פסחים קא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - א

ושמואל אמר: אף ידי קידוש לא יצאו, כדמפרש לקמן, שאין קידוש אלא במקום סעודה.

והוינן בה: אלא לרב, למה ליה לשליח ציבור לקדושי בביתיה? והרי כבר יצא ידי קידוש בבית הכנסת.

ומשנינן: כדי להוציא את בניו ובני ביתו ידי חובת קידוש. ^[1] והוינן בה: ושמואל, למה לי לשליח ציבור לקדושי בבי כנישתא, בבית הכנסת, ^[2] מאחר שאינו יוצא בזה ידי קידוש, לפי שאינו אוכל שם? ^[3] ומשנינן: כדי לאפוקי להוציא את האורחים ידי חובתן. ^[4] שלגביהם הוי קידוש במקום סעודה, ^[5] משום דאכלו ושתו וגנו לנים בבי כנישתא. ^[6] ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה! והמקדש שלא במקום סעודה לא יצא ידי חובתו. ^[7]

סבור מינה בני הישיבה סברו דהני מילי שאין קידוש אלא במקום סעודה דוקא מבית לבית. אם קידש בבית זה והלך לסעוד בבית אחר צריך לקדש שם שוב.

אבל ממקום למקום בחד ביתא, כגון אם קידש בבית וסועד בעליה, לא אמר שמואל שצריך לחזור ולקדש אלא שזה נחשב לקידוש במקום סעודה.

אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין פעמים רבות הוה קאימנא קמיה דשמואל, הייתי אצלו, ונחית מאיגרא לארעא, ירד מהעליה לבית אחר שקידש, והדר מקדש בבית! שגם זה נחשב שלא במקום סעודה. ^[8] ואף רב הונא סבר שאין קידוש אלא במקום סעודה!

דרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, נכבה לו הנר לפני הסעודה, ועיילי ליה למניה הוליכו לו את כליו לבי גנניה דרבה בריה, לבית חופת רבה בנו, דהוה שם שרגא. וקדיש שם פעם שניה, וטעים מידי.

אלמא, קסבר אין קידוש אלא במקום סעודה, ולכן לא יצא בקידוש הראשון, לפי שלא סעד שם.

ואף רבה סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה!

דאמר אביי: כי הוינא בי מר, כשלמדתי אצל רבה, כי הוה מקדש, אמר לן: טעימו מידי כאן בביתי, דילמא אדאזליתו לאושפיזא עד שתגיעו לאכסנייתכם מתעקרא לכו שרגא, יכבה שם הנר, ולא מקדש לנו בבית אכילה, לא תוכלו לעשות שם קידוש ולא לאכול. ^[9]

ובקידושא דהכא לא נפקיתו - דאין קידוש אלא במקום סעודה. ולכן, תאכלו פה, כדי שיהא הקידוש ששמעתם ממני במקום סעודה, ותוכלו לצאת בו ידי חובת קידוש.

ומקשינן על הא דאמרן דרבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה: איני. והאמר אביי: כל מילי דמר, בכל מעשיו של רבה, הוה עביד כרב. בכל מחלוקת שבין רב ושמואל נהג רבה כרב ולא כשמואל, לפי הכלל דהלכתא כרב באיסורא. לבר חוץ מהני תלת הלכות, דעביד בהם כשמואל, אעפ"י שרב חולק בהן על שמואל. ואלו הן:

א. מתירין ציצית מבגד ישן כדי לקשרה לבגד חדש [ורב אסר משום שאין לבטל מצות ציצית מהבגד הראשון].

ב. ומדליקין מנר חנוכה הדולק לנר חנוכה אחר [ורב אסר משום ביזוי מצוה של הנר הראשון, אלא ידליק מנר שאינו של חנוכה].

ג. והלכה כרבי שמעון בגרירה.

דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל על הקרקע בשבת, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ [שהוא תולדה של מלאכת חורש בשדה, או תולדה של מלאכת בונה בבית]. דסבר רבי שמעון דבר שאין מתכוין מותר [ורב פסק כרבי יהודה, שנחלק על רבי שמעון, ואוסר דבר שאינו מתכוין].

ומאחר שרבה היה נוהג בכל דבר כרב, אמאי פסק כשמואל שצריך קידוש במקום סעודה, ולא כרב הסובר שאין צריך קידוש במקום סעודה?

ומתרצינן: רק כחומרי דרב הוה עביד, רק היכן שרב הוא המחמיר היה נוהג רבה כמותו. אבל כקולי דרב, במקום שרב הוא המקיל, כגון בעניננו, שרב מקיל שאין צריך קידוש במקום סעודה, לא הוה עביד כמותו.

ורבי יוחנן אמר: אותם אנשים המקדשים בבית כנסת אף ידי יין נמי יצאו, ואין צריכים לברך בורא פרי הגפן על היין ששותים בביתם, כיון שלא הסיחו דעתם משעה שבירכו בבית כנסת על היין, שהרי דעתם לאכול ולשתות בביתם. ^[10]

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. שמצינו שהוא סובר ששינוי מקום בלבד אינו מצריך ברכה חדשה.

הערות

^[1] ואף שהוא כבר יצא בקידוש, מכל מקום, לא הוי כאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא אחרים ידי חובתן. שזה דוקא במי שאינו מחוייב כלל, כגון קטן. אבל גדול שהוא בר חיובא, אעפ"י שיצא כבר בביכ"נ מחוייב בדבר קרינן ביה. דכל ישראל ערבים זה לזה, כמבואר במסכת ר"ה כט א. הלכך יכול להוציא בניו ובני ביתו. מרדכי. ובטורי אבן שם בר"ה כתב לחדש שרק במילי דרבנן אמרינן שאעפ"י שיצא מוציא אחרים, אבל במילי דאורייתא אם יצא אינו מוציא. והקשו עליו מסוגיין דמבואר דלרב מוציא בניו וב"ב בקידוש שהוא מדאורייתא אעפ"י שיצא כבר. ותירצו שהמקדש בביכ"נ מתכוין שלא לצאת בקידוש של ביכ"נ, ואינו מקדש אלא כדי להוציא אחרים. ומה שאמר רב "ידי קידוש יצאו", היינו באופן שלמקדש אין לו בני בית. ועוד תירצו דמיירי בבניו ובני ביתו הקטנים שאינם מחוייבים רק מדרבנן הלכך יכול להוציאם אעפ"י שכבר יצא. העמק שאלה שאילתא נ"ד אות י"ח.

^[2] בשלמא לרב היה צריך לקדש בביכ"נ כדי להוציא כל אותם שאין להם בני בית שלא יצטרכו לקדש בביתם. תוד"ה ולשמואל.

^[3] מכאן משמע דאפילו אם נתכוין בשעת קידוש לאכול במקום אחר מ"מ אינו יוצא ידי קידוש. דאל"כ מאי פריך שהרי השליח ציבור והמתפללים מתכוונים לאכול בביתם ויכולים לצאת בקידוש זה. תוד"ה ידי קידוש לעיל ק. ב. ומיהו בירושלמי מבואר דבנתכוין מלכתחילה לאכול במקום אחר יוצא ידי חובתו אפילו לשמואל. וכתבו התוס' הנ"ל שהירושלמי מיירי דוקא בשינה מקומו באותו בית מחדר לחדר, שאז מועיל מה שדעתו היתה מלכתחילה לכך. אבל מבית לבית אין מועיל לשמואל אפילו כשנתכוין מלכתחילה לכך.

^[4] ואם כן אסור למקדש לטעום מהיין שהרי לגביו הוא כשותה קודם קידוש. דאע"ג דרב דאמר ידי יין לא יצאו משמע דהמקדש שתה. דאל"כ פשיטא שצריך לברך אח"כ בביתו, שהרי הפסיק בין הברכה לשתיה. זה דוקא לרב. שלשיטתו יצא ידי קידוש ולכן יכול לשתות. אבל לשמואל שלא יצא ידי קידוש אסור לו לשתות. רא"ש סי' ב. אולם יש מהראשונים שסוברים שאף לשמואל שהמקדש עצמו לא יצא מותר לו לשתות בביכ"נ ולא חשיב כשותה קודם קידוש. והוכיחו כן מסוגייתנו. מרדכי.

^[5] ואם אין אורחים אין לקדש בביכ"נ והוי ברכה לבטלה שהרי הלכה כשמואל. תוד"ה ידי קידוש לעיל ק ב. והראשונים כתבו ליישב המנהג שמקדשין בביכ"נ אפילו כשאין אורחים. הרא"ש הביא בשם רבינו יונה דהא דאין קידוש אלא במקום סעודה אינו מדרבנן ואסמכוה אקרא ד"קראת לשבת עונג". אבל מדאורייתא יוצאים גם שלא במקום סעודה. הלכך, כיון שיש אנשים שאינם יודעים לקדש נהגו לקדש בביכ"נ כדי שיצאו ידי קידוש לפחות מן התורה. אולם הרא"ש חולק עליו, דהא דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מדאורייתא. ועיין לקמן בהערה 7 שיש שכתב כן בדעת הרשב"ם. וכתב הרע"א שחולה האוכל ביוה"כ שחל בשבת צריך לקדש תחילה כדי לצאת מצות קידוש מהתורה לשיטה זו שקידוש במקום סעודה מעכב מהתורה ואין יוצאין בקידוש שאומר בתפילה. או"ח סס"י תרי"ח. והרשב"א כתב בתשובה [ח"א סי' שכ"ג] שבגלל שלפעמים יש אורחים תיקנו לקדש בכל אופן, גם כשאין אורחים. וכמו בברכת מעין שבע בליל שבת, שעיקרה ניתקן בשביל העם שבשדות שמאחרים, ומ"מ אומרים אותה גם כשכל הציבור הגיע לבית כנסת. וכענין שליח ציבור שחוזר על תפילת שמונה עשרה גם כשכל הציבור התפלל, אף שעיקר התקנה היתה כדי להוציא את מי שאינו בקי. [וכעי"ז בר"ן כאן]. ויש שכתב הטעם, כדי להסדיר סדר ברכות הקידוש לכל העם, לפי שיש בכל קהל וקהל רבים מבני ההמון שצריכים ללמוד נוסח הקידוש. ספר המאורות. ויש שכתב הטעם שהוא כמו הדלקת נר חנוכה בביכ"נ כדי לפרסם הנס. והכי נמי יש בזה פרסום גדול וקידוש השם והודאה לשמו יתברך שברכו במקהלות. ואין בזה משום ברכה לבטלה כיון שמסדרין שם הברכות לפני העם, בין בקיאים בין שאין בקיאים. ספר המכתם.

^[6] קשה, דהא אסור לאכול ולישון בבתי כנסיות. וי"ל דלא דוקא בביכ"נ עצמו אלא בחדרים הסמוכים ומשם היו שומעים הקידוש. או שאפילו אם הלכו מביכ"נ לאותם חדרים הוי קידוש במקום סעודה כיון שהוא באותו בית והיתה דעתם לכך מלכתחילה. תוד"ה דאכלו. ויש שתירצו דכיון דלצורך רבים קיי"ל דמותר הא נמי צורך רבים הוא דעניי העיר על בני העיר מוטלין. מהר"ם חלאוה. ויש שתירץ דהכא באורחים תלמידי חכמים עסקינן שמותר להם לאכול בבית כנסת. אור זרוע. ויש שתירץ שרק לאנשי אותה העיר אסור לאכול בבתי כנסיות. אבל לאורחים מותר, שכל עיקר עשייתן על דעת שיחנו שם האורחים העוברים ממקום למקום. פסקי רי"ד.

^[7] והטעם לזה משום דכתיב "וקראת לשבת עונג" במקום שאתה קורא. כלומר, קרייה דקידוש שם תהא עונג. אי נמי סברא הוא, מדאיקבע קידוש על היין מסתמא על היין שבסעודה הוקבע. רשב"ם. יש מהראשונים שכתב דהרשב"ם הוצרך לטעם השני כדי לומר שהוא מדאורייתא שהרי "וקראת לשבת עונג" הוא מדברי קבלה, ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. תוס' חכמי אנגליה. ויש שכתב נפק"מ בין הטעמים במקדש על הפת, דלטעם הראשון גם במקדש על הפת צריך שיהא במקום סעודה. אך לטעם השני דהוא משום חשיבות היין אין זה שייך למקדש על הפת. פמ"ג במשבצות זהב או"ח סי' רע"ג סק"א. וברא"ש הביא טעם הראשון של הרשב"ם אולם בשינוי לשון שכתב "וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה". ויש מהאחרונים שכתב שהרשב"ם והרא"ש נחלקו האם דין קידוש במקום סעודה הוא דין בסעודה שצריך לעשותה במקום קידוש או דהוא דין במצות הקידוש שיהיה דוקא במקום סעודה. דלהרשב"ם הוא דין בסעודה כדכתב במקום קרייה שם תהא עונג ולהרא"ש הוא דין בקידוש כדכתב "במקום עונג שם תהא קריאה". אגרות משה ח"ו או"ח סי' ס"ג ענף ב'.

^[8] לכאורה אסור לעשות כן שגורם שהקידוש הראשון יהיה ברכה לבטלה. וצ"ל שהיו אורחים שאכלו באיגרא, ושמואל קידש שם קודם כדי להוציאם ואח"כ קידש לעצמו למטה. ועוד יש לומר ששמואל קידש רק פעם אחת למטה. ואשמעינן רב ענן שאעפ"י שהיה לו הכל מוכן למעלה מ"מ לא קידש, כיון שלא היה בדעתו לאכול שם, אלא נחית לאיגרא ושם קידש. שפת אמת.

^[9] ומה שלא היה מקפיד על עצם הסעודה שלא יאכלו, משום שיוכלו להשלים אותה למחר שיאכלו שלש סעודות ביום. או שמא יוכלו לאכול במקום אחר שיש שם נר ואין שם יין. תוד"ה ובקידושא.

^[10] ומיירי ששתו בביכ"נ מהיין. אע"ג דלענין קידוש אי"צ לשתות אלא יוצאים בשמיעה לבד, מ"מ לגבי ברכת היין אם לא ישתה כאן ודאי שיצטרך לברך עוד פעם בביתו. שהרי הוי הפסק בין ברכה לשתיה. תוד"ה ורבי יוחנן.

אף ידי קידוש לא יצאו, וחייבים לקדש שנית בביתם. ושואלים: אלא לרב, למה ליה לקדושי [לו לקדש] שנית בביתיה [בביתו]? הלא יצא כבר ידי חובה! ומשיבים: אכן, יצא, ומקדש כדי להוציא בניו ובני ביתו שלא היו בבית הכנסת.

ושואלים: ולשיטת שמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא [לקדש בבית הכנסת] אם אינו יוצא בכך כלל? ומשיבים: שנעשה הדבר לאפוקי [להוציא] את האורחים ידי חובתן, שאותם אורחים אכלו ושתו וגנו בבי כנישתא [אוכלים ושותים וישנים בבית הכנסת], וכיון שבית הכנסת הוא מקום דירתם צריכים הם לשמוע קידוש שם.

ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לשיטתו], שאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה, ואם אינו אוכל במקום הקידוש — אינו יוצא ידי חובת קידוש. סבור מינה [היו סבורים הלומדים מאמרתו זו]: הני מילי [דברים אלה] אמורים רק כשיוצא מבית לבית שאינו יוצא ידי חובת קידוש אם אוכל את סעודתו בבית אחר. אבל הלך ממקום שקידש בו למקום אחר בחד ביתא [בבית אחד, באותו בית] כדי לסעוד בו — לא, אלא יצא ידי חובת קידוש.

אמר להו [להם] רב ענן בר תחליפא ללומדים: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים רבות הייתי עומד לפני] שמואל, ונחית מאיגרא לארעא והדר [והיה יורד מן הגג מקומה שניה לקרקע וחוזר] ומקדש. משמע שאף באותו בית אין יוצאים חובת קידוש ממקום למקום.

ולעצם הדין מעירים: ואף רב הונא סבר שאין קידוש אלא במקום סעודה. וראיה לדבר שרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא [קידש, ונעקר, כבה, לו הנר] ולא יכול היה לאכול בחושך, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא [והכניסו את חפציו לבית חופתו של רבה בנו שהיה בו נר] וקדיש וטעים מידי [וקידש שנית וטעם משהו], אלמא קסבר [מכאן שסבר] רב הונא: אין קידוש אלא במקום סעודה.

ומעירים: ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה. שאמר אביי: כי הוינא בי מר [כאשר הייתי בבית אדוני, רבה], כי הוה [כאשר היה] מקדש אמר לן [לנו]: טעימו מידי, דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא [טעמו פה דבר מה, שמא עד שאתם הולכים למלונכם יעקר יכבה, הנר] ולא מקדש לכו [תוכלו לעשות קידוש] בבית אכילה, ובקידושא דהכא [ובקידוש של כאן] אתם לא נפקיתו [יוצאים], שאין קידוש אלא במקום סעודה.

על הלכה אחרונה זו תוהים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] אביי: כל מילי דמר הוה עביד [דבריו, מנהגיו, של אדוני רבה, היה עושה] כרב, לבר מהני תלת דעביד [חוץ משלשה אלה שהיה עושה] כשמואל, והם: מתירין ציצית מבגד לבגד כשמואל, ואין חוששים כרב שיש בכך משום בזיון וביטול למצוה. ומדליקין נרות חנוכה מנר לנר, ואין חוששים כרב שיש בכך חשש של שימוש חול בנר של מצוה.

והלכה כר' שמעון בענין גרירה בשבת. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל בשבת אם קשה לו להרימם ובלבד שלא יתכוין לעשות מלכתחילה חריץ בקרקע. ואם נעשה מאליו — אין לחשוש, שדבר שאין מתכוון מותר. ואם כן, מדוע לא נהג רבה אף בענין זה כשיטת רב?

ומשיבים: כחומרי [כחומרותיו] של רב הוה עביד [היה עושה], כקולי [כקולותיו] של רב לא הוה עביד [היה עושה], ורק בשלשה דברים אלה היה פוסק לקולא שלא כשיטת רב, אבל בענין קידוש שרב מיקל בו — לא נהג כמותו.

ור' יוחנן אמר: לא רק שיוצא ידי קידוש בקידוש של בית הכנסת, אלא אף ידי יין נמי [גם כן] יצאו, שאין צריכים לחזור ולברך על היין הבא בתוך סעודתם בביתם, שמתוך שדעתם לילך לסעוד בביתם, ודאי לא הסיחו דעתם בינתיים. ומעירים: ואזדא [והלך] ר' יוחנן בענין זה לטעמיה [לשיטתו], שאמר ר' חנין בר אביי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן: אחד שינוי סוג היין כשהיה שותה יין והביאו לו יין ממין חדש,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Even the obligation of kiddush they have not fulfilled, and they must recite kiddush again at home. The Gemara asks: But according to the opinion of Rav, why should one have to recite kiddush a second time at home if he has already fulfilled his obligation in the synagogue? The Gemara answers: He must repeat kiddush to fulfill the obligations of his children and the members of his household, who did not come to the synagogue.

The Gemara asks: But according to the opinion of Shmuel, why do I need to recite kiddush in the synagogue at all, if one does not fulfill his obligation with that kiddush? The Gemara answers: The purpose of kiddush in the synagogue is to fulfill the obligations of the guests who eat and drink and sleep in the synagogue. Since these visitors are staying in the synagogue for Shabbat, they must hear kiddush there.

And Shmuel follows his line of reasoning, as Shmuel said: There is no valid kiddush except in the place of one’s Shabbat meal. If one does not eat a meal in the location in which he recites kiddush, he has not fulfilled the mitzva of kiddush. The students understood from this statement that this halakha applies only when one goes from house to house and eats the Shabbat meal in a different house from the one in which he recited kiddush. But if one went from the place where he recited kiddush to another place in one house, no, there is no problem, and he has fulfilled the mitzva of kiddush.

However, Rav Anan bar Taḥalifa said to the students: Many times I stood before Shmuel, and he descended from the roof to the ground floor and recited kiddush again. This indicates that Shmuel maintains that even if one recites kiddush and eats the Shabbat meal in a different part of the same house, he must recite kiddush a second time.

With regard to this halakha, the Gemara notes: And Rav Huna also maintains that there is no kiddush except in the place of one’s Shabbat meal. The proof of this is that Rav Huna once recited kiddush and his lamp was extinguished. And as it was difficult to eat in the dark, he brought his belongings to the wedding home of his son Rabba, where there was a lamp, and he recited kiddush there and tasted some food. Apparently, Rav Huna maintains that there is no kiddush except in the place of one’s Shabbat meal.

The Gemara further comments: And Rabba also maintains that there is no kiddush except in the place of one’s Shabbat meal, as Abaye said: When I was in the house of my Master, Rabba, when he would recite kiddush he would say to us: Taste some food here, lest by the time you get to your place of lodging your lamp be extinguished, and you will not be able to recite kiddush in the place where you will eat. And with the kiddush you heard here you do not fulfill the mitzva, as there is no kiddush except in the place of one’s Shabbat meal.

The Gemara expresses surprise at this statement: Is that so? But didn’t Abaye say: With regard to all the customs of my Master, Rabba, he would act in accordance with the opinion of Rav, except for these three instances, in which he acted in accordance with the opinion of Shmuel: Rabba maintained that one may untie ritual fringes [tzitzit] from one garment and tie them to another garment, contrary to Rav’s opinion that this constitutes a disgrace of the mitzva. He also maintained that on Hanukkah one may light from one lamp to another lamp, despite Rav’s opinion that this is prohibited as a mundane usage of the lamp of the mitzva.

In addition, Rabba maintained that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon in the case of dragging. As it was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: A person may drag a bed, chair, or stool on Shabbat if it is difficult for him to lift them, provided that he does not intend to dig a furrow in the ground. In the event that he does create a furrow, he has not violated a prohibition, as an unintentional act does not constitute a prohibited act of labor on Shabbat. In light of Abaye’s statement that with the exception of those three rulings Rabba always acted in accordance with Rav, why didn’t Rabba follow the opinion of Rav with regard to kiddush, as Rav maintains that one fulfills the mitzva of kiddush even if he does not eat his Shabbat meal in the same location?

The Gemara answers: He would act in accordance with Rav’s stringencies, but he would not act in accordance with Rav’s leniencies. In the three cases listed above, Rabba was lenient despite Rav’s stringent ruling. However, with regard to kiddush, Rabba did not follow Rav’s lenient opinion.

And Rabbi Yoḥanan said: Not only do those who recite kiddush in the synagogue fulfill the mitzva of kiddush, they fulfill even their obligation to recite a blessing over the wine they will drink during their meal at home. Since they intend to eat the Shabbat meal and drink wine at home, they do not divert their attention from the blessing and need not recite another one. And Rabbi Yoḥanan follows his regular line of reasoning, as Rabbi Ḥanin bar Abaye said that Rabbi Pedat said that Rabbi Yoḥanan said: Both in a case of a change of wine during a meal to a new type,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אותם בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קדוש יצאו ידי יין לא יצאו ושמואל אמר אפי' ידי קדוש לא יצאו אלא צריך לקדש בביתו ולברך נמי בורא פרי הגפן ורב מאחר שיצא ידי חובתו בבית הכנסת למה ליה למהדר קדושה בביתו ואמרינן להוציא בני ביתו ושמואל מאחר שאין אדם יוצא בקדוש בית הכנסת למה ליה לקדושי בבכה"נ ואמרי' לאפוקי אורחין דאכלי בכנישתא וקיימא לן בהא כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה:

סבור מינה הני מילי מבית לבית אבל מפינה לפינה בחד ביתא לא ואסיקנא דשמואל אפי' מארעא לאיגרא הוה הדר מקדש ואף רב הונא סבר אין קדוש אלא במקום סעודה דרב הונא קדיש בעא למיכל אתעקר שרגא ועיילי' למאני' לבי גנניה דרבה בריה וקדיש ואכיל ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה דאמר (רב הונא) [אביי] כי הוינן בי מר הוה מקדש והוה אמר לן טעמו מידי הכא דילמא אדאזליתו לאישפיזיכו אתעקרו לכו שרגא ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה:

איני והאמר אביי כל מילי דמר דהוא רבה בר נחמני רביה עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל מתירין הציצית מבגד לבגד ותולין אותו לבגד אחר ומדליקין מנר לנר של חנוכה והלכה כר' שמעון בגרירה דתניא גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואיך עביד בהא כשמואל ואסיקנא כחומריה דרב עביד כותיה כקולי לא עביד והכא מיקל הוא:

א"ר יוחנן א' שינוי יין.

ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא כו' עד דאכלי ושתו בבי כנישתא. כתבו בתוספות לאו דווקא בבי כנישתא ממש דהא אמרינן במגילה פרק בני העיר בתי כנסיות אין אוכלים ושותים בהם ואין ניאותין בהם כו' ואין לומר דהכא בבתי כנסיות של בבל עסקינן שעל תנאי הן עשויות דה"מ בחורבנן אבל ביישובן לא מדאמרינן התם רבינא ורב אדא לא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לא דשמן בעיא צלותא אלא הכא מיירי בבתים של בית הכנסת ואיירי דשיבי קרו להו בי כנישתא כדאמרינן פ"ק דיומא בית הכנסת שיש לו בית חדא לחזן ושם היו אוכלין האורחין ושומעין הקידוש שמקדשין בבית הכנסת: סבור מינה ה"מ נראה התוספות ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום לא אמר להו רב ענן כו' וכתבו דלא גרסינן אבל מפינה לפינה לא דמשמע אפי' בבית אחד ולא היא דבהא מודה שמואל דלקמן אמרינן דמפנה לפנה לא הוי שינוי מקום והשתא ניחא דהכא נקט ממקום למקום ולקמן אמרי' מפנה לפנה ע"כ. ורבי' אלפסי ז"ל גריס אבל מפנה לפנה לא אמר ליה רב ענן עד אפי' מארעא לאיגרא הוא מקדש וכתב הרי' קרה קושה והוא הדין מפינה לפינה באותו בית ואמרו רבותינו הני מילי דלא חזי ליה לדוכתיה דקדיש ביה אבל חזי ליה לא אמרינן ומדמו ליה לשני חבורות שהיו אוכלות בבית א' אם רואין אלו את אלו מצטרפים ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב לא יקדש בבית זה ויאכל בבית אחר אבל אם קידש בבית זה אוכל בזוית שניה ע"כ וכן כתב הר"מ מקוצי:

ודלמא אדאזילתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש להו בבית אכילה וכו'. כתבו בתוס' אבל מה שלא היו אוכלים לא היה מקפיד משום שהיו אוכלים לקיים ג' סעודות למחר: ופסק רבינו אלפסי ז"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה וכן כתבו בתוס' וכן כתב רשב"ם (נ"ל דצ"ל הרא"ש, המעתיק) ז"ל פי' המקדש שדעתו לחזור לאכול במקום אחר יכול להוציא האוכלים שם כיון דלדידהו הוי מקום סעודה ועוד כתב הרא"ש ז"ל בתוספת והמקדש כיון שדעתו לקדש בביתו אין לו לשתות כי אסור לו לטעום קודם שיברך וכיון דהלכתא כשמואל המקדשים בבית הכנסת במקום דליכא אורחים נראה דהוה ברכה לבטלה ע"כ: ורבינו ניסים כתב במגלת סתרים דהא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהיה מתחלת דעתו לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך לאכול במקום אחר אבל אם מתחלה קידש על דעת לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש והביא ראי' מן הירושלמי והרא"ש האריך במשא ומתן בתוספ': והר"י קרה קושיא כתב ועכשיו שאין אורחין אמרי רבוותא מקדש משום רפואה דפסיעה גסה דמהדר ליה בקדושת שמשא, ושמעתי מנהג פלירמ"ו השמש מביא כוס הקידוש לכל א' וא', ורבינו האי ז"ל אמר ומבדילין בבית הכנסת ואין מקדשין בלא אורחין ע"כ:

שינוי יין אין צריך לברך. פרשב"ם יין שהביאו לו מחבית אחר ויש לו טעם אחר או שהוא משובח או גרוע אין צריך לברך שניה על היין אבל הטוב והמטיב מיהא מברך אם משובח הוא מן הראשון כדאמרינן בהרואה אמר ר' יוסף בר אבוה אמר ר' יוחנן וכו'. וכן כתב הרא"ש ז"ל ודוקא היכי שהאחרון משובח בירושלמי סוף פרק כיצד מברכין אבא בר רב הונא כו'. והקשה הוא ז"ל ממה שאמרו שם בירושלמי רבי אכל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך ופי' דמברך הטוב והמטיב ומסתמא לא היה כל אחרון טוב ממה שלפניו. וכתב ז"ל ומיהו דיש לדחות דמסתמא אם אינו יודע אם הוא טוב יותר או גרוע יש לו לברך אבל אם ידוע שהשני גרוע לא. ויש מפרשים כי מה שנראה מן הירושלמי סוף פרק כיצד מברכין דאין מברכין אלא כשהאחרון משובח דהיינו כשהראשון חדש והשני ישן דמיירי לברכת בורא פרי הגפן כי כששניהם חדשים או ישנים הן מין אחד ונפטר האחד בברכת חבירו. אבל אם שתה יין חדש תחילה ואח"כ ישן צריך לברך בפ"ה על הישן דהוי כמין אחר ומייתי בתר הכי עובדא דר' אכל חביתא וחביתא מברך הטוב והמטיב לומר דנהי דאין צריך לברך בפ"ה כשהם חדשים או ישנים אבל הטוב והמטיב צריך לברך. וכתב עוד הרא"ש ז"ל ודוקא היכא דאחר שותה עמו אבל אם הוא יחיד אין צריך הטוב והמטיב כדאיתא בפרק הרואה הטוב לדידיה והמטיב לאחרים ומהאי טעמא יש שרוצה לומר אע"ג דקיימא לן דיין בתוך הסעודה כל א' מברך לעצמו בפ"ה מ"מ הטוב והמטיב מברך לכולן דאם היה כל א' מברך לעצמו הויא כל א' יחיד ולא נהירא דמהאי טעמא דאמרינן דבפ"ה כל א' מברך לעצמו משום דאין בית הבליעה פנוי האי טעמא נמי שייך בברכת הטוב והמטיב ואע"ג דכל א' מברך לעצמו כיון דחבירו שותה ונהנה מיין זה טוב לדידיה ומטיב לאחריני קרינא ביה ומה שאין מברכין הטוב ומטיב על שינוי פת. אומר ר"ת ז"ל דשאני יין דאית ביה תרתי דסעיד ומשמח אי נמי הטוב ומטיב על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה ולפי שבצרו בדמים ז' שנים והקפו הרוגתם תקנו על היין שהוא כמו דם, ע"כ לרא"ש ז"ל:

זה שביארנו שאין קידוש אלא במקום סעודה לא סוף דבר בשדעתו לאכול במקום אחר אלא אפי' מי שלא הי' דעתו לאכול כלל אין קידוש [שלו] כלום ולא יצא ידי קידוש והוא שאמרו אמר אביי כי הוינן בי מר הוה מקדש לן ואמר לן טעימו מידי הכא דלמא אדעייליתו לביתייכו מתעקרא לכו שרגא ולא מתאכיל לכו ר"ל שלא תהא דעתכם נוחה לקביעות סעודה ותלכו לשכב בלא אכילה ובקדושא דהכא לא נפקיתו שאין קידוש אלא במקום סעודה אלמא אף בלא אכילה כלל אין יוצאין בקידוש ומ"מ דוקא בזמן שדעתם לאכול ואירעה סיבה שמפקעת אכילתם אבל כל שאין דעתם לאכול ודאי מקדשין בלא אכילה ויוצאין אלא שגדולי הרבנים מפרשים שאף בשאין דעתם לאכול אין הקדוש מוציא בלא סעודה ומ"מ אף לדעתם כל שאכל מבעוד יום וגמר בשעה שקידש היום והפסיק לקידוש כבר ביארנו למעלה הואיל ואכל שם ברשות ועדיין לא סלק יכול לקדש ומכאן נהגו בפורים שחל להיות ערב שבת שממשיכים סעודה עד שיקדש היום ופורסים מפה ומקדשים ואם רוצים לאכול ולסלק מבעוד יום צריך לחזור ולקבוע סעודה בליל השבת לצאת ידי קידוש:

קידוש זה של ביהכ"נ במקום שיוצאים בו על הדרך שביארנו שמא תאמר הרי אמרו המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא כמו שיתבאר והרי השומעים אינן טועמים תדע שקצת מפרשים כתבוה מתוך קושיא זו בשליח צבור המקדש ובטועם ואין זה כלום שהרי התינוקות טועמים ממנו ואע"פ שהמברך צריך שיטעום לאו מברך דוקא אלא כל שאחד מברך יוצאים כל השומעים בטעימת אחד ואפי' בטעימת תינוק כמו שביארנו בעירובין ואפי' בברכת הנהנין שהרי זו יש בה ברכת היין ואמר ר' יוחנן שאף ידי יין יצאו אלא שאין הלכה כמותו ואף ידי יין לא יצאו כמו שביארנו:

אחר שקידוש ביהכ"נ אינו מועיל אלא לאורחים ואף לשליח צבור עצמו יש מי שמפקפק לאסור לש"צ עצמו לשתות מכוסו שהרי אסור לאדם שיטעום קודם שיקדש ואף גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שהדבר יפה שלא לשתות ממנו ש"צ אלא שיטעימנו לתינוקות ומ"מ אף הם חזרו לומר שלאותו כוס מיהא קידושו מועיל וכן הדברים נראין ולא עוד אלא שהדבר הדור למברך לטעום וכ"ש במקום שאין תינוקות שאם אינו טועם נעשית ברכה לבטלה:

מותר להתיר ציצית מטלית ישנה להטיל בטלית חדשה ואין כאן משום בזויי מצוה ומשום תעשה ולא מן העשוי אין כאן שפירושו במתיר קשרים וחוזר וקושרן וכן גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ וכן מדליקין בחנוכה מנר לנר ויש בכל אלו תנאים וכבר ביארנו ענינים אלו במס' שבת:

לאפוקי חורחין י"ח דאכלי בבי כנשתא אי קשיא ממאי דאמרינן בפ' בני העיר בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן יש לתרץ בבתי כנסיות של בבל שעל תנאי הן עושין ואע"פ שראיתי שר' אלחנן זצוק"ל דחה זה התירוץ ואמר דאף באותן של בבל אסור לאכול ולשתות לא נראה לי דבריו אבל הנכון בעיני שאין אנו צריכים להידחק לכך אלא אפילו בבתי כנסיות שבארץ ישראל הנ"מ אנשי מתא אסורין לאכול ולשתות שם אבל האורחין מותרין הן שכל עיקר עשייתן מתחלה על דעת כן נעשין וה"נ אמרינן בפ' בני העיר גבי אין ניאותין בהן אמר רב חסדא חכמים ותלמידיהון מותרין אמר ר' יהושע בן לוי מאי בי רבנן ביתא דרבנן אלמא בתר עיקר עשייתן מתחלה אזלינן:

אין קידוש אלא במקום סעודה ראיתי הטעם בהלכות גדולות דכתיב וקראת לשבת עונג במקום שקראית לשבת שם יהא עונג:

סבור מינה הנ"מ מבית לבית אבל מפנה לפנה לא כך מצאתי כתוב במקצת ספרים וכ"ב בהלכות גדולות ובפסק רבינו יצחק זצוק"ל ואינו נ"נ זה הלשון דמפנה לפנה לא יקרא אלא מזוית לזוית ואל מלמעלה למטה כדאמר רב חנן לקמן אפילו מאיגרא נארעא ולפי זה הלשון יש לנו לפרש דרב חנן לא אתא למימר דמפנה לפנה א"צ לקדש וה"נ אמרינן לקמן בשינוי מקום דצריך לברך ברכת היין דמפנה לפנה לא יקרא שינוי מקום אלא שקשה לי זה הפתרון משום דכל סבור מינה לא קאי והאי ובמקצת ספרים מצאתי כתוב אלב ממקום למקום לא וה"ג המורה והשתא אתיא מינתא דרב חנן שפיר למיסתר סבור מינה דאפילו מאיגרא לארעא דהוא ממקום למקום הוה מקדש אבל לעולם מזוית לזוית א"צ לקדש ומבעיא ליה היכא דקדיש במקום סעודה ואתחיל למיכל ואיתקערא לי' שרגא ואזל למיכל בביתא אחריתי מיחייב לקדושי זימני אחריתא בהאי שינוי מקום או דילמא כיון דבמקום סעודה קדיש ולא צריך לקדושי זימנא אחריתי ומצאתי כתוב כירושלמי בפ' כיצד מברכין ר' יעקב בר אחא בשם שמואל קידש בבית זה ונמלך לאכול כזית בבית אחר צריך לקדש מהכא דאע"ג דקידש במקום סעודה ואכל ורוצה לאכול בבית אחר אפילו כזית צריך לקדש פעם אחרת אבל סוגיא דשמעתין לא משמע הכי דכי אמרינן סבור מינה הני מילי מבית לבית אבל ממקום לא דומיא דביה"כ קאמר שאינו מקום סעודה שאם קידש ראובן בבית שמעון שאינו מקום סעודה לראובן אלא לשמעון והלך ראובן בבית שמעון שאינו מקום סעודה לראובן אלא לשמעון והלך ראובן לאכול בביתו צריך לקדש וכן שמואל דהוה מקדש מאיגרא לארעא כגון דהוה בעי למיכל באיגרא וקדיש ואמיקרא כיה שרגא ונחת למיכל בארעא במקום דהוה שרגא ולא טעם מידי באיגרא אבל אי טעם באיגרא כיון דהוה מקום סעודה כבר נפק ביה ואל צריך תו לקדושי וכך משמע מעובדא דרב הונא דקדיש ובעי למיטעם מידי ואיתעקרא ליה שרגא ועיילי ליה מטה לבי גנוני' דרבה בברי' דהואי שרגא וקדיש וטעם מידי מדקאמר ובעי למיטעם מידי ש"מ דוקא משום דלא טעם כלום הא טעם אע"ג דעקר ואזל בדוכתא אחרינא איפטר בקידושא קמא ונ"ל דל"ג בירושלמי כזית אלא ונמלך לאכול בבית אחר דמשמע שלא אכל בבית ראשון שקידש בו כלל וכל סעודתו לא עשה אלא בבית שני:

אמר לן טעימי מידי נ"ל דההיא דנפקי בטעימה דמידי משום דעל עיקר סעוד' דרבה איתקדיש אבל אין להוכיח מיכן ולהתיר לקדש בלילי שבת כשמתקבצין לשתות ולאכול פירות באל מקום סעודה כמו שאנו נוהגין עכשיו בבית בעל הברית ואע"ג דאכלי ריפתא פורתא לית לן לקדושי אלא במקום סועדה חשובה דבעינן וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא הקריאה ורבי' אלחנן זצוק"ל הוכיח משום אביו רבי' יצחק זצוק"ל דהאי טעימו מידי משמע סעודה ממש כדאמרינן בפ' ג' דשבועות כדאמרי אינשי טעימו מידו ואזלו ואכלו ושתי ואמרינן בתעניות ליטעום מר מידי בתעניתא יתיבנא ומשמע דלסעודה היו מזמנין אותו:

כחומרא דרב עביד כקולי דרב לא עביד ואין בזה משום והכסיל בחושך הולך דלא אמרינן הכי אלא בתרי חומרא דסתרן אהדדי כדאמרן בפ' אבל מפנה לפנה לא גם הנה גריס המורה ממקום למקום ומפרש מבית לעלי' אבל בספרים כתוב מפנה לפנה וגם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל גריס מפנה לפנה:

בד"ה אבל ממקום למקום כו' כי היכי דלא חשיב שינוי מקום בסמוך כו' עכ"ל דהכי הוי גרסי' לקמן גבי שינוי מקום אבל מפינה לפינה לא וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וזה שכתבו כי היכי דלא חשיב שינוי מקום כו' דכ"ש הוא כיון דידי יין יצאו מפינה לפינה כ"ש ידי קידוש דהא לרב מבית לבית ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו ולמאי שכתבו ומיהו י"ס דגרסי' הכא מפינה לפינה כו' רוצה לומר דלפי זה קשה הכא אליבא דשמואל ועיין ליישב בזה בר"ן ודו"ק:

בד"ה טעימו מידי כו' להשלים ג' סעודות שבת כמו בסוכה כו' עכ"ל ר"ל כמו בסוכה בפרק הישן לר"א אם לא אכל בראשון דמשלים באחרון במיני תרגימא וע"ש בתוס' ודו"ק:

בד"ה ובקידושא כו' שלא לאכול בלא נר כדפי' בקונטרס כו' עכ"ל אין פירושו דאסור לאכול ולקדש בלא נר שבת דזה אינו מוכח מפי' הקונטרס אלא שלא תאכלו בלא נר אבל אם היה רוצים לאכול בלא נר היו יכולים לקדש כו' וכן מפורש ברא"ש וק"ל:

בד"ה שינוי יין כו' וצריך לברך הטוב והמטיב בין בשעת סעודה כו' עכ"ל ולא כדעת האומר כיון דיחיד אין מברך הטוב והמטיב דמשמע הטוב לי ומטיב לאחריני ובשעת סעודה דאין בית הבליעה של חבירו פנוי לא יברך הטוב והמטיב וק"ל:

בא"ד ודוקא ביין מברכין לפי שזיבלו כרמיהן בדמיהן של ישראל כו' עכ"ל דלכך אין מברכין הטוב והמטיב על רבוי בשר כמ"ש הר"ן גאון ועיין במרדכי וק"ל:

ברשב"ם ד"ה והלכה כר' שמעון בגרירה וכו' הא קי"ל ה"מ היכי דסתרן אהדדי כגון כמה חסרון בשדרה וכו' ר"ל לענין טומאת אהל אתמר שאם נעקרה חוליא אחת מהשדרה אינה מטמאה באהל וכן לענין טריפה שאם נעקרה אחת הבהמה טריפה והיינו חומרא דהתם וקולא הכא עיין בחולין דף נ"ב:

רשב"ם בד"ה אף ידי כו' לקמן אין קידוש כו' עונג ומדרש הוא כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אחד שינוי כו' משובח אין צריך כו' הד"א:

תוס' בסוף ד"ה דאכלי כו' אתי שפיר נ"ב פי' ולא צריכא לומר שמשם היו שומעין הקידוש ודו"ק:

גמרא ואף ר"ה סבר אין קידוש אלא במ"ס כו'. מכאן סתירה קצת למש"כ בברכות כז בד"ה אדרבה:

ברשב"ם ד"ה והלכה כר"ש. ואע"ג דתניא העושה כדברי ב"ש כקוליהון כו'. כצ"ל:

רשב"ם ד"ה ה"ג וריו"ח. שהרי לא הסיח כו'. כצ"ל:

[תוד"ה דאכלו. כדאמרינן בירושלמי שהיו אוכלין שם בקה"ח. הוא בפ"א דמכילתין ה"א הביאו הר"ן שם] :

תוס' ד"ה דאכלי. וא"ת והא אמרינן בפרק כו'. נ"ב עמ״ש שם בס"ד שא"צ לדחוק:

כי הוינא ביה מר כי הוה מקדש אמר לן וכו' פירוש שהיה אומר להם קודם קדוש ודלא כמ"ש הרב ט"ז סי' רע"ג וכמו שכתבתי בעניותי שם בספרי הקטן ברכי יוסף ע"ש ועתה ראיתי לרבני אשכנז אחרוני זמנינו שהשיגו על הרב טורי זהב בזה וכיונתי לדעתם הרחבה:

ובקדושא דהכא לא נפקיתו. מהכא מוכח דטפי יש לחוש על הקדוש מעל הסעודה וכ"כ התוס' והרא"ש וכן משמע מדברי רש"י ורשב"ם אמנם לגירס' הרי"ף והגאון בה"ג דגרסי דילמא אדעיילתו לביתייכו מתעקרא לכו שרגא ולא מתקדש לכו ולא מתאכיל לכו אין ראיה ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף סימן רע"ב בס"ד:

קידוש אלא במקום סעודה. ואם קידש ולא סעד לא יצא ידי קידוש: ממקום למקום. מבית לעליה לא צריך לחזור ולקדש אם קידש שבת בבית והלך לאכול בעליה: דילמא מיתעקרא לכו שרגא. ולא תאכלו ואפי' אתם הולכים לישן בלא אכילה בקידושא דהכא לא נפקיתו ידי קידוש (היום) דאין קדוש כו': כל מילי דמר. רבה: כחומרו דרב הוה עביד. בר מהני תלת דעביד לקולא כשמואל: כקולי דרב. כגון קידוש לא עביד: ה''ג ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו: אחד שינוי יין. שהביאו לו יין מחבית אחרת:

רשב"ם
אף ידי קידוש לא יצאו. כשפרשינן טעמיה לקמיה אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג במקום שאתה קורא לשבת כלומר קרייה דקידוש שם תהא עונג ומדרש הוא אי נמי סברא היא מדאיקבע קידוש על היין כדתניא לקמן (דף קו.) זוכרהו על היין מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע דחשיב: אין קידוש אלא במקום סעודה. ואם קידש ולא סעד באותו מקום לא יצא ידי קידוש: ה''מ. דאין קידוש אלא במקום סעודה אלא מבית לבית אבל ממקום למקום מבית לעליה א''צ לחזור ולקדש: איתעקרא ליה שרגא. נפל הנר וכבה קודם שאכל: לבי גננא דרבה בריה. בית חופת בנו שהיו שם נרות דולקין בבית המשתה: מר. רבה: כי הוה מקדש. ואנו רוצין היינו ליפטר משם ולילך לביתנו: דילמא מיתעקרא לכו שרגא. ולא תאכלו ואפי' אתם הולכין לישן בלא אכילה בקידוש דהכא לא נפקיתו ידי קידוש כו': כל מילי דמר. רבה: מתירין מבגד לבגד. מתירין ציצית של טלית זו ונותנין אותם לטלית אחרת: מדליקין. מנר חנוכה לנר אחרת של חנוכה וא''צ להדליק בנר אחרת שאינה של חנוכה: והלכה כר''ש בגרירה. גורר אדם מטה כסא וספסל כו' דדבר שאין מתכוין מותר והני ג' מילי פלוגתא דרב ושמואל בבמה מדליקין (שבת דף כב.) וכולהו עביד רבה כשמואל דמיקל והכא אמאי עביד כשמואל להצריך קידוש במקום סעודה הואיל ובכל מילי עביד כרב בר מהני תלת ומשני כחומרי דרב עביד בר מהני תלת דעביד כשמואל לקולא וכגון קידוש דקולי דרב לא עביד ואע''ג דתניא (עירובין דף ו:) העושה כחומרי ב''ש כקוליהון וכחומריהון כו' הא קי''ל ה''מ היכא דסתרן אהדדי כגון כמה חסרון בשדרה כו' ואמר שמואל וכן לטריפה דחומרא דהתם קולא הוא הכא וקולא דהתם חומרא הוא הכא ומהכא שמעינן דהלכתא כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה והמקדש לאחרים חוץ מביתו נראה בעיני שאין צריך לסעוד שם שאפילו לא סעד שם יצאו בני אותו הבית דלדידהו הוי מקום סעודה: ה''ג ורבי יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו. שאין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה שהרי לא הסיח דעתו ביציאתו מבהכ''נ שעדיין דעתו לאכול ולשתות בביתו: אחד שינוי יין. שהביאו לו יין מחבית אחרת ויש לו טעם משונה או גרוע או משובח אין צריך לברך שנית על היין אבל הטוב והמטיב מיהת מברך אם משובח מן הראשון כדאמרי' בהרואה (ברכות דף נט:) אמר רב יוסף אמר רבי יוחנן אע''פ שאמרי שינוי יין אין צריך לברך אבל אומר הטוב והמטיב ושינוי יין היינו מחבית אחרת כדאמרינן בברכות ירושלמי בפרק כיצד על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה ומה היה מברך ואמר רבי יצחק בשם רבי אומר ברוך הטוב והמטיב:

אף ידי קידוש לא יצאו. דאין קידוש אלא במקום סעודה משום דכתיב וקראת לשבת עונג. כלומר במקום קריאת קידוש שם תהא עונג: ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא. לרב צריך לקדושי בבי כנישתא להוציא כל אותם שאין להם בני בית שלא יצטרכו לקדש בביתם: דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא. וא''ת והא אמרי' בפ' בני העיר (מגילה דף כח.) בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן אע''ג דאכילה ושתיה של מצוה מותר כדאמרי' בירושלמי שהיו אוכלים שם בקידוש החדש וגם עכשיו נוהגין לשתות כוס הבדלה וברית מילה מ''מ שאינה של מצוה ושינה אסור ואפי' בשל בבל אין אוכלין בהן דקאמר התם רבינא ורב אדא בר אהבה שלא היו רוצים ליכנס בבית הכנסת מפני הגשמים אי לאו משום דשמעתא בעיא צלותא והא דקאמר התם בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויין היינו לאחר שיחרבו שאין נוהגין בהן קדושה וי''ל דלאו דוקא בבי כנישתא אלא חדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת קרי בי כנישתא ומשם היו שומעים הקידוש ולפי מה שפירשתי דממקום למקום בחד בית כשדעתו לאכול במקום אחר יש קידוש כו' אתי שפיר: אבל ממקום למקום בחד ביתא. פי' מחדר לבית או מבית לעליה כמו מאיגרא לארעא אבל מפינה לפינה יש קידוש כי היכי דלא חשוב שינוי מקום בסמוך ולקמן גבי שינוי מקום דקאמר לא שנו אלא מבית לבית ומיהו שני מקומות בחד בית קרי ליה מבית לבית ומיהו י''ס דגרסי' הכא מפינה לפינה כו': טעימו מידי. נראה דהיינו טעימת לחם כדאמרינן בפ''ג דשבועות (דף כב:) כדאמרי אינשי ניטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת כמו בסוכה היינו דוקא בסעודה שלישית אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת: ובקידושא דהכא לא נפקיתו. ומה שלא היה מקפיד על סעודת שבת שלא לאכול בלא נר כדפי' בקונטרס היינו משום שיוכלו לעשות למחר שלש סעודות או שמא יוכלו לאכול במקום שיש שם נר ואין יין: מתירין מבגד לבגד. ואע''ג דשמואל אית ליה בפ' התכלת (מנחות דף מא.) כלי קופסא חייבין בציצית מודה אם אין ציצית לכל בגדיו שיתיר ציצית מבגד שמצניעו ליתן בבגד שרוצה ללבוש ותהא המצוה עליו: והלכה כר''ש בגרירה. קשה תיפוק ליה משום דרבי יוחנן סבר כר''ש דפריך בכמה דוכתי (שבת דף פא:) והא א''ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף ומפספס כו' אלמא ס''ל דדבר שאין מתכוין מותר י''ל שמא רבי יוחנן לא סבר לה כוותיה בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישיה: ורבי יוחנן אמר אף ידי יין יצאו. ומיירי ששתו בבית הכנסת אע''ג דלענין קידוש יצאו בשמיעה כדפי' לעיל לענין יין לא פטר אא''כ שתה דהוי הפסק כדאמרי' בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ.) גבי המוציא שאם הפסיק שצריך לחזור ולברך: שינוי יין א''צ לברך. מיהו הטוב והמטיב צריך לברך כדאמרינן בהרואה (שם דף נט:) ופי' רשב''ם דווקא היכא דמשובח מן הראשון וכן בהלכות גדולות וכן משמע בירושלמי דסוף כיצד מברכין דקאמר אבא בר רב הונא אמר יין חדש וישן צריך לברך שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום צריך לברך היסח הדעת כמו שהוא שינוי מקום משמע שרוצה לומר דיין חדש וישן צריך לברך לפי שהישן טוב מן החדש אבל שינוי יין סתם אין צריך לברך כיון שאין ידוע שהשני משובח מיהו עובדא דבתר הכי פליג עליה דקאמר דעל כל חבית וחבית מברך מה היה מברך ואמר רבי יצחק בשם רבי ברוך הטוב והמטיב משמע בכל ענין אפילו מטבא לבישא מיהו יש לדחות שהיה מברך לפי שלא היה מכירו אבל אם ידוע שהשני גרוע לא ונראה דאפילו השני גרוע מברך דעל ריבוי יינות הוא מברך ובלבד שלא יהיה האחרון רע יותר מדאי שאין יכולין לשתותו אלא מדוחק וצריך לברך הטוב והמטיב בין בשעת סעודה בין שלא בשעת סעודה ויחיד אין צריך לברך אי ליכא אחרינא בהדיה כדמוכח בהרואה (שם) ודוקא ביין מברכין לפי שזיבלו כרמיהן בדמיהן של ישראל והטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה :

דף קא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד