פסחים צז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צז - א

יכול אף לפני הפסח כן? והגמרא מפרשת בסמוך מה שאלה הברייתא.

תלמוד לומר: "פסח הוא" [שמות יא יא]. ודרשו חז"ל מהמלה "הוא" - דוקא הוא [הפסח הכשר] קרב, ואין תמורות הפסח בכל מקרה קריבה, אלא יש מקרה שתמורת הפסח אינה קריבה ^[1].

היכי דמי באיזה מקרה אין תמורת הפסח קריבה?

אילימא אם נאמר שמדובר בפסח שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה, פשיטא שתמורתו אינה קריבה! שהרי הוקבע עליה שם פסח בשעת שחיטה, ונדחתה. למה לי קרא למה הפסוק צריך לרבות אותה בפירוש? ^[2]

אלא לאו, שנמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה! ומכאן ראיה שהפסח שנמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה אינו קרב. ותיובתא [דרבא] דרבה! ומסקינן: תיובתא. ונדחו דברי רבה שבלישנא הזאת. [אלא הפסח שנמצא קודם שחיטה, אפילו אם המיר בו אחרי השחיטה, כיון שהפסח עצמו נדחה, גם תמורתו אינה קריבה].

אמר שמואל: רוב הקרבנות שנפסלו, פודים אותם ומביאים בדמיהם קרבן אחר. אבל בענין חטאת יש חמש חטאות שאינם ראויות להקרבה, ונאמר הלכה למשה מסיני שהם מתות, שמכניסים אותם לחדר סגור [הנקרא "כיפה"] ואין מאכילים אותן, עד שמתות מאליהן. ולהלן נפרט איזה הן.

ושמואל אמר כלל בענין קרבן פסח: כל מקרה שאילו אירע בחטאת היא היתה מתה, אם אירע כיוצא בזה בפסח, קרב שלמים.

וכל מקרה שבחטאת רועה, עד שתסתאב ויביא בדמיה קרבן אחר. [כדלקמן] אם אירע כיוצא בזה בפסח, נמי רועה.

ורבי יוחנן חלק על שמואל ואמר: אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה, אבל אם נמצא קודם שחיטה, לא. ואפילו אם נמצא אחרי חצות.

ומתוך דברי רבי יוחנן שבא לחלוק על שמואל, למדנו שדעת שמואל שהפסח שנמצא אחר חצות קרב שלמים, ואפילו אם נמצא קודם שחיטה. וכדעת רבי זירא לעיל ששעת חצות היא הקובעת שם פסח על הקרבן. [תוספות] ^[3] [ולקמן יבואר איפה מרומז דבר זה בדברי שמואל].

מכאן ואילך הגמרא דנה בדברי שמואל שאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים. ולהבנת הסוגיא נקדים ונבאר מתי החטאת מתה, ומתי תרעה עד שתסתאב. [לפי שיטת הגמרא בסוגייתנו].

חמש חטאות שאי אפשר להקריבם מתות. ואלו הן:

א. ולד חטאת: כבשת חטאת שהתעברה וילדה, הבעלים מתכפרים בכבשה האם, והולד הולך למיתה.

ב. תמורת חטאת: הבעלים מתכפרים בחטאת, ותמורתה מתה.

ג. חטאת שמתו בעליה: החטאת אינה ראויה להקרבה אלא לכפר על הבעלים בחייהם, אבל לאחר מיתת הבעלים החטאת פסולה, ותמות.

ד. חטאת שנתכפרו בעליה באחרת: חטאת שאבדה והביאו הבעלים חטאת אחרת והתכפרו בה ורק אחר כך נמצאה הראשונה. דין החטאת הראשונה למיתה.

ה. חטאת שאבדה, ונמצאה לפני שהתכפרו הבעלים באחרת:

לדעת רבנן אינה מתה אלא אם כן יש בה פסול נוסף כגון שהיא נמצאה בעלת מום, או שעברה שנתה [וחטאת אינה ראויה להקרבה אלא כבשה בת שנה]. וכיון שיש בחטאת שני פסולים, הרי החטאת מתה ^[4].

לדעת רבי ורבי שמעון כל חטאת שאבדה, הרי היא מתה.

ויש חטאות שאף על פי שאי אפשר להקריבם, אינן הולכות למיתה, אלא ירעו עד שיסתאבו. ואלו הן:

א. חטאת שאבדה ונמצאה לפני שהתכפרו בעליה באחרת, ואין בה פסול נוסף, לדעת חכמים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויפלו דמיה לנדבה [לעולות לקיץ המזבח ^[5]] אבל רבי ורבי שמעון חולקים וסוברים שהיא הולכת למיתה. וכנ"ל.

ב. חטאת שעברה שנתה, לדעת חכמים ורבי תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה חטאת אחרת. אבל רבי שמעון חולק וסובר שהיא הולכת למיתה.

[ג. חטאת בעלת מום, אין צריכים לחכות שהיא תסתאב, שהרי היא כבר מסואבת במום, ותימכר ויביא בדמיה חטאת].

ושמואל לימד אותנו כלל, שכל שבחטאת מתה בפסח קריבה שלמים. ואילו כל שבחטאת רועה גם בפסח רועה. ועכשיו הגמרא דנה בדברי שמואל.

מתקיף לה רב יוסף: [רב יוסף התקיף את דברי שמואל והקשה עליהם]: וכללא הוא וכי זה כלל גמור שכל מקום שבחטאת רועה, גם בפסח רועה?! ^[6]

והרי חטאת שעברה שנתה, דלרעיה אזלא שהולכת לרעות עד שתסתאב,

דאמר רבי שמעון בן לקיש: חטאת שעברה שנתה אין בה פסול חמור עד כדי כך שהיא מתה. אלא רואין אותה כאילו היא חטאת כשירה שעומדת בבית הקברות ואין כהן יכול להכנס לבית הקברות ולקחתה ולהקריבה, כלומר, חטאת שעברה שנתה אין בה פסול חמור בגופה שפוסל אותה. אלא כעין פסול חיצוני שהתורה אסרה להקריבה מחמת ששהתה עד שעברה שנתה, ולכן אינה מתה ורועה עד שתסתאב.

ואילו בפסח כי האי גוונא באופן כזה [שעברה שנתו] קרב שלמים!

דתניא: [זו הברייתא שהבאנו לעיל צו:] "כשב" לרבות את הפסח לאליה שהאליה קריבה על המזבח.

וכשהוא [הכתוב] אומר "אם כשב" [המלה "אם" מיותרת] בא לרבות את הפסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח [כגון תמורת הפסח, ופסח שנתכפרו בעליו באחר] לכל מצות שלמים שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.

כשהוא [הכתוב] אומר "אם עז" [שהמלה "אם" מיותרת] הפסיק הענין לימד על העז שאין טעון אליה.

ומבואר בברייתא שפסח שעברה שנתו קרב שלמים. ואילו בחטאת אמר ריש לאיש שרועה. ומכאן קושיא על שמואל שאמר כל שבחטאת רועה. בפסח נמי רועה! ומתרצינן: אמר ליה ^[7] כי קאמר שמואל באיזה חטאות דיבר שמואל? דוקא באבודין בחטאות שאבדו. שהרי חטאת שאבדה יש אופנים שהיא מתה, ויש אופנים שהיא רועה. ובזה אמר שמואל שכיוצא בזה בפסח יש אופנים שקרב שלמים, ויש אופנים שרועה [ולקמן הגמרא מפרשת באיזה אופנים דיבר שמואל].

אבל בדחויין בחטאות המתות שנדחו מלהקריבם על המזבח בלא שנאבדו, כגון שמתו בעליה וכיוצא בזה, הרי אין בזה אופנים שהחטאת רועה, לפיכך בזה לא אמר שמואל את הכלל "כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים". ובעברה שנתה אף על פי שבחטאת רועה מכל מקום בפסח קרב שלמים.

ומקשינן: ואבוד מי משכחת ליה וכי בענין קרבן אבוד, הכלל של שמואל כן נכון?!

והרי אבודה בשעת הפרשה בלבד. כלומר, חטאת שנאבדה והפרישו אחרת תחתיה ועדיין הראשונה היתה אבודה. אבל בשעת ההקרבה [כשהקריבו את השניה] כבר מצאו את הראשונה, לרבנן דלרעיה אזלא לשיטת חכמים הרי דין החטאת הזו שהיא הולכת לרעיה.

דתנן: הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות לפנינו, כלומר, שעדיין לא הקריבו את השניה - אחת מהן תקרב ושניה תמות, דברי רבי.

וחכמים אומרים: אין חטאת שנאבדה מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו בעלים בשניה.

הא הרי משמע מדברי חכמים שאם נמצאה קודם שנתכפרו בעלים, רועה ^[8].

ואילו בפסח היכא היכן דאבד ונמצא אחר חצות אף על פי שנמצא קודם שחיטה הרי הוא קרב שלמים, כמו שנתבאר ששמואל סובר בזה כרבי זירא ששעת חצות היא השעה הקובעת שם פסח על הקרבן.

ואם כן קשה, איך אמר שמואל כלל באבידה - "כל שבחטאת רועה, בפסח נמי רועה? הרי חטאת אבודה שנמצאה קודם שנתכפרו הבעלים - לדעת חכמים - רועה, ואילו הפסח שאבד, יש מקרה שהוא קרב שלמים, כגון שנמצא אחר חצות!

ומתרצינן: שמואל, כרבי סבירא ליה [כרבי הוא סובר] דאמר רבי חטאת אבודה למיתה אזלא, ובזה נתיישבו דברי שמואל שפסח שנמצא אחר חצות קרב שלמים, שהרי כנגדו בחטאת שאבדה, דינה במיתה.

אבל כיון שהעמדנו את דברי שמואל כשיטת רבי, קשה לאידך גיסא: והא כל חטאת אבודה לרבי מתה, ואילו בפסח אבוד יש אופן שאינו קרב שלמים, כגון היכא [היכן] דאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות שהוקבע עליו שם פסח ונדחה, והרי הוא רועה! ואם כן, היאך אמר שמואל - "כל" שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים?

ומתרצינן: הפסח שאבד ונמצא קודם חצות, לאו אבוד הוא אין עליו שם אבוד, שהרי קודם שעת חצות בלאו הכי גם כאשר הוא לפנינו הוא לא ראוי להקרבה. נמצא שהאבידה לא שינתה בו דבר, ורק בשעת חצות שאז הוא ראוי להקרבה שייך בו שם "אבוד".

כדרבא הרי זה כעין דברי רבא, דאמר רבא בענין חטאת שאבדה: אבידת לילה חטאת שאבדה בלילה שאינו זמן הקרבה, ונמצאה עד אור הבוקר ^[9], לאו שמה אבידה. ואפילו רבי מודה שאינה מתה אלא רועה.

וכיון ששמואל דיבר רק באבידה, בעל כרחך דיבר רק בפסח שנמצא אחרי חצות, שהרי לפני חצות אין על הפסח שם אבוד. ובזה אמר שמואל שכל שבחטאת מתה דהיינו כשיש עליה שם אבידה, כנגדה בפסח אחרי חצות - קריבה שלמים. [תוספות] ^[10]

ובזה מיושב הרישא של דברי שמואל - "כל שבחטאת מתה, בפסח קרב שלמים".

אבל בסיפא של דברי שמואל - "כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה" - בזה מקשינן: אלא כיון שאמרנו ששמואל סובר כרבי, קשה, רועה לרבי היכי משכחת לה היכן אנו מוצאים אבידת חטאת שהיא רועה? הרי לרבי כל חטאת שאבדה דינה במיתה!

הערות

^[1] והמיעוט שהברייתא ממעטת "הוא" קרב ואין תמורתו קריבה, אין הכוונה למעט את התמורה באותו האופן ש"הוא" הפסח קרב. שהרי תמורת פסח קריבה [כמבואר לעיל צו: בברייתא] אלא הכוונה שיש מקרה אחר שתמורת הפסח אינה קריבה. רש"י.

^[2] כתבו רש"י ותוספות: אף על פי שהמשנה השמיעה לנו דבר זה, מכל מקום אין זה חידוש גדול עד כדי כך שיצטרכו פסוק בשביל לדעת דבר זה. [היינו, שהפסוק בא ללמד את חכמים והם אינם צריכים ללימוד בענין זה. אבל המשנה בא ללמד אותנו. ואנחנו כן צריכים שילמדו אותנו דבר זה].

^[3] ורש"י כתב: והוא הדין שהגמרא יכלה לתרץ ששמואל סובר כרבה, ולקמן הגמרא מפרשת כן בלישנא אחרינא. ותמה המהרש"א: מדוע לא נאמר שכאן הגמרא ידעה את המסקנא דלקמן שמוכח מדברי רבי יוחנן ששמואל סובר כרבי זירא.

^[4] זו דעת הסוגיא כאן, אבל בתמורה כב: כג. מבואר שחכמים מודים לרבי שאם הקריב לבסוף חטאת אחרת. הרי החטאת שאבדה לעולם מתה [אפילו אם נמצאה קודם שחיטת השניה] ונחלקו שם רבי אבא ורב הונא אם שחט את האבודה מה דין השניה, לשיטת רבנן. וכבר עמדו בזה התוספות בתמורה כא: ועיין רש"ש שם. והחזון איש [צז: ד"ה לישנא] עמד בזה מדעתו [ומבואר בדבריו דלא כהרש"ש]. ובמה שנתבאר בסוגיא כאן שלדעת רבנן אבודה שנמצאה קודם כפרה מתה אם מצטרף בה פסול נוסף, זהו דעת רש"י כאן, ובתמורה כא:. אבל תוספות שם חלקו על דבריו. ולדבריהם לדעת הסוגיא כאן מוכרחים לומר שלרבנן אבדה שנמצא קודם שחיטה לעולם תרעה עד שתסתאב. [ועיין רש"י ד"ה דריש לקיש בסופו. ולפי דברי התוספות צריך לומר כדברי החזון איש דלעיל].

^[5] היו בעזרה קופות שעשויות בצורת שופרות [צר מלמעלה ורחב למטה] ואחד מהם היה כתוב עליו "קיץ המזבח", ונתנו את דמי החטאת שם והיו מקריבים מהמעות עולות כשהמזבח היה בטל שלא היו קרבנות מנדרים ונדבות. [ופירוש "קיץ המזבח" היינו כפירות קיץ יבשים שדרך להביא על השלחן בגמר הסעודה, כך כשגמרו להביא חובת היום מביאים עולות הללו. על פי רמב"ם ומפרשי המשניות שקלים פרק ד' משנה ד' וערוך ערך "קץ"].

^[6] תוספות הקשו: מדוע הגמרא לא הקשתה מהרישא של דברי שמואל כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים. והרי תמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה שהן מתות, ובפסח כיוצא בזה אם המיר בתמורת פסח קודם חצות רועה, וכן פסח שמתו בעליו קודם חצות רועה. ועיין מהרש"א.

^[7] המילים: "אמר ליה" אין להם מובן. ומדברי רש"י ור"ח נראה שלא גרסו אותם.

^[8] כבר נתבאר לעיל הערה 4 שהסוגיא בכריתות סוף כב: ותחילת כג. דלא כהסוגיא כאן [עיין שם].

^[9] הגמרא כאן היא כלישנא אחת בתמורה כב: [אבל יש לישנא שניה שם שאבידת לילה אפילו אם נמצאה ביום שלאחריו לא שמה אבידה. ואפילו אם נתכפר בעליה אינה מתה וכן פסק הרמב"ם, וזה ודאי שלא כסוגייתנו. שהרי הפסח שאבד לפני חצות ונמצא אחר חצות נקרא אבוד].

^[10] כתב החזון איש: תוספות יכלו לפרש שבקדשים בלילה זה כעין פסח קודם חצות, ובזה נתיישבו דברי שמואל שכל שבחטאת בלילה רועה בפסח קודם חצות רועה. [אך תוספות כתבו את האמת, ששמואל לא דיבר בזה].

יכול אף תמורת הפסח שנמצא לפני הפסח דינו כן שקריבה שלמים? תלמוד לומר: "הוא", להדגיש: הוא פסח כשר קרב, ואין תמורת הפסח קריבה.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר] אילימא [אם תאמר] שנמצא אותו קרבן קודם שחיטה, והמיר בו קודם שחיטה — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ולמה לי קרא [מקרא] מיוחד ללמדני? אלא לאו [האם לא] הכוונה שנמצא קודם שחיטה והמיר בו לאחר שחיטה ועליו נאמר שאין תמורתו קריבה! הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרבא, ומסכמים אכן תיובתא [קושיה חמורה], ונדחו דבריו לפי גירסה זו.

א אמר שמואל כלל בדיני קדשים: כל שאירע פסול בבהמת קרבן שבחטאת הדין שהיא מתה, כלומר שגורמים שתמות מעצמה — במקרה כגון זה בפסח קרב שלמים. וכל שדינה שמחמת הפסול בחטאת רועה עד שיפול בה מום — דינה שבפסח נמי [גם כן] רועה. ור' יוחנן אמר: אין הפסח עצמו קרב שלמים אלא כשנמצא השה האבוד אחר שחיטה של השני, אבל נמצא קודם שחיטה — לא.

על דברי שמואל מתקיף לה [מקשה עליה] רב יוסף: וכי כללא [כלל] הוא? כלומר: וכי נכון הכלל בכל המקרים? והרי חטאת שעברה שנתה שיש להקריבה עד שהיא בת שנה אחת, ואם עבר זמנה שלרעיה אזלא [הולכת] עד שיפול בה מום, שאמר ר' שמעון בן לקיש: חטאת שעברה שנתה רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות מקום שאין הכהן יכול להכנס ולהוציאה משם, ולכן רועה עד שיפול בה מום ונמכרת לחולין ונופלים דמיה לשלמים.

ואילו בפסח כי האי גוונא [כגון זה] קרב שלמים, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: "כשב" הרי זה בא לרבות את הפסח שאף ממנו צריך להקריב אליה, כשהוא אומר "אם כשב" לרבות את הפסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח ששוב אינם חשובים כפסח אלא כשלמים לכל מצות שלמים, שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. כשהוא אומר בהמשך "ואם עז" — הפסיק הענין בדין כבשים ופתח בענין חדש ללמד על העז שאין טעון אליה. ומברייתא זו למדנו שפסח שעברה שנתו קרב שלמים מיד ואינו רועה!

אמר ליה [ לו]: כי קאמר [כאשר אמר] שמואל את כללו, לא אמרו אלא לגבי קרבנות שהיו אבודין ובהם דן אבל בדחויין מחמת פסול אחר לא אמר.

וממשיכים להקשות: וכי בדין אבוד מי משכחת לה [האם אתה מוצא אותה] שההכללה של שמואל תהא נכונה? והרי חטאת שהיתה אבודה בשעת הפרשה כלומר חטאת שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאה לפני הקרבה, לרבנן [לשיטת חכמים] שלרעיה אזלא [הולכת] דתנן [שהרי שנינו]: הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות ועליו להקריב אחת מהן — אחת מהן (איזו שירצה) תקרב ושניה תמות, אלה דברי רבי. וחכמים אומרים: אין חטאת מתה אלא אם כן שנמצאת לאחר שנתכפרו בעלים באחרת. הא [הרי] מכאן נלמד כל שנמצאת קודם שנתכפרו בעלים — חטאת כזו רועה.

ואילו בפסח, היכא [היכן, במקרה] שאבד ונמצא אחר חצות קודם שחיטה — קרב שלמים. ואם כן אין כללו של שמואל נכון אף בזה! ומשיבים: שמואל כרבי סבירא ליה [סבור הוא] שאמר אבודה למיתה אזלא [היא הולכת].

ומקשים: והא [והרי] כל אבודה לרבי מתה בכל מקרה שאבדה, ואילו בפסח היכא [במקום] שאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות לאחר שהפרישו אחר — רועה! ודוחים: פסח שאבד קודם חצות לאו [לא] אבוד הוא, וטעמו של דבר כשיטת רבא, שאמר רבא: אבידת לילה לאו [לא] שמה אבידה.

שאם אבד קרבן בשעות הלילה ונמצא בבוקר אינו קרוי אבוד לכל הדינים האמורים בקרבן שאבד, שכיון שהלילה אינו ראוי לשחיטת הקרבן — אינו נחשב לאבידה. ואף קרבן הפסח שאבד לפני חצות ערב הפסח, כיון שאינו ראוי עדיין לשחיטה כשאבד אין זו קרויה אבידה ואין דיני אבוד חלים עליו, אפילו אם הפריש אחרת תחתיה ואפילו לרבי אינה הולכת למיתה אלא לראיה. ושואלים: אלא, אם כן חטאת שיהא דינה שרועה לשיטת רבי, היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? שלשיטתו כל חטאת שאבדה הולכת למיתה, ואין חטאת שדינה שרועה, ואם כן אין תוכן לכללו זה של שמואל ש"כל שבחטאת רועה" לפי שיטת רבי!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One might have thought that even a substitute Paschal lamb that was found before the slaughter of the replacement Paschal lamb should have the same status, and it should be permitted to sacrifice such a lamb as a peace-offering. Therefore, the verse states: “It,” to emphasize that it, a valid Paschal lamb, is sacrificed, and the substitute of a Paschal lamb is not sacrificed.

What are the circumstances of the case under discussion? If we say it is a case in which the lamb is found before the slaughter and one performed the substitution before the slaughter of the replacement, it is obvious; why do I need a specific verse to teach this halakha? Rather, is it not addressing a case in which the original lamb was found before the slaughter and one performed the substitution after the slaughter of the replacement, and the baraita ruled that the substitute lamb may not be sacrificed as a peace-offering, in opposition to the ruling of Rava? The Gemara concludes that the refutation of the opinion of Rava is indeed a conclusive refutation, and his opinion is rejected according to this version.

Shmuel stated a principle pertaining to the halakhot of offerings: With regard to any animal that was consecrated as an offering and becomes unfit such that a sin-offering in its condition would be placed in isolation for it to die, meaning that it would be caused to die, if it is a Paschal lamb in that condition it is sacrificed as a peace-offering. And with regard to any animal that becomes unfit such that a sin-offering in its condition is left to graze until it develops a blemish, if it is a Paschal lamb it is also left to graze. And Rabbi Yoḥanan said: A Paschal lamb is sacrificed as a peace-offering only when the lost lamb was found after the slaughter of the replacement Paschal lamb, but if it was found before the slaughter, there is no instance in which it is brought as a peace-offering.

Rav Yosef strongly objects to Shmuel’s statement: Is that an established principle in every possible circumstance? Isn’t there the case of a sin-offering whose first year has passed and is therefore no longer fit to be offered as a sin-offering, which goes to graze until it develops a blemish? As Rabbi Shimon ben Lakish said: A sin-offering whose first year has passed, it is viewed as though it were standing in a cemetery where a priest may not enter in order to retrieve it; therefore, it grazes until it develops a blemish. The animal is then sold and its sanctity transferred to the proceeds of the sale, which are used to purchase an animal for a peace-offering.

However, a Paschal lamb in a case like this is sacrificed as a peace-offering, as it was taught in a baraita: The word “lamb” comes to include the Paschal lamb in the requirement that the fat tail be sacrificed on the altar. When it says: “If he brings a lamb,” it comes to include a lamb consecrated as a Paschal lamb whose first year has passed and peace-offerings that come due to a Paschal lamb. These are considered peace-offerings rather than Paschal lambs, and they are included in all the laws of peace-offerings in that they require leaning and libations and the waving of the breast and thigh. When it says later: “And if his offering is a she-goat” (Leviticus 3:12), it interrupted the previous matter of the halakhot of sheep brought as peace-offerings and began a new discussion in order to teach that the offering of a she-goat does not require the fat tail to be offered on the altar. This baraita teaches that an animal consecrated as a Paschal lamb whose first year has passed is offered as a peace-offering and is not left to graze until it develops a blemish.

He said to him: When Shmuel stated his principle, it was specifically with regard to Paschal lambs that were lost; he did not state his principle with regard to Paschal lambs that were deferred because they had become unfit for use.

The Gemara continues its line of questioning: With regard to lost sacrifices do you find Shmuel’s principle to be correct? But what about the case of a sin-offering that was already lost at the time of the separation of a replacement to take its place, and the original animal was found before the second was sacrificed? According to the Rabbis, this animal goes for grazing, as we learned in a mishna: If one separated his sin-offering and it was lost, and he separated another in its place and the first was found, and therefore both are available, then one of them, whichever he chooses, is sacrificed, as he may bring only one offering, and the second shall be caused to die; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: A sin-offering is caused to die only when it is found after the owners gained atonement through another offering. Therefore, according to the Rabbis, if the animal was found before the owners gained atonement, it grazes.

And yet with regard to the Paschal lamb, in a situation where it is found after midday before the slaughter, it is sacrificed as a peace-offering. Consequently, Shmuel’s principle is not correct even with regard to offerings that were lost. The Gemara answers: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that a lost sin-offering is put into isolation and goes to its death.

The Gemara asks: But every lost sin-offering is placed in isolation and left to die according to Rabbi Yehuda HaNasi, whereas with regard to the Paschal lamb, when it was lost before midday and then found before midday but after a replacement animal had been separated, it grazes. The Gemara responds: A Paschal lamb lost before midday is not considered lost, in accordance with the opinion of Rava, as Rava said: A sin-offering lost at night and found by the morning is not called lost, and the halakhot of lost sin-offerings do not apply because a sin-offering cannot be sacrificed at night in any case. Similarly, if a Paschal lamb is lost before midday on the eve of Passover, since it could not be sacrificed at that time, it does not attain the status of a lost sacrifice even if one separates a replacement. In such a case, even Rabbi Yehuda HaNasi would concede that the original animal would be left to graze rather than being left to die.

The Gemara asks: But if so, according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, under what circumstances can the case of a sin-offering that is left to graze be found? Rabbi Yehuda HaNasi holds that every lost sin-offering is left to die and none is left to graze; therefore, there is no significance to Shmuel’s ruling with regard to any sin-offering that is left to graze.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר שמואל כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה ואתקיף עליה רב יוסף הרי חטאת שעברה שנתה דלרעיה אזלא דאמר ר"ל בתמורה פ"ד חטאת שעברה שנתה רואין כאלו עומדת בבית הקברות ורועה ואלו פסח שעברה שנתו קרב שלמים דתניא כשב לרבות פסח לאליה כשהוא אומר אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים וכו' ושני' כי קאמר שמואל כל שבחטאת רועה בפסח נמי רועה באבודין ונמצאו אבל בדחוין כגון שעברה שנתם ונדחו לא אמר שמואל:

כבר ידעת בולד חטאת ותמורת חטאת ומתו בעלי' ונתכפרו בעליה באחרת שימותו והוא שמכניסן לבית ונועל עליהם עד שימותו ובעברה שנתה שתרעה עד שיפול בה מום ויביא אחרת בדמי' והוא שאמרו עליה רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות כלומר שאין הכהן יכול לשחטה שם ורועה וכן כל שנמצאת קודם כפרה אפי' נמצאת בעלת מום רועה ויפלו דמי' לנדבה ומ"מ בקרבן הפסח מיהא אינו כן ואי אתה יכול לומר ולד חטאת בפסח שאין פסח בא נקבה אבל תמורת הפסח קריבה שלמים וכן נתכפרו בעלי' באחרת ועברה שנתה אבל מתו בעלי' אם קודם שחיטה בנו מקריבו שלמים ואם לאחר שחיטה קודם זריקת הדם תעובר צורתו ואח"כ ישרף כמו שהתבאר:

המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתי' ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות אם בא לימלך אומרין לו שיתכפר במופרשת תחתי' והאבודה שנמצאת תרעה עד שתסתאב ויפלו דמי' לנדבה ואם משך הוא אחד מהן ונתכפר בה האחרת תמות בד"א שאבדה ביום אבל אבדת לילה לא שמה אבידה וכל שהפריש באותה הלילה אחרת תחתי' אינה הולכת למיתה [אלא] לרעות הואיל ולילה לאו זמן הקרבה הוא:

יכול אף לפני הפסח כן ת"ל הוא כו' פי' האי דממעט לפני הפסח כגון שנמצא לפני הפסח ועבר עליו הפסח דקבעתי' חצות ולא חזי הוא לשלמים וגם תמורתו נמי לא חזיא לשלמים אכל אם הימר בו לפני הפסח ועדיזן לא הגיע הפסח בוודאי דקרבא שלמים כדכתבית לעיל שאף הוא עצמו אם רוצה יכול להקריבו שלמים וכן תמורתו נמי קריבה שלמים:

קודם חצות לא אבורה הוא קשיא לי אמאי לא אמר כגון שהי' לפניו בחצות דקבעי' בחצות ונאבד אחר חצות שהוא רוצה ואינו קרב שלמים ויש לומר מפני שהקשה לו קושיא אחרת וסתר דבריו לא חשש להקשות לו זאת:

בפרש"י בד"ה ה"ג כי אמר שמואל כו' ואמתו בעליה לא קאי דלא משכחת ביה רועה כו' עכ"ל וה"ה דמה"ט לא קאי אתמורת חטאת ור"ל הכי לפום דס"ד השתא דבכפרו בעליה משכחת לה רועה מיהו למסקנא דקאמר דלכפרו בעליה נמי לא משכחת לה רועה ושמואל חדא קאמר וכר"ש מתרץ לה רש"י לקמן בע"א דליכא לאוקמא אמתו בעליה דכל מתו בעליה מתות ואילו פסח מתו בעליו אחר חצות רועה כו' ע"ש ודו"ק:

בא"ד באחרת רועה אם כיוצא בו בחטאת רועה אבל אם חטאת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שמואל כר' כו' וה"ה דמצי לתרוצי' שמואל כרבה ס"ל דאמר קודם שחיטה שנינו כו' עכ"ל כצ"ל וק"ק לפירושו דאימא להאי לישנא המתרץ לא בעי לתרוצי הכי משום דאסיק אדעתיה כדפרכינן לקמן מדאר"י עלה כו' מכלל דשמואל סבר חצות קבע וק"ל:

תוספות בד"ה אמר שמואל כו' והכי דייק לקמן כצ"ל:

בד"ה וכללא הוא כו' תמורת חטאת או שמתו בעליה דלמיתה אזלא ואילו בפסח אמרי' כו' דרועה אם כו' עכ"ל כצ"ל ק"ק דלא דמיא דודאי תמורת חטאת גופיה דמתה כיוצא בה תמורת פסח קריבה שלמים אבל תמורת פסח דמתניתין דהיינו תמורת פסח הנמצא דתמורתו מכח קדושה דחויה קאתי ולהכי לא קריבה כדאמרי' לעיל ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ורועה פי' כו' בעברה שנתה דלאו דחוי גמור הוא דאף לאחר שכפרו בעליה אינה מתה כו' עכ"ל דר"ל מלתא דפסיקא קאמר בעברה שנתה דרועה דאל"כ מאי פריך ליה ממתני' דהתם דקתני בעברה שנתה מתה ואין להקשות דהכא לא חשיב ליה לרועה דחוי גמור ולעיל גבי פסח חשיב ליה לרועה דחוי די"ל דהכא בחטאת (לגבי פסח) לא חשיב לי' לרועה דחוי לגבי מתה אבל בפסח חשיב ליה לרועה דחוי גבי קרב שלמים ודו"ק:

בד"ה קודם חצות כו' דהא שנינן כי קאמר כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י בד"ה ורבי יוחנן כו' קריבים שלמים הס"ד:

בד"ה דר"ל כו' דקתני ושעברה שנתה כו' ומתרץ כצ"ל. ונ"ב כך לשון המשנה ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ימותו ושעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום אם משכפרו בעליה תמות כו':

בא"ד שעברה שנתה ואבדה או אבדה ונמצאת בעלת מום כצ"ל והס"ד. ונ"ב פי' דאיכא תרתי לריעותא שעברה שנתה וגם אבדה עד שנתכפרו בעלי' וכי אמר ר"ל בלא אבדה ונמצאת בעלת מום דאיכא תרתי לריעותא ומש"ה מתה אבל בחד ריעותא אינה מתה כן פרש"י ע"ש:

תוס' בד"ה אלא לאו כו' מאי מקשה אביי כו'. נ"ב אבל אינו קשה מאי פריך מסיפא לסייע מרישא איפכא כדדייק לעיל משום דהשתא מרישא ליכא לדיוקי דלעולם איירי שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה וליכא למפרך פשיטא למה לי קרא אסמכתא בעלמא הוא כו' וק"ל:

רש"י ד"ה ת"ל הוא. פסח הוא כו'. עמש"כ ע"ד ודברי ב"א כאן בס' נת"ע דף קב ב בס"ד:

תוספות ד"ה אילימא. מ"מ קרא לא איצטריך להכי. [כצ"ל] :

תוס' ד"ה וכללא. דהא תמורת חטאת כו'. דלמיתה אזלא. נ"ל דר"ל דהיינו אפילו היכא דנאבדה ונמצאת קודם כפרה והרי שתיהן עומדות לאקרובי איזו שירצה והמיר באבודה ודאי מתה דזה הוה תמורת חטאת ממש וגבי פסח כה"ג היכא דנמצאת קודם חצות והמיר בה מיד תרעה לתרווייהו לישני דרבה ומסולקת קושיית הרש"א:

בסה"ד דאי מת אחר חצות דקבעי' חצות. כצ"ל:

(צז רע"א) אמר שמואל כל שבחטאת מתה וכו' וכל שבחטאת רועה וכו'.—כעין זה אמר שמואל במנחות פ ע"א.

יכול אף לפני הפסח כן תמורת הפסח שנמצא לפני פסח (שני) תהא קריבה שלמים: תלמוד לומר הוא. פסח הוא הפסח כשר קרב ואין תמורתו קריבה לאו תמורת ההוא דקרב קא ממעט אלא הכי קאמר יש תמורת פסח שאינה קריבה: פשיטא. דלא קרבה דהא הוקבעה ונדחה בפסח ואע''ג דלעיל אמר מתני' הא קא משמע לן דאיכא תמורת פסח דלא קרבה קרא מיהא לא איצטריך לאשמעינן הכי: ה''ג אמר שמואל כל שבחטאת מתה כו' ור' יוחנן אמר אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה אבל קודם שחיטה לא. כל שבחטאת מתה חמש חטאות מתות הלכה למשה מסיני כונסן לכיפה והן מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שנתכפרו בעליה על ידי האחרת שאבדה זאת ואחר כך נמצאת ושעברה שנתה ונקט שמואל גבי פסח סימנא ביה ואמר כל שבחטאת מתה אי מיתרע הכי בפסח קרב שלמים וקא סלקא דעתך דאכולהו מתות דחטאת דאשתכחן גבי פסח קרב שלמים דהיינו תמורת פסח ופסח שמתו בעליו ושכיפרו בעליו ושעברה שנתו קריבין שלמים: וכל שבחטאת רועה. לקמן מפרש מאי היא ומיתה ורעיה לאו קולא וחומרא איכא בחדא מאידך והאי דנקט גבי מיתה דחטאת בפסח קרב וגבי רעיה דחטאת בפסח רעיה לאו טעמא קא יהיב ביה דמשום דהכא מתה הכא קרב אלא סימנא בעלמא הוא: וכללא הוא. דכל שבחטאת רועה בפסח רועה: דריש לקיש. במס' תמורה בפרק ולד חטאת (דף כב.) והתם מותיב לה ממתניתין דהתם דקתני ושעברה שנתה כו' ומתרץ לה דהכי קתני שעברה שנתה ואבדה [או אבדה] ונמצאת בעלת מום: כאילו עומדת בבית הקברות. כל מקום שהיא רואין כאילו היא בבית הקברות שאין כהן נכנס שם לשוחטה ורועה עד שתסתאב ותימכר ויפלו דמיה נדבה לשופרות שכתוב עליהן נדבה ומקייצים בה את המזבח זה מדרשו של יהוידע הכהן במסכת תמורה (דף כג:) שכל מותר חטאת ואשם לקיץ המזבח חוץ מחטאות מתות שהן הלכה למשה מסיני: כשב לרבו' כו'. קתני מיהת פסח שעברה שנתו קרב: ה''ג כי קאמר שמואל באבודין בדחויין לא אמר ובאבודין מי משכחת לה כו'. כי אמר שמואל כל שבחטאת מתה לאו אכולהו קאי אלא אכיפרו בעליה לחודא שהיא על ידי איבוד ואמתו בעליה לא קאי דלא משכחת ביה רועה אלא אכיפרו בעליה לחוד קא משכחת ליה לרועה כדלקמן וגבי פסח נמי אכיפרו בעליו קאי וכללא הוא דכל פסח שכיפרו בעליו באחר רועה אם כיוצא בו בחטאת רועה וקרב שלמים אם כיוצא בו בחטאת מתה אבל אם חטאת דחויה כגון עברה שנתה שעומדת בפנינו והרי היא דחויה מהקריב לא אמר: והרי אבודה בשעת הפרשה. חטאת שאבדה עד שהפריש אחרת תחתיה ונמצאת קודם הקרבת השניה לרבנן דפליגי עליה דרבי במס' תמורה (דף כב:) ואמרי דלרעיה אזלא דתנן המפריש חטאת כו': אין חטאת מתה. משום כיפרו בעליה אלא האבודה בשעת כפרה ונמצאת אחר שנתכפרו הבעלים הא נמצאת קודם כפרה כיון דאמרי רבנן לא מתה הויא לה מותר חטאת ורועה ודמיה לשופרות: ואילו בפסח. כי האי גוונא אבד בשעת הפרשה ונמצא קודם שחיטה אחר חצות: קרב שלמים. כר' זירא דאמר קודם חצות ואחר חצות שנינו אלמא פסח שהיה לפנינו בשעת כפרה ובלבד שיהא אבוד בחצות קרב שלמים: שמואל כר' סבירא ליה. ורועה בחטאת דקאמר שמואל לקמיה מפרש והוא הדין דמצי לתרוצי שמואל כרבה סבירא ליה דאמר קודם שחיטה שנינו ובפסח נמי אבוד בשעת הפרשה רועה ולקמן מפרש לה בלישנא אחרינא הכי: נמצא קודם חצות. אפילו לר' זירא רועה דקבעתיה חצות: קודם חצות. שהיא שעה שאינה ראויה לו להקרבה: לאו אבוד הוא. ואפילו הפריש אחר תחתיו קודם שנמצא לאו (מיתה) אבוד חשיב ליה: דאמר רבא. גבי חטאת אבידת לילה והפריש אחרת תחתיה בלילה ונמצאת (תחתיה) לאור הבוקר אפילו לרבי לאו למיתה אזלא אלא לרעיה הואיל ולילה לאו שעת הקרבה היא: אלא רועה לרבי. באבודין היכי משכחת לה דתיקום כל שבחטאת רועה דשמואל:

אילימא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה פשיטא למה לי קרא. ואע''ג דקתני ליה במתני' לאשמעינן דאיכא תמורה דלא קרבה מ''מ לא איצטריך להכי: פשיטא. השתא לא שייך לשנויי דקרא אסמכתא בעלמא כדשני לעיל דאם כן קרא למאי אתא: אלא לאו שנמצא קודם שחיטה. תימה ללישנא קמא מאי מקשה אביי לרבה מהך ברייתא והלא סיפא מסייעתא לו בהדיא כדמסיק השתא וזהו תימה לומר שלא ידע אביי סיפא דברייתא דמקשי מינה: אמר שמואל כל שבחטאת מתה כו'. שמואל כרבי זירא סבר דאמר חצות קבע מדא''ר יוחנן אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה והכי [דייק] לקמן: וכללא הוא והרי כו'. תימה דפריך אסיפא דמילתיה דכל שבחטאת רועה וארישא נמי איכא למיפרך דהא תמורת חטאת [או] שמתו בעליה דלמיתה אזלא ואלו בפסח אמרי' במתני' דתמורת הפסח רועה אם המיר קודם חצות דקבעיה חצות וכן מתו בעליו אמר לקמן דאי מת קודם חצות דקבעיה חצות: רואין אותה כאילו היא בבית הקברות. נקט הכי משום דדחיית בית הקברות לאו דחיה היא וכמו כן עברה שנתה לא חשיב דחוי כמו מתו או נתכפרו בעליה: ורועה. פירש רש''י ויפלו דמיה לקיץ המזבח ממדרשו של יהוידע ואין נראה לריב''א דלא נאמר מדרש יהוידע אלא בהפריש מעות לחטאתו או לאשמו ונשתייר מהם או אבדו והפריש אחרים ואחר כך נמצאו דמה שנשתייר יפלו לנדבה אבל בכי האי גוונא שלא נתכפרו עדיין בעלים אמרינן תימכר ויביא אחרת בדמיה והביא ר''י ראיה לדבריו דתנן בפרק ולד חטאת (תמורה דף כא:) ושאבדה אם משכיפרו כו' ואם עד שלא כפרו בעליה תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא אחרת בדמיה והשתא בדחויה גמורה כמו אבדה דמודי ריש לקיש לאחר כפרה דמתה קתני עד שלא כיפרו יביא בדמיה אחרת בעברה שנתה דלאו דחוי גמור הוא דאף לאחר שכיפרו בעליה אינה מתה לא כל שכן שאם נסתאבה קודם כפרה דיביא אחרת בדמיה: קודם חצות לאו אבוד הוא. פירוש ובכי האי גוונא לא איירי שמואל דהא שנינן כי קאמר שמואל באבודין קאמר: אלא רועה לרבי היכי משכחת לה. דליכא למימר כגון שנאבדה בלילה דאבידת לילה לאו שמה אבידה ושמואל באבודין איירי כדפרישית:

דף צז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד