פסחים צו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - א

מהו? האם הם חייבים משום אוכל בשר קדשים בטומאה, או לא?

האם אומרים: מדאשתרי טומאת בשר כיון שהתורה התירה לאכול את הבשר בטומאה. ממילא אישתרי נמי טומאת אימורין הותרה גם טומאה באימורין.

ואף על פי שאסורים באכילה אפילו לטהורים משום שהם נאכלין לגבוה [שנאמר: [בויקרא כג] "וכל זר לא יאכל קדש"], מכל מקום אין חייבין עליהם כרת משום אוכל קדשים בטומאה.

או דילמא שמא מאי דאישתרי, מה שמוכח מהפסוק שהותר בטומאה, דהיינו אכילת בשר הפסח, שהתורה ציותה לאוכלו, זה בלבד אישתרי הותר. אבל מאי דלא אישתרי, מה שאין הוכחה מהתורה שהוא הותר, לא אישתרי, לא הותר!

אמר רבא לפשוט את הספק של רב יוסף: מכדי, הרי טומאת אימורין מהיכא איתרבאי, מהיכן למדנו שהאוכל מן האימורים בטומאה חייב כרת? הרי לא נאמר בפירוש בתורה שהאוכל מן האימורין בטומאה חייב כרת! אלא למדנו טומאה באימורים מטומאת בשר [מהאוכל בשר בטומאה] דכתיב: [ויקרא ז] "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

ודרשו: "אשר לה'" - לרבות את האימורין, שאם אכל אותם בטומאה דינו כאוכל מן הבשר בטומאה.

ולמד מכאן רבא: כל היכא דאיתיה לטומאת בשר כל מקום שיש כרת באוכל בשר בטומאה - איתיה יש כרת גם לטומאת אימורין. אבל כל היכא דליתיה לטומאת בשר, כל מקום שאין כרת באוכל מן הבשר בטומאה, כגון בפסח הבא בטומאה - ליתיה לטומאת אימורין. אין חיוב כרת באוכל אימורין בטומאה.

בעי הסתפק רבי זירא:

אימורי פסח מצרים, היכא אקטרינהו, היכן הקטירום? הרי עדיין לא נבנה המשכן ולא נאמר בתורה שהיה אז מזבח!

אמר ליה אביי תשובה:

ומאן לימא לן ומי יאמר לנו דלא שויסקי עבוד שלא עשאום צלי על שיפודים [שנקרא "שויסקי"] ואכלום.

כלומר, בפסח מצרים באמת לא הקטירו את האימורים על המזבח. אלא האימורים נאכלו צלי כמו הבשר. [ר"ח, רש"ש].

ועוד יש ראיה לומר כך, שהאימורים בפסח מצרים נאכלו לבעלים. דהא שהרי תנא רב יוסף שנה רב יוסף ברייתא:

שלוש מזבחות היו שם במצרים, להזאת הדם: על המשקוף, ועל שתי המזוזות שהיזו עליהם מדם הפסח. והרי הם כשלוש מזבחות.

ומכאן: תו מידי אחרינא, עוד מזבח אחר להקרבה - לא הוה.

משמע שהאימורים בפסח מצרים לא הוקטרו על מזבח. אלא נאכלו לבעלים.

מתניתין:

מה ההבדל בין פסח מצרים [הפסח הראשון שהקריבו בני ישראל במצרים] לפסח דורות [לפסח שנעשה בכל הדורות]?

א. פסח מצרים מקחו בעשור. צריך לקחת [להפריש] טלה בעשירי בניסן לשם קרבן פסח. ^[1] אבל פסח דורות אין מקחו בעשור.

ב. ופסח מצרים טעון הזאה באגודת אזוב, ועל המשקוף ועל שתי המזוזות. ואילו פסח דורות נותנים את דמו במזרק, ונותנים אותו על המזבח [ולא על המשקוף והמזוזות].

ג. ופסח מצרים נאכל בחפזון [בבהלה ומהירות. רש"י על התורה]. אבל פסח דורות אין צריך לאוכלו בחפזון.

ד. ופסח מצרים נאכל בלילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה. הגמרא מפרשת את המשפט הזה.

גמרא:

שנינו במשנה: פסח מצרים מקחו בעשור, ואילו פסח דורות אין מקחו בעשור.

והוינן בה: מנא לן, מנין לנו דבר זה?

ומשנינן: דכתיב [בשמות יב] בענין פסח מצרים: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית".

ודרשו מהמלה "הזה": דוקא זה [פסח מצרים] מקחו מבעשור, ואין פסח דורות מקחו מבעשור.

ומקשינן: אלא מעתה שאמרנו שדורשים מהמלה "הזה" לומר שדוקא פסח מצרים מקחו בעשור ולא פסח דורות, אם כך יש להקשות קושיא:

נאמר בענין פסח מצרים "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה", ולמדו חכמים מכאן שפסח טעון ביקור ארבעה ימים [שבין "עשור לחודש" ובין "ארבעה עשר יום"], שבודקים אותו אם יש בו מום. ^[2] וקשה, האם הכי נמי גם בזה נדרוש [מהמלה "הזה"]: זה [פסח מצרים] טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה, ואין אחר [פסח דורות] טעון ביקור?!

והתניא והרי שנו בברייתא: בן בג בג אומר: מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה?

שנאמר [במדבר כח] בענין קרבן תמיד: "תשמרו להקריב לי במועדו". ולהלן בענין פסח מצרים הוא [הכתוב] אומר "והיה לכם למשמ רת".

ודרשו חכמים לשון שמירה בגזירה שוה:

מה להלן, לשון שמירה שנאמר בפסח מצרים, טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה, אף כאן בתמיד טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה.

ומדברי בן בג בג אנו לומדים שאף על פי שכתוב בענין ביקור פסח מצרים "הזה". מכל מקום אין ממעטים מזה את כל שאר הקרבנות, שהרי לומדים ממנו לקרבן תמיד שצריך ביקור ארבעה ימים, וכמו כן יש לומר שגם פסח דורות לא התמעט מהמלה "הזה"!

ומתרצינן: שאני התם, שונה "הזה" שנאמר שם [בענין ביקור ארבעה ימים] שאין ממעטים ממנו תמיד ופסח דורות, משום דכתיב "תשמרו" ולמדו בגזרה שוה שגם קרבן תמיד צריך ביקור.

ופסח דורות נמי גם פסח דורות צריך ביקור, שהרי הכתיב [בשמות יג] בענין קרבן הפסח, "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה". ודרשו: שיהו כל עבודות חדש ניסן, בין בפסח הנעשה במצרים ובין בפסח הנעשה בשאר הדורות, יהיו זה כזה.

ומכאן למדו שגם פסח דורות צריך ביקור ארבעה ימים. שהרי השוה הכתוב את פסח מצרים לפסח דורות.

ואף על פי שנאמר בענין ביקור ארבעה ימים "הזה", לומדים מכאן דרשא אחרת, כמו שהגמרא מפרשת והולכת:

אלא, ההוא "הזה" שנאמר בענין ביקור פסח מצרים, למעוטי פסח שני דכוותיה. בא למעט פסח שני שדומה לפסח מצרים, שפסח מצרים היה יום אחד בלבד, וכן פסח שני הוא יום אחד בלבד.

וכוונת הגמרא לתרץ שיש לימוד להשוות את פסח מצרים ופסח דורות. שנאמר: ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. ולמדו מכאן שיהיו כל עבודות החדש זה כזה. ויוצא מן הכלל מקום שהתורה מיעטה בפירוש את פסח דורות. ולכן "מקחו בעשור" שנאמר בו "הזה", מיעטו שאין נוהג בפסח דורות, אבל ביקור ארבעה ימים אין בו מיעוט. שהרי "הזה" שנאמר בו בא למעט פסח שני. [ולכן לומדים מ"ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה" שגם פסח דורות צריך ביקור].

ואם תאמר, גם לענין "מקחו בעשור" נאמר ש"הזה" בא למעט פסח שני [שאין צריך שיפריש אותו מעשור לחודש אייר], ולא למעט פסח דורות?

יש לומר, שעיקר כוונת הכתוב בזה שציוה שיקחו את הפסח בעשור לחודש, זה בשביל שיבקרהו ממום ארבעה ימים [כמו שנאמר בהמשך הפסוק והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום]. וכיון שהתורה מיעטה פסח שני מביקור ארבעה ימים, ממילא אנחנו יודעים שאין צריך להפרישו מבעשור. [תוספות. וכן כוונת רש"י].

ולכן דרשו ש"הזה" שנאמר בענין מקחו בעשור, בא למעט פסח דורות, ללמדך שאף על פי שצריך ביקור ארבעה ימים, מכל מקום אינו חייב להפרישו מבעשור, ויכול לבקר שנים או שלושה טלאים בעשור, ובשעת שחיטה יקח אחד מהם [רש"י]. ^[3]

ומקשינן עוד קושיא:

אלא מעתה שאמרנו כי "הזה" הנאמר בענין מקחו בעשור ממעט פסח דורות, יש להקשות:

דכתיב [בשמות יב] בענין פסח מצרים: "ואכלו את הבשר בלילה הזה". מכאן שבשר הפסח נאכל בלילה.

וקשה, האם הכי נמי גם בזה נדרוש [מהמלה "הזה"] דזה פסח מצרים נאכל בלילה, ואין אחר פסח דורות נאכל בלילה?! והרי לדברי הכל אין פסח דורות נאכל אלא בלילה! [לקמן קכ ב ברכות ט א].

ומתרצינן: אמר קרא "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה", ולמדו מכאן שיהו כל עבודות חדש זה כזה. ואף על פי שנאמר "בלילה הזה" למדו מכאן דבר אחר, כמו שמפרש והולך:

אלא "הזה" למה לי?

לכדרבי אליעזר בן עזריה ורבי עקיבא שנחלקו במסכת ברכות [דף ט.] מה דורשים מהפסוק הזה.

[דעת רבי אלעזר בן עזריה שלומדים גזרה שוה, שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" ונאמר "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". מה להלן עבר הקב"ה במצרים עד חצות. אף אכילת הפסח עד חצות.

ואילו רבי עקיבא סובר שמן התורה מותר לאכול את הפסח כל הלילה. ולמה נאמר "הזה"? שלא תאמר שיאכלו את הפסח שני לילות ויום אחד, לכן נאמר "הזה" ללמדך שאינו נאכל אלא בלילה אחד].

ומקשינן עוד קושיא:

אלא מעתה שאמרנו ש"הזה" שנאמר בענין מקחו בעשור ממעט פסח דורות יש להקשות:

דכתיב [שם] בענין פסח מצרים: "וכל ערל [ישראל שמתו אחיו מחמת מילה] לא יאכל בו". האם הכי נמי גם בזה נאמר דבו [בפסח מצרים] אינו אוכל, אבל אוכל בפסח דורות?! שהרי כשם שהמלה "הזה" משמע מיעוט גם "בו" משמע מיעוט! והרי מבואר בכמה מקומות במשנה שערל פסול מאכילת פסח דורות! ומתרצינן: אמר קרא: "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה". מלמד שיהו כל עבודות חודש זה כזה. אלא "בו" למה לי? ללמדך, "בו" בפסח, ערל אינו אוכל, אבל אוכל במצה ומרור. ומקשינן עוד קושיא: אלא מעתה שאמרנו דורות, ש"הזה" שנאמר בענין מקחו בעשור ממעט פסח דורות, וגם המלה "בו" משמע מיעוט, אם כן יש להקשות קושיא: נאמר [בשמות יב] בענין פסח מצרים: "כל בן נכר לא יאכל בו". ופירשו חז"ל: "בן נכר" היינו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים [יבמות עא.] כלומר שהמיר דתו. וקשה, האם הכי נמי גם בזה נדרוש [מהמלה "בו"] דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא פסח לדורות?! ומתרצינן: אמר קרא: "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה". שיהו כל עבודות חודש זה כזה.

אלא "בו" למה לי?

ללמדך, בו בפסח המרת דת פוסלת, ואין המרת דת פוסלת בתרומה ^[4].

ואיצטריך למיכתב ערל שפסול מלאכול בפסח, ואיצטריך למיכתב בן נכר שפסול מלאכול בפסח. ואי אפשר ללמוד זה מזה.

דאי כתב רחמנא ערל בלבד, הייתי אומר שערל פסול משום דמאיס, אבל בן נכר שאין ערלה בגופו לא מאיס וכשר לאכול את הפסח.

לכן צריכא צריך לכתוב בן נכר.

ואי אשמעינן בן נכר בלבד, הייתי אומר שבן נכר פסול משום דאין לבו לשמים. אבל ערל דלבו לשמים, אימא לא פסול מלאכול בפסח.

לכן צריכא צריך לכתוב ערל.

מכאן ואילך מה שמוקף בסוגריים הודפס בספרים שלפנינו. ורש"י מחק את זה ^[5].

ויתבאר על פי דברי התוספות ביבמות עא. ד"ה בו.

[לגירסת הספרים בגמרא דלעיל ערל ובן נכר כתובים יחד:

אלא מעתה דכתיב "וכל ערל לא יאכל בו" וכן "כל בן נכר לא יאכל בו". הכי נמי דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות?!

ומתרצינן: אמר קרא: "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה". שיהו כל עבודות של חודש זה כזה. אלא בו למה לי? בו אינו אוכל אבל הוא אוכל במצה ומרור ^[6].

ולפי גירסא זו בין לענין ערל ובין לענין בן נכר דורשים בו אינו אוכל אבל הוא אוכל במצה ומרור.

וכאן הגמרא אומרת ואצטריך למיכתב ערל ואצטריך למיכתב בן נכר וכדלעיל.

ומקשינן: אלא מעתה נאמר בפסח מצרים: "תושב ושכיר לא יאכל בו" ודרשו חז"ל "תושב" - היינו גר תושב "שכיר" - היינו עובד עבודה זרה, וכי הכי נמי דבו הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא בפסח דורות?!

ומתרצינן: אמר קרא "ועבדת" שיהו כל עבודות של חודש זה כזה, אלא "בו" למה לי? ללמדך, "בו" בפסח המרת דת פוסלת, ואין המרת דת פוסלת בתרומה.

עד כאן גירסת הספרים שמחק רש"י ^[7]].

ומקשינן עוד קושיא:

אלא מעתה ש"הזה" שבענין מקחו בעשור ממעט פסח דורות יש להקשות קושיא:

נאמר [בשמות יב] בענין פסח מצרים: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו", ודרשו במכילתא: מי יאכל בו? - רבו. מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח. שאין האדון אוכל בפסח עד שימול את עבדיו. וכן האב שיש לו בן העומד למול אינו אוכל בפסח עד שימול את בנו.

וקשה, האם הכי נמי גם בזה דורשים, דבו אינו אוכל, אבל אוכל בפסח דורות?!

ומתרצינן: אמר קרא "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה" שיהו כל עבודות חודש זה כזה. אלא "בו" למה לי? ללמדך, בו בפסח מילת זכריו בניו הזכרים ועבדיו שלא מלו מעכבת [שאינו יכול לאכול בפסח עד שימולו]. ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתר ומה.

ומקשינן עוד קושיא: אלא מעתה עכשיו שאמרנו ש"הזה" שנאמר בענין מקחו בעשור ממעט פסח דורות יש להקשות קושיא:

דכתיב "ועצם לא ישברו בו" [הפסוק הזה נאמר בפסח שני. וצריך לגרוס "ועצם לא תשברו בו" שנאמר בפסח מצרים בשמות יב, רש"ש]. וכי הכי נמי גם בזה נדרוש דבו [בפסח מצרים] אינו שובר אבל שובר בפסח דורות?!

ומתרצינן: אמר קרא: "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה" שיהו כל עבודות חדש זה כזה. אלא בו למה לי? ללמדך, "ועצם לא ישברו בו" - בכשר, ולא בפסול. שמותר לשבור עצם של פסח פסול.

ומקשינן עוד קושיא:

אלא מעתה שאמרו ש"הזה" שנאמר בענין מקחו בעשור ממעט פסח דורות, יש להקשות קושיא:

דכתיב [בשמות יב] בענין פסח מצרים: "אל תאכלו ממנו נא" שאינו צלוי כל צרכו [רש"י על התורה].

וכי נדרוש מהמלה "ממנו" למעט, דוקא ממנו [מפסח מצרים] אי אתה אוכל נא, אבל אתה אוכל נא בפסח דורות?!

ומתרצינן: אמר קרא: "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה" שיהו כל עבודות חודש זה כזה.

אלא "ממנו" למה לי?

ללמדך לכדרבה אמר רבי יצחק ביבמות עד.

נאמר "ממנו" בפסח. ונאמר "ממנו" במעשר שני. מה להלן ערל אסור בפסח, אף כאן ערל אסור במעשר.

שנינו במשנה: ונאכל בחפזון [ואין פסח דורות נאכל בחפזון].

והוינן בה: מנא לן מנין לנו שאין פסח דורות נאכל בחפזון?

ומשנינן: דאמר קרא [בשמות יב] בענין פסח מצרים: "ואכלתם אותו בחפזון" ודרשו חז"ל "אותו" פסח מצרים, נאכל בחפזון. ואין אחר פסח דורות נאכל בחפזון.

שנינו במשנה: ונאכל בחפזון לילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה.

והוינן בה: מה ששנינו שפסח דורות נוהג כל שבעה אמאי קאי על מה מדובר, על אכילת הפסח או על איסור חמץ?

אי לימא אם נאמר שמדובר אפסח על אכילת הפסח. יש להקשות קושיא: פסח כל שבעה מי איכא וכי הפסח נאכל שבעה ימים?! הרי אינו נאכל אלא לילה הראשון!

הערות

^[1] החזון איש הסתפק האם צריך להקדיש את השה בעשור לחודש, או שמספיק שמייחד אותו בעשור לחודש, ויכול להקדיש אותו סמוך לשחיטה. ומשמע לו מלשון רש"י שאין צריך להקדיש בעשור לחודש. אלא מספיק שמייחד אותו. [עיין שם].

^[2] החזון איש מסתפק האם צריכים לבדוק את הטלה כל יום או שמספיק לבדקו בעשור לחודש. והביא מהמשנה בתמיד [פרק ג משנה ד] שסמוך לשחיטה ודאי בודקים, אך יתכן שזה מדרבנן. [עיין שם].

^[3] ובתפארת ישראל כתב: שלענין ביקור יכול המוכר לבודקו. ואין צריך לקנות אותו ארבעה ימים לפני פסח.

^[4] קשה מדוע "בו" שנאמר בערל, דרשו חז"ל למעט במצה ומרור, ואילו "בו" שנאמר בבן נכר, דרשו חז"ל למעט בתרומה? ופירשו התוספות ביבמות [עא. ד"ה בו] ש"בו" שנאמר בערל דרשו לחומרא לחייב את הערל במצה ומרור. שהרי אין צריך להתיר לו לאכול מצה ומרור שהרי הם חולין אלא הפסוק בא לחייבו באכילתם. ולא רצו לדרוש לקולא להתיר לערל לאכול בתרומה ובמעשר. [הגמרא שם דורשת "בו" ולא במעשר וכתבו תוספות שיש ללמוד תרומה ומעשר מאותו מיעוט]. אבל לענין בן נכר אין צריך פסוק לחייבו במצה ומרור. שהרי פשוט שמוטל על המומר לחזור בתשובה ולקיים כל המצות. ולכן דרשו שמותר [לתת] לו לאכול מתרומה ומעשר.

^[5] ראה לקמן הערה 7 מדוע רש"י מחק גירסא זו.

^[6] נתבאר לעיל הערה 4 בשם התוספות שאין צריך פסוק לחייב את המומר לעשות תשובה ולאכול מצה ומרור, ואם כן קשה על גירסא זו שלמדו מפסוק לחייב את המומר במצה ומרור. תירצו התוספות שם לגירסא זו: מומר שעשה תשובה בזמן אכילת הפסח אינו יכול לאכול בפסח, כיון שהיה מומר בזמן עשיה. והייתי אומר שכיון שפטור מאכילת הפסח פטור גם ממצה ומרור שבאים איתו. ולכן צריך פסוק לחייבו.

^[7] רש"י מחק גירסא זו משני טעמים: א. תושב ושכיר שנאמרו בפסח הם ישראלים: תושב זה עבד עברי שנרצע, שכיר - זה עבד עברי העובד שש שנים. והגמרא אומרת ביבמות ע. שהם אוכלים בפסח. והפסוק אינו מתפרש כפשוטו. [אלא לגזרה שוה לענין תרומה עיין שם] ואם כן אי אפשר לומר כאן שתושב ושכיר אינם אוכלים בפסח. ועוד, שאין שייך לדבר כאן על המרת דת. ואיך אמרו בגמרא: "בו המרת דת פוסלת ואינה פוסלת בתרומה"? ב. הגמרא ביבמות ע: דורשת מיעוט זה מ"בו" שנאמר לענין בן נכר. ולא מ"בו" שנאמר בתושב ושכיר. ועיין בתוספות ביבמות עא. שענו על שאלות רש"י.

מהו דינם האם חייבים כרת משום אוכלי קודשים בטומאה? והשיקולים: מדאישתרי [מכיון שהותרה] טומאת בשר אישתרי נמי [הותרה גם כן] טומאת אימורין, או דילמא [שמא] נאמר: מאי דאישתרי [מה שהותר] — אישתרי [הותר], מאי [מה] שלא אישתרי [הותר] — לא אישתרי [הותר].

אמר רבא: מכדי [הרי] טומאת אימורין מהיכא איתרבי [מהיכן נתרבתה] מהיכן למדוה שאף בה נוהג דין טומאה — מטומאת בשר, דכתיב [שנאמר]: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כ), ולמדנו מהריבוי "אשר לה'" — לרבות את האימורין שאכילתו בטומאה ומחייבת כרת.

וכיון שזה המקור, ממילא יש בו הגבלה: כל היכא דאיתיה [היכן שישנו] לאיסור טומאת בשר, איתיה [ישנו] אף לטומאת אימורין. כל היכא דליתיה [היכן שאינו] אסור לטומאת בשר כגון בפסח הבא בטומאה, אף ליתיה [אינו] לטומאת אימורין.

א בעי [שאל] ר' זירא: אימורי פסח מצרים אותו פסח ראשון שהביאו ישראל לפני צאתם ממצרים היכא אקטרינהו [היכן הקטירו, שרפו אותם]? שהרי לא נאמר שבנו שם מזבח. אמר ליה [לו] אביי: מה מקום לשאלה זו? ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] שלא שויסקי עבוד [עשו אותם בשר צלי] ואכלום? שהרי כל הדינים שנאמרו בתורה בדיני קרבנות עדיין לא ניתנו לישראל, ולא חילקו בין הבשר ובין החלבים ומן הסתם צלאום ואכלום יחד (ערוך).

ועוד, הא תנא [הרי שנה] רב יוסף: שלשה מזבחות היו שם במצרים לצורך הזאת הדם: על המשקוף ועל שתי המזוזות, ותו מידי אחרינא [ועוד דבר אחר, נוסף] לא הוה [היה] שלא היה להם כל מזבח אחר, ולא הקטירו חלבים ואימורים, ומה שלא נתפרש שנעשה במצרים — אין להניח שקיימו בו.

ב משנה מה בין פסח שעשו ישראל בשעתו במצרים לפסח דורות, שעושים ישראל בכל הדורות? פסח מצרים מקחו (לקיחתו) של הקרבן הוא מבעשור לחודש ניסן, וטעון דמו הזאה באגודת אזוב שלא כפסח דורות, ודמו היה מוזה על המשקוף ועל שתי המזוזות, ונאכל בחפזון (במהירות), וכל הפסח כולו אינו אלא בלילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה ימים של יום טוב ובאיסור חמץ.

ג גמרא שואלים: מנא לן [מנין לנו] שדברים שנאמרו בפסח מצרים אינם נוהגים בכל הדורות? דכתיב [שנאמר]: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב, ג), ונדקדק מן המלים "בעשור לחודש הזה ויקחו" כי זה פסח מצרים מקחו (לקיחתו) מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור.

ותוהים: אלא מעתה אם כך אתה מבין בכתובים, הרי האמור הלאה באותו ענין "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה" (שמות יב, ו) הכי נמי [כך גם כן] נדייק לומר כי זה פסח מצרים טעון ביקור (שמירה ובדיקה) ארבעה ימים קודם שחיטה, ואין קרבן אחר טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטתו?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בן בג בג אומר: מניין לקרבן תמיד שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה — שנאמר בתמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), ולהלן לגבי פסח הוא אומר: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר" (שמות יב, ו) מה להלן בדין הפסח טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה! הרי ראיה שאין מדייקים מן ה"חדש הזה" שהפסח צריך ביקור.

ומתרצים: שאני התם [שונה שם] בדין הביקור לגבי קרבן התמיד דכתיב [שנאמר]: "תשמרו" ואינו נלמד בבנין אב אלא בגזרה שווה, שאין מקום לצמצום משמעות זה.

ומעירים: ופסח דורות נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] בו: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והחיוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה" (שמות יג, ה), ומשם למדים שיהו כל עבודות חדש זה האמורות בפסח בכל הדורות כזה כמו שהיה פסח מצרים, פרט לשיהא מקחו מבעשור שנתמעט מהמילה "הזה".

ושואלים: אלא ודאי ההוא [אותו] "הזה" שנאמר במצוות ביקור מה בא הוא למעט? ומשיבים: למעוטי [למעט] פסח שני דכוותיה [שכמותו], שאין דינים האמורים בפסח ראשון אמורים גם בפסח שני.

ומקשים עוד על העיקרון הקודם: אלא מעתה דכתיב [מה שנאמר]: "ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שזה פסח מצרים נאכל בלילה ואין אחר פסח דורות נאכל בלילה?! ומתרצים: אמר קרא [הכתוב]: "ועבדת את העבדה הזאת בחודש הזה" (שמות יג, ה), ללמד שדינים אלה של פסח מצרים חלים גם לדורות.

ושואלים: אלא אם כן "הזה" שנאמר כאן למה לי? שהרי כל מה שנעשה בפסח מצרים נעשה לדורות! ומשיבים: שהוא נחוץ לכמו שדרשוהו ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא במסכת ברכות.

ומקשים: אלא מעתה דכתיב [שנאמר] בפסח מצרים: "וכל ערל (ישראל) לא יאכל בו" (שמות יב, מח), הכי נמי [כך גם כן] תאמר ש"בו" הוא לשון מיעוט והגבלה ותלמד מכאן שבו בפסח מצרים אינו אוכל, אבל אוכל בפסח דורות?! ומתרצים: הלא אמר קרא [המקרא] "ועבדת" ללמוד מפסח מצרים לפסח דורות.

ושואלים: אלא אם כן, "בו" שנאמר כאן למה לי? ומתרצים: דיוק זה בא ללמד: "בו" בפסח אינו אוכל הערל, אבל הוא אוכל במצה ומרור שהוא חייב ככל ישראל באכילתם.

ועוד מקשים: אלא מעתה מה שנאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג), הכי נמי [כך גם כן] תאמר "בו" בפסח מצרים אינו אוכל, אבל אוכל הוא בפסח לדורות?! ומשיבים: אמר קרא "ועבדת" שפסח דורות יהא כפסח מצרים וכל שנאסר באכילתו במצרים נאסר אף בפסח דורות.

ושואלים שוב: אלא לשון המיעוט "בו" למה לי? ומשיבים: למעט לענין אחר "בו" לענין פסח משומדות פוסלת מלאכול, כי פירוש המושג "בן נכר" הוא מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואין משומדות פוסלת בתרומה שכהן שהמיר את דתו מותר לאכול בתרומה.

ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] בתורה איסור מיוחד שעניינו "ערל", ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] "בן נכר". דאי [שאילו] כתב רחמנא [המקרא] רק "ערל", הייתי אומר שהוא אסור לאכול מן הפסח משום דמאיס [שמאוס] שעורלה דבר גנאי הוא, אבל בן נכר שלא מאיס [מאוס], אימא [אמור] שלא יהיה בו איסור, על כן צריכא [צריך לומר] אף "בן נכר". ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] "בן נכר" בלבד, היינו אומרים שאינו אוכל בפסח משום שאין לבו לשמים שהרי המיר דתו אבל ערל, שלבו לשמים אימא [אמור] שלא יהא אסור — לכן צריכא [נצרכה] לומר גם בו.

ומקשים עוד לעיקר הענין: אלא מעתה מה שנאמר בפסח מצרים "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב, מה) הכי נמי [כך גם כן] תאמר: "בו" בפסח מצרים הוא שאינו אוכל, אבל אוכל הוא בפסח דורות?! ומשיבים: הלא אמר קרא [המקרא] "ועבדת" — שכל עבודות פסח יהיו כבפסח מצרים. ושואלים: אלא אם כן "בו" זה שבא למעט למה לי? ומשיבים שבא למעט: "בו" בפסח משומדות פוסלת, ואין משומדות פוסלת בתרומה כי כתוב זה בתושב ושכיר אינו צריך ללמוד ממנו לגופו שהרי ישראל הוא, ואם אינו ענין לגופו נותנין אותו ענין לנושא אחר, שההדגשה "בו" באה למעט לאותו ענין.

ומקשים עוד: אלא מעתה מה שנאמר: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו" (שמות יב, מד) הכי נמי [כך גם כן] תאמר "בו" בפסח מצרים הוא שאינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות?! ומשיבים: אמר קרא [המקרא] "ועבדת" ללמד לפסח דורות. ושואלים: אלא "בו" למעט למה לי? ומסבירים: "בו" בפסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת את האב והאדון שלא יאכל מן הפסח עד שבני ביתו ימולו, ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו לאכול בתרומה אם הוא עצמו זכאי לה.

ומקשים עוד: אלא מעתה דכתיב [שנאמר]: "ועצם לא ישברו בו" (במדבר ט, יב) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שבו בפסח מצרים אינו שובר אבל שובר עצם בפסח דורות?! ומשיבים: אמר קרא "ועבדת" ללמד לפסח דורות. ושואלים: אלא "בו" לצמצם למה לי? ומסבירים: "בו" לשון מיעוט היא ללמדנו כי בפסח כשר אסור לשבור עצם, ולא נאמר איסור זה בפסח פסול.

ושואלים עוד: אלא מעתה דכתיב [שנאמר]: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים" (שמות יב, ט), האם נאמר גם כן שמלשון המיעוט "ממנו" אתה מדייק "ממנו" בפסח מצרים אי אתה אוכל נא, אבל אתה אוכל נא בפסח דורות?! ומשיבים: הלא אמר קרא [המקרא] "ועבדת" ללמד לדורות. ושואלים: אלא "ממנו" שהוא לשון מיעוט למה לי? ומשיבים: כדברי רבה שאמר בשם ר' יצחק שמכתוב זה למדים על ידי גזירה שוה שערל אסור אף באכילת מעשר.

ד נאמר במשנה כי פסח מצרים נאכל בחפזון (במהירות) ולא פסח דורות. ושואלים מנא לן [מנין לנו] דין זה? ומשיבים: שאמר קרא [המקרא]: "ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'" (שמות יב, יא), המלה "אותו" לשון מיעוט וצמצום היא, ללמדנו: "אותו" נאכל בחפזון, ואין פסח אחר נאכל בחפזון.

ה נאמר במשנה כי פסח דורות נוהג כל שבעה. ושואלים: אמאי קאי [למה הוא מתייחס]? אילימא [אם תאמר] לענין מצוות הקרבת הפסח עצמה, פסח כל שבעה מי איכא [האם ישנו] הלא אין מקריבים קרבן פסח אלא בארבעה עשר בניסן!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

what is the halakha? Are they liable for eating sacrificial meat while they were ritually impure? Do we say that since ritual impurity of the meat that is eaten was permitted, ritual impurity of the sacrificial portions offered on the altar was also permitted; or perhaps we say that what was permitted was permitted, and what was not permitted was not permitted?

Rava said: After all, from where was the halakha pertaining to eating the sacrificial portions in a state of ritual impurity included? It is derived from the halakha with regard to eating the meat in a state of ritual impurity, as it is written: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace-offerings that pertain to the Lord, having his ritual impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20); the apparently superfluous phrase “that pertain to the Lord” is there to include the sacrificial portions and establish that one is liable to receive karet for eating these portions in a state of ritual impurity.

Since this is the source, there is a limitation to the halakha pertaining to sacrificial portions: Anywhere that there is liability for eating the meat in a state of ritual impurity, there is liability for eating the sacrificial portions in a state of ritual impurity; conversely, anywhere that there is no liability for eating the meat in a state of ritual impurity, such as in the case of a Paschal lamb offered in a state of ritual impurity, there is no liability for eating the sacrificial portions in a state of ritual impurity.

Rabbi Zeira asked: With regard to the sacrificial portions of the Paschal lamb that the Jewish people sacrificed in Egypt on the first Passover, just before they left Egypt, where did they burn them? The Torah does not say that they constructed an altar for this purpose. Abaye said to him: What place is there for such a question? Who will tell us that they did not make them roasted and eat them? The Jewish people had not yet been commanded with regard to the halakhot of sacrifices; therefore, they presumably did not distinguish between meat and forbidden fats, and they roasted and consumed the entire animal (Arukh).

And furthermore, Rav Yosef taught that there were three parts of the door upon which the blood was sprinkled that took the place of three altars there in Egypt. The blood was applied upon the lintel and upon the two doorposts; and there was nothing else. Presumably, the Jewish people did not fulfill any mitzva not explicitly mentioned in the Torah, and since no other altar is mentioned, one can conclude that they did not offer the fats and other sacrificial portions on an altar.

MISHNA: What are the differences between the Paschal lamb that the Jewish people offered in Egypt and the Paschal lamb offered in all later generations? The Paschal lamb the Jewish people offered in Egypt had to be taken from the tenth of the month of Nisan and required the people to sprinkle its blood with a bundle of hyssop, unlike the Paschal lamb in all later years, and its blood was also sprinkled upon the lintel and the two doorposts, and it was eaten with haste; in addition, the Paschal lamb in Egypt was only on one night, whereas the Paschal lamb throughout the generations is observed for seven days.

The Gemara discusses the meaning of this difficult phrase, as obviously, the Paschal lamb is slaughtered on the fourteenth and eaten on the evening of the fifteenth. GEMARA: The Gemara asks: From where do we conclude that the requirements of the Paschal lamb sacrificed in Egypt do not apply to later generations? As it is written: “Speak to all the congregation of Israel, saying: On the tenth day of this month they shall take to them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for a household” (Exodus 12:3); and we derive from the superfluous word “this” that this Paschal lamb offered in Egypt had to be taken from the tenth of Nisan, and the Paschal lamb of later generations is not taken from the tenth of Nisan.

The Gemara expresses surprise: However, if that is so, when the verse states later in the same section: “And you shall keep it until the fourteenth day of this month” (Exodus 12:6), so too it should be inferred that this Paschal lamb in Egypt requires examination four days prior to its slaughter, and no other offering requires examination four days prior to its slaughter.

But wasn’t it taught in a baraita that ben Bag Bag says: From where do we know that the daily offering requires examination four days prior to its slaughter? It is stated with regard to the daily offering: “Command the children of Israel, and say to them: My food which is presented to Me for offerings made by fire, of a sweet flavor to Me, you shall safeguard it to sacrifice to Me in its due season” (Numbers 28:2), and it states there, with regard to the Paschal lamb: “And it shall be for you as a safeguard until the fourteenth day of this month” (Exodus 12:6). Just as in the verse there, the Paschal lamb requires examination four days prior to its slaughter, so too here, the daily offering requires examination four days prior to its slaughter. There is no inference from the phrase “this month” that the requirement of examining an offering four days before is limited to the Paschal lamb sacrificed in Egypt.

The Gemara answers: It is different there, with regard to the requirement to examine the daily offering four days prior to its slaughter, as it is written: “You shall safeguard it.” This halakha is derived from a verbal analogy based on the word “safeguard,” which is stated in the context of both offerings.

Similarly, the Paschal lamb sacrificed in later generations also requires examination four days prior to slaughter, as it is written: “And it shall be when the Lord shall bring you into the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Hivite, and the Jebusite, which He swore to your fathers to give you, a land flowing with milk and honey, that you shall perform this service in this month” (Exodus 13:5). From here it is derived that all the services of this month for all later generations shall be like this, including examination of the animal four days prior to sacrifice. Despite the fact that the verse connects the Paschal lamb in later years to the Paschal lamb in Egypt, the requirement to take the animal on the tenth of Nisan applied only on the first Passover.

Rather, what does that phrase: “this month,” stated with regard to the Paschal lamb sacrificed in Egypt, come to exclude? The Gemara answers that it comes to exclude the Paschal lamb of the second Pesaḥ, which is similar to it, as it is also limited to a one day celebration. The Paschal lamb of the second Pesaḥ does not require examination four days prior to its slaughter.

Once again the Gemara questions its assertion that the phrase “this month” stated in the context of the Paschal lamb sacrificed in Egypt indicates that its halakhot are not relevant to other offerings. However, if that is so, with regard to that which is written: “And they shall eat the meat on that night” (Exodus 12:8), so too, should it be inferred that this Paschal lamb offered in Egypt was eaten at night and no other Paschal lamb offered in later generations must be eaten at night? The Gemara answers that the verse states: “You shall perform this service in this month” (Exodus 13:5), in order to teach that the halakhot of the Paschal lamb sacrificed in Egypt apply to later generations as well.

The Gemara asks: Rather, if so, why do I need the word “this” stated with regard to the Paschal lamb sacrificed in Egypt if all the halakhot relevant to that offering apply to the Paschal lambs of later generations? The Gemara answers that the phrase is needed for the derivations cited by Rabbi Elazar ben Azarya and Rabbi Akiva (see Berakhot 9a) with regard to the length of time during which the Paschal lamb may be eaten.

The Gemara asks: However, if that is so, with regard to that which is written in the context of the Paschal lamb offered in Egypt: “And no uncircumcised person shall eat from it” (Exodus 12:48), so too, should it be inferred that the expression “from it” limits the application of the verse and teaches that “from it,” the Paschal lamb sacrificed in Egypt, he may not eat, but he may eat from the Paschal lamb sacrificed in later generations? The Gemara answers that the verse states: “You shall perform,” which teaches that the halakhot of the Paschal lamb sacrificed in Egypt apply to later generations as well.

The Gemara asks: But if so, why do I need the expression “from it” stated here? The Gemara answers that it teaches that from it, the Paschal lamb, he may not eat, but he eats from the matza and bitter herbs. An uncircumcised person is obligated to eat matza and bitter herbs on Passover, just like any other Jew.

The Gemara continues to question: However, if that is so, when the verse states: “No stranger shall eat from it” (Exodus 12:43), so too, should it be inferred that it is only from it, the Paschal lamb sacrificed in Egypt, that he may not eat, but he may eat from the Paschal lamb sacrificed in later generations? The Gemara answers that the verse states: “You shall perform,” which teaches that the halakhot of the Paschal lamb sacrificed in Egypt apply to future generations as well. Consequently, anyone who was prohibited from eating the Paschal lamb in Egypt may not eat it in subsequent years either.

The Gemara asks: But if so, why do I need the qualifying phrase: “From it”? The Gemara answers: It is from it, eating the Paschal lamb, that apostasy disqualifies, as the term “stranger” in this context is understood to refer to a Jew whose conduct makes him estranged from God; but apostasy does not disqualify one from eating teruma. Therefore, a priest who has become an apostate may still consume teruma.

The Gemara continues: And it is necessary for the Torah to write the prohibition of an uncircumcised person, and it is necessary for the Torah to write a separate prohibition with regard to a stranger, as, if the Torah had written only about an uncircumcised person, one might have thought that only he is prohibited to eat from the Paschal lamb because the foreskin is repulsive, but a stranger who is not repulsive, say that he may eat from the Paschal lamb. Therefore, it is necessary to teach the case of a stranger. And if it would have taught us only the prohibition with regard to a stranger, one might have concluded that only he is prohibited from eating the Paschal lamb because his heart is not directed toward Heaven due to his apostasy, but with regard to an uncircumcised person, whose heart is directed toward Heaven, say that there is no prohibition for him to eat the Paschal lamb. Therefore, it is necessary to teach also the case of an uncircumcised person.

The Gemara continues to question its initial derivation: However, if that is so, when the verse pertaining to the Paschal lamb sacrificed in Egypt states: “A sojourner and a hired servant shall not eat from it” (Exodus 12:45), so too, should it be derived that from it, the Paschal lamb sacrificed in Egypt, he may not eat, but he may eat from the Paschal lamb sacrificed in later generations? The Gemara answers that the verse states: “And you shall perform,” which teaches that the halakhot of the Paschal lamb in later generations are the same as the halakhot that applied in Egypt. The Gemara asks: But if so, why do I need the qualifying term “from it”? The Gemara answers that it teaches that from it, the Paschal lamb, apostasy disqualifies one from partaking, but apostasy does not disqualify one from eating teruma.

The Gemara continues its line of questioning: However, if that is so, when the verse said: “When you have circumcised him, then shall he eat from it” (Exodus 12:44), so too, should it be inferred that from it, the Paschal lamb sacrificed in Egypt, he may not eat unless he first circumcises his sons and slaves, but he may eat from the Paschal lamb sacrificed in later generations? The Gemara answers that the verse states: “You shall perform,” which teaches that this halakha applies to later generations as well. The Gemara asks: But if so, why do I need the qualifying term “from it”? The Gemara answers that this term teaches that from it, the Paschal lamb, the lack of circumcision of one’s male children and slaves prevents a father or master from eating until he ensures that all of the male members of his household have been circumcised, but the circumcision of one’s male children and slaves does not prevent him from eating teruma if he is himself eligible to eat it.

The Gemara asks further: However, if that is so, with regard to that which is written: “And they shall not break a bone in it” (Numbers 9:12), so too, should it be inferred that it is prohibited to break a bone only of it, the Paschal lamb sacrificed in Egypt, but one may break a bone of a Paschal lamb sacrificed in later generations? The Gemara answers that the verse states: You shall perform, which applies the halakhot stated with regard to the Paschal lamb sacrificed in Egypt to the Paschal lambs of later generations as well. The Gemara asks: But if so, why do I need the qualifying expression “in it”? The Gemara explains that this qualification teaches that only a bone in it, a fit Paschal lamb, may not be broken, but there is no prohibition to break the bone of an unfit Paschal lamb.

The Gemara asks further: However, if that is so, from that which is written: “Do not eat of it raw, nor boiled in water, but roasted in fire” (Exodus 12:9), should it be inferred that it is only of it, the Paschal lamb sacrificed in Egypt, that you may not eat raw, but you may eat raw meat from the Paschal lamb of later generations? The Gemara answers that the verse states: “You shall perform,” which teaches that the prohibition applies to later generations as well. The Gemara asks: But if so, why do I need the qualifying expression “in it”? The Gemara answers that it is necessary for that which Rabba said that Rabbi Yitzḥak said, that this verse serves as the basis of a verbal analogy which teaches that an uncircumcised man may not eat tithes.

The Gemara returns to discuss the mishna, which stated that the Paschal lamb sacrificed in Egypt was eaten with haste but that Paschal lambs sacrificed in later years were not. From where do we derive this halakha? The Gemara answers that it is as the verse states: “You shall eat it in haste; it is the Lord’s Paschal lamb” (Exodus 12:11). The word “it” indicates a detail and teaches that “it” is eaten with haste, and no other Paschal lamb is eaten with haste.

The mishna stated that the Paschal lamb of later generations applies all seven days. The Gemara asks: On what does this stand? If we say that it refers to the Paschal lamb itself, is there a Paschal lamb all seven days? It is offered only on the fourteenth of Nisan.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מדאשתרי טומאת בשר אשתרי נמי טומאת החלבים או לא ופשוט רבא טומאת אימורין מטומאת בשר איתרבו שנאמר אשר לה' לרבות האימורין וכיון דליתה לטומאת בשר ליתה לטומאת אימורין:

בעי ר' זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו אמר ליה ומאן לימא לן דלא שויסקי עבדינהו כלומר צלו אותם מיני מאכל ואכלום ועוד הא תאני רב יוסף שלש מזבחות היו שם אחד המשקוף ושתים בתי המזוזות שנתנו עליהם מן הדם ומזבח להקרבה לא הוה שם הלא משמע שאכלום:

מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו עשור וכו' מנא לן דכתיב ויקחו להם זה מקחו מבעשור ולא לדורות מבעשור ואקשי' אי הכי כל מה דכתיב ביה הזה אמרי' לזה ולא לדורות והא כתיב ביה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום וכו' ותניא מנין לתמיד שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה שנאמר תשמרו להקריב לי ונאמר בפסח מצרים והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום מה להלן ארבעה ימים קודם שחיטה אף כאן בתמיד טעון ביקור שמא יש בו מום ארבעה ימים קודם שחיטה ושני' שאני תמיד דכתיב ביה תשמרו מלמד שצריך שימור אקשי' תוב ופסח דורות אמאי אינו טעון ביקור ארבעה ימים והכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות של החדש הזה כזה ושני' אלא למעוטי מביקור ד' ימים קודם שחיטה לפסח שני הוא דממעט דכיון דהוא נמי פסח כותיה הוה מרבינן ליה קמ"ל אלא מעתה ואכלו את הבשר בלילה הזה הכי נמי דפסח מצרים נאכל בלילה הזה ולא פסח דורות ושני' שאני אכילת פסחים בלילה דאתרבי מועבדת שיהיו כל עבודות של חדש הזה כזה אי הכי דאכילת בשר נוהג בזה כאשר נוהג בזה למה לי דכתב רחמנא הזה ושני' לא בא הזה אלא לכדר' אלעזר בן עזריה דיליף הזה הזה מועברתי בארץ מצרים וכתיב ביה כחצות הלילה אני יוצא וגו' מה להלן הזה דכתיב עד חצות אף הזה דכתיב באכילת פסחים עד חצות ופירושו בסוף מסכתא זו אקשי' תוב אלא מעתה כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו דכתיב בפסח מצרים נדחו מפסח מצרים וכשרין הן בפסח דורות ושני' שאני התם דכתיב ועבדת כדאמרן ומרבינן בפסח דורות מועבדת אכילת הבשר בלילה הזה ודחית ערל ובן נכר ותושב ושכיר פי' גר תושב ושכיר ולא גר צדק (הפסולות) ועיכוב אכילתו בפסח עד שימול עצמו וזכריו ועבדיו ושבירת עצם בו ואכילת נא ממנו אלו כולם נתרבו מועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות של חדש הזה כזה פי' בפסח דורות וכיון דאתרבי פסח דורות כפסח מצרים ממנו ממנו דכתיב בפסח מצרים דמשמע למעט למה לי ושני' הני ממנו ממנו בעינן להו כדרשינהו רבא משמיה דר' יצחק ביבמות פ' הערל דאמרי' מנין לערל שאסור במעשר אמר רבא אמר ר' יצחק תלתא ממנו כתיבי בפסח חד לגופיה וחד מופנה לדון ממנה גזירה שוה וחד ליתן עשה אחר לא תעשה ושלשה ממנו כתיבי במעשר חד לגופיה וחד שמותר לסוך שמן של מעשר שני שנטמא כו' וחד מופנה לדון ממנו גזירה שוה:

פסח מצרים לא מצינו מזבח שנאמר שעליו היו אימורין קרבים ויראה מכאן שצלאום בשפוד ושרפום לשם גבוה וזהו שאמרו שלשה מזבחות היו שם להזאת הדם משקוף אחד ושתי מזוזות אלמא דוקא להזאה הי' שם מזבח ולא לאימורין:

וזה שביארנו שמקחו הי' מבעשור אנו רגילים לפרש שלא להקדים ולא לאחר ומ"מ במכילתא שנינו אין לי אלא בעשור בי"ד מנין אמרת קו"ח מה עשור שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה י"ד שכשר לשחיטה אינו דין שכשר ללקיחה י"ג מנין אמרת קו"ח ומה עשור שאינו קרוב לשחיטה כשר ללקיחה י"ג שקרוב לשחיטה אינו דין שכשר ללקיחה וכן הדין לי"א וי"ב שקרובים לשחיטה יותר מעשור ומתוך כך פירשו גדולי קדמונינו מקחו מבעשור שלא להקדים אבל לאחר רשאין עד י"ד ויתכן זה על הטעם שביארנו בחבור התשובה בענין הלקיחה בעשור ומ"מ קשה לפרש שהרי בסוגיא זו למדו מזה על התמידין שטעונין ביקור קודם שחיטה ארבעה ימים ואפשר שטעון שיבקרו בעדר שנותן עיניו בו אבל אינו צריך ליקח עד יום י"ד ותמידין מיהא אין פוחתין מששה טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים ושיהיו מבוקרים ארבעה ימים קודם הקרבה ואעפ"כ חוזרין ומבקרין אותם בשעת שחיטה ופסח שני אף הוא כראשון לענין בקור ושניהם אין נאכלים אלא עד חצות וערל ומשומד לע"ז אסורים בשניהם אפי' גר תושב או שכיר והמאכילם עובר בלאו אלא שאינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות אבל מצה ומרור מאכילין אותם לערל ולגר תושב ושכיר אבל המשומד אסור בהם וכן בתרומה שהשמדות פוסלת בתרומה וכן הערל וכבר ביארנו שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלשחוט את הפסח ומלאכול אבל אינה מעכבת בתרומה וכן ביארנו שאין מלקין בשבירת עצם אלא בטהור אבל לא בפסח הבא בטומאה וכל שכן שהפסול אין בו משום שבירת עצם:

זה שביארנו שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלשחוט תדע שכך היא מעכבתו מלאכול שנאמר ומלת אותו אז יאכל בו כלומר שאם קנה עבד אחר ששחט את הפסח הרי הוא מעכבו מלאכול עד שימול וכן אם הי' לו בן שלא הגיע זמנו למול בשעת שחיטה ואחר השחיטה הגיע זמנו כגון שהי' טומטום ונקרע ונמצא זכר או שהי' חולה והבריא הרי זה מעכבו מאכילה וכל ששחט קודם מילתם אין הפסח פסול והתבאר בברייתא שאף טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו שהטבילה באמה לשפחות כמילה בעבד ומ"מ ביבמות התבאר שהקטן אין מילת עבדיו וטבילת אמהותיו מעכבתו שלא לימנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן:

בפרש"י בד"ה מה להלן כו' וכי היכי דלדורות בתמיד בעי ביקור ה"ה ודאי לפסח דורות עכ"ל השתא דס"ד דזה לאו מיעוטא היא לתמיד ה"ה דלא ממעט פסח דורות אבל למאי דמסיק דשאני התם דכתיב תשמרו ולכך לא ממעטינן ליה מהזה שפיר הוה מצינן למימר דהזה ממעט פסח דורות אי לאו דאיכא נמי ביה קרא ועבדת וק"ל:

בד"ה שיהיו כל עבודות של חודש הזה כזה כל פסחי דורות הוקשו זה לזה כו' עכ"ל לכאורה אין זה מובן כיון דאכתי לא ידעינן בשום פסח דורות דבעי ביקור מנ"מ אם הוקשו זה לזה ויש ליישב דפסחי דורות דנקט רש"י בפירושו ר"ל בכללו גם פסח מצרים שהיה גם בחודש הזה ואליו הוקשו כל שאר פסחי דורות לענין ביקור וק"ל:

בד"ה בן נכר כו' נראה בעיני דל"ג גבי הדדי כל ערל וגו' כל בן נכר וגו' ול"ג אלא מעתה תושב ושכיר כו' עכ"ל שינוי הגרסות לקיימם תמצא מבואר שם בתוספות פ' הערל גם מה שיש לדקדק בסוגיא זו תמצא שם בתוספות ובפ' ע"פ ועיין גם בחדושינו שם:

גמרא אלא הזה ל"ל לכדר"א ב"ע ור"ע כו' ק"ק דמשמע מתוך הסוגיא דמועבדת לא מרבינן אלא פסח ראשון אמאי לא נימא נמי הכא דאתא הזה למעט פסח שני ואם נאמר כיון דכתיב בפסח שני לא ישאירו ממנו עד בקר ע"כ דאכילתו בלילה א"כ לא אצטריך להכי ועבדת בפסח ראשון דכ"ש הוא כמו שהקשו התוס' גבי אבל אתה שובר בפסח דורות ת"ל ועבדת כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל אתה כו' כיון דכתיב בפסח שני ועצם לא תשברו בו כ"ש בראשון עכ"ל ק"ק דהא בפ' כיצד צולין ילפינן מדשינה למכתב ועצם לא תשברו בו בפסח שני דאחד עצם שיש בו מוח וא' עצם שאין בו מוח והכי אמרי' לעיל בסמוך לאיסי וא"כ אי לאו דרשה דועבדת לפסח ראשון לענין שביר' עצם א"כ הא דכתיב שבירת עצם בפסח שני אצטריך לגופיה ולא הוה גמרי' מיניה לרבויי אפי' עצם שאין בו מוח ולרבנן נמי דפליגי לעיל אאיסי כיון דאצטריך שבירת עצם בפסח שני לגופיה לא הוה ידעינן למעט פרטיה דהיינו לא תשחט וגו' ולכך אצטריך ועבדת למילף מיניה שבירת עצם בפסח ראשון ומיניה בפסח שני מככל חוקת הפסח ואייתר לן שבירת עצם בפסח שני למר כדאית ליה לרבות עצם שאין בו מוח ולמר למעט פרטי' כדאמרינן לעיל בסמוך ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כדרבה אר"י כו' מה להלן ערל אסור בפסח אף כאן כו' עכ"ל כתב מהרש"ל לא דק דזהו דברי רבי יצחק אבל רבה אמר תלתא ממנו כתיבי כו' עכ"ל והאריך ע"ש לא ידענא אמאי לא דק דהא לרבה אר"י נמי חד מהני תלתא ממנו אתא להך ג"ש גופיה דקאר"י מה להלן ערל כו' ורבה לא בא אלא לפרש מלתיה דר"י גופיה כדקאמרינן התם וק"ל:

רש"י בד"ה כדרבה א"ר יצחק בפ' הערל נאמר ממנו בפסח כו'. נ"ב לא דק דזהו דברי ר' יצחק אבל רבה א"ר יצחק אמר תלתא ממנו כתיבי בפסח אל תאכלו ממנו נא ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו באש תשרופו חד לגופיה וחד לגזירה שוה וחד למ"ד בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה כו' ואיידי דכתיב נותר כתיב נמי ממנו ופי' התוס' חד לגופיה אל תאכלו ממנו נא דאי לאו ממנו ה"א דאמצות ומרורים דלעיל קאי ע"כ ורש"י גופיה פי' בריש הערל דמסיק נמי ממנו לכדרבה אמר ר"י פי' דאמר לקמן בפירקין תלתא ממנו כתיבי והכא אגב רהיטא לא דק נ"ל. (עי' במהרש"א):

גמרא ועוד הא תנא ר"י ג' מזבחות כו'. מכילתא בא פי"א:

רש"י ד"ה אישתרי נמי. וכל זר ל"י קדש. עיין (מנחות עד) בתד"ה לאו:

רש"י ד"ה שויסקי. בשר צלי בשפוד. כלומר ואכלום וכ"ה בערוך:

גמרא אלא הזה ל"ל לכדראב"ע ור"ע. עיין רש"י שהראה לברכות וקצת תימה שלא הביא מסוף מכילתין הרש"א הקשה אמאי לא נימא דהזה אתי למעוטי פ"ש ולק"מ דבכל הסוגיא היכא דמוצא למעוטי ד"א לא מוקי ליה למעוטי פ"ש כי היכא דתיקום קרא דככל חוקת הפסח יעשו אותו רק לענין ביקור דל"מ מאי למעוטי ע"כ צריך למעוטי פ"ש ומה שר"ל דכיון דכתיב ביה לא ישאירו ממנו ע"ב ע"כ אכילתו בלילה אישתמיטתיה סוגיא דסוף מכילתין ודברכות דאף דכתיב בפ"ר לא תותירו ממנו ע"ב אצטריך בלילה למעוטי יום זביחתו:

גמ' אלא מעתה דכתיב ועצם לא ישברו בו כו'. ט"ס הוא דזה כתיב בפ"ש וצ"ל לא תשברו והוא אשר כתוב בפ' בא והמציין ג"כ הוטעה:

רש"י ד"ה דכוותיה. יבקר שנים ושלשה כו'. משמע דאם יבקר אחד היינו מקחו אבל לפי מה שפירש במשנה דאומר זה לשם פסח משמע דדוקא באמירה ועיין (בשבועות ס"ד כו):

רש"י ד"ה בן נכר (בסופו). דרשינן לה בהערל. הס"ד ואחר כך מתחיל דבור ומלתה אותו:

רש"י ד"ה כדרבה אר"י. עיין רש"א ובאמת דברי מהרש"ל מבוררין דלרבה אר"י האי ממנו דא"ת נא הוא לגופיה ורש"י כתב דאתי לגז"ש והרש"א ל"ד בדבריו:

תוספות ד"ה אותו. קשה כו'. ול"נ משום דתרי אותו כתיבי בהאי קרא דחפזון וע"כ חד למעוטי אפילו פ"ר:

גמ' ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד. נ"ב בערוך מפרש שצלום ואכלום וממסקנא משמע דבהכי סלקא דטוינהו ואכלינהו וצ״ל שעדיין לא הוזהרו על האימורין מלאכלם כיון דההיא שעתא אכתי לא בני הקרבה הוו. דלא הוי להו מזבח לקרבן ופסחי מצרים שחוטי חוץ הוו ואשתרי להוראת שעה:

בעי ר' זירא אמורי פסח מצרים וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן דברים אחדים דף מ"ד ע"ד ע"ש:

מהו. מי מחייבי משום אוכלי קדשים בטומאה אי לא: אישתרי נמי טומאת אימורין. דלא מיחייב בהו משום טומאה ואע''ג דאסירי משום זרות וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב): מכדי. אוכל אימורין בטומאה מהיכא אתרבי לחיובא: מטומאת בשר. דכתיב גבי אוכל בשר בטומאת הגוף אשר לה' לרבות את האימורין והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה': היכא אקטרינהו. שלא הוזכר בו מזבח: שויסקי. בשר צלי בשפוד: ג' מזבחות. להזאת הדם אבל להקטרת אימורין לא היה שם מזבח: מתני' מקחו מבעשור. אומר זה לשם פסח דכתיב בעשור לחדש הזה וגו' (שמות יב): וטעון הזאה באגודת אזוב גרסי': לילה אחד. מפרש בגמרא: גמ' למשמרת. ביקור שלא יהא בו מום מבקרין אותו כל ארבעה וכתיב הזה ה''נ דממעטי [פסח דורות וכל] שאר קרבנות: מה להלן כו'. וכי היכי דלדורות בתמיד בעי ביקור ה''ה ודאי לפסח דורות: ופסח דורות נמי כו'. בניחותא: שיהו כל עבודות של חדש הזה כזה. כל פסחי דורות הוקשו זה לזה ומיהו לענין מקחו מבעשור אמעיט מהזה והאי הזה דגבי ביקור דריש ליה למלתא אחריתא כדמפרש ואזיל: אלא הזה. דגבי ביקור למה לי: למעוטי פסח שני. מביקור ארבעה ימים: דכוותיה. דהוי יום אחד כמו פסח מצרים וכי קא ממעט דכוותה ממעט והזה דגבי מקחו מבעשור על כרחיך למעוטי פסח דורות אתא דאילו למעוטי שני לא איצטריך דהא אימעיט מהאי הזה דגבי ביקור ומימעיט מביקור ארבעה ימים וממקח עשור דתרוייהו משתמעי מההוא קרא דלמשמרת משמע ביקור ומקח ואידך הזה ממעט פסח דורות ממקח בעשור אבל מביקור ארבעה ימים לא ממעט ליה אם לא הפרישו מבעשור יבקר שנים ושלשה טלאים מבעשור ובשעת שחיטה יקח א' מהן: לכדר' אליעזר בן עזריה ורבי עקיבא. בפ''ק דברכות נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה כו': ערל. שמתו אחיו מחמת מילה: בן נכר. שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים נראה בעיני דלא גרסינן גבי הדדי כל ערל וגו' כל בן נכר וגו' הכי נמי כו' אלא הכי גרסי' כל ערל לא יאכל בו הכי כו' אמר קרא ועבדת אלא בו למה לי בו המרת דת פוסלת ואין המרת דת פוסלת בתרומה ואיצטריך למיכתב ערל כו' ולא גרסי' אלא מעתה תושב ושכיר כו' דהא תושב ושכיר כולי' קרא יתירא הוא דתושב ושכיר אוכל בפסח דתושב זה קנוי כסף קנין עולם ונרצע ושכיר זה עבד עברי הקנוי קנין שנים ותרוייהו ישראל מעליא נינהו ואכלי בפסח כדאמרינן ביבמות בהערל (דף ע.) וקרא יתירא הוא ומופנה לגזירה שוה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה כדמפרש ליה התם ואיידי דכתביה כתב בו דידיה וללשון הספרים לא ידענא מאי שינויא דקא משני בו המרת דת פוסלת מאי שייך המרת דת גבי תושב ושכיר הא ישראל מעליא נינהו ועוד הא דרשה מבו דגבי בן נכר דרשינן לה בהערל (שם:) ומלתה אותו אז הבעלים יאכל בו ואי לא מל את עבדו לא יאכל איהו דמילת זכריו ועבדיו מעכבת בפסח אם יש לו בן העומד למול או עבד אינו אוכל פסח עד שימול אותם דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו: כדרבה א''ר יצחק. בפ' הערל (דף עד.) נאמר ממנו בפסח ונאמר ממנו במעשר מה להלן ערל אסור בפסח אף כאן ערל אסור במעשר: בחפזון. במהירות:

למעוטי פסח שני דכוותיה. דפסח דורות מרבינן מועבדת דליכא למימר דהזה דמקחו מבעשור נמי בא למעט פסח שני דאין מקחו מבעשור ולא נמעט פסח דורות דהא לפסח שני לא איצטריך כיון דלא בעי ביקור לא בעי נמי שיהא מקחו מבעשור: אבל אתה שובר בפסח דורות אמר קרא ועבדת. תימה לריב''א אמאי איצטריך להכי ועבדת הא כיון דכתיב בפסח שני ועצם לא ישברו בו כל שכן בראשון: אותו בחפזון ואין אחר בחפזון. קשה לריב''א אמאי לא פריך ואימא אותו בחפזון ואין פסח שני נאכל בחפזון אבל פסח דורות הכי נמי נאכל בחפזון מועבדת: (שייך לעמוד ב): נאכל בחפזון לילה אחד וה''ה לפסח דורות. ואם תאמר א''כ אמאי תנייה כלל במתניתין כיון דשוים בזה ויש לומר דתנייה אגב דבעי למיתני וחמוצו כל היום ופסח דורות נוהג כל שבעה:

דף צו - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד