פסחים קה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - א

קשיא לעולא שלא חתם בהבדלה. והרי שנינו שכל הברכות צריך לפתוח ולחתום בברוך! ^[1]

ומשנינן: אמר לך עולא: הא הבדלה נמי - כברכת המצות דמיא, שאין בה חתימה!

כי ברכת המצות מאי טעמא לא חותם בה - משום דהודאה היא.

שיש בה רק הודאה.

[ואינה כקידוש, שצריך בנוסף להודאה גם לספר בו בשבח השבת. או כברכת יוצר אור, שיש בה גם דברי תחינה, כגון ברחמיך הרבים רחם עלינו. או כברכה ראשונה של שמונה עשרה שיש בה גם דברי ריצוי. ולכן צריך לפתוח ולסיים בהן בשבחו של מקום].

הא נמי, ברכת הבדלה רק הודאה היא, ולכן אין צריך לחתום בה.

רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא בערב שבת, והאריכו בה עד סמוך לכניסת השבת. וקאי עלייהו רב המנונא סבא.

אמרו ליה: זיל חזי אי מקדיש יומא, אם כבר חשך וקידש היום, ונפסיק את סעודת יום חול בעקירת שלחן, דהיינו בברכת המזון, וניקבעיה לשבתא. נקבע סעודה אחרת לשם סעודת שבת.

אמר להו רב המנונא סבא: לא צריכיתו להפסיק בעקירת שלחן כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת. כי שבתא קבעה נפשא! ^[2]

השבת עצמה קובעת את הסעודה שתהא נבדלת מסעודת חול ונחשבת מעתה לסעודת שבת. כי מאחר שהיא אוסרת עלינו לאכול עד שיקדש אין לך הפסק גדול מזה. ולכן, די לכם בפריסת מפה על הלחם וקידוש, ואח"כ יכולים אתם להמשיך בסעודה.

דאמר רב: כשם שהשבת "קובעת" למעשר.

שאפילו אכילת ארעי בשבת נחשבת לאכילת קבע לענין פירות טבל שעדיין לא נגמרה מלאכתן. ולמרות שבימות החול מותר לאוכלם אכילת עראי קודם שנגמרה מלאכתם, בשבת, הואיל והאכילה הוי עונג שבת, הרי אפילו סעודה כל שהיא חשובה קבע, ואסור לאכול אלא אם כן עישר מערב שבת. ^[3]

כך שבת "קובעת" לקידוש, שאסור לטעום אפילו משהו קודם קידוש. ^[4]

ומכיון שהאכילה בשבת יש לה חשיבות מיוחדת, הרי שעם כניסת השבת נחשבת הסעודה מעצמה לסעודת שבת.

סבור מינה [בני הישיבה סברו] כי היכי דכניסת השבת קבעה לקידוש - כך יציאת השבת קבעה להבדלה. שאם היו יושבים בסעודה בשבת לפנות ערב, ויצאה השבת, אסורים לאכול עד שיבדילו, לפי שיציאת השבת אוסרת באכילה.

אמר להו רב עמרם: הכי אמר רב: לקידוש קובעת, ולא להבדלה קובעת! שאדרבה, זהו כבוד השבת שיגמור סעודתו שהתחיל בה מבעוד יום, ורק לאחר מכן יבדיל. ^[5]

והני מילי דהבדלה אינה קובעת, הוא לענין מיפסק - דלא מפסקינן באמצע הסעודה.

אבל אתחולי בסעודה - לא מתחילנן לאחר צאת השבת קודם הבדלה.

ומיפסק נמי, לא אמרן דלא מפסיק אלא כשהיו עוסקין באכילה. אבל אם היו עוסקין רק בשתיה לא אמרן. אלא מפסיק ומבדיל, הואיל ושתיה אינה דבר חשוב. ^[6]

ושתיה נמי, לא אמרן שאסור לשתות קודם הבדלה אלא בחמרא [יין] ושיכרא [שכר]. אבל מיא - לית לן בה! ומותר אפילו להתחיל לשתות מים קודם הבדלה.

ופליגא דרב הונא.

דרב הונא חזייה לההוא גברא דשתה מיא קודם הבדלה. אמר ליה: לא מיסתפי מר, וכי אינך חושש מאסכרה?!

דתנא משמיה דרבי עקיבא: כל הטועם כלום קודם שיבדיל - מיתתו באסכרה. ^[7]

רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא. שהיו שותין מים קודם הבדלה ^[8] [אבל לפני קידוש אסור לשתות אפילו מים, מפני כבוד השבת. רשב"ם].

בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק: מי שלא קידש בערב שבת - מהו שיקדש והולך כל היום כולו של שבת? אמר ליה רב נחמן בר יצחק: מדאמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת כולו, כל השבוע [עד יום רביעי].

הכא נמי: מי שלא קידש בערב שבת - מקדש והולך כל היום כולו.

איתיביה רבינא לרב נחמן בר יצחק: תניא: לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושה [קידוש] על הכוס. ויש בהן הזכרה בברכת המזון. שבשבת אומרים "רצה", וביום טוב "יעלה ויבוא".

אבל בקידוש של שבת ויום טוב ביום - אין בהם קדושה על הכוס, אלא מברכים רק "בורא פרי הגפן". ויש בהם הזכרה בברכת המזון.

ואי סלקא דעתך כי מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו, אם כן, שבת ויום טוב נמי משכחת להו דיש בהם קדושה על הכוס.

דאי לא קידש מאורתא מבערב - מקדש למחר?!

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: "דאי" לא קתני! התנא מדבר רק במקרים רגילים ולא בא להורות לנו דינו של אדם שפשע, או שבמקרה לא קידש בזמן, ולא קיים דברי חכמים. ^[9]

איתיביה מהא דתניא: כבוד יום וכבוד לילה - כבוד יום קודם. מי שאין לו בשבת מספיק יין או מיני מגדים גם ללילה וגם ליום, עדיף שישאיר אותם ליום. ^[10] ואם אין לו אלא יין לכוס אחד בלבד -

הערות

^[1] הקשו התוס' לפירוש רש"י דלעיל, שעולא לא אמר אלא "המבדיל בין קודש לחול" ותו לא, א"כ מה היתה ההוה אמינא של המקשן הרי אין לך ברכה קצרה יותר מזו, ופשיטא שאין לחתום בה כמו בברכת המצוות. ועוד הקשו שהיה לגמרא לתרץ שעולא סבר כרבי יהודה הנשיא דלעיל שהיה אומר רק "ברוך המבדיל בין קודש לחול". ולכן הם מפרשים שעולא גם כן היה אומר כל שאר הבדלות. אלא שלא היה חותם בה. והמקשן היה סבור שברכה ארוכה היא וצריך לחתום בה. ותירצה הגמרא, שעל אף האריכות הרי כולה הודאה ונחשבת לברכה קצרה. תוד"ה קשיא.

^[2] הרי"ף מפרש הסוגיא באופן אחר. שהויכוח ביניהם היה אימתי צריך להפסיק, שהם אמרו לרב המנונא שילך לראות אם "נגה יומא" דהיינו שכבר ודאי לילה ולפני זה אי אפשר לקדש. ורב המנונא אמר להם שאין צורך להמתין עד שחשיכה, שהשבת קובעת עצמה כבר בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה. [והאחרונים מבארים דאף דקיי"ל דמפלג המנחה יכול לקדש, זה דוקא אם כבר התפלל ותלמידי דרב לא התפללו ולכן לא היו יכולים לקדש רק בלילה או בבין השמשות. או דהאי דינא שיכול לקדש מבעו"י זה דוקא כשיש לו אונס שיודע שלא יהיה לו יין בלילה]. והראיה ממעשר היא: כשם שבמעשר אסור לאכול עראי בבין השמשות שהרי שנינו "ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי" ואם היה מותר לאכול אז ארעי לא היה נחשב למתקן, הוא הדין שקובעת אז לקידוש. [עפ"י הר"ן שם].

^[3] רש"י והרשב"ם. ובחידושי הר"ן מבאר דרב המנונא אמר להם: מאי דעתכם, שאם לא תפסיקו בעקירת שלחן שתהא הסעודה כולה של חול כיון שהתחיל בה מבעוד יום, ואין כאן סעודת שבת ולא קידוש במקום סעודה. אין הדבר כן. כי שבת היא קבעה נפשה וסוף הסעודה נבדל מתחילתה כשם שקובעת ונבדלת לענין מעשר. שאם התחיל לאכול מבעוד יום אכילת ארעי הרי מיד שנכנסה השבת אסור לו להמשיך לאכול מהטבל, היות שמעתה היא נקראת אכילת שבת. הכי נמי לענין שבת אסור לו לגמור אא"כ קידש וסעודת שבת מקריא. [וכעי"ז בתוד"ה כך].

^[4] כתב המג"א שאף שבכל המצוות שהגיע זמנן לא אסרו טעימה אלא רק קביעות סעודה, מ"מ בקידוש והבדלה החמירו לאסור גם טעימה לפי שעיקר מצותן היא בתחילת זמנן בכניסת השבת ויציאתה. או"ח סי' רל"ה סק"ד.

^[5] ובדעת הרי"ף [בעיונים 2] כתב הר"ן, שהם לא סברו דהבדלה קובעת בבין השמשות דומיא דקידוש, שהרי אפוקי יומא מאחרינן לה. אלא שבקידוש אמרינן תרתי, שהיא קובעת שאסור לאכול קודם קידוש, וגם שהיא קובעת מבין השמשות. וגבי הבדלה לא אמרינן שתהא לגמרי כקידוש אלא בהא שצריך להפסיק בשבילה כשם שצריך להפסיק בשביל קידוש. ומסקינן דאינה קובעת להפסקה כלל.

^[6] רש"י. והמרדכי כתב שבאכילה אי"צ להפסיק כי כל הסעודה נחשבת כדבר אחד אבל בשתיה כל כוס וכוס נחשב בפני עצמו והוי כתחילת שתיה, וכעי"ז בתוד"ה אבל. ויש ראשונים שכתבו הטעם שפוסק בשתיה משום שאסור לשתות משקה הראוי להבדיל עליו קודם הבדלה כדי שיהא היכרא להבדלה.

^[7] מדה כנגד מדה הוא השביע גרונו, יחנק. ואסכרה היא מיתת חנק. תוד"ה לא קפדי. ובח"א מהרש"א הקשה דא"כ כל האוכל מאכלות אסורות תהא מיתתו בחנק. והוא מפרש עפ"י המבואר במסכת תענית [כז ב] דאנשי מעמד היו מתענים ברביעי בשבת על האסכרה. ופירש"י שם דברביעי כתיב "יהי מארת" חסר וי"ו מלשון מארה. וא"כ הוא דבר שתלוי בבריאת אור. ולכן במוצ"ש, שאז עיקר תחילת בריאת האור, ראוי להתענות באותה שעה עד שיבדיל ויברך על האור.

^[8] דסברי דברייתא דכל הטועם מיתתו באסכרה היינו חוץ ממים. תוד"ה לא קפדי.

^[9] הרא"ש בברכות [פ"ג סימן ב] הביא מחלוקת ראשונים במי שהיה אונן במוצ"ש אם חייב להבדיל למחר. ובמנ"ח מ' ל"א ביאר שהמחלוקת היא אם הבדלה שלאחר מוצ"ש הוא בתורת תשלומין למוצ"ש, וממילא אם היה פטור בעיקר הזמן אינו חייב להשלים. או שעיקר החיוב נמשך עד יום רביעי בשבת. וכיון שחזר ונתחייב במשך הזמן הזה חייב להבדיל. וכתב עוד, שמאחר שבסוגיא דידן מדמינן דין קידוש להבדלה, משמע שגם גדר הדין דמקדש והולך כל השבת תלוי בפלוגתא זו, האם היום הוי תשלומין ללילה או שעיקר החיוב נמשך כל היום. ועוד כתבו האחרונים, שבשאלה זו תלויה גם המחלוקת שהובאה בטור או"ח סי' רע"א במי שלא קידש בלילה במזיד אם יכול לקדש ביום. שאם הזמן הוא כל היום אין הבדל בין שוגג למזיד. אך אם היום הוא רק בגדר תשלומין הרי יש לדמותו לתפילה, שאם הזיד ולא התפלל אין לו תשלומין. ורק דשכח או נאנס יש לו תשלומין.

^[10] הטעם משום שמשה אמר להם לישראל "אכלוהו היום" רק ביום השבת. ר"ש סיריליאו ירושלמי ברכות סוף פ"ז. ויש שכתב הטעם, משום דאפקיה רחמנא בלשון יום דכתיב "אכלוהו היום". חסדי דוד על התוספתא ברכות פ"ג. ואחרונים הקשו מכאן על הסוברים שאין להניח מצוה קלה הבאה לידו כדי שיוכל לקיים לאחר מכן מצוה יותר גדולה, היות שאין מעבירין על המצוות. שהרי לפי זה היה צריך להעדיף כבוד לילה שהוא כבר בא עתה. ותירצו עפ"י החכם צבי, שהכלל הזה נאמר רק בשתי מצוות, אבל באותה מצוה מותר לדחותה לאחר זמן כדי לעשותה יותר מן המובחר. והכא נמי סעודות שבת כולן נחשבות למצוה אחת.

קשיא [קשה] הדבר לשיטת עולא שפתח בברוך ולא חתם בברוך! ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] עולא: הא נמי [זו גם כן] כברכת המצות דמיא [נחשבת] ואינה צריכה חתימה, כי אף ברכת המצות מאי טעמא [מה טעם] אין חותמים בה משום דהודאה בלבד היא ואין בה דברים שלא מעניינה אלא הודאה בלבד ואין בה הפסק של שום דבר אחר, כגון: תחינה או ריצוי, ולכן די בפתיחה אפילו בלא חתימה . הא נמי [זו גם כן] ההבדלה ברכת הודאה בלבד היא.

א מסופר: רב חנניא בר שלמיא ושאר תלמידי רב, הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה] ערב שבת סמוך לחשיכה, וקאי עלייהו [והיה עומד עליהם ומשמשם] רב המנונא סבא [הזקן]. אמרו ליה [לו]: זיל חזי אי מקדיש יומא ונפסיק וניקבעיה לשבתא [לך וראה אם קדש היום, כלומר אם החשיך, ונפסיק בעקירת השלחן ונקבע את סעודתנו לשם שבת] אמר להו [ להם ]: לא צריכיתו [אין אתם צריכים לכך] שבתא קבעה נפשה [השבת קובעת לעצמה] שעם כניסת השבת מה שאוכלים אז נחשב ממילא סעודת שבת ואין צורך בפעולה נוספת מיוחדת שתבטא הפסקה.

שאמר רב: כשם שהשבת קובעת למעשר שבכל השנה אכילת עראי אינה חייבת במעשר ואילו בשבת אפילו אכילת עראי צריך להפריש ממנה מעשר, משום שגם אם אינו מתכוון במפורש לכך, נחשבת הארוחה כארוחת קבע, כך קובעת השבת לקידוש שאין להמשיך עוד לאכול עד שיקדש, לאחר שכבר נכנסה השבת. ומכאן ראיה שמשחשיכה הריהי נחשבת ונקבעת מאליה כסעודת שבת.

סבור מינה [סברו השומעים מהלכה זו] כי היכי דקבעה [כפי שהיא קובעת] לקידוש כך קבעה להבדלה ועם יציאת השבת שוב אין הסעודה נחשבת כסעודת שבת וחייב להפסיק ולהבדיל, אמר להו [להם] רב עמרם: הכי [כך] אמר רב: לקידוש קובעת ולא להבדלה קובעת.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים לענין מיפסק [הפסקה] שלא מפסקינן [מפסיקים], ואם התחילו בסעודה ביום השבת אין צורך להפסיק משחשיכה. אבל אתחולי [להתחיל] לא מתחלינן [מתחילים] לאכול לאחר שחשיכה ואפילו לא עשה עדיין הבדלה. ומעירים: ומיפסק נמי [להפסיק גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא לענין אכילה שהיא דבר חשוב, שאין מפסיקים כיון שכבר התחיל אבל בשתיה שאינה דבר חשוב — לא, וצריך להפסיק אם התחיל לשתות לפני יציאת השבת.

ושתיה נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאסור להתחיל בשתיה משחשיכה אלא בחמרא ושיכרא [ביין ושכר] שהם חשובים, אבל מיא [מים] — לית לן [אין לנו] בה איסור, ויכול להתחיל לשתות מים אף אחר יציאת השבת אפילו קודם הבדלה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה אחרונה זו על דעתו של רב הונא, שרב הונא חזייה לההוא גברא [ראה אדם אחד] ששתה מיא [מים] קודם הבדלה לאחר יציאת השבת. אמר ליה [לו]: האם לא מיסתפי מר [חושש אדוני] ממחלת האסכרה? דתנא משמיה [שכן שנינו משמו] של ר' עקיבא: כל הטועם כלום (משהו) קודם שיבדיל — מיתתו במחלת האסכרה. ואולם מעירים כי רבנן דבי [חכמי בית מדרשו] של רב אשי לא קפדי אמיא [היו מקפידים על המים] שלא לשתות ונמנעו רק ממשקאות חשובים.

ב בעא מיניה [שאל ממנו] רבינא מרב נחמן בר יצחק: מי שלא קידש בערב שבת מהו שיקדש והולך כל היום כולו, או שמא כל שלא קידש בזמנו שוב אינו מקדש? אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: מדאמרי [ממה שאמרו] בני ר' חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת (השבוע) כולו נלמד, כי הכא נמי [כאן גם כן] מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו.

איתיביה [הקשה לו] רבינא מהתוספתא: לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושה (קידוש) על הכוס ויש בהן הזכרה של קדושת היום בתוך ברכת המזון בשבת — "רצה והחליצנו" וביום טוב — "יעלה ויבוא", שבת ויום טוב ביום אין בהם קדושה (קידוש) על הכוס ויש בהם הזכרה קדושת היום בתוך ברכת המזון,

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שמי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו, אם כן שבת ויום טוב נמי [גם כן] משכחת להו [מוצא אתה אותם] במקרים מסויימים שיש בהם קדושה על הכוס, דאי [שאם] לא קידש מאורתא [מהערב] מקדש למחר! אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: "דאי" ["שאם"] לא קתני [שנינו], כלומר אין ברייתא זו עוסקת במקרה נדיר שאירע רק אם שינה מן הרגיל.

איתיביה [הקשה לו] ממקור אחר: כבוד יום השבת וכבוד לילה — כבוד יום קודם. ואם אין לו אלא כוס יין אחד — אומר עליו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is difficult for the opinion of Ulla, who began but did not conclude the blessing of havdala with: Blessed. The Gemara answers: Ulla could have said to you: This blessing is also considered like a blessing over mitzvot, and therefore it does not require a separate conclusion. The Gemara clarifies this response: What is the reason that blessings over mitzvot do not require a distinctive conclusion? It is because a blessing over a mitzva is a statement of praise, and as it does not include anything unrelated to the praise, e.g., a request or supplication, it is unnecessary to add a separate concluding blessing. This havdala blessing also is comprised only of praise.

The Gemara relates that Rav Ḥananya bar Shelemya and other students of Rav were sitting at a meal on Shabbat eve shortly before nightfall, and Rav Hamnuna the Elder was standing over them to serve them. They said to him: Go and see if the day of Shabbat has become sanctified through nightfall. If so, we will interrupt our meal by removing the tables and establish its continuation as the meal for Shabbat. Rav Hamnuna the Elder said to them: You do not need to do this, as Shabbat establishes itself. Whatever you eat after nightfall is automatically considered a Shabbat meal, even without any specific action that designates it as such.

Rav Hamnuna the Elder explained his ruling. As Rav said: Just as Shabbat establishes food consumption as a regular, set meal with regard to tithes, so Shabbat establishes the requirement to recite kiddush. Generally, one may eat untithed produce in a casual, incidental manner. On Shabbat, however, the strictures of a regular, set meal apply even to casual eating. Consequently, on Shabbat it is entirely prohibited to eat produce from which the appropriate dues and tithes have not yet been separated. Similarly, Shabbat automatically initiates the requirement to recite kiddush, and it is prohibited to eat until one does so. This halakha indicates that whatever one eats at this stage is considered part of his Shabbat meal, even if he does not remove the table and bring it back.

They understood from it that just as the start of Shabbat automatically establishes the requirement to recite kiddush, so its conclusion establishes the requirement to recite havdala. This would mean that one must interrupt his meal to recite havdala, and whatever he eats after that would not be considered part of his Shabbat meal. Rav Amram said to them: This is what Rav said: Shabbat establishes an obligation to recite kiddush, but it does not establish an obligation to recite havdala.

The Gemara comments: And this applies only with regard to the matter of interrupting a meal that one has begun before the conclusion of Shabbat, that one does not have to interrupt to recite havdala. However, one may not begin a meal after nightfall until after reciting havdala. The Gemara adds: And with regard to interrupting also, we only said that one need not interrupt his eating; but with regard to drinking, which is considered less significant, no, one must interrupt his drinking upon nightfall, even if he began drinking before the conclusion of Shabbat.

And with regard to drinking also, we only said it is prohibited to drink after nightfall before havdala with regard to wine and beer, which are significant beverages; but with regard to water, we have no problem with it. One may begin drinking water even after Shabbat has concluded and before he has recited havdala.

The Gemara points out that this last statement disagrees with the opinion of Rav Huna. As Rav Huna saw a certain man drinking water before he recited havdala at the conclusion of Shabbat. He said to him: Is the Master not afraid of the ailment called askara? As it was taught in the name of Rabbi Akiva that whoever tastes anything before he recites havdala, his death will come through askara. Nevertheless, the Gemara notes that the Sages of the school of Rav Ashi were not particular with regard to water. They refrained only from drinking more significant beverages before havdala.

Ravina raised a dilemma before Rav Naḥman bar Yitzḥak: With regard to one who did not recite kiddush on Shabbat eve, i.e., on the night of Shabbat, what is the halakha with regard to his ability to recite kiddush at any time over the course of the entire day? May one recite kiddush later, or has he lost his opportunity by failing to recite kiddush at the proper time? Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: From the fact that the sons of Rabbi Ḥiyya say that one who did not recite havdala at the conclusion of Shabbat may recite havdala any time over the course of the entire week, it can be inferred that here too, one who did not recite kiddush on Shabbat eve may recite kiddush at any time over the course of the entire day.

Ravina raised an objection to the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak from the Tosefta: On the nights of Shabbat and the nights of a Festival there is a mitzva of kiddush over a cup. And there is a requirement to mention the sanctity of the day in Grace after Meals, i.e., the paragraph: May it please [retzei], on Shabbat and: May there rise and come [ya’aleh veyavo], on Festivals. On the day of Shabbat and Festivals, there is no mitzva of kiddush over a cup, but there is a requirement to mention the sanctity of the day in Grace after Meals.

Ravina explains his objection: And if it could enter your mind to say that one who did not recite kiddush on Shabbat eve may recite kiddush any time over the course of the entire day, on Shabbat and a Festival too, it can be found that there is a mitzva of kiddush over a cup, for if one did not recite kiddush at night he may recite kiddush the following day. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: The tanna does not teach cases of what if. In other words, the tanna does not take into consideration the uncommon circumstance of one who failed to recite kiddush on the night of Shabbat.

Ravina raised an objection to the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak from another source: If there is a choice between the honor of the day of Shabbat and the honor of the night, the honor of the day takes precedence. And if one has only one cup, he should recite over it

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב חיננא בר שלמיא תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא והוה קאי עלייהו רב המנונא סבא אמרי ליה חזי אי נגה יומא נפסוק ונקבעה לשבתא אמר להו לא צריכיתו שבת היא קבעה נפשה דהכי אמר רב כשם שהשבת קובעת המוקצה לענין המעשר פי' העת שהיא ספק חשכה ספק לא חשכה אין מעשרין את הודאי וכל מה שהגיעה אותה עונה ולא עישר הרי נקבע מוקצה כל השבת ותנן בתרומות פ"ז היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור חשכה לילי שבת רבי אליעזר אומר יגמור כלומר יאכל האשכול כולו ר' יהושע אומר לא יגמור פי' שכיון שנכנסה השבת נקבע למעשר דאמרי' דעתו של אדם לענג השבת בכל מידי דבר אכילה וזה האשכול כאלו דעתיה עלויה ואסתלק מתורת עראי ונעשה קבע לפיכך אסור לאכול ממנו עד שיעשר ואע"פ שלא קבעו האדם השבת מעצמה נקבעה בחשיכת ערב שמש ונאסרו הפירות כי נקבעו למעשר ונעשו מוקצה כענין הזה כיון שחשכה נקבעה לקידוש ואע"פ שלא קדשוה בני אדם בפיהם מעצמה נתקדשה ואין אנו צריכין לחקור ההגיע עת הקידוש מן הגגות ומראשי הדקלים ואתינן למימר כשם שמפסיקין לקידוש דשבת קבעה נפשה כך מפסיקין להבדלה ואסקה רב עמרם הכי אמר רב לקידוש קובעת להבדלה אינה קובעת ולא אמרן אלא לאפסוקי דלא מפסיק ומסלק השלחן בעת דספק חשכה וספק לא חשכה אבל לאתחולי קבעה ולא מתחיל בסעודה בשבת עם חשכה עד דנפיק יומא ומבדיל ומפסיק נמי דאמרן דלא מיחייב לאפסוקי סעודתייהו ולסלק השלחן הני מילי אם היא סעודת אכילה אבל אם היא משתה מפסיק ולא אמרן דמשתה [היין] מפסיק אלא משתיית יין ושכר אבל משתיית מים לית לן בה ואפי' לאתחולי.

דאע"ג דרב הונא חזייה לההוא גברא דהוה שתי מיא מקמי הבדלה אמר לא מסתפית מאסכרה דתנא משמיה דרבי עקיבא הטועם קודם שיבדיל מיתתו באסכרה ולא היא דהא רבנן דבי רב אשי לא הוו קפדי אמיא:

בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק מי שלא קידש [בע"ש] מהו שיקדש כל היום אמר ליה מדאמרי בני ר' חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כלו הכא נמי מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כלו ואותבינן עלה מיהא לילי שבת ולילי יום טוב יש בהן קדושה על הכוס והזכרה בברכת המזון פי' שצריך לומר אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא שבת ויום טוב כלומר ביום ממש אין בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון ואם איתא דמי שלא קידש בערב שבת מקדש ביום השבת גם אתה מוצא ביום השבת קדושה על הכוס כגון שלא קדש בערב שבת ופריק דאי לא קתני כלומר לא פירש בזו הברייתא אלא דברים קבועין ועומדין אבל זה שאינו מצוי הקידוש בכוס ביום השבת אלא אם לא קדש בערב שבת אינו מקדש ביום לפיכך לא פסיקא ליה ולא תאני ליה:

רב סיכנא בר שלמיה ותלמידי דרב וכו' כשם שקודמת למעשר כך קודמת לקידוש דאסור לאכול בלא קידוש משחשיכה אפי' התחיל מבעוד יום. כן כתב הרשב"ם ז"ל גם הרא"ש ז"ל: ואפי' דלהבדלה אינה קובעת שאם היו סועדין בשבת והחשיך גומרין סעודתן ומזמנין ואח"כ מבדילין ואין מפסיקין סעודתן והני מילי דאין מפסיקין דהוי דבר חשוב אבל שתייה מפסיקין ושתייה נמי לא אמרן אלא חמרא ושיכרא אבל מיא לא. ופרשב"ם ז"ל דבמיא נמי אפי' אתחולי מתחילין כרבנן דבי רב אשי דלא קפדי אמיא וכתב רשב"ם ז"ל דדוקא קמי הבדלה אבל קמי קידושא קפדי וקפדי משום כבוד שבת ע"כ:

והא דאמרינן הני מילי דקבעי ואכלי. כתב הרא"ש ז"ל הכא משמע דהיו רגילים לאכול סמוך לחשיכה ויש שנוהגים שלא לקבוע סעודה ממנחה למעריב בשבת משום דאמרינן במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל המתים וכתב שפעם א' אירע באילתי"ר ובא לידי סכנה וגם רב שלום ממתא מחסיה כתב שתיקנו לומר צדוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה וגם נוהגים שלא לקבוע מדרש בין שתי התפלות משום דחכם שמת בתי מדרשות בטילין דמנהג אבותינו תורה הוא. ורבינו משולם השיב לרת"ם שמצא במדרש השותה מים בערב שבת בין השמשות גוזל המתים וגם מה שכתבו שמרע"ה נפטר בשבת כתב הרא"ש ז"ל לא היא דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשי' היום מלאו ימי ושנותי ואם נפטר בשבת איך כתב כי ביום שנפטר כתב היום ואמרינן נמי כי בו ביום כתב שלש עשרה מדות ואם שבת היה איך כתב. ועוד מוכיח בסדר עולם דבערב שבת נפטר דקתני אחר הפסח דכ"ד בניסן סבבו העיר ונאמר ויהי ביום השביעי ותפול החומה ר' יוסי אומר שבת היה ובא' בניסן נמצא ר"ח באחד בשבת ור"ח אדר בשבת ואין (נ"ל שהיה כתוב (וא"כ) בראשי תיבות והמעתיק טעה וכתב ואין כאן המעתיק) כאן בשבעה באדר שמת מרע"ה בערב שבת היה ומה שאומרים צדקתך על המתים שיחזרו לדינם: ולדברי רת"ם ז"ל דמשמע בשמעתיה שהיו אוכלין סמוך לחשיכה מיירי שהתחילו מבעוד יום ע"כ משום הרא"ש ז"ל. ובשיטת הרב רבינו פרץ מצאתי בשם ר"ת ז"ל כי לכך אנו אומרים ואני תפלתי לך ה' בשבת במנחה כי סעודה ג' נתקנה בשבת קודם המנחה ואומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם לא כשאר אומות העולם דלאחר שאוכלים ושותים אין מזכירין אלהותם אלא הולכים לטייל בשדות אבל כשאנו אוכלים ושותים אני בא להזכיר שמך:

פריסת מפה שהצרכנו למי שנמשך בסעודה שקדש עליו היום צריך לעשותה עם חשיכה ר"ל רגע הסמוך לשקיעת החמה מפני שכל בין השמשות והוא הנקרא ספק חשיכה ספק אינו חשיכה הוא באיסור אכילה וכן הדין בעצמו שהוא יכול לקדש בספק חשיכה ספק אינו חשיכה ודבר זה אתה למד ממה שאמרו בשמועה זו רב חיננא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה זיל עיין אי נגה יומא פי' ערב שבת היה והעריב להם ואין ספק שנפסקו מלאכול ופרסו מפה ולא היו רוצים לקדש עד שיתברר להם שהוא לילה ר"ל צאת הכוכבים מפני שהיו סוברים שאין קדושת שבת חלה בין השמשות אלא למי שמקבלה על עצמו ולא היו רוצים לקדש שלא יהא נראה כמתכונים לחזור לאכילה מהר ואמרו לו שיעיין אם חשך היום לגמרי ונראו הכוכבים ומה שאמרו נפסוק ונקבעיה לשבתא כלומר נפסיק הקידוש ונקבע בו שבת אמר להו לא צריכיתו דאיהי קבעא נפשה כלומר אי אתם צריכים להמתין עד שיתברר לכל שהוא לילה שאין השבת תלוי בקידוש אף לבין השמשות שכל בין השמשות שבת הוא קרוי אף למי שאינו מקבלה עליו בפרט והיא היא שקובעת עצמה משנכנס בין השמשות או שמא אוכלים היו ולא היו חוששים להפסיק אכילתם עד שיצאו הכוכבים ומטעם שכתבנו ואמר להם שאף היא קובעת עצמה להפסק אכילה ולקידוש כל בין השמשות:

והביא ראיה ממה שאמר רבא כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש והענין הוא שכבר ידעת שאפי' הגיעו הפירות לעונת המעשרות שהוא בתבואה משתביא שליש ובשאר פירות כל אחת לפי שיעורה הנזכר במקומו אעפ"כ לא הוקבעו למעשר ליאסר מהם מיהא אכילת עראי עד שתגמר מלאכתן והוא בתבואה משנתמרחה ואף בזו דוקא למי שאין בדעתו להכניסה לבית אלא למכרה שם או בשוק אבל אם דעתו להכניסה בבית אינה נקבעת עד שיכניסנו לבית דרך הפתח וכשם שהבית קובע בדבר שנגמרה מלאכתו כך יש שאר דברים שקובעים מדברי סופרים וכלם כשנגמרה מלאכתו כמו שביארנו ברביעי של יום טוב ואחת מהן השבת שאם נגמרה מלאכת הפירות והם בשדה עדיין ונכנס שבת אסור לו לאכול אף אכילת עראי אא"כ עשר שכל אכילת שבת קבע היא כדכתיב וקראת לשבת עונג ובמוצאי שבת חוזר ואוכל אכילת עראי ואם חשב עליהן מערב שבת לאכילת שבת הוקבעו למעשר ליאסר אף לאחר השבת ואין צריך לומר אם עשה מעשה והזמינם לשבת ואם לא עשרם מבעוד יום אסור לו לעשרם משחשיכה ולא עוד אלא שאף ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הוודאי כמו שביארנו בשני של שבת ואין האיסור אלא מפני שהוקבעה כבר לאיסור אכילת עראי והוה ליה מתקן ונמצא השבת קובעת למעשר מספק חשיכה לאיסור אכילת עראי ואע"פ ששנינו היה אוכל באשכול בערב שבת וחשכה וקדש עליו היום ר' אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור אלמא חשיכה דוקא אף משקדש היום הוא קורהו חשיכה וכדתנן ערב פסח שחל להיות בערב שבת משלשלין את הפסח לתנור עם חשכה ר"ל קודם חשכה וודאי קודם בין השמשות ולמדת שבין השמשות קרוי חשיכה ואמר עליה שעל אותו צד היא קובעת עצמה לקידוש ר"ל מאותה שעה ואחר שכן אף אתם צריכים להפסיק ויכולים לקדש ולחזור לאכילה וזו היא שיטת גדולי הפוסקים אלא שהוספנו בהם קצת דברים:

ויש מקשים לפירושם שאם כן כשאמרו להבדלה אינה קובעת ראוי לפרש אינה קובעת מאותה שעה אבל קובעת משחשיכה וזו אינה ועוד שהיה לו לומר כדרך שקובעת וכו' ולא כשם שקובעת שמשמעו שלא בא ללמד קבעה אלא ללמד עיקר הענין ומ"מ יש לתרץ לשתיהן שעיקר השמועה לא ללמד על הזמן נאמרה אלא לעיקר הענין ללמד שהשבת אוסר כל אכילה בלא קידוש כשם שאוסר כל אכילת עראי אלא שאנו למדים הימנה אף הזמן דמשעה שקובעת למעשר קובעת לקידוש דדון מינה ומינה וכשאמרו סבור מינה אף להבדלה קובעת חזרה לעיקר השמועה לומר שתהא קובעת גם כן להבדלה והכונה שתהא קובעת להבדלה בזמן הראוי לה דהיינו בין השמשות והעלו בה שאינה קובעת כלל אף בזמן הראוי לה כמו שנבאר ומ"מ מוחלפת השיטה בסוגיא זו ביד גדולי המגיהים לומר שהם היו אומרים לו לעיין אם העריב השמש כדי להפסיק ואמר להם שאינם צריכים להפסיק עד שיצאו הכוכבים והיא קובעת עצמה כלומר כשנראית לכל ועל הדרך שקובעת למעשר שאמרו בה חשיכה ליל שבת לא יגמור אלמא חשיכה דוקא והדבר נאה להחמיר:

ולענין ביאור מיהא גדולי הרבנים פי' שהם היו רוצים לעקור את השלחן ושלא יספיק להם לא ברכת המזון כר' יהודה ולא פריסת מפה כשמואל אלא שיברכו ברכת המזון ויעקרו את השלחן לגמרי ושיקבעו שבת בעריכת שלחן חדש להיות אותה סעודה לשם שבת כסבורים שאין לקדש בסעודת חול ואמר להו לא צריכיתו כלומר שהיא קובעת עצמה לאסור כל אכילה בלא קידוש ואותו איסור נותן היכר בין סעודת חול לסעודת שבת ואין צורך לעקירת שלחן אלא או בברכת המזון לר' יהודה או בפריסת מפה לשמואל ויש שגורסי' בה בהדיא פריסו מפה וקדישו דהרי אמר רבא כשם שהשבת קובעת למעשר לאסור כל אכילת עראי בלא מעשר כך קובעת לאסור כל אכילה בלא קידוש עד שמתוך אותו איסור נעשית אותה סעודה אחר הקידוש חשובה ליקרא סעודת שבת:

כבר ביארנו שאע"פ שהשבת קובעת לקידוש אינה קובעת להבדלה אלא גומר סעודתו מ"מ דוקא שהתחיל מבעוד יום אבל מ"מ מששקעה חמה אסור לו לקבוע סעודה עד שיבדיל ואף בהפסק לא הקלו אלא בסעודה אבל בשתיה ר"ל בלא אכילה כגון חבורה שהסבו לזמר ולשתות מפסיקין שאין זה דבר חשוב להקפיד עליו בהפסקתו וי"מ מתוך שעיקר הבדלה בשתיה ומ"מ לאיזה פירוש שתרצה דוקא בכל שהיא שתייה של יין או שכר אבל מים אפילו להתחיל מותר וכמו שאמרו רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא ודוקא בהבדלה אבל בקידוש ודאי אסור וכל שהוא בסעודת אכילה מיהא אינו מפסיק [אפילו] בשתייה שכל שתייה שבאכילה דינה כאכילה ויש חולקין בזו ואל תחוש לדבריהם:

מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כלה ופי' למטה עד רביעי בשבת שאף לענין גיטין ר"ל שאמר הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז קודם השבת או לאחר השבת או אם באתי קודם השבת או אחר השבת אמרו חד בשבא תרי בשבא ותלתא בשבא בתר שבא ארבעה בשבא וחמשא בשבא ומעלי שבתא קמי שבא:

וכן פי' למטה שכל שאינו מבדיל בלילה של מוצאי שבת אינו מברך על האור אפי' הבדיל בלילה שאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת ויום הכפורים ואין ספק שהדין כן בבשמים שאינו מברך עליהם אלא שלא הוצרך ללמד אלא על האור שמן הסתם הוא רואהו בכל השבוע והייתי סבור שמאחר שלא ברך עליו במוצאי שבת שיברך עליו ומ"מ י"א דוקא בשברך עליו במוצאי שבת בלא כוס ואין הדברים כלום אלא שמ"מ אם רצה לברך עליו במוצאי שבת בלא כוס רשאי וכן הוא רשאי לחזור ולסדרה על הכוס שהרי כעין ברכת הנהנין היא וכבר נהגו רבים לברך על האור במוצאי שבת של ט' באב שאין שם הבדלה:

וכן נהגו להבדיל אחר התענית וי"מ שמאחר שלא בפשיעה הופקעה אלא מפני שאי אפשר לשתות ולהטעים לתינוק אי אפשר דאתי למסרך כמו שהתבאר בכיוצא בה במסכת ערובין דיינו בהבדלה שבתפלה והרי עיקר הבדלה בתפלה היא אלא שאחר שהעשירו תקנוה על הכוס ואותו הלילה עניים מרובים הם בודאי ומקרא צוח ואומר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה וכבר דחינו דברים אלו באחרון של תענית והעמדנו המנהג להבדיל על הכוס במוצאי התענית ושלא להוציא שבת בלא הבדלה:

מי שלא קדש בערב שבת מקדש והולך כל היום כלו ומ"מ כתבו הגאונים שמקראות של ויכלו אינו אומרם אלא בכניסת היום ויש פוסקים אף בהבדלה שלא להבדיל אלא כל היום כלו ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן שלא להבדיל שלא משום תשלומין הוא מבדיל אלא משום דכל יומא זמניה הוא שהיום הולך אחר הלילה ואינו מברך על האור הואיל ואינו שעת תשמישו ומ"מ גדולי המחברים כתבוה עד יום רביעי ולפי דרכך למדת טעם מקדש טעם מבדיל אלא שמ"מ אסור לטעום לכתחלה עד שיבדיל ואם אין לו יין ימתין עד למחר ויבדיל ויאכל שאף למחר אסור לו לאכול עד שיבדיל והוא שאמרו באמימר אייתינא ליה שיכרא ולא אבדיל ובת טות ר"ל שלן בתעניתו ולמחר אייתינא ליה חמרא ואבדיל וטעם מידי ודוקא בזמן שבדעתו שימצא למחר יין או שכר והוא חמר מדינה כמו שיתבאר שאם לא אין חייב להתענות:

לילי שבת ולילי יום טוב יש בהם קדושה על הכוס ויש בהם הזכרה בברכת המזון ושבת ויום טוב יש בהם הזכרה בברכת המזון אבל אין בהם קדושה על הכוס אא"כ אירע שלא קדשו בלילה וקדושא רבה ר"ל בורא פרי הגפן אינו קרוי קדושה על הכוס:

כבוד יום שבת קודם לכבוד לילה ר"ל שאם יש לו יין הרבה או מיני מגדים ראוי לו להניחם למחר אבל לענין קידוש אם אין לו יין אלא כוס אחד והוא אדם שהיין חביב לו יותר מן הפת עד שאין לומר שיקדש על הפת קידוש לילה קודם לקידוש בורא פרי הגפן של יום שקידוש לילה יש בו קדושת היום מה שאין כן בבורא פרי הגפן של יום ואין אומרין אחר שלא קדש בלילה מקדש ביום יניחהו עד למחר ויקדש עליו ונמצא כולל בו שתים ואינו צריך לימנע מאכילה הואיל ולקיים בו מצוה אחרת הוא נמנע מלקדש אין אומרין כן שמ"מ חביבה מצוה בשעתה ומ"מ לענין הבדלה אמרו שאם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשל את כלן אחריו ואין אומרין בזו מצוה חביבה בשעתה אדרבה מאחרין בהבדלה כמה שאפשר שלא יהא השבת דומה עליו למשאוי:

הי אמר רב להבדלה אינה קובעת פי' ופליג רב אדשמואל דאמר לעיל מפסיקין להבדלה וקיי"ל הלכה כרב באיסורי וכך פסק רבינו יצחק מפאס זצוק"ל אבל בעל הלכות גדולות כתב בהלכות קידוש וכי היכי דמפסיקין לקידוש הכין מפסיקין לאבדולי. אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה ואינו נ"ל דהא רב פליג עלי' עיין מה שכתבתי בסוף הכל שוחטין במהדורא בתרא:

בפירשב"ם בד"ה ולא אמרן אתחולי לא אלא חמרא כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לפרש דהאי לא אמרן קאי אלפני פניו אאתחולי ולא אאפסוקי דלפניו דקאמר אבל בשתיה לא ואפשר דלא שייך אפסוקי במיא והנהו דמייתי עלה נמי משמע ליה דבאתחולי קאיירי ודו"ק:

תוס' בד"ה וה"מ דאכלי כו ותימה שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב כו' עכ"ל ר"ל אפי' בחול וזה שכתבו ובקושי התירו ערב י"ה לאכול אחר וידוי כו' אבל לשון הרא"ש ומרדכי שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב בשבת ע"ש:

כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה עכ"ל עי' בתוס' והוא דחוק דא"כ מכל מאכלות האסורות יהיה מיתתו באסכרה מטעם זה ונראה ע"כ מ"ש פ' בג' פרקים ברביעי מתענין על האסכרה כו ופירש"י שם יהי מארת חסר כתיב וא"כ הוא דבר שתלוי בבריאת אור ומש"ה במוצ"ש דאז עיקר תחלת בריאת אור דידן כמפורש פ' מקום שנהגו ראוי להתענות באותה שעה עד שיבדיל ומברך על האור:

רש"י לאפסוקי סעודתא כצ"ל והס"ד:

בד"ה ולא אמרן דלא מתחילי כו'. נ"ב לאו דוקא להתחלה שהרי אפילו מפסיקין אלא משום מים קאמר דאפילו מתחילין והטעם משום גבי מים לא שייך לומר אפסוקי שהרי אין מסבין על המים ודו"ק:

ברשב"ם ד"ה ולא אמרן. אתחולי לא כו'. עיין רש"א ול"נ דהרשב"ם דייק נמי מדקאמר לישנא דלית לן בה (ולא בקיצור לא כדלעיל) משמע שאין שום חשש אפילו לכתחלה:

תוס' ד"ה קשיא. דעולא אמר נמי כו' בלא חתימה. ק"ל דא"כ פליג עולא על כל הני תנאי דלעיל וחותם בסדר בראשית כו':

ברשב"ם ד"ה כשם שקובעת וכו' שלא נגמרה מלאכתו. עי' ביצה דף לד ע"ב ודף לה ע"א:

שבתא קבעה נפש' דא"ר כשם שהשבת קובע' למעשר כך קובע' לקידוש. פי' דלא אזלי' בתר תחלת סעודה דהיא סעודת חול אלא נעשה ממילא סעודת שבת והנה בביצה פליגי ר"א ור"י דהאוכל בע"ש וחשכה לו ר"א אומר יגמור ור"י אומר לא יגמור ואיכא למימר דפליגי אי יגמור בשבת אבל במ"ש לכ"ע חוזר ממילא להעשות סעודת ארעי' ולכן סבור מיני' דמ"ש נמי קובעת להעשות סעודת חול אבל ר"נ פליג התם וס"ל דבמ"ש אומר ר"א יגמור ועלה קאי ר' יהושע ואמר לא יגמור במ"ש והיינו משום דלא נעשה סעודת חול ממילא ולכן מסיק דמ"ש אינו קובעת ודוק. והנה ר' יהודה דאית לי' דבעי' עקירת השולחן ממש לטעמי' אזל דס"ל בביצה התם דשבת אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא הוה כסעודה קבועה דסעו' קבועה קובע אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו ודוק:

וה"מ לענין מיפסק דלא מפסקי' כו' ושתי' נמי לא אמרן כו'. ופרשב"ם דלענין אתחולי קאי דמיא שרי אפי' להתחיל ולמד כן מדקא' ופליגא דר"ה כו' ומנ"ל להש"ס דלמא התם בהתחלה איירי אע"כ דלאתחולי נמי שרי ומתו' ק' המרש"א והשתא לא ס"ל להרשב"ם כמסקנת התוס' דדוקא בהתחיל בהיתר דאל"ה אסור לשתות מים שגוזל קרובי המתי' ועי' ברא"ש וטעמא נ"ל שהמתים הולכי' אל הנהר קודם שנכנסי' לדין דוגמת החיים שהולכי' ביום הדין שלהם אצל הנהר לומר תשליך ולעורר חסד עליון הנמשל למים והא"ש מ"ש תו' מעי"כ מפני שכ' מג"א בהל' י"כ בענין הזכרת נשמות והדלקת נרות לנשמת המתים בי"כ שגם הם נידונין בי"כ וא"כ יש טעם לאסור שתי' מים בעי"כ אחר מנחה כמו בשבת וק"ל:

ופליגא דרב הונא וכו' יש להרגיש לפי מ"ש התוספות ד"ה והנ"מ דאכלו. דר"ת אוסר לאכול בין מנחה למעריב והא דמשמע בשמעתין שהיו אוכלים יש לדחות דמיירי שהתחילו בהיתר וכו' דהא קאמר דמיא לא ופליגא דרב הונא ומוכח דרב שרי מיא הגם שלא היו אוכלים וכן רבנן דבי רב אשי דלא קפדי אמיא והרי כל עצמו דר"ת שאסר לאכול היינו דאמרו במדרש השותה מים בין השמשות גוזל קרוביו המתים והרי רב הונא דחזייה לההוא גברא דשתא מיא קודם הבדלה וא"ל לא מסתפי מאסכרא נראה שהיה שותה מים לבד ולא היה אוכל והש"ס קאמר ופליגא דרב הונא מכלל דרב שרי במים אפי' בלי אכילה וגם רבנן דבי רב אשי פליגי ארב הונא וקשה על ר"ת ומאי דחו שהיו אוכלים בהיתר וכו' הרי משמע דמיא שתו אף בלי אכילה. ומדברי רב עצמו מוכרח דקאמר ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושכרא אבל מיא לית לן ופירשו רש"י ורשב"ם ולא אמרן אתחולי לא אלא חמרא אבל מיא לא הרי דבאתחולי קאמר דאין לחוש למיא והוא הפך ר"ת ועיין במהרש"א וכבר קדמו מהרש"ל ע"ש ועיין ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק ד' ועיין במרדכי:
ואפשר לומר דכ"ע מודו דבשתית מים מסוגיין נראה הפך המדרש אמנם כלפי מה שכתב ר"ת דסעודה ג' זמנה קודם מנחה והביא ראיה ממשז"ל דאמרינן ואני תפלתי במנחה כמ"ש במרדכי לזה כתבו דבסוגין דמשמע שהיו אוכלים אחר מנחה היינו שהתחילו בהיתר ובאמצע התפללו מנחה. ודבר זה מדוקדק בלשון המרדכי כאשר יראה המעיין וילמד סתום שבתוס' והרא"ם מהמרדכי:
ויותר נראה דהמדרש הוא שלא ישתו בין השמשות ומאי דקאמר רב ורבנן דבי רב אשי שאין להקפיד על המים קודם הבדלה היינו שכבר עבר בין השמשות אז שרי קודם הבדלה ופש גבן דמוכח דהיו אוכלים סמוך לחשכה ומוקמי לה שהתחילו בהיתר כן נראה לישב דברי התוס' והרא"ש והמרדכי:
וחזיתיה למהרש"א שכתב על דברי התוספות וז"ל ותימא שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב ר"ל אפי' בחול וזהו שכתבו ובקושי התירו לאכול ערב יה"ך אחר וידוי וכו' אבל לשון הרא"ש והמרדכי שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב בשבת עכ"ל ואני הדל זכני ה' ברחמיו וראיתי ס' הישר לר"ת כ"י ושם אני מוצא תשובות ר"ת ורבינו משולם בכמה עניינים (ומ"ש בפסקי הרא"ש כעס ר"ת על רבינו משה ט"ס וצ"ל רבינו משולם כמ"ש התוס' והמרדכי ע"ש) וראיתי להעתיק קצת מענין זה ובדף קצ"א בכלל תשובת ר"ת לרבינו משולם כתב וז"ל עוד זאת אדרש לבני מלאו"ם אומץ. כי יתחברא לפני חופרי גומץ. ופורצי גדר לאכול בין תפלת מנחה לתפלת ערבית ומפיקים מגן בגאוה והלא לא כן עשו אבותכם ויש ללמוד מבריתות וממדרש אגדה דאמרינן התם השותה מים בין השמשות גוזל את החיים ואת המתים ומעשה אירע בלותי"ר ובא מעשה לידי סכנה וכן שמעתי מאבא מארי נ"ע ויש ספרים שכתוב בהם מעיין ואיתא להא ואיתא להא ובקושי התירו ערב י"כ לאכול סמוך לתפלת ערבית ותקנו ודוי קודם שיאכל וישתה משום שכרות גם בט"ב שחל להיות בשבת ונדחה התירו בקושי עכ"ל הצריך ועוד האריך. עוד ראיתי שם בדף קצ"ו ע"א תשובת ר"ת על תשובות רבינו משולם ובענין זה כתב וז"ל ועל מה שכתבו בסעודה ג' מהיכן אני אוסר אני כתבתי לך בכתבי הראשון מנין ואם אתה מסיעו מלבך מה אעשה ומנהגנו תורה ותרבות טובה ואתה מודה בכך שכתבת שרוב פעמים אינכם עושים וקל לבטלו ואם תבטלם יפה תעשה שאתה ממהר לאכול. אחרים מאחרים ומשתכרים וקשה במנחת שבת יותר משאר מנחות כמו שפירשתי דשכיח הזקא ושכיח שכרות עכ"ל ועוד האריך דרבינו משולם סבר דסעודה קטנה אסור סמוך למנחה גדולה. והאריך לברר דשרי. ומדברי ר"ת בתשובות הללו מוכח דגם על שאר ימים הקפיד ר"ת אלא דיותר בשבת משום הזקא ושכרות דהמדרש דשותה מים הוא בשבת ובאו לידי סכנה בלותי"ר אך מ"ש הרא"ש והמרדכי דרבינו משולם השיב לר"ת דהוא מצא הנסח השותה מים בין השמשות בע"ש לא מצאתי כן בתשו' רבינו משולם אשר בס' הישר הנז'. ומהכא מוכח דלא כמ"ש רבינו שמחה ששמע מר"ת שהיה מורה לאכול סעודה ג' אחר מנחה וספרו כאן והוא עד דקפיד טובא שלא לעשותה אחר מנחה. וכבר כתבו הגהות מיימוניות פ' ל' דבכל המקומות נמצא בשם ר"ת לאסור בשתית מים בין מנחה למעריב שלא כרבינו שמחה ע"ש. ונראה דמ"ש הגהות לאסור בשתית מים בין מנחה למעריב לאו דוקא דהמדרש הוא בין השמשות כמ"ש בס' הישר וההגהות עצמם בסמוך ושאר מחברים. גם מ"ש ההגהות שם בשם ראבי"ה דאפי' האוסר היינו מים שבנהר אבל מים שבבית לא ומזה למד מרן בב"י סי' רצ"א לגירסת רבינו משולם ע"ש. ובס' בגדי ישע להגאון החסיד בעל של"ה. מדברי ר"ת שהוא האוסר מוכח להפך שכתב וי"ס שכתוב בהם מעיין ואיתא להא ואיתא להא כמו שכתבתי לשונו לעיל ומשמע דאוסר גם המים שבבית:
ומ"ש הרא"ש בענין זה וגם המרדכי על פטירת משה רבינו ע"ה אי היה בשבת. בשו"ת שאלת יעבץ ח"א סי' ל"ג האריך הרבה בענין זה ועמ"ש הרב קרבן נתנאל:

דאי לא קתני. הרב אור חדש דקדק וז"ל פירש רשב"ם דתנא לא בא להורות במי שלא קיים דברי חכמים ויש לדקדק דאכתי הוה מצי להקשות בלתי עקירת דברי חכמים שיאמר קדושה ביום כגון שאין לו אלא כוס אחד דמניחו לקדוש היום דאית ביה תרתי כבוד היום וקדוש אלא ע"כ מוכח דאם לא קדש בלילה אינו מקדש ביום מיהו כיון דהך דינא דכבוד היום קודם לכבוד לילה לא קמה לן אלא מבריתא דלקמן פריך יותר מבריתא עצמה וכו' עכ"ל ויש לדחות תירוצו אמנם אין צורך לזה דמאי דמשני דאי לא קתני הוא תירוץ גם על מי שאין לו אלא כוס אחד דאינו מדבר התנא אלא בפשיטות ובאדם דלאו מידי חסריה ואין לו אלא כוס אחד הוא בכלל דאי לא קתני וכן הוא לשון רשב"ם דתנא לא בא להורות לנו דין אדם הפושע או שאירע לו מקרה ולא קיים דברי חכמים ודוק:

קשיא לעולא. שפתח בברוך ולא חתם: הודאה היא. ואין בה הפסק דבר אחר לא הפסק תחנה ולא הפסק ריצוי הלכך בפתיחתן סגי ולא דמו לברכת קידוש שצריך לספר בשבח שבת וברכת יוצר אור שיש בה הפסק תחנה כגון ברחמיך הרבים וברכת אבות יש בה רצוי לפיכך צריך לפתוח ולסיים בשבחו של מקום: הוו יתבי בסעודתא. בערב שבת והאריכו בה עד שחשיכה: ונפסיק. בעקירת השלחן: ונקבעה. לסעודתינו: לשבתא. לשם שבת: לא צריכיתו. להפסיק בעקירת שלחן כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת: שבת היא קבעתה. מעצמה היא חשובה סעודת שבת ונבדלת מסעודת חול ודי לכם בפריסת מפה וקידוש: כשם שקובעת למעשר. אפילו אכילת עראי דשבת חשובה קבע למעשר במסכת ביצה (ד' לד:): כך קובעת לקידוש. שאסור לטעום עד שיקדש אלמא משחשיכה היא חשובה סעודת שבת מאליה: כך. יציאתה קובעת להבדלה שאם יושבים על השלחן וחשיכה במוצאי שבת אסורין לאכול עד שיבדילו: והני מילי. דלהבדלה אינה קובעת לאפסוקי סעודתא אבל אתחולי לא מתחלינן משחשיכה עד שיבדילו: הני מילי. דאין מפסיקין לאכילה אבל לשתיה לאו דבר חשוב הוא ומפסקי: ולא אמרן. דלא מתחלי אלא בחמרא ושיכרא אבל מיא לית לן בה: הזכרה בברכת המזון. של שבת רצה והחליצנו וביום טוב יעלה ויבא: כבוד יום וכבוד לילה. אם (יש) לו יין הרבה לסעודה אחת או מיני מגדים יניחם עד היום:

רשב"ם
קשיא לעולא. שפתח בברוך ולא חתם בברוך: הא נמי הודאה היא. ואין בה הפסק דבר אחר לא הפסק תחנה ולא הפסק רצוי הלכך בפתיחתן סגי ולא דמי לברכת קידוש שצריך לספר בשבח שבת וברכת יוצר אור שיש בה הפסק תחנה כגון ברחמיך הרבים רחם עלינו וברכת אבות יש בה דברי רצוי וצריך לפתוח ולסיים בשבחו של מקום: הוו יתבי בסעודתא. ערב שבת והאריכו בה עד שחשיכה: ונפסיק. בעקירת שלחן: וניקבעיה. לסעודתינו: בשבתא. לשם שבת: לא צריכיתו. להפסיק בעקירת שלחן כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת: דשבת היא קבעה נפשה. לסעודתה דמאחר שהיא אוסרת עלינו לאכול מעתה בלא קידוש אין לך הפסק גדול מזה ומעצמה סעודת שבת חשיבא נבדלת מסעודת חול ודי לכם בפריסת מפה וקידוש: כשם שקובעת למעשר. פירוש אכילת עראי דשבת חשבי אותה קבע למעשר במסכת ביצה (דף לד:) משום דהוי עונג אפי' סעודת כל שהוא דידה קבע הוא ואין אוכלין בשבת אפילו עראי מתבואה שלא נגמרה מלאכתה למעשר אלא אם כן עישר מערב שבת: קובעת לקידוש. שאסור לטעום עד שיקדש אלמא משחשיכה היא חשובה אכילת שבת מאליה: כך קובעת להבדלה. כך יציאתה קובעת להבדלה שאם יושבין על השלחן וחשיכה במוצאי שבת אסור לאכול עד שיבדילו ואע''פ שלא הפסיקו סעודתן פורס מפה ומבדיל שיציאת שבת אוסרתן באכילה וקובעתן להבדלה: הבדלה אינה קובעת. דכיון שהתחיל בסעודת שבת מבעוד יום זהו כבוד שבת שיהא גומר סעודתו אף לאחר שהחשיך ולאחר שגמר סעודתו יבדיל: והני מילי. דהבדלה אינה קובעת לאפסוקי סעודתא אבל לאתחולי לא מתחלינן: והני מילי. דלא מפסקי לאכילה אבל לשתיה לאו דבר חשוב הוא ומפסיק ומבדיל: ולא אמרן. אתחולי לא אלא חמרא ושיכרא אבל מיא לית לן בה: לא קפדי אמיא. קמי הבדלה אבל קמי קידושא קפדי משום כבוד שבת והכי הלכתא ושמעינן נמי שאם היו סועדים בשבת והחשיך גומרין כל סעודתן ומזמנין ואחר כך מבדילין: מבדיל והולך כל השבת כולו. עד רביעי בשבת כדלקמן: הזכרה בברכת המזון. רצה והחליצנו וביום טוב יעלה ויבא: שבת ויום טוב. הימים ולא הלילות: אין בהן קדושה על הכוס. כי אם בורא פרי הגפן לבד: דאי לא קתני. דתנא לא בא להורות לנו דין אדם הפושע או שאירע לו מקרה ולא קיים דברי חכמים: כבוד יום וכבוד לילה. אם אין לו יין הרבה לסעודה או מיני מגדים יניחם עד היום:

קשיא לעולא. לפירוש הקונטרס דפירש לעיל דלא אמר אלא המבדיל בין קודש לחול ותו לא קשה מאי ס''ד דמקשה הא פשיטא דלברכת הפירות דמיא דאין לך קצרה יותר מזו ועוד לימא דסבר עולא כר' יהודה הנשיא דמשמע נמי דלא הוי חתים ונראה דעולא אמר נמי כל שאר הבדלות ואישתיק בלא חתימה וס''ד דמקשה כיון דארוכה היא קצת הוה ליה למיחתם בברוך מידי דהוה אקידוש שחותמין בה אע''ג דהודאה היא כיון שיש בה אריכות קצת ומשני דדמיא שפיר לברכת פירות וכן משמע דרב יהודה לא היה שואל אלא לידע אם יחתום או כרב או כשמואל: כך קובעת לקידוש. שאסור לאכול בלא קידוש אפילו התחיל לאכול מבעוד יום וה''נ קובעת למעשר אפי' התחיל לאכול עראי מבעוד יום כדאמרינן בסוף המביא כדי יין (ביצה ד' לה.) היה אוכל באשכול וחשכה לו שבת רבי אליעזר אומר יגמור רבי יהושע אומר לא יגמור: והנ''מ דאכלו ושתו מעיקרא. משמע שהיו אוכלים בשבת סמוך לחשיכה ותימה שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב וגם ר''ת כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב דאמר במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את קרוביו המתים וכתב שפעם אחת אירע מעשה בלותיר ובא לידי סכנה ובקושי התירו ערב יום הכפורים לאכול אחר וידוי משום שכרות וגם תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה התירו בקושי ויש לדחות דמיירי הכא שהתחילו בהיתר ובאמצע סעודה התפללו מנחה והיכא דהתחילו בהיתר מותר להשלים: אבל לשתיה מפסיקין. פירוש שתיה בלא סעודה דאין בה קביעות ולכך מפסיקין: לא קפדי אמיא. וברייתא דכל הטועם מיתתו באסכרה לא מוקמי אמיא ומיתתו באסכרה מדה כנגד מדה הוא משביע גרונו יחנק ואסכרה במקום חנק כדאמרינן (כתובות ד' ל:) מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי והיינו אסכרה:

דף קה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד