריהו על היין בכניסתו לאו דוקא יין אלא ה"ה נמי על הפת יכול לקדש ואורחא דמילתא נקט יין המשמח אלקים ואנשים ואפי' אם נדור הוא מע"ש שאל לאכול יכול האו לקדש על הפת ולאכול דאין שבועה בתוך שבועה. ומושבע ועומד מהר סיני הוא שיקדש ואין קידוש שלא במה שהוא שקובע סעודתו או פת או יין דכתיב וקראת לשבת עונג במקום קריאה שם יהא עונגד הילכך חייב הוא לאכול ולעבבור על שבועתו ועל נדרו כדי ששיהא עונגד במקום קריאה. וכן מצינו במס' נזיר דאמרי' התם נזיר חייב בקידוש היום לשתות מאחר שקידש ביין והתם מפרש טעמא וכן מי שנדר שלא לאכול וקידש על הפת חייב לאכול מה שבצע מאחר שקידש בפת מיהו אנן לא שרינן לכתחלה שיקדש הנזרי על היין וישתה אלא יקדש על הפת דיפטר מן היין אבל אטם מיהר וקידש על היין נתחייב לשתות כו' עד ואם אין לנזיר פת יקדש ביין לכתחלה וישתה דאין נזירות חלה על יין הקידוש מאחר שמצוה הוא לקדש בו. וכן למי שנדר על הפת אם אין לו יין יקדש על הפת דאין חילוק בין פת ליין לענין קידוש עכ"ד לפי דברי הגמרא ודברי הפרשנים האלה מוכיח דהא דתניא זוכרהו על היין מן התורה היא לקדש על היין ואע"ג דלא כתיב יין בקרא כך קיבל משה בסיני דצריך לקדש על היין או על הפת שגם היא חשובה כיין אבל קשיא לי טובא לגירסת הגמרא חדא דאמאי מתמה תלמודא על קידושא ואבדלתא הרי מושבע מהא סיני הוא ואם הוא מושבע מהר סיני מה בכך הרי מצינו שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות. כדתנן בפ'ק אלו מותרין חומר בנדרים מבשבועות אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח (בדברים) [בנדרים] אסור ובשבועות מותר ותו אפי' את"ל דנזירות לא דמיא לנדרים אלא לשבועת דנדר הוי מידי דאוסר חפצא דאמר שבועה שלא תשב בסוכה ושלא אטול לולב ושלה אניח תפילין. וכיון שהוא מושבע מהר סיני לעשות אינו יכול לאסור ע"א שלא לעשות כדאמרי' בפ' ואלו מותרין ונזירות נמי כשבועות דמיא דכיון דאמר הריני נזיר עשמע דקא אסר נפשי' מחפצא והילכך לא חיילא אחמרא דקידושא ואבדלתא אי הכי כי אמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אמאי חיילא והא אין שבועה חלה על שבועה. ומצאתי כתוב בתוספת נזיר ואי קשיא מ"ש נשבע מפי עצמו לנשבע מהר סיני תריץ הא בהדיא תנן בשבועות נשבע לבטל את המצוה פטור ומייתי לה מקרא ותנן נמי התם שבועה שאולכ ככר זו שבועה שלא אוכלנה אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי ומדקתני אכלה עבר על שבועת שוא שבועה בתרא חיילא ה"נ כי אמר שבועה שאשתה הוי כמו שבועה דהתם וכי הדר ואמר הריני נזיר היינו כששבועה שלא אשתה וחיילא כי התם ואינם נ"ל דבריו כלל דהתם שבועה שניי' לא חיילא כלל שיהא חייב לקיימה והוא שבועת שוא שלוקין עלי' מיד משעת שהוציאה מפיו ואע"פ שלא אכלה לוקה עלי' משום שבועת שוא כדקאמרי' התם בגמרא לא אכלה עובר על שבועת ביטוי משום שבועת ביטוי אין משום שבועת שוא לא מכי משתבע הוא דעבדי' לאיסורא. אמר ר' ירמי' תני אף משום שבועת ביטוי אלמא שבועה שניי' לא חיילא שיהא חייב לקיימה ולבטל את הראשונה אלא אדרבה שבועה ראשנוה עיקר ועל השניי' לוקה ואני מקיימה והכא אמאי אתיא נזירות ודחינו לשבועה קמייתא ותו היכא מתמה תלמודא על קידושא ואבדלתא דהוא מושבע מהר סיני נהי דבקידושא הוי מושבע כדנפקא לן מזכור אבל באבלתא מי הוי נשבע אטו אבדלתא מדאורייתא היא והיר לא תיקנוה אלא אנשי כנסת הגדולה כדאמרינן בפ' אין עומדין בתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוהו על הכוס חזרו והענו קבעותו בתפלה והן אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס הנה בפירוש מצאנו שבתחלה היו עושין בתפלה וללא בכוס והיכי אמרי' דיין הבדלה היא מהר סיני ומתאתי כתוב לאחד מן הפרשנים והרי מושבע מהר סיני הוא דכתיב זכור את יום הבת זוכריהו על היין ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל אם יום וזו הגירסא מצאתי כתובה גם בשאלתות דרב אחאי בפרשת והי' כי תבוא אבל בגמרות אינה כתובה גירסא זו אלא בהלכות גדולות ולא בפסקות של רבינו יצחק מפאס זצוק"ל אלא כך כתובה בספרים זוכרהו על היין אין לי אלא ביום בלילה מנין כו' ואל יתכן לקיים אותה הגירסא דהא בפירוש מוכח בפ' אין עומדין דהבדלה תקנת חכמים היא ואינה מן התורה ורבינו אלחנן זצוק"ל כתב יש שטעו להתיר נזיר ביין קידוש והבדלה מדקאמרינן בריש נזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה: ופירש רבינו יעקב דטועים הם מכמה תשובות חדא דמאי פריך הרי מושבע עליו מהר סיני מ"מ אתא קרא לאסור יין מצוה ועוד כי מוקי לה בשבועה אין לך מושבע מהר סיני גדול מהזה ואומר רבינו יעקב דה"פ מושבע מהר סיני הוא בתימה דאיצטיך קרא למישרי' והלא אסמכתא בעלמא היא וכל עיקר וא"ת הא אמרינן במי שמתו נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה אלמא קידוש דאורייתא ומשפרש התם בהדיא דדוקא מן התורה קאמר ובפ"ג דשבועות נמי מייתי לה ור' תירץ קידוש היום מה"ת אבל מה דהוא על היין זהו מדרבנן עכ"ד כך נ"ל עיקר כדפריש רבינו יעקב זצוק"ל דבתימה בעינן לפרושי' משום דמידחק תלמודא לפרושי מאי יין מצוה הוא זה דרבי קרא דאלו [ביין] מעשר שני ליתא לאוקומי' דסיפא דמתניתא הכי הויא בסיפרי ריה"ג אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר לפי שהאו אומר ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מעשר דגנך תירושך ויצהריך אף הנזיר במשמע כו' על ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיון הרשות מכלל דת"ק לא איירי ביין מעשר שני ומש"ה בעי תלמודא מאי יין מצוה היא דקאמר ת"ק אי יין קידוש או אבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא בתימה דאיצטרך קרא לרבויי' פשיטא ודאי דחיילא נזירות עלוי' דהא מדאורייתא לא מחייב בי' ואוקמה רבא בשבועה שאשתה ולא גרסי' הרי וכ"כ רבינו משה ב"ר מיימון זצוק"ל בפ"ז דהלכות נזירות הנזיר מותר בטומאת מצוה ותגלחת מצוה ואסור ביין מצוה וביין הרשות כיצד מי שנשבע שישתה היום יין שהרי מצוה עלי' לשתות ואח"כ נדר בנזירות חלה נזירות על השבועה ואסור ביין ואין צריך לומר שאסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מדברי סופרים לפי הדברים הללו מוכיח שאין יין הקידוש מן התורה אלא מאדרבנן וקשיא לי כיון דיין הקידוש הוא מדרבנן א"כ קידוש היום שהוא מה"ת במאי הוא דאזהר לן רחמנא כיון דלא אזהר לן לא בחמרא ולא בריפתא וגם רבינו יעקב שסובר שאין מקרששין על הפת כלל וגם כתב דיין הקידוש אינו אלא מדרבנן א"כ קידוש היום שהוא מה"ת במאי. ועלה בדעתי לומר שעיקר קידוש היום הוא לקדש בולא כלום בלא יין ובלא פת. אלב חכמים תיקנו לקדש על היין לאו על הפת מפני חובת הקידוש אלב א יתכן לאומרו מפני שא"כ כשחל יוה"כ בשבת שאסור באכילה נקדש בלא סעודה אלא לאו ש"מ אין קידוש נוהג אלא בסעודה אבל היכי דליכא סעודה לא מחייב בקידוש ומש"ה לא מקדישינן בלילי יוה"כ שחל להיות בשבת ומש"ה אמר רבה לתלמידי' טעימו מידי דילמא אדעליתו לביתייכו מיתעקרא לכו שרגא ולא מקדיש לכו דאין קידוש אלא היכא דאיכא סעודה דאי יש קידוש בלא סעודה אי מתעקרא שרגא ולא אכלי מה בכך יקדשו בלא סעודה אלא לאו ש"מ אין קידוש אלא היכא דעתיד למיסעד וכיון דאין קידוש אלא היכא דאיכא סעודה איכא קידושא דאורייתא במאי הוא. וי"ל דנפיק אדם ידי חובה בקידושא דתפלה שאינו מה"ת לקדש בתפלה ועל הכוס ואע"פ שמצאתי כתוב בהלכות גדולות בהלכות קידוש והבדלה ואע"ג דמדכר בקידושא צריך לאדכורי בצלותא מ"ט זכור וזכרתם תרי קראי כתיבי ואתו מועדים ילפי משבת מה שבת בתפלת ועל הכוס אף יו"ט בתפלה ועל תכוס נ"ל שאין זה כתוב בשום מקום אלא מלבו אמר הדברים הללו ליתן טעם לדברי חכמינו ז"ל שהצריכו לקדש בין בתפלה בין בכוס ואת"ל מן התורה הוא לקדש על היין או על הפת אבל מיתו הכי אגמרי' רחמנאר למשה היכא דאיכא סעודה מחייב והיכא דליכא סעודה לא מחייב ומש"ה לא מקדשינבלילי יוה"כ שחל להיות בשבת א"נ היכא דלא סעיד אכתי קשאי לי כל מאי דכתבית לעילולא נתיישב לב יפה בדבר:

סליקן תוספות פסחים. שבח למכניע מחים.

בד"ה זוכרהו על היין כו' אבל על היין לא הוה אלא מדרבנן דאימא כדמשמע כו' עכ"ל ומהא דאיכא למ"ד דמקדשין על השכר ליכא ראיה דאימא חמר מדינא הוא וק"ל:

בד"ה דהוה גחין כו' כולן זקוקין לככר אחד מה דאמר ר"י כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחת לשון התוספות שלפנינו ומדלא מחלק ירושלמי אלא בהכי מוכח דאין חילוק בין המוציא לקידוש כמו שרצו לחלק לעיל ולכך כתבו ומשמע נמי אם אין כוסו בידו אפילו שפך כו' דהא דומיא דהכי קאמר בזקוקין לככר א' שאסורין לטעום עד שיטעום המברך וכן בהיפוך אם יש ככר לכ"א אין צריך להמתין דומיא דיש לכ"א כוסו בידו וק"ל:

ברשב"ם ד"ה לענין גיטין. או ע"מ שתתנם לי קודם השבת. לכאורה כש"כ אם נתתם לו קודם דמהני ועיין ברא"ש ס"פ מי שאחזו:

תוס' ד"ה קפיד ותוס' ד"ה משום.
תמוה לי, הא אדרבה יש לקיים פירוש רשב"ם בפשוטו וי"ל באמת דר"א דאמר טעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מלתא היא, פליג עלה, והיינו דלפי השמע מיניה דטעמו פגמו מוכח דאפילו דיעבד מעכב, מדהתירו לאכול קודם הבדלה, ועלה פליג ר"א דאינו אלא משום דלא נשאר שיעור, אבל פגמו אינו מעכב דיעבד, ומש"ה הנך אמוראי קפדי רק לכתחילה, ור"א והנך אמוראי לא פליגי וס"ל דלכתחילה קפדינן אבל אינו מעכב:

תד"ה בכוס ש"פ וכו' הא לא פליגי וכו' ובד"ה קפיד אכסא פגומא. פירשב"ם וכו' תימא דא"כ איך התירו וכו'.
תמיה לי על תמיהתם. הא י"ל בפשוטו דבאמת לפום מה דאמרי' ש"מ טעמו פגמו הי' מוכרח דאפי' דיעבד מעכב. רק הנך אמוראי' סברי כרב אשי דדחי להך ש"מ מש"ה קיימי' דלא הוי עיכוב, רק דמ"מ לכתחלה קפדי על פגומא. ומה דכתבו תוס' דר"א אית ליה ג"כ טעמו פגמו אלא דקאמר דמהא ליכא למשמע מיני'. הוא גופא קשי' הא כל עיקר ראייתם דמסתמא ר"א לא פליג על אמוראים והרי לפירשב"ם שפיר י"ל דלא ס"ל טעמו פגמו, וע"מ לא פליג על האמוראים דהם קפדי רק לכתחלה:

ביום מנין ת"ל זכור וכו' אסמכתא בעלמא הוא וכמשז"ל. והגאון בה"ג מייתי דרשות אחרות וכתב רבינו ישעיה הראשון מטראני בס' המכריע סי' ע"א דהנהו דרשות ליתנהו בשום דוכתא והגאון אמרן להסמיך דבר רז"ל:

אמר בורא פרי הגפן ואגיד ביה חזייה לההוא סבא וכו' עמ"ש רשב"ם והר"ן ומה שכתבתי אני בעניי בקונטריס שם הגדולים חלק שני דף צ"ב בס"ד:

ואליבא דר' יהודה. דאמר מאור ואח''כ בשמים: משום דכוס של ברכה טעון שיעור. אבל אי הוה ביה טפי מכשיעור טעמו לא פגמו]: קפיד. לקידוש והבדלה וברכת המזון אבל אם בא לשתות מכוס פגום מברך עליו ברכת היין: לקדשו. משמע משעה שמתקדש היום: אין לי אלא ביום. לקמן פריך אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא דכניסתו היא קדושתו: קידושא רבא. בורא פרי הגפן ואהכי קרי ליה קידושא רבה דאכולהו קידושי אמרי לה: ואגיד ביה. האריך בו: עד רביעי בשבת. אבל מרביעי ולהלן גבי שבת הבא מתחשב: לענין גיטין. אמר לה ה''ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז אחר השבת או שאמר קודם השבת תתני לי: אבל לא על האור. אם לא בירך בורא מאורי האש במוצאי שבת שוב אינו מברך:

רשב"ם
ושמע מינה אומרים ב' קדושות על כוס אחד. היכא דלית ליה אלא כוס אחד כי הכא אע''ג דאמר לעיל (דף קב:) אין אומרים ב' קדושות על כוס אחד היכא דלית ליה שאני כדמתרצינן לעיל: ושמעת מינה ב''ש היא ואליבא דרבי יהודה. דאמר לעיל מאור ואח''כ בשמים דאילו לב''ה ברישא בשמים ואח''כ מאור והא ליכא למימר ר''מ ואליבא דב''ה כדאמר לעיל וב''ה אומרים נר ובשמים מזון והבדלה ועני רבא זו דברי ר''מ הוא דה''נ פרכינן בברכות פרק אלו דברים (דף נב.) ומשני לא ס''ד מדקתני ומשלשלן לאחר המזון מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא דמזון ברישא רבי יהודה כדאמר לעיל רבי יהודה אומר לא נחלקו ב''ש וב''ה על המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף כו' אלמא רבי יהודה היא ואליבא דב''ש דאילו לר''מ מי תנא לה משלשלן לאחר המזון דלדידיה מאור ברישא בין לב''ש בין לב''ה ולא מזון כדאמר לעיל זו דברי ר''מ: משום דכוס של ברבה צריך שיעור. אבל אי הוה טפי מכשיעור וטעמו לא פגמו: קפיד אכסא פגימא. לקידוש ולהבדלה ולבהמ''ז ולכל ברכות שתקנו לסדרן על היין שלא יברך על כוס פגום אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך בורא פרי הגפן שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ומיהו אם אין לו אלא יין פגום מקדש עליו דקפיד לכתחלה משמע: אפילו אחביתא. חביות קטנות אבל אם חבית של עץ גדולה אין להקפיד: ה''ג ת''ר זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין אין לי אלא ביום בלילה מנין ת''ל זכור את יום השבת בלילה מנין אדרבא עיקר קידושא בליליא הוא דכי קדיש יומא בעיא לקדושי ותו בלילה מנין תלמוד לומר זכור את יום השבת תנא מהדר אלילה ונסיב לה קרא ליממא הכי קאמר זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה כו': לקדשו. משמע בשעה שמתקדש היום: אין לי אלא ביום. ולקמן פריך אדרבה עיקר קידושא בליליא הוא קדושתו: הכי קאמר כו'. אע''ג דאין לפרש לשון השנוי בברייתא בענין זה אלא ע''י שאנו מסרסין אותה למפרע אפ''ה לא שייך למימר חסורי מיחסרא שהרי אין חסר ממנה כלום אלא ששנויה למפרע דבמקום שהיה לו לומר אין לי אלא בלילה ביום מנין טעה התנא בשמועתו ושנה אין לי אלא ביום בלילה מנין הלכך לא שייך למימר חסורי מיחסרא: ביום מאי מברך. דאי אמרת קידוש מרישא והתניא שבת ויום טוב אין בהן קדושה על הכוס: אמר רב יהודה בפה''ג. אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתי משום כבוד שבת לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא ענין שיר שאין אומרים שירה אלא על היין והכי מפרש בשאילתות דרב אחאי בפרשת וישמע יתרו: קידושא רבה. בורא פרי הגפן וקרי ליה קידושא רבא דאכולהו קידושי קאמרי ליה: ואגיד ביה. האריך בו לדעת אם יסרהב אחד מהם לשתות ובכך יבין דבורא פרי הגפן רגילין לומר ותו לא שאם לא כן היה אומר לו [לקדש] קידוש גדול של לילה כמנהגן: עד רביעי בשבת. ולא עד בכלל אבל מרביעי ואילך גבי שבת הבאה מתחשב: לענין גיטין. אם אמר לה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי ר' זוז אחר השבת או על מנת שתתנם לי קודם השבת: אבל לא על האור. אם לא בריך על הנר בורא מאורי האש במוצ''ש שוב אינו מברך כך נ''ל טעם הדבר כדתניא במקום שנהגו (דף נד.) אין מברכין בו אלא בליל מוצ''ש הואיל ותחלת ברייתו הוא: